חפץ חיים על ספרא/בהר/פרק ג
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק ג[עריכה]
(א) יובל היא שנת החמישים שנה: פי' הלא כבר אמר וקדשתם את שנת החמישים שנה, ועל זה משני שיכול וכו'.
בכניסתה תהיה מקודשת מר"ה: אע"פ שעיקרו של יובל לענין שילוח עבדים ולחזור השדה לבעליהן הוא מן תקיעת שופר שביוה"כ ומפני זה יכול אני לומר שגם ביציאתה תהיה מושכת והולכת עד יוה"כ של שנת אחת וחמישים.
(ב) כשם שנאמר וכו': פי' איסור זה הוא כאיסור זה.
(ג) מה קודש תופס דמיו: שאם פדאם בדמים, הדמים נתפסים בהקדושה, שזה יוצא וזה נכנס תחתיו להיות קודש.
אף שביעית וכו': שביעית ויובל חדא היא כמו שאמר לעיל.
ת"ל היא: "יובל היא", דיובל נשאר בהוית קדושה שלו, דאע"ג דתופס את דמיה, היא אינו יוצא לחולין.
האחרון אחרון וכו': כדלקמיה.
ופירי עצמו: של שביעית אסור, שאינו יוצא לחולין לעולם, אלא אוכלו בקדושת שביעית. ואי כלה מינו מן השדה -- מבערו.
יצא בשר ונכנסו דגים: תחתיהן. דמאמר הכתוב "קודש היא" גילה לנו רק שהפרי עצמו נשאר בקדושה אף שלקח בו דבר אחר כגון הבשר שפרקינהו בדבר אחר נתפס הקדושה על הדבר אחר והיא יוצא לחולין.
(ד) כ"ז שאתה אוכל מן השדה: דא"א לומר כפשטיה שמה שתביא מן השדה ביומיה אתה אוכל ולא מן הצבור בבית, שהרי מקרא דכתיב ולבהמתך ולחיה גבי שביעית משמע שאוכל אף מן הצבור בבית כ"ז שלא כלה לחיה מן השדה, וע"כ מה שאמר כאן "מן השדה" הכונה מן השדה תקחו זמן אכילתו, שכל זמן שאתה אוכל מן השדה שלא כלה ממנו אתה אוכל מה שיש לך צבור מפירות שביעית בבית. כלה מן השדה - אתה חייב לבער ולכלות מה שיש לך בבית.
(ה) ג' כבשים: ג' מיני ירק בחבית אחת של חומץ או ציר כדי שיתקיימו.
יבער כל החבית: דנאסרו כולם אפילו אותם שלא כלו משום דבלע ההיתר אותו שלא כלה מאותו שכלה, ואסרו דתנן שביעית אוסרת במינה במשהו ושלא במינה בנותן טעם.
אוכל והולך וכו': פי' אע"פ שכבר כלו השנים מן השדה. וטעמו דאלו שכלו בלועים מטעם אותו שלא כלו אוכל על סמך אותו הטעם שיש בהם מאותו שלא כלו. והטעם דמקילינן כל כך משום דשביעית בזה"ז דרבנן ורבי היא (ר"ש). ועיין בקרבן אהרן שהאריך עוד בזה בשם ר"ת.
יבער מינו מן החבית: ואוכל השאר.
כל הירק אחד לביעור: שמותר לאכול כל מין שירצה ממיני הירקות כל זמן שינמצא במדבריות איזה מין ירק, שכל הירקות לענין הביעור מין אחד הם ולא מיחייב לבערן עד שיכלה כל מין ירק מן השדה.
אוכלים ברגילה וכו': רגילה וסנדריון מיני ירקות הן.
(ו) בשנת היובל הזאת: פי' קרא יתירא הוא דהא ביובל משתעי, והול"ל "תאכלו תבואתה ותשובו איש אל אחוזתו", אלא הדר לומר "בשנת היובל" למעט בשנת היובל תשובו ולא בשביעית.
והלא דין הוא: שיהיה שביעית מוציא ולהכי אצטריך קרא למעטו.
אם היובל שאינו משמט כספים: כדיליף לקמיה מקרא.
ת"ל וזה דבר השמיטה: דמשמע זה דבר השמיטה ולא דבר היובל.
תשובו וגו': קרא יתירא הוא, דכבר אמר ושבתם איש אל אחוזתו, ולזה אמרו שבא לרבות וכו'.
ובא בנו וגאלה: שהוא הקרוב כדכתיב "ובא גואלו הקרוב אליו" - הקרוב קרוב קודם, וסד"א דכיון דבנו במקום אביו הוא ועדיין ירשנה ותשיב אליו דאחוזתו קרינא ביה ולא שייך בה השבה כלל, ת"ל תשובו דמשמע בכל מקום ואפילו הבן חוזר לאביו. והגר"א גרס "המקדיש", וכן הוא גירסת הילקוט, והוא גמרא מפורשת בערכין דף כה ע"א, וביאורו דהא קי"ל המקדיש שדה ובא אחר ופדה אותה כשמגיע ביובל חוזרת לכהנים וקמ"ל קרא דאם בנו פדה אותה מן ההקדש כשמגיע יובל חוזרת לאביו.