חפץ חיים על ספרא/צו/פרק א
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק א
[עריכה]( א ) אלא זירוז מיד ולדורות: זירוז שיהא מהיר וזריז בדבר ונוהג מיד ונוהג לדורות. זירוז דכתיב "צו את יהושע וחזקהו ואמצהו". מיד ולדורות דכתיב (במדבר, טו) "מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם" [(קידושין כט, א)]
חסרון כיס: דכתיב "על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו" שיש כאן חסרון ממון בספוק עצים.
( ב ) מתוך שנאמר: (שמות, כט).
כל הנוגע במזבח: אפילו פסולין יקדש ולא ירד
ודברים שאינם ראויים: כגון שאור ודבש ואיל וצבי וחולין [רש"י סנהדרין לד:].
תלמוד לומר כבשים: סמיך ליה "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים וגומר".
( ג ) ת"ל עולה: בההוא פרשתא נמי כתיב עולת תמיד
מה עולה וכולי: ואיכא בין רבי עקיבא לר' יוסי הגלילי עולת העוף פסולה. דלר' יוסי הגלילי דמייתי מכבשים - כבשים או שאר בהמה אין, עולת העוף לא. ולרבי עקיבא דמייתי מעולה אפילו עולת העוף לא ירד (זבחים פג, ב).
( ד ) ר"י אומר וכולי: רבן גמליאל ור' יהושע דרשי לה להא מילתא מ"היא העולה על מוקדה על המזבח" - משמע היא העולה על המזבח - בהוויתה תהא על המזבח, בין כשרה בין פסולה מ"מ בראויה למזבח -- יצא דבר שאין ראוי למזבח. מיהו מר דריש לה מ"על מוקדה" ומר דריש ליה מ"על המזבח". ואיכא בינייהו דם ונסכים פסולין שהן ראויין למזבח ואינן ראויין לאישים כדמפרש ואזיל.
( ז ) זאת היא העולה: הרי אלו ג' מיעוטים וממעטינן להנך תלת. ובגמרא אמרינן דלהכי ממעטינן לאלו ולא מרבינין להו מ"זאת תורת העולה" כשאר פסולין משום דהנך יש להו הכשר במקום אחר כדתניא מפני מה אמרו לן בדם כשר? שהרי לן כשר בבשר [שלמים]. יוצא? שהרי יוצא כשר בבמה. טמא? הואיל והותר בצבור וכולי. ומסתברא דמריבויא מרבינן מאי דאית ליה הכשרא בדוכתא אחריתא והמיעוט לאלו השלשה דלית להו הכשר בשום מקום.
שנשפך דמה: צ"ל "מנין לנשפך דמה וכו' חוץ לקלעים והלן והיוצא וכולי" - כן צריך לומר [הגר"א]. וכן איתא בגמרא.
והנשפך: מיותר [הגר"א]. וטעמו דכבר חשבו מקודם.
והניתנים למטה: מחוט הסקרא כגון עולה ושלמים.
והניתנים למעלה: כגון חטאת.
( ח ) והמוקצה: לעכו"ם לעבדה.
ת"ל זאת היא העולה הרי אלו מיעוטים: הנה מלשון זה משמע דיש על זה ג' מיעוטים. ובאמת לר' שמעון אין צריך לזה רק מיעוט אחד וממעט לכולם מטעם שלא היה פסולן בקודש. וכן בגמרא איתא "תלמוד לומר זאת ומה ראית וכולי". וכן הגיה הגר"א.
שהיה פסולן בקדש: אחר שבאו לעזרה. מה שאין כן כל אלו נפסלו מקודם שבאו לעזרה.
( ט ) שתמצא לומר: כמו נמצאת אומר.
שרבי עקיבא אומר: צריך לומר "שרבי שמעון אומר".
חוץ מבעל מום שבעוף כשר: ור"ל לכך אפילו בבהמה אם עלה לא ירד. והאי דפוסל למעלה בבעל מום מיירי במחוסר אבר שגם בעוף פסול, והכא מיירי בדוקין שבעין או שאר מום שאין מחוסר אבר שכשר בעוף. והגם דזה איתא בגמרא דלכולי עלמא אין להכשיר ??? בדוקין שבעין -- מכל מקום קשה דהוה ליה לגמרא להוכיח דבר זה מן ברייתא זו. וע"כ יותר נכון כגירסת הגר"א - "וכל שאין פסולו בקודש אין הקודש מקבלו. רבי עקיבא מכשיר בבעל מום מפני שכשר בעוף".
דוחה היה אבא בעלי מומין: היינו כלאחר יד אבל בידים לא. ופליג אתנא קמא דאמר מורידין בעלי מומין מע"ג המזבח [גמרא]
( י ) הזבח פסול והנסכים כשרין: מאחר שהנסכים באין בגלל זבח נפסלו עמו ונתבטלה קדושתן.
תלמוד לומר אל המזבח לא יעלו וגו': על שאור ודבש קאמר דאם העלה מהם לכבש לוקה דכתיב "ואל המזבח לא יעלו" - זה הכבש שעולין בו למזבח. ומדלענין מלקות כבש כמזבח - לענין קידוש נמי כבש כמזבח, ואם עלו למזבח המזבח מקבלן. [הראב"ד והוא ממנחות דף נז:]. וגירסת הגר"א "תלמוד לומר את המזבח" [והוא מזבחים דף פז.] וטעמו דיותר טוב ללמוד מקרא דמיירי לענין קדוש גופא. ופירש"י "ומשחת את המזבח" לרבות את הכבש
( יב ) כלי הלח: קערות ומזרקות לדם וליין ולשמן.
מדות היבש: שתי מדות של יבש היו שם - עשרון וחצי עשרון. עשרון למדידת כל המנחות וחצי עשרון לחצות בו מנחת חביתי כהן גדול, מחציתה בבקר ומחציתה בערב.
ואין כלי הלח וכו': עיין בזבחים (דף פח.) בגמרא.
אלא בקודש: בעזרה.
שיהא נותנן מבוא השמש: שמצוה לכתחלה [אם לא הקריבן ביום] ליתנן תיכף אחר שקיעת החמה ויהיו על מוקד של המזבח כל הלילה.
דברים שהם ראוים ליקרב בלילה: כגון אברים ופדרים של העולה ופדרים של שאר קרבנות.
דברים שהם ראוים ליקרב ביום: כגון הקומץ וכולי דנפקא לן מביום צוותו דכל הקרבנות אין קרבין אלא ביום ולא יצא מאותו הכלל אלא איברים של עולה וחלבים של שאר קרבנות.
והעצים: כגון שאחד התנדב קרבן עצים.
ומנחת נסכים: שבאין עם הזבח דהזבח קדשן והרי הם כמוהו דדוקא ביום. לאפוקי בנסכים הבאים בפני עצמן דקרבין אף בלילה (תמורה יד, ב).
שמעלן מבוא השמש: בגמרא פריך והא אמרת דרכו ליקרב ביום?. ומשני לא תימא מבוא השמש אלא עם בוא השמש, דהיינו רגע אחת קודם שקיעה שימשול בו האור ומיד קולטו המזבח שלא יפסל בלינה.
ת"ל זאת תורת העולה: ריבה כל הלילה אכן אלו צריך ליתנן קודם שקיעה.
( יד ) או אינו וכו': פירוש, שאין כאן מצוה לכתחלה שמניחן אחר השקיעה כדי שיהיו מונחין כל הלילה על המזבח אלא שיהיו יכולים להעלות אותן מן הרצפה למזבח כל הלילה ולא מיפסלי אלא אם נשארו עד שעלה עמוד השחר.
כשהוא אומר לא ילין חלב חגי עד בקר: דמשמע עד בקר לא ילין - הא כל הלילה ילין.
זה הוא האמור לימד וכו': ר"ל הלא הכתוב הזה אמר ולימד לנו שיהיו מעלים וכולי. והגר"א כתב דתיבות "זה הוא האמור" מיותר.
( טו ) הא מה אני מקיים כל הלילה: היינו הכתוב היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה.
מה תלמוד לומר עד הבקר: דכל הלילה משמע גם כן עד בקר
לתרומת הדשן: דכתיב בתריה "והרים את הדשן" וגילה לנו הכתוב שכל הלילה עד הבקר כשר לתרומת הדשן ומשום הכי אמרינן ביומא (דף כ.) דזמנין דמקדמינן ליה קודם חצות דהיינו ברגלים.
( טז ) לאש המזבח הפנימי: גחלים של קטורת שהם על המזבח הזהב.
אלא ממזבח החצון: ולא יביא מן ההדיוט כמו שמביאין למזבח החצון אם כבתה האש שלו.
ת"ל אש המזבח וגו': דהאי "המזבח" יתירא הוא דביה קיימינן. אלא לרמז בו דאש של המזבח הפנימי תוקד בו ומניה ילפינן ביומא (דף לג.) דהיו עושין מערכה בכוון בשביל זה על מזבח החצון.
אש מחתה: היינו הגחלים שמביא לפני ולפנים להקטיר עליהן הקטורת ביום הכפורים ואש של מנורה להדליק בהיכל בכל יום.
תן אש במזבח הפנימי: דכתיב "יקטירנה" ואין הקטרה בלא אש.
ממזבח חוצה להם: והוא מזבח הפנימי הסמוך למנורה וחוצה לה שהוא משוך קצת לצד פתח ושולחן ומנורה לפנים הימנו כדמוכח ביומא (דף לג:).
ת"ל אש תמיד תוקד וגו': יתירא שכבר כתיב "מוקדה" ברישא. אלא ללמד אש שנאמר בה "תמיד" (והוא של מנורה שנאמר בה "להעלות נר תמיד") אף היא מעל המזבח החצון תוקד.
מה להלן בסמוך לו: דהיינו ממזח החצון שהוא סמוך לפנימי.
אף כאן: שהוא נוטל גחלים למחתה להכניס לפני ולפנים יטול ממזבח הפנימי שהוא סמוך לו ולא ממזבח החצון שהוא רחוק ממנו.
הוי אומר זה מזבח החצון: פירוש: איזה מזבח שיש לחלק בו מה ממנו לפני ה' שהוזקק הכתוב לומר "מלפני השם" הוי אומר זה מזבח החצון ויטול ממנו מצד מערבי דאילו הפנימי כולו לפני ה' הוא שעומד בהיכל.
ואין כולו להשם: צ"ל "ואין כולו לפני השם" [הגר"א כלשון הגמרא].