חפץ חיים על ספרא/ויקרא נדבה/פרשה ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק:    מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו:    ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)


ביאור - פרשה ז[עריכה]

( א ) והקריבו:    יתירא הוא דהוי מצי למכתב "והקריב מן התורים וגו' ומלק הכהן את ראשו על המזבח".
יכול אין פחות משתי פרידין:    כדאשכחן בחובה שלא מצינו בכל התורה פרידה אחת שתקרב עולה בלא חטאת בהדה והוה אמינא דהוא הדין לנדבה אין פחות משתי פרידין. קמ"ל קרא.

( ב ) והקריבו אל המזבח מה ת"ל והקריבו הכהן ומלק:    המפרשים דחקו עצמן בפירושו. וגירסת הגר"א והקריבו הכהן ומלק מלמד וכולי, ומה שכתב מתחלה "והקריבו אל המזבח מה תלמוד לומר" -- הכל מיותר.
שקבע לו צפון:    לשחיטתו.
לא קבע לו כהן:    דשחיטה בזר כשרה.
מליקה שלא קבע לה צפון:    דמדינא כל הרוחות כשרים לה.

( ג ) קבע לה כלי:    דנפקא לן מ"ויקח את המאכלת" (זבחים צז, ב).
ת"ל הכהן ומלק אמר רבי עקיבא וכו':    כולה רבי עקיבא קאמר לה.
ואם כן למה נאמר הכהן ומלק:    כיון דלאפוקי זה לא איצטריך ולא ס"ל מה דאמר בפסקא ב' דהכהן אתי למעוטי זר אלא ללמד וכולי.
בעצמו של כהן:    בצפורנו ולא בסכין.

( ד ) ימלקנו בין מלמעלן ובין מלמטה:    חוט של סיקרא היה חוגרו באמצע המזבח להבדיל בין דמים העליונים לתחתונים ויכול הייתי לומר דמותר לעשות המליקה אפילו למטה מחוט הסיקרא.
בהמה שחטאתה למעלה:    דקרנות כתיב בה.
עולתה למטה:    מחוט הסיקרא דכתיב בחטאת בהמה "הכהן המחטא אותה" -- אותה דמה למעלה ואין אחרת דמה למעלה.
עוף שחטאתו למטה:    כדכתיב "והזה מדם החטאת על קיר המזבח והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח" ודרשינן לקמן איזה קיר שהשיריים שלו מתמצין ליסוד הוי אומר זה קיר התחתון.
אף מליקה למעלן:    היינו דבשעת מליקה היה עומד למעלה מחוט הסיקרא כדתנן בזבחים (דף סד:) עולת העוף וכו' עלה בכבש ופנה לסובב וכו' היה מולק את ראשה וכו'.

ודע דגירסת הגר"א הוא בקיצור: יכול ימלקנו בין מלמעלן ובין מלמטן תלמוד לומר וכולי, ומה שבינתיים נמחק. וטעמו פשוט כמו שמתמיה בספר עזרת כהנים על גירסתנו דבחטאת העוף רק ההזאה היתה למטה מחוט הסיקרא אבל מליקה לא נקבע לה מקום ובכל מקום במזבח כשרה כמבואר בזבחים (דף סג:) בהדיא. וכן הוא הדין בעולת העוף כ"כ דלא גילתה התורה לקבוע לה מקום צריכה להיות כשרה בכל מקום ולמה נצריך ללמדה מחטאת העוף. וכן בגמרא דף ס"ה איתא בקיצור יכול ימלקנו בין מלמעלה ובין מלמטן תלמוד לומר וכולי. ובאמת בעניינו לא שייך כלל האי "ודין הוא", רק לקמן בהלכה ז', עיי"ש.

( ה ) ומלק יכול מכל מקום - כצ"ל [הגר"א] ופשוט.
יכול מכל מקום:    היינו אף מן הצואר.
ונאמרה להלן מליקה:    בחטאת העוף שכתוב בה "ממול ערפו".
מולק ואינו מבדיל:    בחטאת כתיב "ולא יבדיל" שמולק בסימן אחד.
מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה:    בתמיה, וא"ת דהאי 'ונמצה דמו' קאי על מיצוי הגוף, אי אפשר לומר כן דהא בעינן "ונמצה דמו" דם כולו שאוחז בראש ובגוף ומזה כדבסמוך בהלכה ז'.

( ו ) כשהוא אומר והקטיר:    לאחר ששיסע אותו בכנפיו כתיב "והקטיר אותו וכולי".
כן:    בפת"ח, וקיצר לשונו והוא כמו "כאן" באל"ף.
מה מצינו וכו' עד סוף הברייתא -- מיותר [הגר"א] ופשוט.

דם כולו:    מדלא כתיב "ונמצה מדמו" והיינו שאוחז בראש ובגוף וכו'.
לא על קיר היסוד:    בגמרא לא גרס לה דאפילו למעלה מן היסוד פסול דבעינן קיר העליון וכדלקמיה.
על קיר העליון:    בעליונו של קיר המזבח.
יכול על קיר התחתון:    בתחתונו של קיר לצד הרצפה.
בהמה שחטאתה למעלה:    דכתיב קרנות.
עוף שחטאתו למטה:    דכתיב בה "והנשאר בדם ימצה אל יסוד" וזהו קיר התחתון שהשיריים מתמצין ליסוד.
המזבח האמור וכו':    דאיתקש מצייה להקטרה.

( ח ) עלה לכבש:    לפי שכל מעשיה למעלה כדאמרן.
בא לו לקרן דרומית מזרחית:    לפי שקרובה לבית הדשן להשליך שם מוראה ונוצה [גמרא].
ומבדיל:    בשני סימנין כדלעיל בהלכה ה'.
למטה מרגליו:    היינו למטה מן הסובב.
אפילו אמה אחת:    שחוט הסקרא החוזר באמצע המזבח להבדיל בין דמים העליונים לתחתונים הוא למטה מן הסובב אמה.
כשרה:    כיון שהוא למעלה מן החוט מתקיים שפיר מה הקטרה בראש אף מיצוי בראש, דקסבר האי תנא הרוצה לעשות מערכה על גבי סובב ולהקטיר - עושה, הלכך מיצוי שתחת הסובב סמוך למקום הקטרה הוא אבל מן החוט ולמטה לא דהוה ליה קיר התחתון.
אלא בראשו של מזבח:    דסבירא ליה אין הקטרה אלא בראשו של מזבח ובעינן מיצוי בקיר הסמוך למקום הקטרה (זבחים סה, א).

( ט ) והסיר את מוראתו זה הזפק:    דמוראתו היינו מקום הרעי כמו "ושמתיך כרואי" (נחום ג, ו).
יכול יעקור בסכין ויטלנו:    לזפק לבדו בלא עור ובלא נוצה כמו שצולי עוף עושין.
נוטל את הקורקבן:    דנוצה היינו קורקבן דלשון פרש ודבר מאוס הוא כמו "כי נצו וגם נעו" [רש"י].