חפץ חיים על ספרא/ויקרא חובה/פרק כא

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו: ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)

ביאור - פרק כא[עריכה]

( א ) וכפר עליו הכהן מה תלמוד לומר:    אסיפא דקרא קאי דכתיב "על שגגתיו אשר שגג" והוא מיותר שהרי בחטאת לא כתיב כן אלא "וכפר עליו ונסלח לו" אלא לרבות שאם בא לידו ספק חלב וכו' בהעלם אחת שהוא חייב על כל אחת אשם תלוי אחד מדלא כתיב שגגותיו שמע מינה על כל אחת צריך כפרה בפ"ע.
בא לפניו וכו':    היינו שבא לפניו ספק חלב ולא נודע לו כלל (לא ידיעה ודאית ולא ידיעת ספק) ובא לפניו עוד פעם אחת ספק חלב ואחר כך נודע לו על שתיהן ידיעת ספק, מנין שאין חייב אלא אחת. תלמוד לומר "אשר שגג", פירוש - ריבויא הוא לכל השגגות שיתכפרו כלום בכפרה אחת ומסתברא לאוקמי הכתוב על אופן זה משום שהוא בשם אחד.
בא לפניו ולא ידע ובא לפניו ולא ידע:    כצ"ל.
[ ודע דהגר"א גריס ברישא דברייתא "מנין אתה אומר שאם בא לפניו ספק חלב ולא ידע ספק חלב ולא ידע מנין שאין חייב כו' רבי אומר מנין כשם שמביא כו' תלמוד לומר על שגגתו" כצ"ל. וטעמו שחיסר רישא דברייתא וגם מה שגורס בדברי רבי "ת"ל על שגגתו" -- כבר כתבתי לעיל בפרשה י"ב משנה ג' דהיכא דהוי שמות מחולקין נפקא שם בברייתא מדכתיב "ועשתה אחת" לחייב על כל אחת ואחת וממילא אייתר ליה לרבי הדרש ד"שגגתו" לחייב על כל אחת היכא דהוי שם אחד וידיעת ספק בינתיים ]
כשם שמביא חטאת על כל אחת:    מסיק ר' יוחנן בכריתות (דף יח.) דהכי קאמר כשם שאם היתה ידיעה ודאי ביניהם היו חלוקות לחטאות כן על ידיעות ספק שביניהם חלוקות לאשמות.

( ב ) והוא לא ידע פרט לשאמרו לו אחרים:    פי' כשנודע לו לעצמו ידיעת ספק אז הוא חייב אשם תלוי אבל אם ידיעת ספק הוא מפי אחרים והוא מכחישן אינו מביא כלום ודיוקא דברייתא הוא מדכתיב "והוא".
תלמוד לומר או הודע אליו חטאתו והביא:    זה הפסוק כתיב גבי חיוב חטאת ואם מועיל זה לענין ידיעה ודאית על ידי אחרים לחייבו בחטאת כל שכן שמועיל זה לענין ידיעת ספק לחייבו באשם. והגר"א גריס "תלמוד לומר ולא ידע" ור"ל דהכא לא כתיב "והוא" משמע כל שיש לו ידיעה אפילו מפי אחרים שהעירו לו שהוא ספק חייב. ובאמת גירסתו נכונה מאד למילף מעניננו גופא.
הא אם ידע:    ידיעה ודאית לאחר שהביא האשם תלוי אין מתכפר לו וצריך להביא חטאת.

( ג ) הכי גרסינן אשם מה תלמוד לומר ( הגר"א ). דתיבת "אשם אשם" נדרש לקמיה בברייתא וי"ו.
מנין שמותר באכילה:    פי' ואין זה כחולין שנשחטו בעזרה.
תלמוד לומר אשם:    כצ"ל.
אפילו הדם בכוס וכו':    קסבר כלי שרת מקדשין את הפסול בתחלה ליקרב (כריתות כד, ב).

( ד ) יכול אף על פי שלא נשחט תלמוד לומר הוא:    כצ"ל ( הגר"א וכן כתב הקרבן אהרן ). ופי' יכול ישחטנו לכתחלה אף על פי שאין צריך לו לזרוק דמו.
תלמוד לומר הוא:    דוקא אשם שצריך לו, יצא זה שאין צריך.
וירעה בעדר:    כאשר בהמות, דחולין גמור הוא. ובגמרא שם קאמר טעמייהו דר' מאיר סבר כיון דלא צריך ליה לא מקדש ליה וכאלו מקדישו על תנאי והשתא הלא א"צ לו ורבנן סברי מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדישו.
ירעה עד שיסתאב וכו':    מפני שהוא כמותר אשמות שהם באים נדבה כדלקמיה.

( ה ) אשם להשם יכול יפול כולו לבדק הבית:    כצ"ל. פי' מותר אשמות דהא במותרות איירי הכא כדלעיל ( הראב"ד ) ויכול שיפול כולו לבדק הבית שהוא כולו להשם ואין לכהנים חלק בו.
ת"ל אשם לכהן:    פי' דכתיב לעיל "בערכך לאשם אל הכהן" אי אשם לכהן וכו'. והגר"א גרס "תלמוד לומר אשם הוא אי אשם הוא יכול ינתן וכו'", והדין עמו דמלשון "אשם הוא" משמע גם כן דדין שלו כממו אשם ממש כדמייתי לקמיה דרשת יהוידע הכהן, ע"ש.
יכול ינתן כולו לכהן:    כדין אשם שהבשר והעור שייך לכהנים.
מותר אשמות:    כגון הפריש מעות לאשמו וניתותרו מהן כגון שהוזל בהמות או כגון הנך דאזלי לרעיה דקיימא לן כל שבחטאת מתה באשם רועה.

( ו ) ומנין מותר חטאות: באמת מותר חטאות כבר נפקא לן לעיל בפרשה יו"ד משנה ד' אלא אגב גררא משום שאר דברים שחשב בה וכן המקדיש נכסיו והיו בהן וכו' לא מהאי דרשא נפקא דהא לית בהו חטא ואשמה ובראש הסדר מפיק ליה להאי מילתא מכבשים [הראב"ד] ועיין שם מה שתירץ עוד.
זה הכלל וכו' זה מדרש דרש וכו': הגר"א מהפך הגירסא וצריך להיות כך:

תלמוד לומר אשם אשם זה מדרש דרש יהוידע כהן גדול אשם הוא אשם אשם להשם, (ור"ל ד"אשם הוא" משמע שהמותר ישאר אשם וכתיב "אשם להשם" משמע שיהיה כולו לה', ועל כרחך דיקח בדמיהן עולות ויקויים תרוויהו כנ"ל).זה הכלל וכו' הבשר לשם ועורות לכהנים נמצאו שני כתובים קיימים אשם לה' ואשם לכהן. ובאמת כדבריו כן משמע בזבחים דף ק"ג.

לכהנים יהיו: פי' למותר חטאות ולמותר אשמות לא יפול לבדק הבית אלא חלק יהיה לכהנים ומאי ניהו עורות.

( ז ) מנין לאשם שפחה חרופה וכו':    דלא כתיב בה "כסף שקלים" כמו שכתוב באשם מעילות וגם לא כתיב ביה "בערכך" כמו דכתיב באשם תלוי למילף גזירה שוה מאשם מעילות.
תלמוד לומר אשם אשם:    שהשוה כל האשמות שיהיה ערכם אחד והוא כסף שקלים.
אף אשם נזיר ומצורע:    אף על פי שהם באים בני שנתן יהא צריך לחזור אחר כבש גדול דישוה דמיו שתי סלעים.
תלמוד לומר הוא:    אשם הוא גבי אשם תלוי כתיב למעט שאר שא"צ כסף שקלים.