חפץ חיים על ספרא/ויקרא נדבה/פרשה י
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא י[עריכה]
( א ) כשתקריב: ד"כי" משמע בלשון אי.
קרבן מנחה: הוי מצי למכתב "וכי תקריב מנחה", "קרבן" למה לי.
קרבן אחד מביא: קרבן שלם והוא מין אחד ולא חלות ורקיקין בשביל שנדר קרבן אחד וסבירא ליה לר' יהודא דשני מיני קרבן כתיבי בהאי קרא והא דפריך ליה ר' שמעון והלא לא כתיב אלא קרבן אחד -- סבירא ליה לר' יהודא כיון דכתיב "בשמן" יתירא דכתיב "חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן" - כמאן דכתיב קרבן קרבן דמי, ור' שמעון סבירא ליה דלכך כתיב "בשמן" לומר לך בנודר מאפה תנור רצה חלות יביא רצה רקיקין יביא אבל אי לא כתיב אלא חד שמן הוה אמינא מחצה רקיקין ומחצה חלות דוקא (מנחות סג, א).
( ב ) בולל: מערב. דלאחר אפייתן פותתן עד שמחזירן לסלתן כדאמר באלו מנחות (דף עה:). ואחר כך מערבן כאחד וקומץ משניהם יחד.
הא אם קמץ -- צ"ל ואם קמץ (שם בגמרא).
דיו: הואיל וקרבן אחד הוא.
( ג ) כופח: מין תנור קטן מקום שפיתת קדרה אחת ולא מקרי תנור.
יורות הערביים: של אותו מקום ומסיקין אותו ואופין בהם חלות.
ר' יהודה אומר מה ת"ל וכו' שני פעמים: חד הכא וחד בצו את אהרן "וכל מנחה אשר תאפה בתנור". דהוה מצי למכתב "וכל מנחה אשר תאפה" ולשתוק.
להכשיר את הכופח: דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.
ר' שמעון אומר: לעולם מאפה כופח לא יביא. וחד שיהא הקדשה בתנור, כלומר לשם תנור, שכשיקדישנה לסלת יאמר על מנת לאפות בתנור אני מקדישה. וחד שכל מעשיה בתנור לאפוקי כופח ורעפים ויורות הערביים דלא יביא.
( ד ) להלן: בפרשת מלואים (שמות, כט) "וחלות מצות ורקיקי מצות וגו'.. סלת חטים תעשה אותם".
ואין ברקיקין בלולות: שהחלות בעודן סולת יוצק בהן שמן ובוללן. מה שאין כן ברקיקין שאין בהן בלילה בשמן אלא לש אותן במים ואופה אותן בלא שמן כלל.
ופריך הלא דין הוא -- שאף הרקיקין יהיו טעונין בלילה מלבד המשיחה שאחר אפייתן.
אם החלות שאינן טעונות משיחה: שלא מצינו מקרא מפורש להטעינן משיחה.
אינו דין שיטענו בלילה: ואימא דבלולות דקרא ארקיקין דלבתריה נמי קאי.
ת"ל חלות בלולות וכו': כלומר מדלא אישתמיט קרא בשום דוכתא (כגון בלחמי תודה ובמלואים ובלחמי נזיר ובהני דהכא) להזכיר בלילה אלא גבי חלות -- שמע מינה דוקא קאמר חלות בלולות ולא רקיקין.
( ה ) אינו דין שיטענו משיחה: ונימא דמשוחים דקרא אתרוויהו קאי.
תלמוד לומר רקיקין משוחין: בכל דוכתא ולא אישתמיט לאדכורי בחד דוכתא משיחה גבי חלות, שמע מינה אין משיחה אלא ברקיקין ולא בחלות.
( ו ) בשמן בשמן שני פעמים: ותרוייהו מייתרו דאי לקבוע לה שמן פשיטא דהרי היא ככל מנחות ללוג.
להכשיר בשמן השני ולהכשיר וגו': תרי קראי -- חד לרבויי שמן שני וחד לשמן שלישי, וכדתנן במנחות (דף פו.) "ג' זיתים הן ובהן שלשה שמנים. הראשון מגרגר בזית ונותן לתוך הסל. טעם בקורה זהו שני. חוזר וטען זהו שלישי. הראשון למנורה והשאר למנחות".
כמין כי: כף יוונית. שבלשוננו קורין לכף שלכן "כי"[1].
אלא למעט: שאינו מושחן אלא מעט והשאר נאכל לכהנים.
ר' יהודה אומר וכו': אדלעיל קאי אמאי דאמר חלות בלולות ואין רקיקין בלולות רקיקין משוחין ואין חלות משוחות והוא מדלא אדכר בשום דוכתא באופן אחר. ואמר ר"י דאין צריך לזה, אלא מדהוצרך לומר בשניהם "מצות" -- דהוי ליה לכתוב בחד והאחר יליף מיניה -- משמע דאינן שוות אלא במה ששניהם מצות אבל לא במשיחה ובלילה.
( ז ) כשם שזה כפול: החושן כתיב ביה "רבוע יהיה כפול", שלאחר שארגו כולו היה ארכו פי שנים ברחבו, וכפלו לשנים כדי שיהא זרת ארכו וזרת רחבו.
זה כפול: שיארוג האפוד פי שנים מכשיעור הצריך לו ויכפלנו.
תלמוד לומר זהב: ואי לאקשינהו בעי לכל מילי למה לי לפרושי זהב, הא נמי ניתי בהיקישא, אלא שמע מינה לא בעי קרא דניתי בהיקישא אלא למאי דפריש ותו לא.
לזהב שוה לו: ה"ה דשוה לענין מעשה חושב ולתכלת וארגמן ותולעת שני שש משזר המופרשין בקרא אלא מאי דאתי קרא להשוותו לאפוד העיקר בשביל זהב דלשאר מילי דמי נמי לפרוכת ויריעות המשכן.