חפץ חיים/הלכות לשון הרע/ט ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

לוח יומי: שנה פשוטה - י"ג כסלו, י"ג ניסן, י"ג אב. שנה מעוברת - י"ז כסלו, כ"ו אדר ב', ז' אב.

וְדַע, דַּאֲפִלּוּ אִם שָׁמַע לִבְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, שֶׁהֵם מְדַבְּרִים לָשׁוֹן הָרָע, מִצְּוָה לִגְעֹר בָּהֶם וּלְהַפְרִישָׁם מִזֶּה *, כְּדִכְתִיב {משלי כ"ב ו'}: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דּרְכּוֹ" וְגוֹ', וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּאֹרַח חַיִּים {בסימן שמ"ג סעיף א'} לְעִנְיַן כָּל אִסוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה.

הגה"ה: וכמה צריך האב להדריך את בניו תמיד מנערותם בענין שמירת הלשון מלשון הרע, (וכיוצא בזה שאר דבורים האסורים, כמו מחלקת ושקר), כמו שכתב הגר"א, כי הדבור והמדות צריך הרגל רב, וההרגל על כל דבר שלטון. ובאמת כאשר נתבונן היטב, נמצא שסבת פרצת העון המר של לשון הרע הוא מפני שכל אחד הרגל מנערותו לדבר מה שהוא רוצה באין מוחה, ואין מעלה על דעתו, שיש חשש אסור בדבר, ולכך אפלו אם אחר כך נודע לו שיש אסור בדבר קשה לו מאד לנטות מטבעו הטבוע לו מאז. לא כן אם היה האב מזהיר תמיד את בניו ומרגילם בזה מנערותם, שלא לדבר לשון הרע, (וכן שלא לקלל ושלא לכזב), על שום בר ישראל, ממילא היה דבר זה נטוע בנפשם מצד ההרגל, והיה נקל להם אחר כך לגדר את עצמם לגמרי במדה הקדושה ההיא, והיו זוכין עבור זה לחיי העולם הבא ולכל טוב בעולם הזה, כמו שנאמר: "מי האיש" וגו'. (הגהה)