חפץ חיים על ספרא/אמור/פרק כ
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק כ
[עריכה](א) אין לי וכו': תרי קראי כתיבי בענין זה, חד בפרשה משפטים דכתיב מכה איש ומת מות יומת, והכא ואיש כי יכה כל נפש אדם. ולזה אמר דתרוויהו צריכי. דאלו כתיב רק ואיש כי יכה הייתי אומר דווקא כשהאדם המכה הוא איש, אשה שהכתה מנין שחייבת מיתה -- תלמוד לומר שם בפרשת משפטים מכה איש, שהמוכה היה איש, אבל במכה סתם התורה ומשמע דאפילו אשה שהכתה חייבת.
אין לי אלא שהכה את האיש: פי' ואלו כתיב רק הפסוק בפרשת משפטים מכה איש ומת הייתי אומר דדוקא כשהמוכה הוא איש, אשה וקטן מנין? תלמוד לומר ואיש כי יכנה נפש - כלל כל מי שיש בו נפש.
אפילו הכה את הנפלים יהיה חייב: שהפילה בתוך ימי עיבורה והוא חי שיש בו נפש.
עד שיכה כל נפשו להביא וכו': הנה בסנהדרין ע"ח (סנהדרין עח, א) הובא ברייתא הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת, בין בבת אחת בין בזה אחר זה, כולן פטורין (דס"ל "כל נפש" - עד דאיכא כל נפש). ר' יהודא בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב מיתתו דסבירא ליה "כל נפש" - כל דהו נפש אפילו מקצתה (גמרא שם). ודוקא האחרון מפני שהוא היה הגומר להוציא נפש ונחשב מקצתו לדידיה "כל נפשו", וזהו שאמר עד שיכה כל נפשו להביא וכו'.
(ג) צרם באזנו: משך.
כאשר עשה כן יעשה לו: מרבה בזה כל העשיות שעשה לו ואפילו בזה שאין לו צערו דגופא אלא שביישו בזה גם כן חייב.
(ד) ובטימסמירוס: פי' הרמב"ם בחבורו מטפחת. ואית דאמרי אגודה של שטרות.
הכי גרסינן כאשר עשה כן יעשה לו (כן איתא בילקוט ובקרבן אהרן: והיינו דפסוק זה כולל כל גווני, והגר"א גורס "תלמוד לומר כן ינתן בו", וכתב הראב"ד וקשה והא כל הני מדוכתא אחרינא נפקי דהנך דאית בהו צערא דגופא נפקי מכויה ומפצע, והנך דלית בהו אלא בשת בלחוד נפקי לן מקרא אחרינא "והחזיקה במבושיו וקתוצה את כפה" (דהוא ממון), ואפשר דאסמכתא בעלמא אסמכינהו הכא גבי שאר תשלומי נזק, עכ"ל.
(ה) אחזו: והכריחו לעמוד בחמה עד שנשתרב דהיינו שנתחמם והוזק על ידי זה.
השיך בו את הכלב וכו': שנטל הכלב או הנחש בידו והגיע פיו ליד חבירו עד שנשכו.
הכי גרסינן תלמוד לומר כאשר עשה וכו': ובזה עשה גם כן אף על פי שאינו הוא המזיק הקריב המזיק אליו.
(ו) יכול וכו': דבכל אלה היה הוא סיבה לנזקו אבל לא עשה מעשה.
ת"ל מום: היינו מה שכתוב "כאשר יתן מום באדם" דהאי תיבת "מום" יתר דהוה לו לכתוב "כאשר יתן באדם וגו'", אלא לרבות את אלו. דוקא שהיה מעשה ביד כעין מום.
שאין מעשה ביד: אלא גרמא בנזקין ופטור.
(ז) יכול סימא את עינו וכו': כדמשמע מאומרו כן יעשה לו.
תלמוד לומר מכה בהמה מכה אדם: לכאורה הכונה על הפסוק "מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת", ופריך הגמרא (בבא קמא פג, ב) ההוא בקטלא כתיב, שצריך להמיתו, ותשלומין אין שם. ומשני הכאה הכאה גמרינן דכתיב מכה נפש בהמה ישלמנה וסמיך ליה ואיש כי יתן מום בעמיתו וגו'.
ואם נפשך לומר: דהיינו להשיב על זה ומפרש שם בגמרא דיש להשיב מאי חזית דילפת אדם מבהמה אדרבה נילף ממכה אדם יומת דהוא אדם מאדם, מה התם לא ניתן לפדיון אף הכא וכו', והיינו דקמשיב כתיב "לא תקחו כופר לנפש רוצח וכו'".
(ח) מה תלמוד לומר: פי' דקרא "ומכה אדם יומת" ודאי איירי במכה אביו ואמו דבאחר אינו חייב על הכאה מיתה, ושאל הברייתא מה תלמוד לומר דהרי כבר נאמר בפרשה משפטים ומכה אביו ואמו מות יומת, וגם שאל לאיזה ענין אתקישו להדדי בחד קרא מכה בהמה ומכה אדם, והשיב הברייתא על שני הדברים אכן מתחלה השיב על מאי דסליק.
מה מכה בהמה עד שיעשה בה חבורה: דכתיב לעיל מכה נפש בהמה ונפש משמע דם דהיינו חבורה. ובפרק אלו הן הנחנקין (סנהדרין פד, א) במסקנא לא נפיק ליה מהאי הקישא אלא מדכתיב לעיל מכה נפש בהמה ישלמנה אם אינו ענין לבהמה דאפילו הכחישה באבנים חייב אף שאין שם נפש, תנהו ענין להאי נפש למכה אביו ואמו דבעינן שיהיה נצרר הדם כדכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר, והתם מתרץ דהאי הקישא דכתיב מכה בהמה למטה אצל מכה אדם לומר לך מה מכה בהמה לרפואה פטור, דהא לא הזיקה, אף מכה אדם דהיינו מקיז אביו ואמו לרפואה פטור.
יכול אפילו הכהו לאחר מיתה יהיה חייב: דומיא דקללה דחייב אף לאחר מיתר מדכתיב אביו ואמו קילל - לרבות לאחר מיתה, וכדלעיל בפרשה קדושים פ"ט, ואף דקאמר מקודם דאינו חייב עד שיעשה בו חבורה -- אפשר דוקא במכהו כשהוא בחיים דאז שייך בו חבורה אבל לאחר מיתה דלא שייך בו כלל ענין חבורה אפשר דחייב, ובפרט להני תנאי דסברי דמקשינן הכאה לקללה (סנהדרין פה, ב).*).
מה מכה בהמה בחייה: דאי לאו כן לא שייך לומר ישלמנה.
(ט) משפט אחד יהיה כמשפט דיני נפשות וכו': דהא קאי אקרא דלעיל מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת והקישן להדדי.
מה דיני נפשות בדרישה וחקירה: דכתיב שם ודרשת וחקרת.
אף דיני ממונות בדרישה וחקירה: שחוקרין את העדים באיזה יום ובאיזה שעה הלוהו, ובריש סנהדרין קאמר דתקנו רבנן דלא ניבעי דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.
תלמוד לומר עין תחת עין ריבה: פי' דבריש סנהדרין קאמר דעיקר מילתא דבעינן שלשה בגזילות וחבלות כתיבי דכתיב "ונקרב בעל הבית אל האלהים [וכתיב שם אלהים תלתא זימני], אם לא שלח ידו במלאכת רעהו", דהיינו גזילות. וממילא ידעינן גם חבלות דמה לי חבל בגופו ומה לי חבל בממונו. ולהאי תנא דברייתא לא ניחא ליה למילף חבלה משם משום דגופו חמור מממונו, ומפיק מדכתיב כאן עין תחת עין וגו' וכתיב בתריה ומכה בהמה ישלמנה, דמשמע לכל דיני ממון שוין שאין צריכין כ"ג (ר"ש משאנץ).
(י) זו הוא שאמר: למעלה בריש פרק י"ט.
מלמד שבית דין מבפנים: ובריש פרק נגמר הדין איתא שם הוצא את המקלל חוץ לתחום ישראל דלחוץ לבית דין לא צריך קרא דהתם כי היכי דלא ליתחזי בית דין רוצחין (ר"ש).
אותו ולא כסותו: דנסקל ערום ואף על גב דגבי צואה כתיב כבר "אותו" ודרשנו הא כיון דהוצרך לכתוב אבן לדרשא כתב אותו.
אף לסמיכה: דכתיב בצואה וסמכו השומעים את ידיהם וגו' וכן עשו.
אף לדחיה: בסיני כתיב "או ירה יירה" - מלמד שכל הנסקלין בדחיה כדתנן בית הסקילה היה גבוה שתי קומות וכו'.
אף לתליה: כדכתיב "כי קללת אלהים תלוי", והיינו מפני שקילל את ה'.
אף ללא תלין וגו': שלא הלינוהו.
הערה *): ולענ"ד מברייתא זו נלמד מה ששנינו שם במשנה זה חומר במקלל מבמכה וכו' והמכה לאחר מיתה פטור, ומרש"י ותוספות שם מוכח דמכיון דקי"ל דצריך לעשות בו חבורה ממילא לאחר מיתה פטור, ומברייתא זו משמע דאכתי צריך קרא לזה אח"כ מצאתי בעז"ה בפסיקתא כדברי.