חפץ חיים על ספרא/אמור/פרק ג
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק ג[עריכה]
(א) שאר המומין: היינו המומין הכשרין בבהמה ופסולין באדם מפני שאינו שוה בזרעו של אהרן וקחשיב להו בריש פ"ז דבכורות כגון הכליון עי"ש ובהם אינו מחלל עבודה בדיעבד (גמרא שם).
ת"ל מום מום: היינו מה שחזר ושנה בפרשה "כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן". והגר"א גריס כן בהדיא וכן הוא בגמרא (בכורות מג, א).
(ב) מנין הכושי: ור"ח בן אנטיגנוס דסבירא ליה לעיל דזהו מרוח אשך לא תני כושי (גמרא).
והגיחור: אדום ביותר.
והלבקן: לבן ביותר.
והקיפח: גבוה וארוך ומיירי שהוא דק ביותר דאי לאו הכי אינו מום כלל.
ובעלי נגעים טהורים: דאלו טמאים טמא הוא ומחלל עבודה גם כן וחייב כרת בביאתו למקדש.
ת"ל איש איש ריבה: שהרבה פעמים כתיב "איש" בפרשה (זית רענן). והגר"א הגיע "תלמוד לומר כל איש".
(ג) הכשיר בו הכושי וכו': דלא כתב בהו קרא לפסול.
ובעלי נגעים טהורים: נקט טהורים משום הרישא דאלו בבמה לא שייך נגעים כלל.
(ד) אדם שהכשיר בו אותו ואת בנו: כהן ובנו כשרים שניהם לעבודה.
וטריפה: שנקבו מעיו ואינו בגלוי.
הכי גרסינן מום בו פרט לאותו וכו' (הגר"א), ומה דדרשינן לקמן "מום בו פרט לשעבר מומו" הוא ממה שכתוב אח"כ בפסוק כ"ג (כן כתב באדרת אליהו).
קדשי קדשים שהותרו לזר: לאו בחטאת ואשם קאמר, דאין נאכל לזרים, ובבמה לא קרבו. אלא במנחה וכמאן דאמר יש מנחה בבמה קטנה ומנחה קדשי קדשים היא ואוכלים שיריה זרים שהיו עובדין בבמה קטנה שהזר עובד שם. ולכך הוה אמינא כשם שהזר מותר כך בעל מום מותר. אבל קדשים קלים לא יאכל הבעל מום בחזה ושוק של כהנים שהרי לא הותרו לזר, דלא אשכחן זר חולק במורם מן שלמי יחיד דבמקדש הלא היה נאכל לכהנים ובבמה קטנה לא היה חזה ושוק כדתניא בפרק בתרא דזבחים "חזה ושוק בבמה גדולה ואין חזה ושוק בבמה קטנה".
(ט) יאכל אף במחלוקת: דהיינו לא מיבעי שמותר לאכול אם יזמנוהו שארי הכהנים אלא שגם חולק עם בית אב שלו.
אינן אוכלין במחלוקת: כדדרשינן בפרק טבול יום (זבחים צט, א) כהן המחטא יאכל שאינו מחטא לא יאכל.
ת"ל יאכל אף במחלוקת: פי' דלענין היתר אכילה יש עוד קרא בפרשת צו כל זכר בבני אהרן יאכלנה, ובזבחים (דף קב.) איתא להיפך דהאי קרא אתצי לענין היתר אכילה וההוא קרא דפרשת צו אתי לענין חלוקה.
(י) אל המזבח שהוא כשר לעבודה: פי' לעבודת הקרבנות אבל הפרוכת אינה כשרה לעבודת הקרבנות אלא לזריקת דמים בלבד.
(יא) רקועות: טסין של זהב שמחפין בהם כתלי ההיכל שלא יכנס בעל מום לרקעם בכתלי ההיכל.
ת"ל אך: מיעוטא היא, דלצורך תיקון מותר.
ומנין אם עבד וכו': אדלעיל קאי על בעל מום שעבד במזבח.
ונאמר להלן חילול: בטמא שאכל תרומה נאמר בו "ומתו בו כי יחללוהו".
אין בעל מום במיתה: דכתיב "ומתו בו" ולא בבעל מום.
אלא באזהרה: דכתיב "איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יגש להקריב".
(יב) הזהיר את אהרן על ידי הבנים: שיזהיר הבנים.
ואת הבנים על ידי ישראל ואת הבנים זה על זה: שיזהירו זה את זה מלהכנס לשם בעלי מומין לפנים ממחיצתן וישראל לפנים ממחיצתן (ראב"ד). ועיין בהגהות הגר"א.