חפץ חיים על ספרא/ויקרא חובה/פרשה יב
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא יב
[עריכה]( א ) מוסיף על ענין ראשון: דסליק מיניה דאיירי במעילה וילמד עליון מתחתון.
לומר שספק מעילות באשם תלוי: הקדש וחולין לפניו ואינו יודע איזה מהם אכל, מביא אשם תלוי להגן מן היסורים עד שיודע לו ויביא אשם ודאי.
מביא מעילה וחומשה: דאי לאו הכי לא מצי לאתויי אשם ודאי דהא קיימא לן לעיל "הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו לא יצא". ובתר הכי מביא אשם בשתי סלעים.
אם ודאי מעלתי: היינו אם יודע לי שמעלתי.
ואם ספק: היינו אם בספקי אעמוד לעולם ואם כן אני חייב בתשלומי קרן וחומש.
מעות לנדבה: היינו אם מעילתו בקדשי מזבח יאמר מעות לנדבה לקדשי מזבח ואם בקדשי בדק הבית לבדק הבית.
ואשם: יהא תלוי להגן מן היסורין עד שיודע.
שממין שמביא על הודע: דהיינו אשם מעילות ודאי.
מביא על לא הודע: דהיינו ספק מעילות.
( ב ) במעילה המעוטה: שאף על פי שעל ידי ריוח זה הוא זקוק להביא עכשיו קרן וחומש על הספק, נוח לו להפסיד עכשיו ספק הפסד של קרן וחומש המועט כדי שאם יוודע לו שמעל לא יצטרך להביא אשם אחר ויהיה הפסדו שתי סלעים.
לא יפה לו: בתמיה.
שיביא אשם: אחר כשיוודע לו שלא יהיה הפסדו במה שלא התנה מתחלה אלא שני סלעים.
ולא יביא ספק מעילה במאה מנה: בשביל להתנות להרויח שני סלעים אם יודע לו.
במעילה מעוטה: דמייתי ומתני ולא אמר ר"ע אלא לקולא במעילה מרוב דבאשם תלוי סגי ליה.
( ג ) ועשתה אחת לחייב על כל אחת ואחת שאם בא לפניו ספק חלב ודם וכו': והטעם משום שהם שמות מחולקין. ואף דבפרק כ"א יליף זה מקרא אחרינא -- אפשר דחד מינייהו הוא אסמכתא.
[ ואפשר עוד דמטעם זה גריס הגר"א לקמן בפרק כ"א באופן אחר דהתחלת הברייתא שם הוא מחלב וחלב בהעלם אחד והדרש של שגגתו הוא כשהיה לו ידיעת ספק בינתיים ].
חלב ושומן לפניו וכו': אחר כך מתחיל הברייתא לבאר דין דאשם תלוי דהוא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת בזה מביא על ספיקו אשם תלוי ולא על ספק ל"ת דעלמא.
באחת מהם בין השמשות: לאו דוקא, וכן במשנה בכריתות (דף יז.) ליתא. ואפשר דנקט בין השמשות משום דבלאו הכי אין דרך לטעות.
( ד ) ר' אליעזר מחייב חטאת: דממה נפשך עביד איסורא.
ור' יהושע פוטר: מחטאת דכתיב "אשר חטא בה" - עד שיודע לך במה חטא כדאיתא לעיל. ור' יהודה הביאה הכא משום אשם תלוי.
זה הוא עצמו מביא: היינו דבזה הוא עיקר דין דאשם תלוי הכתוב בפרשה שנאמר ועשתה ולא ידע ומשמע שודאי חטא ולא ידע מה עשה. אבל באיסור והיתר לפניו שהוא ספק אם חטא ספק לא חטא -- צא ושאל עליו אם מביא אשם תלוי, כלומר דמהאי קרא לא משמע שמביא והתם בגמרא פשט דבהא ובהא אמר ר' שמעון שמביא אשם תלוי.
ועשה ואינו יודע צריך לומר שעשה ואינו יודע.
( ה ) ולא ידע פרט להודע: שאם נתודע לו אחר כך שחטא צריך להביא רק קרבן חטאת שמחוייב עליו.
של קלות: כגון נבילה וכיוצא בה מחייבי לאוין שאין בזדונן כרת.
חמורות: חייבי כריתות.
הכל בכלל: שיביא אשם תלוי עליהן, שאף על פי שאינו מביא על הודע שלהן חטאת אבל על לא הודע שלהן יכול יביא אשם תלוי.
אם את הודע שלהם פטרתי: שהרי כתיב "ולא ידע" פרט להודע שאין בה אשם.
או חילוף וכו': היינו אימא דהכל בכלל לחייב גם בחייבי לאוין באשם תלוי בלא הודע וקל וחומר לחייבו בזה בהודע ואיזה הודע פטרתו הכתוב הודע של חמורות (חייבי כריתות) שפטרו מאשם משום שיצא לידון בחטאת, אבל חייבי לאוין שאין בהן חטאת מחוייב על כל פנים באשם.
( ו ) והלא דין הוא: המפרשים פירשו דקאי אדלעיל וכלשון הברייתא והלא דין הוא ועלה הפירוש בדוחק גדול כמבואר להמעיין (שאמר במקום שפטר את הודע והלא אנו עומדין בדין שגם הודע חייב בחייבי לאוין כנ"ל). אכן הגר"א לא גריס "והלא דין הוא" אלא כך הוא גירסתו -- "דין אחר וכו'". והנראה דמפרש כפשוטו דאין שייך זה כלל לקל וחומר דלעיל אלא דהדר מביא לשון קל וחומר אחר והדר מביא עוד "ודין אחר וכו'" וכל אלו אין חילוק ביניהם אלא בשינוי אופן לשון הקל וחומר בלבד (כמו שכתב הראב"ד) דהיינו מתחלה בברייתא ראשונה של הלכה ה' מביא קל וחומר לפטור לא הודע דחייבי לאוין מהודע דחייבי לאוין עצמו מצד הסברא והדר בהלכה וי"ו הביא קל וחומר שלא בסברא רק בהוכחה מדין חטאת שהודע חמור מלא הודע וכיון דחייבי לאוין בהודע פטור מאשם כל שכן בלא הודע. ודין השלישי עדיף ליה למילף לא הודע מלא הודע אף על פי שהוא קלות מחמורות ואשם מחטאת. ועל זה השיג בכל אלו ואמר "או חילוף", שאפשר לעשות קל וחומר בהיפוך. ועל כולם מסיק לבסוף ואמר "תלמוד לומר אשם אשם לגזירה שוה".
במקום שפטר את הודע של קלות מן האשם: כדכתיב "לא ידע" למעוטי הודע דאין בו אשם.
אינו דין שנחייב וכו': ומה דכתיב לא ידע למעוטי הודע יהיה קאי רק על חמורות ומשום שיצא לידון בחטאת וכנ"ל בהלכה ה'.
ודין אחר וכו' אינו דין שנתחייב וכו': והפטור דהודע יהיה קאי רק על חמורות וכנ"ל.
תלמוד לומר ואשם ואשם: כתיב הכא "ואשם" וכתיב בחטאת יחיד "ואשם". מה להלן מיירי בדבר שזדונו כרת אף כאן מיירי בדבר שזדונו כרת. אז מחייב על ספיקו אשם תלוי ולא בחייבי לאוין. וכיון דאין לנו קל וחומר ממילא גם בהודע פטור מאשם.
וספיקו אשם תלוי מיותר וכן אחר כך גם כן מיותר ( הגר"א ופשוט ).
( ז ) שיענוש למי שיודע: ועובר במזיד.
( ח ) מביא בשתי סלעים: כי התורה החמירה עליו כדי שלא יקל הדבר בעיניו ויבקש לעצמו צדדין לומר כי לא חטא כלל.
שישלם שכר לעושה מצוה: היינו גם כן שאינו יודע אם מחוייב הוא לעשות אותה ואף על פי כן מזרז את עצמו לעשותה אולי הוא מחוייב בזה. ודוחק. והגר"א גריס פה ה"אם כך" דסעיף ט', ובסעיף ט' גריס "אם כך" דסעיף ח, ומה שקראו ספק עבירה אפשר דר' מנחם סבר כרבי עקיבא דעל ספק מעילה מביא גם כן אשם תלוי.
( ט ) קרוב לאלפים: עיין בקידושין דף י"ב . בגמרא.
( יא ) לעוברי עבירה כעוברי עבירה: כצ"ל.
שישלם שכר לנטפל לעושי מצוה: כצ"ל.
( יד ) אף השוטה וכו': וכן הוא לעיל פ"ב ברייתא וי"ו.
האמור להלן: במעילה.