חפץ חיים/הלכות רכילות/ו ה

לוח יומי: שנה פשוטה - ט' טבת, ט' אייר, ט' אלול. שנה מעוברת - ט"ז טבת, כ"ו ניסן, ו' אלול.

אִסוּר קַבָּלַת רְכִילוּת הוּא אֲפִלּוּ מֵאִישׁ דִּמְהֵימָן לֵה כִּשְׁנַיִם, וַאֲפִלּוּ אִם אֵין בַּדָּבָר הַהוּא (ח) שׁוּם צַּד זְכוּת עָלָיו. וְהַנֵּי מִלֵּי {וכל זה}, שֶׁאֵין לוֹ מִידִיעַת עִנְיָן הַזֶּה תּוֹעֶלֶת עַל לְהַבָּא, אֲבָל אִם (ט) יֵשׁ לוִֹ מִזֶּה תּוֹעֶלֶת עַל לְהבָּא, כְּגוֹן, שֶׁסִפֵּר לוֹ, שֶׁפְּלוֹנִי רוֹצֶּה לְהַזִּיקוֹ בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ וִכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, וְעַל כֵּן יִשְׁמֹר עַצְּמוֹ מִמֶּנּוּ, מֻתָּר לְקַבֵּל דָּבָר זֶה מִמֶּנּוּ וּלְהַאֲמִין בָּזֶה. אֲבָל (י) לֹא יְגַלֶּה זֶה לַאֲחֵרִים, וַאֲפִלּוּ לְאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ, אִם לֹא שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּהַגִּלּוּי הַהוּא תּוֹעֶלֶת עַל לְהַבָּא. וְכָל זֶה אִם הוּא מְסַפֵּר לוֹ, שֶׁשָּׁמַע מִמֶּנּוּ דָּבָר זֶה בְּעַצְּמוֹ, אֲבָל אִם הוּא (יא) שָׁמַּע מֵאִישׁ אַחֵר, שֶׁאָמַר לוֹ, שֶׁשָּׁמַע מִמֶּנּוּ, אֵין לוֹ שׁוּם יִתְרוֹן מִשְׁאָר אָדָם.

(ח) שום צד זכות עליו. דהיינו על מי שסיפר לו שדיבר עליו או עשה מעשה נגדו, וטעם לזה הוא כמו שביארנו לעיל בחלק א' בכלל ו' בבמ"ח ס"ק כ"א [בהג"ה שם] בשם היד הקטנה, דכלל הדבר, כל שיש איסור על המספר מצד סיפורו, יש איסור על המקבל מצד שמיעתו את הדבר הזה. ולבד זה יש ג"כ איסור לפני עור וכו'.

(ט) יש לו מזה תועלת. כמו שכתבתי בתחלת כלל ה' בחלק זה דבענין זה מותר לשמוע רכילות ולחוש עי"ש, לכך אם הוא מהימן ליה כבי תרי מותר ג"כ להאמין בהחלטה.

וראיה לזה ממה דאיתא בפסחים (קי"ג ע"ב) גבי מעשה דטוביה מהו למימר ליה לרביה למיסנייה, א"ל אי מהימן ליה לרביה כבי תרי לימא ליה וכו', אלמא דמותר לו לרבו לקבל דבר זה ממנו בהחלטה מחמת דהוא מהימן ליה בכל דבר כבי תרי, ולא אסרה התורה בזה משום קבלת לשה"ר, וראיה מדמתירה הגמרא לרבו לשנוא אותו עבור זה, וידוע הוא מה שכתב מהרי"ק (הובא לעיל בחלק א' בכלל ו' בבמ"ח ס"ק ל"א עי"ש) דבסתם לשה"ר שאסור לקבל, רק לחוש בעלמא, שאסור ח"ו לשנוא אותו עבור זה, א"כ פשוט הוא דהכא אפילו ההחלטה מותרת. ואף דאיירי במעשה דטוביה לענין לשה"ר, פשוט הוא דה"ה לענין רכילות.

ועם כל זה אם יש בענין ההוא לשופטו לצד זכות, יזהר שלא יתגנה בעיניו עבור זה.

(י) לא יגלה וכו'. דלא עדיף מאם חרפו אחד בפניו בינו לבין עצמו, שביררנו לעיל שאסור לו לילך אח"כ ולספר דבר זה לאחרים, אם לא שיש לו מזה תועלת על להבא.

ומ"ש ואפילו לאנשי ביתו, הוא כמו שנכתוב לקמן בפשיטות דאיסור לשה"ר ורכילות אין חילוק בין אם לספר לאיש דעלמא ובין לספר לאשתו.

(יא) שמע מאיש אחר. פשוט הוא כיון שגם הוא בעצמו אסור לו לקבל ולהאמין ביה. (באר מים חיים)