חפץ חיים על ספרא/קדושים/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק:    מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו:    ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)


ביאור - פרק ד[עריכה]

( א ) קרוי עול וכו':    שהעול קרוי תועבה שנאמר (דברים, כה) "כי תועבת ה' וגו' כל עושה עול" והתועבה קרויה שקץ וחרם שנאמר (דברים, ז) "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו וגו'".
מטמא את הארץ וכו':    שכיון שהעול נקרא תועבה הרי הוא כעובד כוכבים שגורמת לכל הדברים הלללו כמו שמפורש בתורה ובנביאים בכמה מקומות (הראב"ד).


( ב ) לא תשא פני דל וכו':    קראי יתירי נינהו דבכלל "לא תעשו עול" הוא העני והעשיר שלא יעול המשפט להעני מפני העשיר ולא להעשיר מפני העני. לזה אמרו שהוצרך לומר זה מפני צד ההתרות שיכול האדם להטעות עצמו בזה.


( ג ) עד כמה שאני צריך לגרוס עד כמה אני (הגר"א) וכן הוא בילקוט.

( ד ) שלא יהיה כו' ושלא יהיה כו':    שלא יראה את חבירו שמכבדין אותו יותר ממנו ויסתתמו טענותיו.
אמר ר' יהודה שמעתי וכו':    בגמרא (שבועות ל, א) איתא זה על מה שאמר שם בתחלה "ועמדו שני האנשים מצוה לבעלי דין שיעמדו. אמר ר' יהודה וכו'".
הוי דן וכו':    ולא בבעלי דינים איירי אלא ברואה את חבירו עושה דבר שאתה יכול להכריעו לצד עבירה ולצד זכות, הכריעו לזכות ולא תחשדהו בעבירה.


( ה ) שלא תהא רך לזה וקשה לזה:    לפי שנכתב לאו זה אצל לאוי הדיינים הוצכרו חז"ל לדרשו גם כן על הדיין ורכיל הוא נוטריקון רך לי תהיה.
דבר אחר:    לפי שכפי פי' הראשון לא יתיישב מלת "לא תלך" לזה חזרו ודרשו אותו על רכילות ממש.
הכי גרסינן שהוא מטעין דברים והולך:    פי' שהרוכל המחזר בעיירות עם מיני תכשיטין מוליך חדושין מעיר לעיר כדאמרינן ממהדורי מילי שהוא מספר בעיר הזו מה שראה באחרת וכן מספר בעיר אחרת מה שרואה בזו ולפיכך דומה הרכילות לרוכל כי המוליך רכילות מגיד לזה מה ששמע מזה.


( ו ) ומוציאים אותם לחוץ:    כדי שלא ישאו פנים לבעלי דינין וגם כדי שלא ידעו הבעלי דינים מי הוא המחייב ומי המזכה.

( ז ) ומנין שכיצא אחד מן הדיינים:    פי' שכשיצא לחוץ לא יאמר לבעל הדין (והוא הדין לאחרים עיין בחפץ חיים כלל ג' הלכה ג') אני הייתי רוצה לזכות אבל מה אעשה וכו'.

( ח ) שאם אתה יודע לו עדות וכו':    לפי שבתחלה אמר שלא יגלה סוד חבירו לשום אדם ולזה הוצרך לומר שאם הוא עדות שיודע לשכנגדו שהוא חייב לגלות העדות ולהגידו.
תלמוד לומר לא תעמוד וכו':    דריש לשון שתיקה מדכתיב "ובפתחו עמדו כל העם".
שחייב אתה להצילו תלמוד לומר לא תעמוד:    לא תעמיד עצמך על דמו אלא הצילהו.
להצילו בנפשו:    של הרודף כי ניתן ליהרג בכל אדם כדי להצילו מן העבירה ההיא שמוטב שימות ואל יעבור העבירה.
תלמוד לומר לא תעמוד וגו':    והכי קאמר קרא לא תעמוד מהציל רעך בשביל הדם כלומר בשביל שאתה צריך לשפוך דמו אלא שפוך והציל ובגמרא שם מקשה דהא קרא דא צריך לדרשא דלעיל לרואה חבירו טובע בנהר וכו' ומשני דאין הכי נמי ומה שאמר שחייב להציל הרודף בנפשו יליף מהיקשא דכתיב בקרא בנערה המאורסה כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, בא רוצח ללמד לנערה ונמצא למד הימנה מה נערה הרודף אחריה ניתן להצילה בנפשו דכתיב "ואין מושיע לה" משמע דהמושיע לה יכול להושיעה בכל דבר שיכול להושיעה אף רוצח כן ורודף אחר הזכור והוא הדין אחר שאר כל העריות שחייבין עליהן מיתת בית דין או כרת יליף שם בגמרא מקרא אחרינא דניתן להצילן בנפשו של רודף להרגו עי"ש. ודע דכל אשה אפילו פנויה כל זמן שלא טבלה היא בכלל חייבי כריתות וניתן להצילה בנפשו של הרודף אחריה ומזה יוכל האדם להבין את חומר העבירה ואפילו אם היא מתרצה גם כן לעון זה הרי עון זה של איסור נדה הוא בכלל כל העריות שהדין בהן שאפילו אם יאנסוהו לעבור עבירה זו יהרג ואל יעבור ומזה ימלאו רתת ופחד האנשים הפושעים ומזנים ברצון עם נדות. וכל בתולה בחזקת נדה היא כדאיתא ביורה דעה.
יכול אפילו וכו' תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא:    והיינו שיוכיחנו בנחת ובלשון רכה ובסתר כדי שלא יתבייש ועיין בחינוך.


( ט ) יכול להוכיח:    לפי שכולם חוטאים ואם יאמר למוכח טול קיסם מבין עיניך שהיא עבירה קלה יאמר למוכיח טול קורה שהיא עבירה חמורה.
יכול לקבל תוכחה:    היינו שיקבלנו לשוב מחטאו ואם כן כשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו' חוץ מדבר המפורש בקרא שבכל גווני צריך לומר לו כדאיתא בשו"ע או"ח סימן תר"ח עי"ש בהג"ה.
יודע האיך מוכיחים:    דרך כבוד שלא יהו פניו משתנין.
שהייתי קובל לו עליו:    אם ראיתי בו שום דבר שאינו הגון.
וכל כך הייתי יודע:    ר"ל וכל כך עשיתי מפני שהייתי יודע וכו' ומינה שאם נדע שישנא אין להוכיחו שכן אמר שלמה המלך ע"ה "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך".


( י ) לכך נאמר לא תקום:    תימה שלא כתב לאו על ראשון שהתחיל בתקלה ולא השאילו י"ל משום שלא עשה מחמת שנאה אלא שלא יאבד חפצו או יפגום אבל השני גילה שהוא מחמת נקימה אבל אם גם הראשון מנעו מלהשאיל מחמת איבה כל שכן שעובר משום "לא תשנא את אחיך" ומשום נקימה ואף על פי שלא הזכיר הנקימה בפיו כי הקב"ה בוחן לב חוקר כליות.


( יא ) איני כמותך וכו':    שמשאיל לו אלא שמורה לו שיש לו שנאה קבועה ונטורה בלבו.

( יב ) ונוטר לאחרים:    לעכו"ם.
זה כלל גדול בתורה:    דכל מה דעלך סני לחברך לא תעביד.
זה כלל גדול מזה:    דאי מקרא קמא הוה אמינא הרי אדם שהוא בזוי יכול לומר גם אני אבזה את חבירי שאיני מקפיד גם אם מבזים אותו אבל מפסוק "זה ספר תולדות אדם" שמוזכר בו בדמות אלהים עשה אותו כלל גדול מזה כי את מי אתה מבזה? דמות דיוקנו של מקום.


( יג ) ויעמידנה לפני הזכר:    אפילו מינה משום שמא יבוא לידי הרהור.
תלמוד לומר כלאים:    דהיינו מין בשאינו מינו אבל במינו בעבידתיה טריד ולא יבוא לידי הרהור (גמרא).

( יד ) מנין בהמתך על בהמת אחרים:    פי' עכו"ם ודריש הכא שאפילו בהמת עכו"ם על בהמת עכו"ם אסור להרביע מין בשאינו מינו. וכתב הראב"ד נ"ל שאף בהרכבת אילן שלא במינו שייך זה הדין שלא ירכיב ישראל מין בשאינו מינו אפילו לעכו"ם דכתיב "את חוקותי תשמורו" ודוקא בהני תרתי שהעכו"ם מוזהרין עליהם כישראל מימות אדם הראשון דכתיב "תוצא הארץ נפש חיה למינה" וכתיב "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו", והיינו דדרשינן "את חוקותי תשמורו - חוקים שחקקתי לך כבר", אבל לבישת שעטנז וכיוצא בו שאין העכו"ם מוזהרים עליהם אין ישראל נמנע מלעשות להם ומזמינים אותו להם.
תלמוד לומר את חוקותי תשמורו:    חוקי טבע הבריאה אשר חקק בתחלת היצירה כל דבר למינו.


( טז ) שלא יקיים מנין:    אם זרען אחר ובא זה ועשה להם סייג וגדר כדי לקיימן מנין שעובר על לאו זה. תלמוד לומר לא כלאים. פי' דאם האיסור הוא משום הזריעה לחוד מלת "שדך" יתירא אחר דבכל מקום שיזרע עובר לא יצטרך לומר מקום הזריעה והוי ליה לומר "לא תזרע כלאים" אבל באומרו "שדך" בזה הראה דאין האיסור בכלאים מפני הזריעה אלא מפני היות לו כלאים בשדה דהאיסור הוא מפני קיומם וזהו שאמר "לא כלאים" - שלא ימצא בשדך כלאים.


( יז ) ולא עץ מאכל ע"ג עץ מאכל:    כשהם שני מינים.

( יח ) מה תלמוד לומר:    שהרי בפרשה תצא אמר "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו", אם כן מה תלמוד לומר "בגד" והיה די שיאמר "וכלאים שעטנז לא יעלה עליך" -- להוסיף איסור על העלאה.
תלמוד לומר בגד:    לומר שאינו אסור אלא אם כן בגד עשוי מהם והוא לובשן.
שוע טווי ונוז:    שוע -- חלק, נוז -- ארוג. ומשמע דהכי דריש ליה: או שוע או טווי או נוז. ולבדים הרי הן שוע דסורקין אותן במסרק להחליקן ובמכסת נדה (דף סא.) אמרינן והלכתא כמר זוטרא דאמר מדאורייתא שוע וטווי ונוז בעינן מדאפקיה רחמנא בחד לישנא ואפשר דהכא מדרבנן קאמר וקרא אסמכתא בעלמא (ראב"ד).
וכתב עוד: מיהו היכא דהוי שוע וטווי חד חד לחודיה וקטר ליה בהדי הדדי -- ההוא קוטרא עביד להו כאלו הוי שוע טווי ונוז בהדי הדדי מעיקרא והא מילתא גמרינן לה מדאיצטריך רחמנא למישרי כלאים בציצית דהתם ליכא חיבור לא בשועם ולא בטווייהם אלא בנוזם לחוד והוא הקשר וטעמא דציצית הוא דשרי אבל בעלמא הוי אסור מן התורה ושמע מינה דקשר חמור יותר מן הארוג. ועיין בפירוש הר"ש ובתוספות שם בנדה שהאריכו הרבה בזה.
נלוז:    כמו "אל יליזו מעיניך" ופי' נטוי ומוסר מן האמת ומסיר רחמי הש"י ממנו והסיבה בזה כמו שכתב הרמב"ם בפי' המשנה לפי שהוא מונע עצמו ממה שציוה הש"י בדבר שאין בו תאוה שתכריחהו לעשות כן.
מכלל שנאמר לא וכו':    עכשיו חוזר ומפרש צריכות תרי קראי.
את הקופה לאחוריו:    פי' קופה שיש בה כלאים לאחריו שאין מתכוין ליהנות ממנה כלל, אסור, דהרי הכלאים עולה עליו. תלמוד לומר בפרשה תצא "לא תלבש" דמשמע שאינו אסור אלא דרך לבישה.
אין לי אלא שלא ילבש:    דהנאתו מרובה ותמידי אבל כיסוי שאין הנאתו כל כך, לא. תלמוד לומר לא יעלה עליך דאפילו עלייה שאינה מלבוש אסור ואיך יתיישבו שני כתובים אלו. אלא אם נאמר שצריך שיהיה עלייה שיהיה לה סגולת המלבוש והוא דאית ליה מניה הנאה אף על פי שהיא הנאה מועטת.
להציעו תחתיך:    מדכתיב "עליך" משמע דוקא עליך.
שמא תכרך לו נימא:    ויש נימין גדולים וגסים כגון של גלופקרין ומחממת. ואף דהוא אינו מתכוין ליהנות -- פסיק רישא הוא.