חפץ חיים על ספרא/אחרי מות/פרק י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק:    מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו:    ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)


ביאור - פרק י[עריכה]

( א ) ככל האמור בענין:    צ"ל "על האמור בענין" (הגר"א). ופי' דבגמרא מבאר מנלן דאפילו בשחוטי חוץ חייב אח"כ על העלאתן בחוץ ומסקנא "ואליהם תאמר" לערב פרשיות והיינו דוי"ו מוסיף על ענין ראשון דמיירי שם בשחוטי חוץ וקאמר דאם עבר אח"כ והעלן בחוץ חייב כרת.


( ב ) וא"כ למה נאמר איש איש:    אחר שמתחלה ריבה הכל.
לרבות שנים שהעלו:    ופי' הכתוב שנים שנשתתפו והעלו.
רבי יוסי אומר ההוא:    פ' דכתיב "ונכרת האיש ההוא" ובגמרא מסיים אם כן למה נאמר איש איש דסברה תורה כלשון בני אדם.


( ג ) ואימורי קדשי קדשים:    כבשי עצרת.
את הדם:    שזרק הדם בחוץ.

( ד ) מנחת כהנים:    שהיא כלול וראויה להעלאה כקומץ מנחת ישראל אבל שירי מנחת ישראל אינו חייב על העלאתם בחוץ דאינו ראוי לבוא לפנים.
ומנחת כהן משיח:    עשירית האיפה שהוא מביא בכל יום.
ושלש לוגין מים:    בחג קאמר ובמוקדשין לחג שאין העלאת חוץ נוהגת בחולין.
ושלשת לוגין יין:    שהוא פחות שבנסכים.


( ה ) פסולין מנין:    הנך דאם עלו לא ירדו דלא מתרבו מ"לא יביאנו" דהא אינם ראוים להביא לכתחלה.
הלן:    בין דם ובין אימורים.
והיוצא:    שיצא לחוץ ונפסל ואף דכל העלאת חוץ יוצר נינהו וריבתה התורה זריקת הדם וכדלעיל -- התם בשהוציא לכתחלה את הדם מבפנים כדי לזרקו לחוץ וכיון שקודם שהוציאן היה הדם ראוי ליזרק לפנים חייביה רחמנא אבל הכא מיירי בשכבר יצא הדם לחוץ ונפסל ואח"כ נטלן וזרקן לחוץ הוה אמינא דהכא מיגרע גרע.
ושקיבלו הפסולין וזרקו את דמו:    ועכשיו מעלה את האימורין לחוץ.
ששחטן שלא לשמן:    והעלה הדם או אימוריהן לחוץ.
תלמוד לומר לעשות:    משמע הראוין לעשות אפילו אינו ראוי לבוא מחוץ לפנים והני נמי כיון דאם עלו לא ירדו וכהן נזקק להעלותן מראש המזבח למערכה ראויין ליעשות קרינא ביה.


( ו ) חייב על השחיטה וחייב על העלייה:    אם שחט בחוץ והעלה בחוץ בהעלם אחד חייב על שניהם דהם תרי גופי עבירה דתרוייהו כתיבי -- "אשר ישחט ואשר יעלה".
פטור:    על העלאה דכיון דשחטו בחוץ נפסל ואינו מתקבל בפנים ולא קרינא ביה "ואל פתח אהל מועד לא יביאנו".
כיון שהוציאו פסלו:    ואפילו הכי חייביה רחמנא וה"ה לשוחט ומעלה בחוץ.


( ז ) רבי אומר וכו':    בא לומר דקושית חכמים לר' יוסי הגלילי לאו קושיא היא דמה לשוחט בפנים וכו'.
שהיתה לו שעת הכושר:    ליקרב בפנים לאחר שחיטה.
ר"א בר' שמעון אומר וכו':    בא להשיב גם כן על קושית חכמים מה לשוחט וכו'.
שכן המזבח מקבלו:    דאף על פי שהוציאו אם חזר והכניסו והעלהו לא ירד כדאמרן בהמזבח מקדש (דף פד.) הלן והיוצא וכו'.
הטמא שאכל וכו':    משום דדמו להדדי ופליגי בתרוייהו להכי תננהו גבי הדדי.
כיון שנגע בו טימאהו:    ואפילו הכי כי הדר אכיל ליה מיחייב כרת ומה לי נטמא הבשר על ידו מה לי נטמא על ידי אחרים.
שאינו חייב אלא על טומאת הגוף:    כדכתיב "וטומאתו עליו ונכרתה" ודרשינן בפרק בית שמאי (דף מג.) בטומאת הגוף הכתוב מדבר מי שטומאה פורחת ממנו.


( ח ) תלמוד לומר אותו:    "לעשות אותו לה'".
על השלם:    על הקטרה השלמה דהיינו שיעור הקטרה דהוא כזית חייב ולא על החסר דהוא פחות מזה.

( ט ) ומותר העומר:    לאחר קמיצה.

( י ) היוצק:    שמן על המנחה כדכתיב "ויצקת עליה שמן".
והמגיש:    מנחה בקרן מערבית דרומית כמשפטה.
והמטיב את הנרות:    מדשן את המנורה.
הכי גרסינן תלמוד לומר אשר יעלה מה העלאה שהיא גמר עבודה יצאו אלו שאינם גמר עבודה (ראב"ד וקרבן אהרן והגר"א וכן איתא בגמרא):    ופירושו מה העלאה שהוא גמר עבודה שאין אחריה עבודה אחרת ויצאו כל אלו שעדיין יש אחריהם עבודה אחרת. ובגמרא גריס "אף כל מה שהוא גמר עבודה" ופירש"י דאתרבו מ"אף כל" כגון המנסך והמקטיר את הקטורת ומקטיר קמצים ומקטיר מנחת כהנים.


( יא ) ולא הצבור:    מ"האיש" דריש ליה דהול"ל "ונכרת מעמיו" וכמו לעיל בפ"ט הלכה ב'.
העלה וחזר והעלה וכו':    ונודע לו בין כל העלאה והעלאה. ולפי מסקנת הגמרא אליבא דר' יוחנן מיירי באבר אחד והקטיר כמה זיתים ונודע לו בין כל זית וזית אבל בכמה אברים אפילו לר' יוסי חייב על כל אבר ואבר.
ראש המזבח וכו':    כבר ביארתי לעיל בפ"ט הלכה זיי"ן ע"ש.