חפץ חיים על ספרא/ויקרא חובה/פרשה ז
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא ז[עריכה]
( א ) נפש תחטא: דכתיב "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת וגו'" והוה מצי למכתב "ואם תחטא בשגגה מעם הארץ באחת מכל מצות", למה לי למכתב "נפש אחת בעשותה"? הרי כאן ג' מיעוטים. ובפרק המצניע (דף צג.) מפרש דכולהו צריכי. חד למעוטי זה עוקר וזה מניח, וחד למעוטי שנים אוחזין במלגז ולוגזין דאף דכל חדא מסייע בכולהו אפילו הכי שניהם פטורין, וחד למעוטי תולה בבית דין כדמפרש ואזיל.
העושה על פי עצמו: שנתחלף לו חלב בשומן או שטעה וסבר חלב מותר ואכלו - חייב.
( ב ) יכול יהא חייב: להביא כשבה או שערה, קמ"ל דכאנוס חשבינן ליה ופטור.
תלמוד לומר נפש וכו': ר"ל כתיב ג' מיעוטים ואשתייר חד מיעוט לדין זה וכנ"ל.
( ג ) ור' שמעון מוסיף: דאפילו עשה אחר שחזרו בהן נמי משכחת לה דתולה בבית דין הוי.
הורו בית דין: ועשו רוב צבור על פיהם.
וחזרו בהן: מהוראתם.
ועשה על פיהם: לאחר שידעו שטעו כי הוא לא היה יודע שחזרו בהן וסובר ר' שמעון דזה מקרי תולה בבית דין.
ור' מאיר מחייב: מאחר שכבר חזרו בהן בית דין - תולה בעצמו מקרי.
ספק: הלכך מביא אשם תלוי.
סומכוס אומר תלוי: דין אוכל ספק חלב לאחר שהביא אשם תלוי יש לו שהוא תלוי מן היסורין אף זה בלא הבאת קרבן תלוי הוא ואין לו לדאוג מן היסורין.
בעשותה התולה וכו': עד השתא פריש דין התולה בבית דין והשתא פריש דין התולה בעצמו.
וידע אחד מהם: מבית דין.
יושב לפניהם: וידע שטעו.
והלך: אותו אחד או אותו תלמיד.
ועשה על פיהן: דידע שאסור וטעה במצוה לשמוע דברי חכמים דכסבור אפילו למיעבד איסורא הלך אחריהן.
יכול יהא פטור: כיון שעל פי בית דין עשה.
תלמוד לומר בעשותה: כל שחטאו תלוי בעשייתו.
התולה בעצמו חייב: וזה לא תלה בבית דין ממש שהרי ידע שטעו אלא בעצמו תלה כסבור מותר לעשות כטעות בית דין.
( ד ) המיעוטין הללו כו': למדרש בעשותה תחטא פרט לתולה בבית דין.
או אינו אומר: להך דרשה כלל.
אלא: למעוטי מרובים אתי לאשמועינן.
פטורין: ודרוש ביה הכי "בעשותה" - כשנפש יחידית תחטא חייב, לאפוקי מרובין דפטורין.
ת"ל עם הארץ: קרא יתירא הוא לרבויי דאפילו מרובין שעשו חייבין כל אחד להביא כשבה או שעירה.
( ה ) ועדיין אני אומר וכו': נהי דלישנא ד"בעשותה" לאו דוקא והוא הדין למרובין, אכתי לא ידענא אי דוקא היכא דלא הוו הנך מרובין רוב צבור הוא דחייבין.
מיעוט הקהל שעשו: בשגגת מעשה.
חייבין: להביא כל אחד כשבה או שעירה.
שאין בין דין מביאין עליהן פר: בהוראה דבהוראה דבית דין בעינן "הקהל ועשו" וליכא, ונידונין כיחיד. הלכך לענין שגגת מעשה נמי כיחיד דיינינן להו לחייב כל אחד מהם קרבן יחיד.
אבל רוב הקהל שעשו: בשגגת מעשה.
יהו פטורין: לגמרי.
שכן בית דין מביאין עליהן פר: בהוראה שאם הורו בית דין ועשו רוב הקהל על פיהם בית דין מביאין עליהן פר והן פטורין (והאי תנא כר' מאיר סבירא ליה דאמר לעיל (פרשה ד' פסקא ג) בית דין מביאין ולא צבור). הלכך לענין שגגת מעשה מהיכא תיתי לחייבינהו.
ת"ל עם הארץ: מדלא כתיב "מאנשי הארץ" אלא "עם" משמע אפילו רוב העם או כולו.
( ו ) מעם הארץ: מ"ם קדריש דמשמע מיעוטא למעוטי נשיא ומשיח ומומר וכולהו מחד קרא נפקי דשקולין הן ויבואו כולן.
הכי גרסינן עם הארץ פרט לנשיא ופרט למשיח: שאין מביאין כשבה או שעריה כהדיוט.
אם תאמר כבר יצא: ל"ל מעם הארץ למעוטי הני והלא כבר יצא משיח מכלל יחיד לידון בפר והנשיא יצא מכלל יחיד לידון בשעיר.
שיכול על העלם דבר עם שגגת מעשה: דהיינו ששגג בהוראה ואחר כך עשה מעשה על ידי הוראה זו יביא פר כדכתיב "לאשמת העם" וכדלעיל (פרק ב' פסקא א). אבל על שגגת מעשה גרידא דהיינו שנתחלף לו חלב בשומן ואכלו, נהי דפר לא מייתי דבעינן "לאשמת העם", מיהו יביא כשבה או שעירה כהדיוט.
הכי גרסינן תלמוד לומר מעם הארץ פרט לנשיא ולמשיח: שאין משיח מביא בשגגת מעשה לחודה כלום אלא פטור לגמרי. יעוין בהרויות (דף יא.) פריך הגמרא תינח משיח אלא נשיא בשגגת מעשה הוא דמייתי שעיר ובמאי ממעטו דקאמר פרט לנשיא, עיי"ש באורך.
( ז ) מעם הארץ: ולא כל עם הארץ פרט למומר והא נמי ממ"ם ד"מעם" קממעט כנ"ל בהלכה וי"ו.
פרט למומר: לאותה עבירה ששגג בה דאם הביא עליה קרבן אין מקבלין ממנו אבל מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם מקבלין ממנו.
ר' שמעון וכו': מכאן אתה למד.
מה תלמוד לומר אשר לא תעשינה בשגגה: דסמיך ליה "או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא וגו'" דמשמע אשר לא תעשינה אם היה יודע שהוא אסור אבל שגגה היתה לו וחטא ואשם הוא יביא.
היושב לו מידיעתה: היינו אם היה יודע שהוא עבירה היה יושב ובטל מעבירה זו.
ויצא מומר שאין יושב לו מידיעתה: שאפילו היה יודע שהוא חלב לא היה נמנע מחמת הידיעה מלאכול במזיד.
( ט ) בעשותה אחת: מכל מצות ד' וגו'.
העושה כולה: ד"אחת מכל מצות" כולה מצוה משמע.
כיצד שנים אוחזין וכו': דלמעוטי זה עוקר וזה מניח לא אצטריך דמ"נפש" נפקא, והמיעוט יתירא למעוטי גם זה כיון דבלתו גם כן היה נעשה מקרי דעשה מקצתו.
מלגז: כמו מזלג והוא כלי בת שלש שינים ומהפכין בה תבואה בגורן.
ולוגזין: מאספין השבלים וזהו מעמר.
בכרכר ושובטין: הוא מיסך (שבת עה, ב).
( י ) בעיגול: עיגול וקורה גדולים הם ואין אחד יכול להוציאו כיון דאי לא איהו לא היתה המלאכה נעשית אית לן למימר דכל חד מינייהו כולה קעביד.
תלמוד לומר בעשותה וכו': ס"ל דאופן זה גם כן מקרי עושה מקצתה ונתמעט מקרא.
( יא ) לא מצות המלך ולא מצות ב"ד: פירשתי לעיל פרשה א' פסקא ה'.
מצות האמורות במשיח ובעדה ובנשיא: שכולם הם דוקא על דבר שזדונו כרת כדלעיל בכל חדא מינייהו, עיי"ש.
הן מצות האמורות כאן: ביחיד דכתיב בעכו"ם תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה -- הוקשה כל התורה לעכו"ם, מה עכו"ם דבר שחייבין על זדונו כרת אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת הוא דשגגתו חטאת והא דתלי יחיד במשיח ועדה ונשיא לאו דמינייהו קא יליף אלא משום דאינהו כתיבי ברישא וכבר נתפרשו כל חד בדוכתיה משום הכי כי מטא לפרשת יחיד קתני דהאי נמי הכי דיניה.
ממצות ולא כל המצות פרט לשמיעת הקול וכו': לכאורה הכונה דהני לא מייתו עלייהו חטאת קבועה אלא הרי הן בעולה ויורד כמפורש בסמוך. והקשה הראב"ד לא ידעתי לאיזה דבר מיעט אותם הרי למטה הכתיב לזה פרשה בפני עצמה שהן בעולה ויורד. עוד הקשה על מה שאמר בסמוך "מלמד שהוא מביא אשם תלוי" למה איצטריך קרא זה הרי יש לזה פרשה בפני עצמה. ואפשר דהא דקאמר פרט לשמיעת הקול וכו' היינו דבאלו אינו מביא אשם תלוי על לא הודע, והיינו דמסיים "ואשם מלמד שהוא מביא אשם תלוי", ר"ל דוקא בעניננו וכדעת חכמים בפ"א דכריתות דאשם תלוי הוא דוקא על דבר שזדונו הוא חטאת קבועה. ואף דשם בגמרא יליף רבא מדרשא אחרת, האי תנא יליף ממצות ולא כל מצות (זית רענן).