חפץ חיים/הלכות לשון הרע/ו יא

<< · חפץ חיים - הלכות לשון הרע ו · יא · >>

לוח יומי: שנה פשוטה - כ"ו חשון, כ"ה אדר, כ"ה תמוז. שנה מעוברת - כ"ח חשון, ז' אדר ב', י"ז תמוז.

וְיֵשׁ הַרְבֵּה דְּבָרִים, שֶׁנִּכְשָׁלִין בּוֹ הָעוֹלָם בְּעִנְיַן לָחוּשׁ, וְרָאוּי לְדַבֵּר בָּזֶה הַרְבֵּה, אַךְ אֵין כָּאן מָקוֹם לְהַאֲרִיךְ בּוֹ, וְאֶכְתֹּב אוֹתָן אִם יִרְצֶה ה' לְקַמָּן בַּכְּלָל הָאַחֲרוֹן. אַךְ כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, דְּמַה שֶּׁאָמְרוּ, דְּצָרִיךְ לָחוּשׁ לַלִּישָׁנָא בִּישָׁא, הַיְנוּ רַק לְעִנְיַן לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מֵהַנִּדּוֹן, אבָל, חַס וְשָׁלוֹם, (ל) לַעֲשׂוֹת לוֹ שׁוּם מַעֲשֶׂה אוֹ לִגְרֹם לוֹ שׁוּם הֶזֵּק אוֹ בִּיּוּשׁ עֲבוּר זֶה, גָּדוֹל אוֹ קָטָן, אֲפִלּוּ אִם הַלִּישָׁנָא בִּישָׁא {הלשון הרע} יָצָא עָלָיו עַל יְדֵי עֵד אֶחָד כָּשֵׁר, שֶׁהֵעִיד עָלָיו כֵּן בְּבֵית דִּין, לֹא מְהַנִּי, רַק לִשְׁבוּעָה. וְיוֹתֵר מִזֶּה, (לא) שֶׁאֲפִלּוּ רַק לִשְׂנֹא אוֹתוֹ בַּלֵּב עֲבוּר זֶה, אָסוּר גַּם כֵּן מִן הַתּוֹרָה, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְטֹר אֶת עַצְּמוֹ עַל יְדֵי הַלִּישָׁנָא בִּישָׁא (לב) מֵהַחִיּוּבִין שֶׁהוּא מְחֻיָּב לְהַנִּדּוֹן *.

* ובכאן נציר פרט אחד קטן, שכמה אנשים נכשלים בו, בעונותינו הרבים, כגון, שיש בעיר אנשים שמחזקים לעניים, וצריך לתן להם צדקה, וארע שאחד הוציא עליהם דבה שהם באמת אינם עניים, אך שעושים עצמם כעניים כדי לרמות בני אדם, ועל ידי הדבה מונעים אחר כך הרבה אנשים מלתן להם את קצבתם, אשר נהגו בהן מאז ומקדם.

ועל פי דין תורה הוא עולה רבה, כי דבר זה נכנס בכלל מקבל לשון הרע ממש, כי אם היה הולך על פי התורה, שאין להאמין לשון הרע רק לחוש, לא היה פוטר את עצמו לעת עתה מן העני הזה, כי עדין הוא עומד בחזקתו, שנתחזק מקדמת דנא לאיש עני, כל זמן שלא נתברר בהפכו, ומחיבין אנשי העיר לפרנסו, וגדולה מזה אמרו: הרי שבא ואמר: פרנסוני, אין בודקין אחריו, וכל שכן בזה, שנתחזק עד עתה לאיש עני, היתבטל חזקתו וחיובו מאנשי העיר עבור זה המוציא דבה. ורק צריך לחוש לדברי המספר ולדרש אחר זה היטב, ובודאי כל זמן, שלא יתברר הדבר לאמתו, אין רשאין לפטר את עצמן מדין חיוב צדקה, ועל זה וכיוצא בזה אמרו רז"ל על פסוק: "אל תגזל דל כי דל הוא", שקאי (שעולה) על הרגיל לתן צדקה לעני אחד, ופוסק ואינו נותן לו, נקרא עבור זה גוזל הדל. (הגהה)

(ל) לעשות לו שום מעשה וכו" שום ביוש וכו'. שז"ל מהרי"ק בשורש קפ"ח מהמעשד שהיה שם באיש אחד ר' אהרן ראסקיא שהיה נרדף בעיר מפני אשה אחת שהוציאה עליו שם רע בענין זנות ועל ידי זה היה לו בזיון וכלימה, והסכימו ביניהם שלא לקרותו לתורה בציבור, והרעיש עליהם המהרי"ק עבור שעון גדול הוא להאמין בדברי האשה הארורה הזאת, וכתב על זה וז"ל והמביישו יבקש רחמים על עצמו בהיות כבוד בני אברהם יצחק ויעקב קל בעיניו ובודאי כי תועבת ה' יתברך כל עושה אלה ורב עונשו מאד וכל שכן לביישו בדברים כאשר נעשה להעני הזקן ר' אהרן הנ"ל אשר ביישוהו והכלימוהו ועכבוהו שלא לקרוא אותו לתורה בציבור ואין מלבין פני חבירו ברבים יותר מזה, ולו חכמו ישכילו המביישים יכירו וידעו כי גדול מה שנאמר במלבין פני חבירו ברבים מהבא על אשת איש, כמו שהשיב דוד לדואג ואחיתופל שהבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא והמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא יראו כמה יש לו לאדם להזהר שלא להלבין פני חבירו ברבים על חנם וראוי לחקור ולדרוש בכמה דרישות וחקירות קודם שיעשו מעשה כזה והמיקל דמו בראשו בלי ספק.

ואע"ג דאמדו האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מיבעי למיחוש מיהו בעי, דבר פשוט הוא לפני כל יודעי דת ודין דלא אמרי למיחש כדי לעשות שום מעשה נגד מי שמספרין עליו לישנא בישא כדמוכח בהדיא בנדה (דף ס"א ע"א) דגרסינן שם הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא אתו לקמיה דר' טרפון א"ל לטמרינן מר א"ל היכי אעביד אי לא אטמרינכו חזו יתייכו אטמרינכו הא אמור רבנן וכו' זילו אטמרו נפשייכו ולא מיבעי לפירוש השאילתות שפירש הא אמרו רבנן וכו' ושמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם ראשי למלך דוודאי פשיטא שיש לדקדק דהא אי לא היה עליו אימתא דמלכותא היה מצילם וכל שכן שלא היה מענישם מפני חששא דלישנא בישא, אלא אפילו לפירוש רש"י שפירש שמא הרגתם ואסור להצילכם מכל מקום דבר פשוט הוא דלא חשש אלא שלא לעשות שום מעשה ההצלה דשמא הרגו אבל לעשות להם שום עונש זה לא עלה על לבו שהרי השיאם עצה להסתיר עצמם כדמשמע התם דאמר להו זילו אתון טמרו נפשייכו, ופשיטא שאם היו ראוין לעונש, עונש גדול או עונש זוטא, לא היה משיאם עצה אלא היה מסתלק מהם לגמרי, אלא ודאי פשיטא ופשיטא דלקבולי לא מיבעי לענין עשיית שום מעשה ולא שום ביוש לא קטן ולא גדול וזה פשוט וישר עכ"ל המהרי"ק, ועפ"ז כתבתי דברי שבפנים.

ואחר שכן הדברים, תדע דמה שכתבנו מתחלה או לאחרים אם לא יחוש לו וכו' היינו דוקא אם לא יגיע להנידון שום היזק מזה רק שהם ישמרו את עצמם ממנו (כהך עובדא דגדליה בן אחיקם דהיה לו לחוש להלישנא בישא ולספר לאנשיו ששמעתי אומרים שהוא חושב עלינו רעה על כן נשמור את עצמינו ממנו), אבל אם יראה לפי ענין השומעים שהם יקבלו את הדבר לאמת גמור ויזיקו או יביישו עבור זה להנידון, ופעמים יוכל להיות שמלבד ההיזק יסובב עוד מזה גם כן מחלוקות עצומות, בודאי אין לו לספר כלל, דכל עיקר טעמא דצריך לחוש לאחרים כבר כתבנו לעיל בשם המעדני יו"ט דהוא משום ואהבת לרעך כמוך, וכי היכי דצריך אני לחוש לעצמי שלא יגיע לי שום היזק כך אני צריך לחוש לאחרים שלא יבואו לידי היזק כי פן אמת הוא הדבר הזה ולכך צריך אני לגלות את אזנם שישמרו את עצמם, ואם כן אצא בזה ידי הכל, שלזה אני מציל מן ההיזק ולחבירו שכנגדו איני עושה היזק ממש אפילו על ידי אחרים, מה שאין כן אם אני רואה שהם יקבלו את הדבר לאמת גמור ויגיע מזה היזק להנידון בודאי אין לגלותו, דכי היכי דאני מצווה לאהוב את זה כך אני מצווה לאהוב את שכנגדו, ואם כן מאי חזית דדמא דזה סומק טפי דלמא דמא דזה סומק טפי, ואם כן חוזר לאו דרכילות על מקומו וכענין מה שפירש רש"י בסנהדרין (ע"ד ע"א) ד"ה מאי חזית עי"ש.

וכל זה דברנו אפילו אם היה הענין ספק השקול, ובפרט שביררנו לעיל דלישנא בישא כל זמן שלא נתברר הוא חשש בעלמא. ויותר מזה שמצוי מאד בעו"ה שהשומע יריע עמו יותר מכפי הדין שהיה מחוייב הנידון על זה אפילו אם אמת הדבר, על כן צריך להזהר מאד המגלה ענין כזה לראות הנולד ושב ואל תעשה עדיף. וענינים אלו אם נבוא לצייר אותם כאן למעשה קצרה היריעה מהכילם ובעזה"י נכתוב לקמן בזה איזה כללים וציורים אחדים ומהן ילמד הקורא לכל דבר.

(לא) שאפילו רק לשנוא אותו וכו'. שז"ל המהרי"ק שם בשורש קפ"ח אפילו לשנוא אותו בלב מתוך עדות עד אחד אסור כדמוכח שם בהדיא דגרסינן בפסחים (דף קי"ג) א"ר שמואל ב"ר יצחק מותר לשנאותו דכתיב כי תראה חמור שונאך וכו' עד אי דאיכא תרי סהדי כולי עלמא נמי מיסני סני ליה מאי שנא איהו, אלא לאו כהאי גוונא דחזא ביה איהו דבר ערוה, הרי לך ראיה ברורה דאף על גב דחזא ביה דבר ערוה דלא מהימנינן ליה למיסניה, דאי מהימנינן ליה למיסניה מאי משני דחזא ביה איהו כו' סוף סוף יקשה כולי עלמא מיסני סני ליה כדהקשה מעיקרא, אלא ודאי פשיטא דאפילו חזא ביה דבר ערוה דדוקא איהו שרי למסנייה שהרי ידע בו בודאי שהוא רשע וכו' ועוד הביא שם ראיות לזה וסיים על זה וז"ל דעד אחד אינו קם לכל עון ולכל חטאת ואפילו היה העד ההוא אדם כשר ונאמן אין לו להאמינו כלל אפילו למסנייה עכ"ל וכ"כ בתשובת רשד"ם בחיו"ד בסי' רט"ו כמהרי"ק עי"ש.

(לב) מהחיובין שהוא מחוייב להנידון. כגון שהוציאו לישנא בישא על אחד ממשרתיו שגנב מאתו, והוא מקבל את הדבר לאמת גמור, ועל ידי זה הוא מעכב לשלם לו את שכירותו, וכל כיוצא בזה והטעם דהלא כבר ביררנו לעיל בכמה ראיות דלמיחש בעי הוא רק חשש בעלמא, והאיך יפטור את עצמו על ידי זה מהחיוב. ועוד ראיה גדולה לזה מכתובות (דף ל"ו ע"ב) בגמרא דנפיק עלה קלא דזנאי וכו' והבאתיו לעיל בסוף ס"ק כ"ה עיי"ש. ודע דכל אלו הכללים שכתבנו בענין לחוש, אין חילוק בין באיסורים קטנים ובין בגדולים, בין בבין אדם למקום דהיינו ענין עריות ובין בבין אדם לחבירו דהיינו ענין רציחה, ובין בעניני שלילת המעלות כגון שיספרו על הרב שבעיר שהוא איננו שלם לפי מדרגתו הראויה לו, וכהאי גוונא, הכל דין אחד להם, ולקמן נאריך בזה אי"ה. (באר מים חיים)