חפץ חיים על ספרא/צו/פרק טו
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק טו
[עריכה]( א ) מטמא את הטהור לקדש: פירוש: שאם הסיט טהור את הטמא או טמא את הטהור יהא טהור מביא קרבן אם אכל קודש או נכנס למקדש. ומיירי זו הברייתא דוקא בטמאים שאין מטמאין בעלמא במשא כגון טמא מת ובועל נדה, ורק לענין קדשים - הוה אמינא דחמירי. אבל זב וזבה ונדה ומשכב ומושב הזב דמטמאין בעלמא במשא - בזו לא מייר הברייתא.
ואין מטמא במשא: ואף דכבר ילפינן זה לעיל דאפילו בשר קודש אין נטמא במשא -- י"ל דהו"א דהתם הוי דיעבד שלא ישרפו הקדשים אבל הכא לכתחלה לא יאכל אדם ההוא קודש או לא ישתמשו בכלי זה קדשים. קמ"ל קרא זה. [ז"ר זית רענן]
( ב ) ואפילו טומאת מת: שאינו טמא אלא מפני מגעו ואין הטומאה יוצאה עליו מגופו.
בטומאת אדם או וכולי: שנגע בזב או בנבילה או בשרץ.
אם נאמרו קלות: מגע זב ונבילה ושרץ.
למה נאמרו חמורות: טומאת מת.
הייתי אומר על הקלות יהא חייב על טומאת הגוף וכולי: דהוה אמינא כי ממעטינן בקרא קמא דאינו מדבר בטומאת בשר כדלעיל בפי"ד -- הני מילי באותן טומאות קלות דמשתעי בהו הקרא דבתריה דהיינו שנגע הבשר בזב ובנבילה ובשרץ שמגען קל הוא לגבי מגע מת. אבל בשר שנגע בטומאת מת - לא ממעטינן ובטומאת בשר נמי דיבר הכתוב ועל שניהם הוא אומר בקרא קמא "ונכרתה", בין על זב ובעל קרי האוכל קדש בין על האוכל בשר שנטמא במת.
צריך לומר חמורות: "בכל טמא" דאוקימנא בטמא מת. וכיון דענינא בחמורות נמי משתעי ואיירי הקרא רק בטומאת הגוף ה"ה הקרא קמא נמי איירי רק בכהאי גוונא.
אילו נאמר חמורות: דהוי כתיב "בכל טמא" בטומאת אדם.
ולא נאמרו קלות: נבילה ושרץ.
הייתי אומר: על החמורות יהיה חייב כרת על טומאת הגוף.
ועל הקלות יהא פטור: אם נגע בנבילה או בשרץ ואכל קדש יהא פטור מכרת.
( ג ) מה תלמוד לומר לפי וכולי: הגר"א לא גריס מן "מה תלמוד לומר" עד "יכול".
ת"ל אמור אליהם לדורותיכם: בפרשת אמור (ויקרא כב, ג).
אין לי אלא כיוצא בשלמים: מתחלה בא התנא לומר דלא נרבה אלא כיוצא בשלמים דהיינו בכור ומעשר, ומוסיף והולך עד שלבסוף אמר דהקרא מרבה את כולן דהוא כעין כלל מוסיף על הפרט ומרבה הכל.
ת"ל בשר: היינו הקרא ד"מבשר זבח השלמים" [וכ"מ בזבחים דף מד].
( ד ) על דבר שחייבין עליו משום פגול: דהיינו דברים הניתרים ולא דברים המתירים.
ודין הוא: לומר כן.
שהוא בקבוע: שצריך להביא על שגגתו חטאת קבוע ולא בטומאה שהוא בעולה ויורד.
ובידיעה אחת: באחרונה אף על גב דקודם שאכלו לא ידע מעולם שזה היה פגול - חייב. ומה שאין כן בטומאה בעינן שיהיה לו ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים כדאיתא לעיל בויקרא.
ולא הותר מכללו: דפגול אפילו בצבור אסור. מה שאין כן בטומאה שהותר בצבור.
אינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירים: כנ"ל בפרק י"ג.
ומנין הקומץ וכולי: דכל הני אין בהן משום פגול כנ"ל בפרק י"ג.
תלמוד לומר אל הקדשים אשר יקדישו: פירוש: ד"אשר יקדישו" בא לרבות הכל.
( ה ) יכול יהיו חייבים עליו: מיד אם אכלו בשר בטומאה קודם שנזרק הדם.
ת"ל אשר יקרב: ר' אלעזר מפרש לה ואזיל וכי יש נוגע חייב? והלא אינו חייב אלא אם כן אכל כדכתיב "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל וגו'.
שיוכשר ליקרב: ואקדשים קאי והכי קאמר - איש אשר יקרב מתירי קדשים ואחר כך יאכלם וטומאתו עליו כדמפרש אכילה בקרא דבתריה.
יש לו מתירין: כגון אימורים ובשר שהדם מתירן. ושירי מנחה שהקומץ מתירן.
ואת שאין לו מתירין: כגון מנחת כהנים ומנחת כהן משיח.
משקדשו בכלי: שהוא המכשירו לאכילת מזבח האמורה בהן.
( ו ) אחר שרבינו וכולי: השתא מסיק למלתיה לפרושי קרא ד"ואכל מבשר זבח השלמים" דפתח ביה בברייתא ג' למאי איצטריך אחרי דאתרבי מקרא ד"אשר יקרב מכל הקדשים".
דבר שהן כשלמים: כגון בכור ומעשר.
ודברים שאינן כשלמים: חטאות ועולות עופות ומנחות ולוג שמן של מצורע - כולהו איתרבו מכללא דקרא דפרשת אמור.
למה נאמרו שלמים מעתה: דהיינו קרא ד"ואכל" למה נאמר.
פרט לדם: שאין חייבין עליו משום טומאה דדומיא דשלמים בעינן. מה שלמים אין בהם איסור מצד עצמו - יצאדם שיש בו איסור מצד עצמו.
יצאו עצים ולבונה וקטרת: סד"א כיון דקיימא לן (פסחים כד, ב) והבשר לרבות עצים ולבונה, שאם אכלן בטומאת עצמן לוקה -- הוה אמינא דהוא הדין אם אכלן בטומאת הגוף חייב כרת. דכיון דקרינן בהן "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" קרינין ביה נמי "וטומאתו עליו ונכרתה" דהא גבי הדדי כתיבי. קמ"ל.
( ז ) בין טומאות לטומאות: פירוש: בין טומאת בשר לטומאת דם לתנא קמא, או בין דברים הנאכלים לדברים שאינן נאכלים לדברי ר' שמעון.
על קדשים קלים חייבים עליהם לאחר זריקת דמים: שהם דומיא דשלמים ובהם גילתה התורה דחיובם דוקא לאחר זריקה כדאיתא לעיל (פרשה ט הלכה ח) "הניתר לטהורים חייבין עליהם משום טומאה וכולי".
ועל קדשי קדשים בין לפני זריקה ובין לאחר זריקה: ו"אשר יקרב" לא אתי למעט דוקא משהוכשר אלא לרבות הקרב לאכילת קדשים מ"מ [הראב"ד].
תלמוד לומר ואכל בשר ואכל זבח ואכל שלמים: דהוה ליה לומר "ואכל שלמים" ואמר 'בשר' ו'זבח' לרבות גם ק"ק דכולם שוים דלא מחייב בהו משום טומאה אלא לאחר זריקת דמים.
ונכרתה הנפש וכולי: פירשתי לעיל ספי"ד.