חפץ חיים על ספרא/צו/פרק יז
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק יז[עריכה]
( א ) ר' אלעזר בר"ש: אתי למיעבד צריכותא בתלתא קראי. דכתיב במנחה "לכהן המקריב אותה" - פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ואונן, ובחטאת כתיב (פרשה ג' הלכה ג') "הכהן המחטא אותה יאכלנה" - פרט לטבול יום וכולי, וגבי שלמים כתיב "לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה" - פרט לטבול יום וכו'. ואשמועינן ראב"ש דחד מחבריה לא אתי והיינו דקאמר.
בא טבול יום ואמר לכהן: חבירו הטהור של בית אב שלו.
תן לי: חלק מן המנחה של ישראל שאוכל לערב.
אמר לו: טהור לטבול יום, כלומר כן יש להשיבו.
ומה אם במקום שיפה כחך בחטאתך: דכהן המחוייב חטאת מביאו ומקריב אפילו במשמר שאינו שלו ועבודתה ועורה שלו. בפרק הגוזל (דף קט:) מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה? תלמוד לומר "ובא בכל אות נפשו ושרת". ומנין שעבודתה ועורה שלו? תלמוד לומר "ואיש את קדשיו לו יהיו".
דחיתיך מחטאת ישראל: דטבול יום אינו חולק בה דכתיב "המחטא".
מקום שהורע כחך במנחתך: שאם התנדבת מנחה והקרבת -- אפילו אתה טהור -- אי אתה אוכלה, כדכתיב "כל מנחת כהן כליל תהיה וגו'".
אינו דין שאדיחך היום: שאתה טבול יום ואינך ראוי להקריב מנחת ישראל.
לכהן המקריב וגו': במנחה כתיב.
( ב ) אמר לו: טבול יום לטהור.
אם לאו: אם אי אתה נותן לי מן המנחה שהורע כחי בה.
תן לי מן החטאת: שלא הורע כחי בה.
אמר לו ומה במקום וכו': טהור קמהדר ליה לטבול יום הכי שלא יחלוק עמו.
אמר לו: טבול יום.
לא אם דיחיתני ממנחת ישראל שהרי הורע כחי במנחתי: כשם שהורע כחך במנחתך.
תדחני מחטאת ישראל: בתמיה.
( ג ) תן לי מחזה ושוק: חלק כמוך ואוכל לערב.
שהרי הורע כחי אצל נשיי ועבדיי: אף כשאני טהור, שאיני רשאי להאכילם להם.
( ד ) יצא טבול יום: בפחי נפש.
בקוליו וחומריו: שהיה דורש קל וחומר להנאתו ואומר למה דחיתני וכולי.
אונן מימינו וכו': שאף הם נדחים מן מקראות הללו שאינם ראויים לעבודה.
( ה ) חזה: פירוש דכתיב "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה". והנה "חזה" זה חזה, והוה ליה למכתב "כי את החזה והשוק לקחתי וגומר". מאי "התנופה והתרומה"? ולזה אמר התנופה זו תנופת הסל של איל נזיר דכתיב "ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד וגו' והניף אותם", ולא נתפרש בלחם שהם מתנה לכהן. וריבה לך הכתוב "תנופה" לרבות דבר המינף(?) באיל נזיר שאף הוא מתנה לכהן.
התרומה זו תרומת תודה: היינו תרומת הארבע חלות שבלחמי תודה. ומפני שהכל מתנה לכהן מן השלמים ומן הבא עמהם ואחר התנופה לכך כלל את כולם.
ראוים היו לישראל: אילו לא עשו את העגל היתה עבודה בבכורות של כל ישראל והם נוטלים חזה ושוק ושאר מתנות כהונה.
יכול כשם שכשנתחייבו וכו': פירוש, כיון שלא איבדו זכותם אלא משום חטא, כך אם יזכו -- דהיינו לעתיד לבא, שימחה חטא העגל לגמרי -- יהיו הם חוזרים לעבוד העבודה ולזכות במתנות.
( ו ) יכול וכו' במתנות: זרוע ולחיים וקיבה.
ודין הוא: אף על גב דכי כתיב "ונתן לכהן הזרוע וגומר" - בענינא דחולין הוא דכתיב, דלעיל מיניה כתיב "דגנך...גז צאנך", וראשית הגז אינו נוהג אלא בחולין כדאיתא בפרק ראשית הגז -- אפילו הכי הוה אמינא נילף קדשים מחולין בקל וחומר.
חולין שאין חייבין בחזה ושוק: דכתיב "וזה יהיה משפט הכהנים" (דברים יח, ג) -- זה אין, מידי אחרינא לא.
ת"ל ואתן אותם לאהרן וגו': "אותם" מיעוטא הוא, לומר אין לך אלא מה שאמור בענין. חזה ושוק - אין, זרוע ולחיים וקיבה - לא.
מאת בני ישראל מרצון ישראל: דהאי "מאת וגומר" יתירא הוא, דהא כתיב במקרא הקודם. אלא לדרוש שאין הכהנים רשאין ליטול מהן בזרוע אלא כמו מתנה הם משלמים של בני ישראל שהם נותנים אותם לכהן.