חפץ חיים על ספרא/בהר/פרק ח

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו: ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)

ביאור - פרק ח

(א) דיבוקו עמו:    על ידי שלמד ממעשיו, ומשמע דאפילו לגר צדק אין כדאי להתדבק דקשה גרים לישראל כספחת דלמדין ממעשיו שהורגל בהם מעודו וזה גרם לו לירד מנכסיו, ומזה נלמוד לכל כיוצא בזה.
הנמכר לעכו"ם עצמה:    לכבד ולרבץ לפניה ונקרא עקר שצריך לעקרה ולשרש אחריה.
הרי אני נמכר:    שמאיים על קרוביו, ואליבא דמאן דאמר גאולת קרובים לשחרור, ואומר להם אם לא תתנו כדי דמיי אני אמכור את עצמו ואתם צריכים לפדות ואני אהיה בן חורין.
אל תניחהו שיטמע:    עד שנת היובל, אף שכל עצמו לא קנאו אלא עד שנת היובל כדכתיב בקרא.
ת"ל אחד מאחיו:    המיוחד שבאחיו שהוא אחיו מאביו.

(ב) מלמד: שהקרוב קרוב קודם בחיוב הגאולה, והיינו מדסידר הכתוב מתחילה דודו ואח"כ בן דודו ואח"כ משאר בשרו -- שמע מינה שקרוב קרוב קודם.

(ג) ונגאל ביד כל אדם:    ואין האדון יכול לעכב.
כל הגאולות:    היינו בתי החצרים ושדה אחוזה.
שיהו נגאלות כסדר הזה:    והיינו דקרוב קרוב קודם דלענין הגאולה בעצמה שיהו נגאלים בקרובים כתיב בהדיא בשדה אחוזה, ובתי חצרים כתיב "על שדה הארץ יחשב". ומאי דכתיב ג' פעמים "יגאלנו" - חד לגופיה, וחד לבתי חצרים ושדה אחוזה, וחד יגאלנו לזה ולא לאחר דהיינו עבד עברי הנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים.

(ד) עם היורשים: שא"צ לעבוד להבן כדאיתא בפרק א' דקדושין (דף כא.).
בכסף הוא נגאל ואינו נגאל בתבואה ולא בכלים: בילקוט הגירסא "בכסף הוא נמכר ואינו נמכר בתבואה ולא בכלים", וכעין זה בגמרא: "בכסף הוא נקנה ואינו נקנה וכו'". וכן גורס הגר"א. ועיין בגמרא דדוקא אם לא היה שוה פרוטה בהן, דמהו דתימא הואיל ומקרבא הנאתייהו גמר ומקנה אפילו בפחות, קמ"ל. אבל אם היה שוה פרוטה - שוה כסף ככסף. ויש מהראשונים דגרסי כמו שהוא לפנינו דאינו יכול לפדות עצמו בתבואה וכלים אפילו אם הם שוה פרוטה.

(ה) בגירעון כסף:    שמגרע לו מפדיונו דמי השנים שעבד ונותן לו השאר לפי החשבון שיש עד היובל.
ממנה מנה:    עבור כל שנה שיש עד היובל במנה.
והשביח:    העבד בגופו, והרי הוא שוה כל שנה במאתים.
שאין מחשב לו:    כשבא לגרע ולפדות עצמו.
מכסף מקנתו:    היינו מה דכתיב "ישיב גאולתו מכסף מקנתו", דמשמע דההשבה יהיה לפי הכסף שקנאו.
הכי גרסינן ואינו יפה וכו':    ר"ל שנתקלקל ואינו שוה בשעת הפדיון אלא מנה לשנה.
ת"ל כפי שניו ישיב:    דהיינו בשעת השבה יחשוב לו כפי השנים ששוה עכשיו אם הוא לקולא לגבי עבד. ופריך הגמרא מאי חזית דדרשת לקולא - נדרוש לחומרא? ומוכיח הגמרא דכונת הכתוב אם עוד רבות בשנים דהיינו שהשביח ונתרבה כספו בשנים הללו, ישיב גאולתו מכסף מקנתו - שיהיה ההשבה לפי הקנין, ואם מעט נשאר בשנים דהיינו שהכסיף ונתמעט כספו בשנים הללו יהיה כפי שניו.