חפץ חיים על ספרא/צו/פרשה ט
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא ט
[עריכה]( א ) מטמא בשר הקדש במשא: כגון שהסיטו במקל והיינו אפילו אותו שבעלמא אינן מטמאין במשא הכא משום חומר הקדש טמא.
שאין טבול יום מטמא במגע: שהרי אף לכתחלה כשר להתעסק בפרה כדאמרינן ביומא (דף מא.) שטבול יום כשר בפרה.
הטמא מטמא במשא: כדתנן בפרה "כל הטעון ביאת מים מטמא את מי חטאת ואפר פרה במשא ומגע".
בשר קדש שטבול יום מטמא במגע: שאפילו טבל והעריב שמשו אסור בקדשים כ"ז שלא הביא כפרתו כדתנן טבל ועלה וכו' הביא כפרתו אוכל בקדשים וכ"ש טבול יום.
( ב ) אין לי אלא טומאות קלות: כגון טמא שרץ או נבילה שאין מטמאין את האדם.
וכל המטמאין את האדם: אלא שאין מטמאין במשא בחולין מנין שאף בקדש אין מטמאין במשא תלמוד לומר "אשר יגע בכל טמא" ואפילו הכי דוקא נגיעה ולא משא. מיהו באותן שמטמאין בעלמא במשא כגון זב וזבה ונדה ויולדת בודאי מטמאים בשר קדש במשא.
בכל טמא אפילו במחוסר כפורים: אם נגע בו בשר קדש נטמא דכתיב התם עוד קרא אחרינא ביולדת "וכפר עליה הכהן וטהרה" מכלל שעד כאן קרויה טמאה.
שאין פוסל בתרומה: דקיימא לן העריב שמשו אוכל בתרומה.
פוסל בקדשים: בנגיעתו וכנ"ל מדכתיב "וכפר..וטהרה".
לשלישי מן הכתוב: דהיינו מן מה דכתיב בתורה "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל", "מי לא עסקינן דנגע בשני" (ועל ידי זה נעשה שלישי) "וקאמר רחמא לא יאכל" [גמרא].
ורביעי מקל וחומר: היינו הך ק"ו דאמרן וענינו הוא כך: ומה מחוסר כפורים שאין טומאתו רבה עליו שאין בו שום סרך טומאה לענין תרומה שהתרומה שנגעה בו טהורה היא אפילו הכי לענין קודש קראו הקב"ה 'טמא' ופוסל התרומה, 'שלישי' -- שבא מכח שני שיש בו שם טומאה לענין תרומה שתרומה שנעשתה שלישי פסולה היא -- כל שכן ששלישי זה יפסול הקודש דהלא חמור הוא ממחוסר כפורים. ומה דלא אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ומה שלישי בתרומה אינו עושה רביעי אף הכי נמי לענין קודש -- תירץ רש"י (פסחים יח, ב) משום דמיפרך ק"ו דלענין שלישי לא צריכינן לקל וחומר דמן התכוב הוא כנ"ל, וכל היכא דמיפרך קל וחומר לא אמרינן דיו.
( ג ) אין לי: טעון שריפה.
אלא וכו': היינו אותם שהוזכר בכתוב בהדיא דהיינו בטמא ונותר בשל שלמים ולענין חטאת שנכנס מדמה לפנים ומנין לרבות נותרות של שאר קדשים שיטענו שריפה.
וחטאת העוף הבאה על הספק: כגון אשה שהפילה ספק ולד ספק אינו ולד כיון דחטאת יולדת מן העוף היא כדכתיב "ובן יונה או תור לחטאת" מביאתה על הספק (ואין בזה משום חולין לעזרה דהואיל ואינה נקטרת על המזבח לא איכפת לן מה דזריק דם על הספק) ואינה נאכלת דשמא לא ולד היה וחולין היא זו ונבילה היא דאין חולין נאכלין על ידי מליקה ותשרף דהוי לה כשאר קדשים פסולין.
ואשם תלוי: כגון ששחטו וקודם זריקת דמו נודע לו שלא חטא והשתא הוי כזבח פסול אבל אם לא נודע לו יאכל כשאר אשמות דאשם קרייה רחמנא בפרשת ויקרא לכפר על הספק ולהגין מן היסורים עד שיודע לו אם ודאי חטא ויביא חטאת כדאמרינן בפרק בתרא דכריתות (דף כו:).
תלמוד לומר לא יאכל וכו': היינו הקרא הנ"ל "ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הם".
( ה ) יכול אף שמתו: אחר שהפרישן או שהפילו שהנפל ישרף גם הוא.
ונטמאו בחוץ: כ"ז הוא בכלל שפסולן שלא בקדש ואינן בשריפה אלא בקבורה ואף דמבואר לעיל בסוף פ"ח דאם נטמא בחוץ ישרף מבחוץ -- אפשר דשריפה בחוץ שלא בקודש כקבורה חשיבה. ויש גורסין "שנשחטו בחוץ".
תלמוד לומר הוא: "כי קודש הוא", משמע דוקא אותם שפסולן בקדש לאפוקי אלו.
ר' יהודה אומר יכול חטאת העוף וכו': טעמו משום דכולהו פסולי הקדש מנותר דמילואים קמרבינן להו דהאי "לא יאכל כי קדש הוא" במילואים כתיב. הלכך דומיא דמילואים בעינן דודאי קדשים נינהו ולמעוטי הנך דעל הספק באו מתחלתן.
וחולין שנשחטו בעזרה: לאו קדש נינהו ותנא קמא סבירא ליה כיון שנשחטו בעזרה בזבח פסול מיחלפי וכדעת ר"ש בתמורה סוף פרק בתרא.
( ו ) והבשר: מלה יתירא היא דהיה לו לומר "כל טהור יאכל בשר" ותו לא.
לרבות בשר הפנימי: פי' שאם יצא מקצת האבר חוץ למחיצתו אף על פי שנפסל מה שבחוץ, מה שבפנים לא נפסל.
אף היוצא אם יצא מקצתו: כצ"ל.
תלמוד לומר והבשר: והכי פירושו: והבשר שיצא - כל טהור יאכל בשר המחובר בו.
( ז ) וקולף: הבשר מן המקום ההוא שאינו רשאי לחתוך בו העצם.
חותך בקופיץ: אפילו במקום העצם.
שאין בו: כצ"ל.
( ח ) מה תלמוד לומר: "כל".
יכול לא יאכלו אלא בעליו: ד"תאכל" הוא לנוכח ואבעלים קאי.
וק"ו לפסח: עיין בהר"ש שנדחק מאוד בזה. והגר"א הגיה דצ"ל "מפסח", וכן הוא הגירסא בהראב"ד, והיינו מה פסח שאין טעון סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק אינו נאכל אלא לבעלים דהיינו למנוייו ק"ו לשלמים.
לכך נאמר כל טהור: לרבות אפילו מי שלא הזמינו עליו מתחלה.
תלמוד לומר כל טהור יאכל בשר והנפש וכו': קדריש סמוכין. ואפשר עוד דאף מאן דלא דריש בעלמא סמוכין הכא דריש דאי לאו הכי הוה ליה לכתוב תחלה אזהרה שלא יאכל טמא בשר קודש ואחר כך יכתוב העונש ולא למסמך על דיוקא - כל טהור ולא טמא, אלא ודאי להך דרשא סמכינהו.
ושאינו ניתר לטהורין: דקודם זריקת דם עדיין אינו ניתר לטהורין דזריקה היא המתרת.
או אינו: אלא הכי דרשינן שאינו נאכל לטהורין אין חייבין משום טומאת הגוף אף שכבר ניתר לטהורין ואם כן יוצא לאחר זריקת דמים והוא הדין לן הבשר הואיל שאירע בו פסול שעל ידי זה אינו נאכל לטהורין לא יתחייב האוכלו בטומאת הגוף.
תלמוד לומר אשר לה': "מזבח השלמים אשר להשם" דיתירא הוא לרבות שכל מי שעלה לה' ונזרק דמו להשם אף על פי שאירע אחר כך בו פסול האוכלו חייב כרת.
( ט ) את הפגול ואת הנותר: בגמרא פריך היינו לן היינו נותר וכבר איתרבי לן ומשני דהכי קאמר: את הפגול כנותר, והוא אם חשב עליו באחת מד' עבודות לאכלו שלא בזמנו כמו שרבית הנותר.
תלמוד לומר מזבח השלמים: "מזבח" ולא כל הזבחים.
אחר שריבה הכתוב מיעט: כלומר הואיל ומצינו ריבוי ומיעוט.
שהיתה להן שעת הכושר: שהרי זריקתו היה בהכשר.
ואת הנותר: לאו דוקא ונקט איידי דרישא.
( י ) אם תאמר נטמא לפני זריקת דמים: פי' ואכלו בטומאת הגוף לאחר זריקה.
מפני מה חייבין עליו לאחר זריקת דמים: כצ"ל. ר"ל הא לא היתה לו שעת הכושר ואנן רק פיגול הוא דממעטינן דאין חייבין אבל נטמא אפילו קודם זריקה ואכלו לאחר זריקה חייב.
מפני שהציץ מרצה עליו: למיהוי זריקה מעלייתא וניתר לטהורים קרינא ביה ואף על פי שלא נאכל.