חפץ חיים על ספרא/צו/פרשה ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק:    מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו:    ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)


ביאור - פרשתא ה[עריכה]

( א ) לבית עולמים זאת אינה נוהגת בבמה:    עיין זה לעיל ריש פרשה ב' וריש פרשה ג', עיי"ש.
תורה אחת לכל אשמות:    היינו אפילו לאשם מצורע.
שיהא דמם ניתן למטה:    כדכתיב בהאי ענינא "ואת דמם יזרוק", אלמא דם אשם בזריקה מן המזרק ולא במתנה באצבע וממילא שמעת מינה שמקומו למטה מחוט הסקרא כשאר כל הנזרקין שכולן ניתנין למטה.


( ב ) וכי מאין באת:    להוציא מקצת אשמות מכלל דמצרכת תורה לרבויי.
מכלל שנאמר:    גבי אשם מצורע "כי כחטאת האשם הוא לכהן" אימא איתקש אשם לחטאת.
מה חטאת דמה ניתן למעלה:    על קרנות המזבח באצבע אף אשם כן.
הכי גרסינן תלמוד לומר תורת האשם ואת דמו יזרק [וכן הוא בילקוט פרשה מצורע].
שיהא דמם ניתן למטה:    היינו שאף הוא בזריקה מן הכלי מחוט הסיקרא ולמטה.
שנתערב בדם שלמים:    דאידי ואידי ניתנין למטה.
יזרק:    לשם מה שהוא ושניהם כשרים.
תלמוד לומר קדש קדשים ואת דמו יזרוק:    הרי אלו שני מיעוטין -- ( א ) קדש קדשים למעוטי זה שנתערב בו גם דם קדשים קלים, ( ב ) ואת דמו יזרוק ולא כתיב "ואת הדם" משמע דוקא דמו ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.
יכול אפילו נתערבו חיים:    איל אשם באיל של זבחי שלמים יקרבו.
ת"ל הוא:    משמע של המבורר וידוע שהוא אשם יקרב.
שיסתאבו:    שיוממו שא"א לחללן בעודן תמימין.
ויביא מדמי היפה וכו':    דשמא היפה אשם היה וכן מדמי היפה שלמים דשמא היפה שלמים היה.
מותר מביתו:    היינו אותו מותר שהוא צריך להוסיף מחמת ספק.
ישחטו בצפון:    כחומר אשם.
כחמור שבהם:    כאשם שדינו ביום ולילה.
ויניף אשם:    טעמו כיון דמשום ספיקא קעביד אין כאן בל תוסיף. א"נ יכוין בפירוש דאי אשם הוא הולכה והבאה בעלמא היא ולא לשם מצוה.
לבית הפסול:    את השלמים שממעט בזמן אכילתן ושורף הנותר עד בקר שלא כדין וגם ממעט באוכליהן שאינו נאכל לזרים ובאים לידי נותר. הלכך מוטב ירעו ויאכלו כמשפטן. ור"ש ס"ל מוטב להביאן לבית הפסול מלתקן לרעיה.
קדש קדשים הוא הוא קרב ואין תמורתו קרבה -- הגר"א מחקה מכאן וקבעה על משנה ח' על הפסוק "אשם הוא" והיינו הפסוק הכתוב אחר הקטרת אימורין והאי קרא (ויקרא ז, ז) כבר דרשינן ליה לעיל במשנה ב' למעט נתערבו חיים.


( ג ) ישחטו:    הוה מצי למכתב "ישחט".
ריבה כאן שוחטים הרבה:    ואף דלעיל בפרשת ויקרא (פרשה ד') תניא מכלל שנאמר "ואתה ובניך וכו'" מקבלה ואילך מצות כהונה -- סד"א כהונה לא בעינן אבל להכשיר בגרים בנשים ועבדים אין לנו. קמ"ל.
אלא משיכה:    דבעינן הולכה והבאה שלא יתיז הראש בבת אחת.
שנאמר זהב שחוט:    לשון משיכה, זהב רק שנמשך.
רא"א וכו':    היינו דלפיכך נאמר "ישחטו" לשון רבים להורות לעולת צבור שגם היא דוקא בצפון ולפי שבפרשת ויקרא מיירי רק בעולת יחיד הוצרך לרבות כאן.
קדש קדשים לרבות וכו':    הגר"א מחק עד תיבת "והקטיר", כי ברייתא זו ממש כולה הובא לעיל בפרשה ג' בהלכה ב' מן קודש קדשים היא הכתובה בפרשת חטאת. ואיזה מפרשים תירצו דשם למצווה וכאן לעיכובא -- אישטמיט להו דבעניננו ליכא קרא כלל ד"קדש קדשים הוא" הכתוב בפסוק א' כבר נדרש כאן בהלכה ב' לענין אחר ו"קדש קדשים הוא" הנאמר בפסוק וי"ו הוא רק לענין אכילה ונדרש לענין זה לקמן בהלכה יו"ד ולא לענין צפון כלל.


( ד ) יכול אף על פי שלא שחטו בצפון:    ר"ל דנימא דשחיטת צפון באשם הוא רק למצוה ונרבינן אותו מתיבת "אשם" כמו דרבינן לקמיה לענין סמיכה. תלמוד לומר הוא ותיבת "אשם" לרבות הוא רק לענין סמיכה אבל קשה דמדקאמר לקמן ר' אליעזר אומר משמע דרישא רבנן היא ולדידהו הלא ס"ל ד"אשם הוא" הנאמר אחר הקטרת אימורין לא נוכל לומר דהוא לעיכובא אחרי דהקטרת אימורין הוא רק למצוה בעלמא כדאיתא בזבחים (דף י.) וגם הלא צריכינן לתיבת "הוא" להוא קרב ואין תמורתו קריבה וכדלקמיה או כדמסיק במנחות דף ה' לכדרב הונא אמר רב. ואולי מפני זה לא גרסו הגר"א וגרס "אשה להשם ר' אליעזר אומר אשה לשם אישים וכו'". ומ"יכול" עד "ר"א אומר" שבהלכה ה' -- טעות סופר.


( ה ) אף על פי שלא סמך עליו:    דתיבת "אשם" יתר הוא אלא לרבות דסמיכה הוא רק למצוה.
יכול אף על פי ששחטו שלא לשמו:    נרבה אותו מתיבת "אשם" דיהיה כשר בדיעבד כמו שאר קדשים.
תלמוד לומר הוא:    דמשמע כשהוא בהוויתו שלא עקר שמו הוא דמיקרי "אשם" ואי לא, לא.


( ו ) אמר ר' אליעזר חטאת וכו':    הברייתא באה לבאר את דבריו הראשונים שלמד פסול שלא לשמו מן "הוא" דמתחלה אמר ר"א דלא צריך קרא להכי דממה מצינו איכא למילף דבר זה עד לבסוף דפריך ליה ר' יהושע את המה מצינו והוצרך למילף מתיבת "הוא".


( ז ) תאמר באשם שניתן דמו למטה:    פי' ויש לנו ללמוד אותו מעולה שדמה למטה כמותו ואל יוכיח עליו חטאת שדמה למעלה.
אמר להם הפסח יוכיח:    עיין בהראב"ד שברייתא הזו קיצרה הדברים שנאמרו בה בגמרא מה שהשיבו לו ומה שהשיב הוא מפני שכבר הוא מפורש במקום אחר ומפני זה העתיק הגר"א דברי הגמרא כאן. וז"ל אמר ליה מה לפסח שכן זמנו קבוע. אמר להם חטאת פסולה שלא לשמה שנאמר בה "היא" ופסח פסול שלא לשמו שנאמר בו "הוא" אף באשם נאמר בו "הוא". א"ל פסח וחטאת נאמר הוא בשחיטה ואשם נאמר בו הוא לאחר הקטרה והוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר אם כן למה נאמר "הוא"? הוא קרב ואין תמורתו קריבה [סוף דברי הגר"א הוא מתמורה דף יז ]
נאמר בו הוא לאחר הקטרה:    ולא ילפינן מניה דהוא לא נאמר בו אלא לאחר הקטרת אימורין וליכא למימר בו דליבעי לשמו לעכב דהוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר דאין כפרה בדם.


( ט ) כל זכר וכו':    ביארתיה לעיל פרשה פ"ג ברייתא ה'.
ת"ל בכהנים -- צ"ל כל זכר בכהנים [הגר"א].


( י ) ולא פסול:    אם הקרבן פסול כגון נשחט בלילה או בדרום ואף על גב דיש לאו על אכילת פסול כדאמרינן (פסחים כד, א) כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו סד"א ניתי עשה דאכילת קדשים ונידחי הלא תעשה. קמ"ל המיעוט ד"יאכלנו".
לרבות זבחי שלמי צבור:    דקדשי קדשים נינהו כדאמרינן בפרק איזהו מקומן (דף נה.) על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם. מה עולה ק"ק אף זבחי שלמי צבור דהיינו כבשי עצרת קדשי קדשים.
הוא פרט לתודה ואיל נזיר:    אף לאשם דנאכלין ליום ולילה מ"מ נמתעטו מהוא.