חפץ חיים/הלכות לשון הרע/ט ד
<< · חפץ חיים - הלכות לשון הרע ט · ד · >>
אָסוּר לָדוּר (י) בִּשְׁכוּנַת בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע **, וְכָל שֶׁכֵּן לֵישֵׁב עִמָּהֶם וְלִשְׁמֹעַ דִּבְרֵיהֶם, וַאֲפִלּוּ אֵין בְּדַעְתּוֹ לְקַבֵּל אֶת הַדָּבָר, כֵּיוָן שֶׁמַּטֶּה אָזְנָיו לִשְׁמֹעַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בִּכְלָל ו' סָעִיף ב'.
וְאִם הוּא יוֹדֵעַ (יא) בְּאֶחָד מִתַּלְמִידָיו, שֶׁהוּא מִבַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן, צָרִיךְ לְהַרְחִיקוֹ מֵאִתּוֹ, אִם הוּא יוֹדֵעַ, שֶׁלֹּא תּוֹעִיל לוֹ הוֹכָחָה.
וְאִם בְּאֵיזֶה אֹנְס נִתְפָּס בַּחֲבוּרַת בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן, וְשׁוֹמֵעַ שֶׁהֵם מְדַבְּרִים לָשׁוֹן הָרָע, אִם הוּא מְשַׁעֵר שֶׁאֶפְשָׁר, (יב) שֶׁתּוֹכַחְתּוֹ תּוֹעִיל לָהֶם לְהַפְסִיקָם מִזֶּה, בְּוַדַּאי מְחֻיָּב הוּא לְהוֹכִיחָם מִדִּין תּוֹרָה, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא מְשַׁעֵר, שֶׁתּוֹכַחְתּוֹ לֹא תּוֹעִיל לָהֶם, שֶׁיַּפְסִיקוּ עַל יְדֵי זֶה, אַךְ (יג) לֹא יְקַלְקֵל גַּם כֵּן עַל יְדֵי זֶה, גַּם בָּזֶה אֵינוֹ רַשַּׁאי לִשְׁתֹּקּ, כִּי פֶּן יֹאמְרוּ עָלָיו, כִּי הוּא כְּמוֹ הֵם, וְכִי הוֹדָה עַל דִּבְרֵיהֶם, אַף כִּי יִתְחַיֵּב (יד) לַעֲנוֹת וְלִגְעֹר בָּהֶם לִכְבוֹד נָקִּי וְצַּדִּיקּ, אֲשֶׁר יָשִׂיחוּ בּוֹ. וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר יִתְחַיֵּב לַעֲזֹב עֲבוּר זֶה חֶבְרַת הָרְשָׁעִים, כִּי יֵעָנִשׁ בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵיהֶם, וְיִלְאֶה לַעֲנוֹתָם.
** הגה"ה: ומזה נוכל ללמד, דכל שכן שיש לזהר מאד, שלא לקבע לו מקום בבית הכנסת ובבית המדרש אצל בעלי הלשון, כי מלבד שירגילוהו במדתם הרעה להיות גם הוא ממביאי הדבה על בני אדם, עוד יבטל כמה פעמים על ידם מענית "אמן יהא שמיה רבא" ו"ברכו" ומלשמע קריאת התורה וחזרת הש"ץ, ועוד כמה עונות עצומים, כאשר בארתי לעיל בפתיחה במצות עשה ז', עין שם. ובפרט אם יש לו עת קבוע ללמד תורה, מאד מאד צריך לזהר בעת ההיא שלא להתערב עמהם, כי הרבה יבטל על ידם, ומעט אשר ישאר לו מעת ההיא, לא יהיה לו גם כן שום הצלחה בלמודו, חס וחלילה, כי יהיה פסקי פסקי (קטעים, קטעים), מלבד גדל הענש הידוע לכל להפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, כמו שאמרו חז"ל, ונאריך בזה, אם ירצה ה', לקמן בחלק (ב') [ג']. (הגהה)(י) בשכונת בעלי לשה"ר. הוא לשון הרמב"ם בפ"ז מהלכות דעות הלכה ו' וכדתנן באבות, ואמרו אוי לרשע ואוי לשכנו.
(יא) באחד מתלמידיו. סנהדרין (נ"א ע"א) בתלמידו של ר"א עי"ש.
(יב) שתוכחתו תועיל להם להפסיקם. ואפילו אם תוכחתו לא תועיל להם, ויש לו עצה אחרת איך להשיא את לבם לענין אחר, צריך הוא לעשות כן, כמו בכל שאר איסורים שצריך לעשות בכל טצדקי להפריש את חבירו מאיסור, (וכן מוכח בספר יראים להרא"ם במצוה ל"ז). וכמו דאמרינן בברכות (י"ט ע"ב) המוצא כלאים וכו' מ"ט במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, וכפי מה שפסק הרמב"ם וביו"ד בסימן ש"ג ס"א (ועי"ש בבאר הגולה) דאפילו מצא כלאים בבגד רבו צריך לפושטו מעליו כדי להפרישו מאיסור עי"ש, ועל אחת כמה וכמה בעניננו שאינו מביישם כלל רק שמשיא את לבם לענין אחר, דודאי מחוייב הוא לעשות כן.
(יג) לא יקלקל ג"כ עי"ז. דאם עי"ז יוסיפו לדבר עליו יותר ויותר, אין לו להשיבם כלל בענין זה, כיון שמתוך שהוא מזרזם שלא לגנותו הם מגנים אותו יותר, הוא בכלל אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך וכו'. ולענין איך יתנהג אז לצאת ידי שמים עיין לעיל בכלל ו' ס"ה.
(יד) לענות ולגעור בהם. כל זה הוא לשון ר' יונה בש"ת במאמר קצ"ז עי"ש. (באר מים חיים)