חפץ חיים/הלכות לשון הרע/ו ב

<< · חפץ חיים - הלכות לשון הרע ו · ב · >>

אַף עַל (ב) שְׁמִיעַת לָשׁוֹן הָרָע לְבַד גַּם כֵּן יֵשׁ אִסוּר מִן הַתּוֹרָה, אַף דִּבְעֵת הַשְּׁמִיעָה אֵין בְּדַעְתּוֹ לְקַבֵּל אֶת הַדָּבָר, כֵּיוָן שֶׁמַּטֶּה אָזְנָיו לִשְׁמֹעַ. אַךְ יֵשׁ חִלּוּק בֵּין שְׁמִיעָה לְקַבָּלָה בְּכַמָּה עִנְיָנִים, דְּבִשְׁמִיעָה אֵין אִסוּר, רַק אִם אֵין הַדָּבָר נוֹגֵעַ לוֹ עַל לְהַבָּא, אֲבָל אִם הַדָּבָר נוֹגֵעַ לוֹ עַל לְהַבָּא, אִם אֱמֶת הוּא, כְּגוֹן שֶׁהוּא מֵבִין מִתְּחִלַּת הַסִּפּוּר, שֶׁהוּא רוֹצֶּה לְהַרְאוֹתוֹ בְּסִפּוּרוֹ, אֵיךְ שֶׁפְּלוֹנִי אֵינוֹ אִישׁ מְהֵימָן וּכְהַאי גַּוְנָא, וְהָיָה בְּדַעְתּוֹ מִתְּחִלָּה לְהַכְנִיסוֹ בְּעִסְקוֹ אוֹ לְהִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ אוֹ לַעֲשׂוֹת שִׁדּוּךְ עִמּוֹ וְכָל כְּהַאי גַּוְנָא, (ג) מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה לִשְׁמֹעַ כְּדֵי לָחוּשׁ לָזֶה וּלְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ, כֵּיוָן דְּמַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ, אֵין כַּוָּנָתוֹ לִשְׁמֹעַ גְּנוּתוֹ שֶל חֲבֵרוֹ, רַק הוּא רוֹצֶה לְהַצִּיל אֶת עַצְמוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא אַחַר כָּךְ לִידֵי הֶזֵּק אוֹ לִידֵי מַצָּה וּמְרִיבָה וּכְהַאי גַּוְנָא. וְהוּא הַדִּין הֵיכָא, דְּאֵין נוֹגֵעַ לוֹ שׁוּם טוֹבָה מֵהַשְּׁמִיעָה, רַק עַל יְדֵי שְׁמִיעָתוֹ יְסֻבַּב טוֹבָה לַאֲחֵרִים, גַּם כֵּן מֻתָּר, כְּגוֹן, שֶׁרוֹצֶּה לִשְׁמֹעַ דָּבָר זֶה (ד) כְּדֵי לַחֲקֹר אַחַר כָּךְ, אִם אֱמֶת הוּא, וּלְהוֹכִיחַ לִפְלוֹנִי עַל זֶה, וְאוּלַי עַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה סִבָּה, שֶׁיָּשׁוּב הַחוֹטֵא מֵּחֶטְאוֹ אוֹ שֶׁיָּשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה לִבְעָלָיו אוֹ שֶׁיְּפַיֵּס לְמִי שֶׁחֵרֵף וְגִדֵּף וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, דְּמֻתָּר, וְהַטַּעַם כַּנַּ"ל. אֲבָל לְקַבֵּל, דְּהַיְנוּ, לְהַחְלִיט הַדָּבָר בְּלִבּוֹ, שֶׁהוּא אֱמֶת, (ה) אָסוּר בְּכָל גַּוְנֵי.

(ב) שמיעת לשון הרע וכו'. דבר זה אבאר בעז"ה היטב את מקור מוצאו מגמרא ופוסקים ולא אתעצל מלבאר כל הסברות והספקות שהיה לי בדין זה בתחלה כדי שעל ידי זה יהא רווחא שמעתא ועל ידי זה יתבאר הרבה מהספיקות שיפלו תחת סוג הזה. ואען ואומר בדין זה של שמיעת לשון הרע ובעת השמיעה אין בדעתו לקבל, מדרבנן לא קמבעי לי דאסור וראיה מכתובות (דף ה') דדרש בר קפרא ויתד תהיה לך על אזנך אל תקרא על אזנך אלא על אוזנך שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו וכן אמר ר' אלעזר שם עי"ש, ות"ר אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים שהם נכוות תחלה לאיברים אלמא דאף שמיעה בעלמא אסור, כי קמיבעי לי לענין אם יש בזה איסור דאורייתא של לא תשא שמע שוא דזה הדרשא של ויתד וכו' משמע דאסמכתא בעלמא היא, וקרא אתא לגופיה ונמנה לעשה גמורה וכמו שמפורש ברמב"ם בהלכות מלכים פרק ו' (תדע דאסמכתא היא לפי מה שנבאר לקמן בכלל זה ראיה מפסחים דף כ"ה דאם ישב בחבורת אנשים והתחילו לדבר דברי לשון הרע והוא לא ניחא ליה בשמיעת אלו הדברים אך שאי אפשר להשמט מהם מטעם הידוע לו די בזה מן התורה עי"ש, אם כן מה שאמר הכא דצריך להניח אצבעו באזניו אסמכתא בעלמא הוא).

ולהיפך אין להביא ראיה דשרי מדאורייתא מדאיצטריך האסמכתא דויתד וכו' דנוכל לאמר בפשיטות דהגמרא קמ"ל יותר רבותא דלא מיבעי לכוין לשמוע דאסור אלא אפילו דצריך לעשות מעשה בהפכו להראות שאינו רוצה לשמוע דברי שטותם. ועוד דהגמרא סתמא קאמר דבר שאינו הגון וכולל גם שאר חלקי הדיבורים שאינם הגונים שאינם לשון הרע וכמו שביאר הרמב"ם כל חלקי הדיבורים בפ"א דאבות, ונוכל לומר דכולל נמי דברים בטלים, והוא מה שמביא אחר כך ת"ר לעולם אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים וכו' אבל לשמוע לשון הרע גמורה אימא דמדאורייתא אסור.

וגם אין להביא ראיה ממה שכתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות דיעות וז"ל כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור עמהם בשכונתם וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם, ומשמע דאף על השמיעה לבד יש איסור מדלא קאמר ולקבל דבריהם, דאפשר דמדרבנן קאמר.

ומצאתי ברבינו יונה במאמר רי"ג שכתב והוזהרנו מן התורה שלא נאמין וכו' ומשמע לכאורה מדבריו דעל השמיעה לבד אין איסור, אך יש לדחות בפשיטות דהוא כולל אפילו היכא שהדבר שסיפר לו חבירו נוגע לו על להבא אם אמת הוא וכמו שציירתי בפנים בסעיף ב' דבודאי מותר לשמוע לכתחלה כדי לחוש לזה ולהשמר ממנו בלבד וכמ"ש בנדה ס"א האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מיבעי למיחש מיהו בעי ובודאי דמותר לשמוע לכתחלה בענין זה כיון דמה שהוא רוצה לשמוע אין כונתו לשמוע גנותו של חבירו רק שהוא רוצה להציל את עצמו שלא יבוא אחר כך לידי היזק ולידי מצה ומריבה וכה"ג וכנ"ל בכלל ד' סי"א עי"ש ולזה כתב רבינו יונה דאפילו בכה"ג הקבלה בהחלט אסור מן התורה, וכן ממ"ש רבינו יונה במאמר רכ"ה לענין רכילות וז"ל והוזהרנו מן התורה שלא לקבל לשון הרע וכו' גם כן אין ראיה דשמיעה בעלמא מותר לכתחלה, דאפשר גם כן כונתו אפילו היכא שהסיפור נוגע לטובתו כגון שפלוני רוצה להזיקו בגופו או בממונו וכל כה"ג דבודאי מותר לשמוע לכתחלה כדי לחוש לזה ולהשמר ממנו אפ"ה אסור לקבל בהחלטה וכנ"ל. וכן אין להביא ראיה מחז"ל דבכל מקום נקטו לשון מקבל לשון הרע ולא שומע דאפשר מילתא פסיקתא נקטו לכלול אפילו היכא דמותר לשמוע וכנ"ל אפילו הכי לקבל אסור. ומטעם זה גופא נימא לך דמגמרא דשבת (דף נ"ו ע"א) דאמרינן שם ודוד מאי טעמא קבל לשון הרע ולא קאמר מאי טעמא שמע, גם כן אין ראיה כלל, דשם היה הדבר נוגע לו לעצם מלכותו וכמו שכתוב בקרא. והוא הדין אם מכוין בשמיעתו תועלת לאחריני גם כן שרי (וכמו שמוכח מהרא"ש בנדה ס"א לענין לחוש עיין במעדני יו"ט שם אם כן ה"ה בזה). אבל היכא דאינו מכוין בשמיעתו שום תועלת לא לו ולא לאחריני אימא לך דמדאורייתא אסור אפילו השמיעה לבד.

וחפשתי ומצאתי בעזה"י ראיה ברורה לדין זה דאסור מן התורה, והוא ממה דגרסינן בשבועות (דף ל"א) אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חבירו וכו' רב כהנא מתני מלא תשא ולא תשיא, והרי זה הפסוק גופא דרשו בפסחים (קי"ח ע"א) לענין לספר לשון הרע ולקבל, וכן איתא ברמב"ם פכ"א מהלכות סנהדרין הלכה ז' דהוא כללם נמי בחדא מחתא וז"ל שם אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין קודם שיבוא חבירו או שלא בפני חבירו, ואפילו דבר אחד אסור שנאמר שמוע בין אחיכם, וכל השומע מאחד עובר בלא תעשה שנאמר לא תשא שמע שוא ובכלל לאו זה אזהרה למקבל לשון הרע ומספר לשון הרע * ומעיד עדות שקר, וכן בעל דין מוזהר שלא ישמיע דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חבירו וכו' עד כאן לשונו. ואם כן כי היכי דלענין דיין אסור אפילו לשמוע לבד כדי שלא יכניס צורת הדברים לאזניו ושוב יהיה קשה להוציא הדברים מלבו וכמו שכתב הרמב"ם בספר המצות מצוה רפ"א כן הוא הדבר בזה. ואין לומר דשם היינו טעמא דאמרינן דכוונת התורה בלאו דלא תשא לאסור בכל גוונא שלא יכנס הדבר לאזניו ויבוא להטות הדין מה שאין כן בענין שמיעת לשון הרע, דזה אינו, כיון דאסרה התורה האמנה בלב בגנותו של חבירו וכמו שכתבנו לעיל בשם ר' יונה וזה עולה בעצמותו אם כן הוא הדין דאף לשמוע אסור שלא יבוא לידי האמנה בלב, ומנין לנו לחלק בזה, אחת, דהלאו דלא תשא כולל שניהם וכנ"ל, ועוד דבאמת קל וחומר הוא מהתם, ומה התם דאחר כך יבוא בעל דין חבירו ויכחישנו ואפ"ה אסרה התורה השמיעה משום דצדיק הראשון בריבו ושוב קשה אחר כך להוציא דבריו מדעתו וכל שכן בזה דלא יבוא השכנגדו להכחישו בהמעשה שסיפר דאסור גם כן השמיעה, וא"ל דשאני התם דכיון דבדעתו להיות דיין בדבר יוקבע הדבר בדעתו ולכך אסרה התורה אפילו השמיעה לבד מה שאין כן בענינינו אפשר דלא חיישינן שיוקבע בדעתו על ידי שמיעה לבד, גם זה אינו, דאף בשלא היה דעתו מתחלה להיות דיין בדבר נפסק גם כן בח"מ בסימן י"ז סעיף ה' דאם נתרצה מותר, ופירש באורים ותומים דהיינו שהודיע לבעל דין ונתרצה בדבר ואי לאו הכי לא, ואפילו אם היו מקילינן בדין של האורים ותומים אין ענין לנידון דידן דהתם לענין לישב עתה בדין כיון דיודע שלא עשתה השמיעה שום רושם של אמונת הדברים בלבו מותר לישב ועל השמיעה אין בידו איסור כיון דבשעת מעשה לא היה בדעתו לישב בדין (ואין להקשות היכי שרי שם לשמוע מאחד על חבירו מה שעשה לו נגד הדין, דזה אינו, דלשון הרע מענין זה יש הרבה אופנים דמותר לשמוע וכמו שכתבנו בסעיף ב' וכמו שנבאר אי"ה לקמן בדין לשון הרע שבין אדם לחבירו) מה שאין כן הכא דאיירינן לענין לשמוע לכתחלה ושאין בהשמיעה ההיא שום תועלת אף השמיעה לבד אסורה מן התורה ובעל לשון הרע נקרא עבור זה.

וכן נראה מפשטא דלישנא דפרקי דר"א וז"ל בצוואתו לבנו הורקנוס בני אל תשב בחבורת האומרים גנאי מחבריהם כי כשהדברים עולים למעלה בספר נכתבין וכל העומדים שם נכתבין בשם חבורת רשע ובעלי לשון הרע ע"כ, הרי שלא קאמר וכל מי שקיבל דבריהם רק סתם וכל העומדים שם וכו' משמע דאף בשמיעה לבד נכתב למעלה בספרן של רשעים ונכלל להקרא עבור זה בשם אנשי רשע ובעלי לשון הרע. ואחר כך מצאתי בהדיא בספר חרדים דגם שמיעת לשון הרע לבד נכלל בלאו זה של לא תשא שמע שוא, ואולי מקורו הוא מכל מה שכתבנו, וז"ל בפ' שלישי במצות לא תעשה שבתורה התלויות באזנים, לא תשא שמע שוא דהוזהרנו בו שלא לקבל לשון הרע כלומר שלא להאמין בלב אם כבר שמע כדכתיבנא לעיל, גם בכלל לאו זה שלא לשמוע באזניו שום לשון הרע ודברי גנות על חבירו וכו' ע"כ. (באר מים חיים)

* קשה לי הא לשון הרע מלא תלך רכיל נפקא כדאיתא בפרק ז' מהלכות דעות דהוא בכלל רכיל וגדול ממנו ובשלמא בגמרא איכא למימר דמשום הכי דרשו מלא תשיא כדי למיסמכיה ללכלב תשליכון אותו כדי לדרוש מזה שראוי להשליכו לכלבים אבל הכא קשה וצ"ע (הגהה)

(ג) מותר. וזה אינו מותר רק בשני אופנים אלו שאבאר: א. אם נוכל לומר שהמספר גם כן מכוין לתועלת ולא מצד שנאה וכדלקמן בכלל י' סעיף ב' דאל"ה הרי הוא מכשיל בשמיעתו להמספר הזה, וגם עינינו רואות כי מי שהוא מספר מצד שנאה אינו נזהר גם כן ביתר הפרטים המבוארים לקמן בכלל הנ"ל. ב. אם התחיל לספר דבר זה לפני אנשים אחרים קודם בואו דבאופן זה לא עבר בלאו דלפני עור וכדלעיל בפתיחה בלאוין אות ד'.

(ד) כדי לחקור. מקור דין זה יבואר לקמן בכלל י' סוף סעיף ז', ומה שלא ציירתי בגוונא דרישא דהיינו להזהיר לחבירו שלא ישתתף עם זה מחמת שנשמע עליו שהוא רע מעללים עיין לקמן בח"ב בכלל ט' בבאר מים חיים סק"ט דנשאר דין זה בצ"ע. ודע דכאן איירי שלבו נוטה קצת שהדבר אמת, דאי לאו הכי אינו מחוייב להאמין כלל שיהא מחוייב להוכיחו וכאשר ביארנו במקום אחד בשם ר' יונה.

(ה) אסור בכל גווני. שם בנדה (ס"א ע"א) האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מיבעי וכו' ושם היה המעשה שאמרו לו לגדליהו שרוצים להרגו עיין שם. (באר מים חיים)