חפץ חיים על ספרא/צו/פרשה ו
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא ו[עריכה]
( א ) זמן בבמה בזמן אהל מועד: דהיינו שיהיה זמן לאכילת קדשים בבמה בשעת היתר הבמות כמו שיש זמן באהל מועד שלמים לשני ימים ולילה אחד ותודה ליום ולילה ושייך בזה שם נותר וגם מחשבת פיגול.
הלן: דהיינו שנותר לאחר זמנו.
והיוצא: חוץ למחיצתו ותרוייהו בשריפה כדלקמן (פרשה ט' הלכה ג' ד') ואית לן למילפינהו מהדדי.
מה היוצא וכו': דבמה לית לה מחיצה כלל.
אף הלן: דהיינו פסול זמן לא ינהוג בבמה.
( ב ) והלא דין הוא: מקל וחומר איכא למילף דגם בבמה איכא פסול זמן.
שאין המום פוסל בו: דקיימא לן תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות.
זמן פוסל בו: דלקמן פי"ג הלכה ד' מרבינן עופות לפגול.
קדשי במה שהמום פוסל בהן: דכתיב "לא תזבח לד' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום" ומוקמינן להאי קרא בפ"ב דבכורות (דף יד:) דאתי לבמת יחיד.
לאו: פי' מהאי דינא לא תילוף להחמיר.
שכן הזר פוסל בו: דכתיב "הכהן..ומלק" ולא זר.
תאמר בקדשים: היינו בקדשי במה.
הואיל ואין הזר פוסל כו': ר"ל מאי חזית להחמיר מטעם פסול מום אימא להקל בזמן מטעם שכשר בזר כדתניא לקמן (אחרי פ"ט הלכה ז') "וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' - זריקת כהן במזבח ואין זריקת כהן בבמה".
תלמוד לומר תורת וכו': תורת ריבויא היא לרבות תורה אחת לכל הקדשים בין קדשי אהל מועד בין קדשי במה לכל האמור שם בענין דהיינו זמן לתודה זמן לשלמים ומחשבת פגול ונותר נמי מגזירה שוה יליף מפגול עון עון כדאיתא בכריתות (דף ה.).
( ג ) לשם תודה ולשם שלמים: דהכי אמר רחמנא "תודת שלמיו" - שדי על תודה שם שלמים.
תלמוד לומר זאת: מיהו אף דמיעט רחמנא דלא ישחוט לשם תודה משום דהא לא על תודה הביאה, ומכל מקום בדיעבד אם שחטו לשם תודה כשר אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה.
( ד ) תורת זבח השלמים אם על תודה: כלומר תו אהני הא דקרי לתודה שלמים דדינה כשלמים.
מה שלמים טעונים סמיכה וכו': כמפורש הכל בקרא.
ותנופה וחזה ושוק: משמע דמילי מילי קאמר, תנופה באימורים וחזה ושוק ועוד דחזה ושוק ינתן לכהן ומדברי הרב קרבן אהרן נראה דגרס "ותנופת חזה ושוק".
( ה ) דברי ר' ישמעאל אמרו לו מפני וכו': אין לו שום ביאור. והגיה הגר"א דצ"ל "משום ר' ישמעאל אמרו מפני וכו'" והיינו דאתי לפרושי למה איצטריך קרא להכי מהיכא תיתי לומר דתודה לאו שלמים היא הרי יש בה לשם ולבעלים ולכהן וכמו גבי שלמים כדתניא לעיל (ויקרא דיבורא דנדבה פט"ז ה"ב) דמה ואימורים למזבח ולחמי התרומה לכהן והעור והבשר לבעלים.
מפני שיצאת תודה לידון בדבר החדש: פי' שטעונה לחם מה שאין כן בשלמים.
יכול אין לה אלא חידושה: שכך היא המדה כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש וכו' כדלעיל בריש מכילתין.
( ו ) מה שלמים באים מן המעשר: פי' בזמן שפירש בשעה שנדר להביא שלמים שיביאם ממעות מעשר שני וכדלקמיה ובמנחות פרק התודה (דף פב.) מפיק לה מקראי דאתו שלמים שם שם ממעשר דכתיב "וזבחת שלמים ואכלת שם" וכתיב במעשר "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו' ואכלת שם לפני אלהיך", מה להלן מן המעשר וכו'.
( ז ) אמר הרי עלי: תודה סתם שלא פירש להביאה ממעות מעשר.
ת"ל תורת זבח השלמים: כלומר עיקר מילתא דתודה באה מן המעשר הרי למדנו משלמים אם כן דינה כשלמים.
אין מביא אלא מן החולין: דהוה ליה דבר שבחובה ואינה באה אלא מן החולין כדבסמוך בהלכה י"א אף תודה כן.
( ח ) תלמוד לומר אשר יקריב: דקרא יתירא הוא להביא לחמי תודה שאף הן כשלמים להביא מן המעשר.
( ט ) יכול יביא היא ולחמה: פי' אחרי דלחם הוא טפל להתודה יכול שרשאי אף להביא לחם ממעשר.
תלמוד לומר שלמים אשר יקריב וכו': פי' אשר יקריב הרי אתי ללחם כנ"ל והשוהו הכתוב לשלמים.
יכול יביא: לחמה מן המעשר כמו שפירש.
תלמוד לומר שלמים אשר יקריב: לחם דומיא דשלמים שלא נתחייב להביא מן החולין כלום כשפירש ואמר הרי עלי שלמים מן המעשר אבל בזמן שאמר וכו' שמיד נתחייב בה ובלחמה שאין תודה בלא לחם וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, לכן אף על פי שפירש לחמה מן המעשר מיהדר הוא דבעי ולא מצי מיהדר ביה אפילו תוך כדי דיבור דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.
( י ) יכול יביא מחטי מעשר שני: היינו שיביא לחמי תודה מן חטי מעשר שני בעצמם.
( יא ) ומנין לאומר הרי עלי שלמים וכו': דמהם למדנו לתודה כנ"ל וקאתי לפרושי אנהו גופייהו מנלן.
מה פסח וכו' ואינו בא אלא מן החולין: דילפינן מפסח מצרים שהרי לא היה להם עדיין לא הקדשות ולא מעשר.
הרי עלי תודה וכו': כלומר לפיכך האומר הרי עלי שלמים ותודה סתם שמיד נתחייב להביא הרי הוא ככל דבר שבחובה שאינו בא אלא מן החולין.
ונסכים בכל מקום: היינו אפילו פירש ואמר הרי עלי שלמים ונסכיהם מן המעשר, לפי שהנסכים לא הוקשו לשלמים כמו שהוקשו לחמי תודה.