לדלג לתוכן

חפץ חיים על ספרא/ויקרא נדבה/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


ביאור - פרק ד

[עריכה]

( א ) ואין סמיכה בבמה:    היינו בבמת יחיד אבל בבמה גדולה היתה סמיכה כדתנן בסוף זבחים (דף קיב:) איזהו במה קטנה בשעת היתר הבמות עושה אדם במה על פחח ביתו וכו' ומקריב עליה הוא ובנו ובתו ועבדו ושפחתו (תוספתא דזבחים בסופו).
ואין צפון בבמה:    ואף על גב דלא כתיב צפון כאן נקט ליה משום דבעי למידן מיניה.
שהצפון נוהג בקרבנות היחיד וכו':    דכתיב צפונה בעולה וכתיב "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" וכתיב "על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם". הקיש שלמי צבור לעולה. מה עולה טעונה צפון אף שלמי צבור כדאיתא בפרק איזהו מקומן (דף נה.).
והסמיכה אינה נוהגת אלא בקרבן יחיד:    ברוב קרבנות קאמר שהרי בכור ומעשר ופסח אין בהם סמיכה כדתנן (מנחות צב, א) וכן בקרבנות צבור אין סמיכה חוץ מפר הבא על כל המצות ושערי המשתלח.
אף על פי שסמך מבחוץ:    לעזרה לא מהני.


( ב ) וסמך ידו לא יד בנו וכו':    דארבעה "וסמך" כתיבי -- חד בעולה ותלתא בשלמים.
והגר"א מחק תיבת "בנו" וצריך לגרוס ולא יד אשתו כגירסת הגמרא, ובנו נפקא לקמן מ"קרבנו" ולא קרבן אביו.
לא יד עבדו לא יד שלוחו:    ועיין בגמרא שם דמצריך להו.
על הראש:    בין שתי קרניו של זבח כדמוכח ביומא (דף לו.) והיכא שאין מקום רחב בין הקרנים להשים שתי ידיו סומך על קרניו כדתניא בתוספתא דמנחות (פרק י) כיצד סומך מניח שתי ידיו על קרניו של זבח [ר"ש משאנ"ץ].
ולא על גב:    הזבח, והיינו על השדרה כנגד חללה.
ולא על הצואר:    פירוש גרון.
לא על הגביים:    פי' על גבי צואר דהיינו מול העורף.


( ג ) אלא עולת נדבה:    דקרא בנדבה משתעי כמו דדרשינן לעיל "כי יקריב" אינו אלא רשות.
עולת חובה:    כגון מצורע עשיר שמביא כבש לעולה.

( ד ) שאין לה חלופין עוף וכו':    שהנודר עולת בהמה והעני אינו מביא במקומו עוף לפוטרו.
שיש לה חלופין עוף:    שהמצורע בעניות מביא חלופו עוף.

( ה ) עולת הצאן מנין:    שתטעון סמיכה.
ודין הוא:    ולא צריך קרא לזה.

( ו ) שנתרבה בנסכים:    כמו שכתוב בפרשת שלח.
ת"ל עולה:    דהוי מצי למכתב "וסמך ידו על ראשו" ולשתוק ואנא ידענא מסיפא דענינא דבעולה משתעי ואתי לרבות בן צאן.

( ז ) ת"ל העולה:    מיעוטא הוא דמשמע זו לא אחרת.


( ח ) שהמקום מרצה לו:    שאם עבר עבירה במזיד ועשה תשובה על ידי דורון זה יפק רצון מה' דאי בשוגג רצוי ועומד הוא ואין צריך קרבן לרצוי אלא כפרה להטהר מחטאתו.
שיש בה קום עשה:    שניתק לעשה כגון הלאו דלא תכלה פאת שדך שיש בה עשה דלעני ולגר תעזוב אותם וכיוצא בזה. ואם עבר על אחת מאלו כיון שאין לוקין עליהם אם עשה תשובה נתכפר לו.
ר' שמעון אומר ונרצה לו ולזבחו וכו':    פי' משמשע ליה לר' שמעון דהאי "לו" אזבח נמי קאי והזבח מאי ריצוי בעי אלא שמע מינה שאף על פי שחסר סמיכה. [זו היא גירסת הראב"ד ופירושו].
והגר"א גריס כגירסת הר"ש משאנ"ץ לו ולא לזבחו. וז"ל הר"ש האדם צריך בשורה שנרצה לו אף על פי שחיסר מצות סמיכה אבל הזבח אין צריך בשורת ריצוי לומר שנרצה לו בדיעבד כמו בנטמא הדם וזרקו כי ודאי הזבח כשר לכתחלה לזרוק ולכפר. עכ"ל.


( ט ) אם תאמר עון פיגול כבר נאמר לא יחשב וכו':    רש"י בגמרא מגיה הגירסא להיפך ורבינו תם מקים הגירסא שלפנינו. והיא על פי מסקנת הגמרא (זבחים כח, א) דתרווייהו, דהיינו חוץ לזמנו וחוץ למקומו, נפקא מקרא דפרשת צו דכתיב שם "ואם האכל יאכל וגו' ביום השלישי לא ירצה" ומוקמינן דקאי אמחשבת חוץ לזמנו וזהו שאמר כאן ואם עון נותר היינו שחשב להיות נותר חוץ לזמנו (דאנותר ממש ליכא לאוקמיה דאחרי שיכשר יחזור ויפסל) הרי כבר נאמר לא ירצה וסיפא דקרא לא יחשב לו פיגול יהיה מוקמינן ליה שם אחוץ למקומו וזהו שאמר כאן אם תאמר עון פיגול דהיינו חוץ למקומו הרי כבר נאמר לא יחשב.
שהותרה מכללה בצבור:    לכתחלה הלכך יחיד שלא הותרה אצלו יביא הציץ וירצה בדיעבד.

( י ) אין לי:    שהציץ מרצה.
מנחת כהנים:    דנדר או נדבה.
ומנחת כהן משיח:    מנחת חביתין.
ת"ל לכל מתנות קדשיהם:    כלל את הכל שאם הקריבן בטומאה הורצו.
אלא של אנשים:    דהא כתיב "אשר יקדישו בני ישראל" ונימא בנים ולא בנות.
עון הקדשים ריבה:    שהרי תלה הכתוב ההרצאה בקדשים ולא המקדישים ואם כן כל אלו בכלל.
הואיל שמצינו וכו':    אלעיל קמהדר דאמר שם אין כפרה אלא בדם שנאמר וכו' מה תלמוד לומר וסמך ונרצה אחרי שאין הרצאה תלויה בסמיכה.
שירי מצוה:    שלא נחשבה בעיניו ולא עשאה.
וכפר:    שיצא ידי חובת נדרו.
לכפר עליו:    האי 'עליו' קרא יתירא הוא.
את שהוא עליו:    כגון דנדר שאמר הרי עלי עולה.
חייב באחריותו:    כשמתה או נגנבה.
ואת שאינו עליו:    כגון דאמר הרי זו עולה אינו חייב באחריותיו דהרי זו קאמר והא ליתיה.