חסד לאברהם/בריכת אברהם

<< · חסד לאברהם · בריכת אברהם

<< · חסד לאברהם · בריכת אברהם

בריכת אברהם

בריכת אברהם שוקת א:

בה אשד [אשר בה נבאר] נהר י נחלי שבעה עינים הנזכרים לבאר הדרך ישרה שיבור לו האדם והתבודדותו ותכליתו והתבוננות דרכיו כי זה כל האדם:

- ונחלקת לשקתות המים:

השוקת א

האדם ראוי שידמה לקונו, ואז יהיה בסוד הצורה העליונה בצלם ודמות שאילו ידומה בגוף ולא ידומה בפעולות הרי מכזב הצורה, ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כעורים, שהרי עיקר הצלם והדמות העליון הם פעולותיו, ומה יועיל לו היותו בצורה העליונה דמות תבנית אבריו ובפעולות לא ידמה לקונו, אם כן ראוי שימצאו בו י"ג פעולות כנגד י"ג מדות של רחמים של הכתר, ורמוזות בסוד פסוקי מי אל כמוך וגו':

הא' מי אל כמוך הורה על היות הקב"ה מלך נעלב סובל עלבון מה שלא יכילהו רעיון, הרי אין דבר נסתר מהשגחתו בלי ספק, ועוד אין רגע שלא יהיה האדם נזון ומתקיים מכח עליון השופע עליו, והרי תמצא שמעולם לא חטא אדם נגדו שלא יהיה הוא באותו הרגע ממש שופע שפע קיומו ותנועת אבריו, ועם היות שהאדם חוטא בכח ההוא לא מנעו ממנו כלל, אלא סבל עלבון כזה שיהיה הקב"ה משפיע בו כח תנועת אבריו, והאדם היה ממש מוציאו אותו כח באותו רגע בחטא ועון ומכעיס, והקב"ה סובל, ולא תאמר שהוא מפני שאינו יכול למנוע ממנו הטוב ההוא ח"ו, שהרי בכחו ברגע כממריה ליבש ידיו ורגליו כעין שעשה לירבעם, ועכ"ז שהכח בידו להחזיר הכח הנשפע ההוא, והיה לו לומר כיון שאתה חוטא נגדי תחטא בשלך ולא בשלי תחטא נגדי, ועכ"ז לא מפני זה מנע טובו מן האדם אלא סבל עלבון והשפיע הכח, והטיב לאדם טובו, והרי זה עלבון וסבלן מה שלא ישוער, והרי על זה קוראים מלאכי השרת להקב"ה מלך עלוב, והיינו אומרו מי אל כמוך, אתה אל חסד המטיב, אל בעל כח לינקם, או בעל כח לאסוף את שלו, ועכ"ז אתה סובל ונעלב עדי ישוב בתשובה. הרי זה מדה שצריך האדם להתנהג בה בסבלנות, וכן היותו נעלב אפילו למדרגה זו, ועכ"ז לא יאסוף טובתו מן המקבל:

השוקת ב - נושא עון

והרי זה ענין גדול מהקודם, שהרי אין לך מעשה שיעשה האדם שלא יברא משחית, כאמרו העושה עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד, והרי אותו הקיטרוג עומד לפני הקב"ה ואומר פלוני עשאני, ואין לך בריה שיתקיים בעולם אלא בשפעו של הקב"ה, והרי המשחית הזה עומד לפניו, ובמה מתקיים, הרי הדין נותן שיאמר הקב"ה איני זן משחיתים ילך אצל מי שעשאו ויתפרנס ממנו, והיה המשחית יורד מיד ונוטל נשמתו או כורתו או נענש עליו כפי ענשו עד שיתבטל המשחית ההוא. ואין הקב"ה עושה כן אלא נושא וסובל העון, וכמו שהוא זן העולם כולו זן ומפרנס המשחית הזה, עד שיהיה אחד משלשה דברים, או שישוב החוטא בתשובה ויעכלהו ויבטלהו בסגופיו. או יבטלהו ביסורים ומיתה. או ילך בגהינם ושם יפרע חובו. והיינו שאמר קין גדול עוני מנשוא, ופירשו רז"ל כל העולם כולו אתה סובל, ירצה זן ומפרנס, ועוני כבד שאין אתה יכול לסובלו ופירוש לפרנסו עד שאשוב ואתקן. אם כן הרי מדת סבלנות גדולה שהרי סובל שיזון ויפרנס בריה רעה שברא החוטא עד שישוב. ילמוד האדם כמה צריך שיהיה סבלן, יסבול עול חבירו ורעותיו שהריע עד שעור כזה שעדיין רעתו קיימת שחטא נגדו והוא יסבול עד יתקן חבירו, או עד יתבטל מאליו וכיוצא. וזמש"ל:

השוקת ג - ועובר על פשע

זו מדה גדולה, שהרי אין המחילה ע"י שליח אלא על ידו של הקב"ה, כדכתיב כי עמך הסליחה וגו'. ומה היא הסליחה שהוא רוחץ העון, כדכתיב אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וגו', וכן כתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וגו', והיינו ועובר על פשע שולח מימי רחיצה ועובר ורוחץ הפשע. הרי ממש כדמות זה צריך להיות האדם, שלא יאמר וכי אני אתקן מה שפלוני חטא או השחית, לא יאמר כך, שהרי האדם חוטא והקב"ה בעצמו שלא על ידי שליח מתקן את מעוותו ורוחץ צואת עונו, ומכאן יתבייש האדם לשוב לחטוא, שהרי המלך בעצמו רוחץ לכלוך בגדיו. וזמש"ל:

השוקת ד - לשארית נחלתו

הנה הקב"ה מתנהג עם ישראל בדרך זו, אומר מה אעשה לישראל והם קרובי, שאר בשר יש לי עמהם, כדפירשו רז"ל לאומי אמי וגו', ונאמר ישראל עם קרובו ממש קורבה יש לו עמהם, בניו כתיב, כדפירשו רז"ל והיינו לשארית לשון שאר בשר, נחלתו סוף סוף הם נחלתו. ומה אומר אם אענישם הרי כאב עלי בכל צרתם לו צר כתיב, ותקצר נפשו בעמל ישראל וכיוצא, א"כ למה אכם ואינו סובל צערם ולא קלונם, אלא מפני שהם שארית נחלתו:

כך האדם עם חבירו כל ישראל הם שאר בשר הם אלו עם אלו, מפני שהנשמות כלולות יחד יש בזה חלק זה ובזה חלק זה, ולכך אינו דומה מרובים העושים את המצוה וגו' מפני כלולותם, וכן פירשו רז"ל אפילו מאה באים אחריו מקבל שכר כנגד כולם ממש [כנגד] מאה כמשמעו, מפני שהעשרה הם כלולים אלו באלו הרי הם עשרה פעמים עשרה הם מאה, וכל אחד מהם כלול ממאה אם כן אפילו יבואו מאה הוא יש לו שכר מאה, וכן מטעם זה ישראל ערבים זה לזה מפני שממש יש בו חלק אבר ממנו, וכשחוטא חבירו פוגם את עצמו ופוגם החלק אשר לו עם חבירו, אם כן מצד החלק ההוא אתה ערב עליו, אם כן הם שאר זה לזה, ולכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חבירו ועינו טובה על חבירו כשלו וכבודו חביב עליו ככבודו, שהרי הוא ממש, ומטעם זה ואהבת לרעך כמוך, ומטעם זה היה ראוי שירצה בכשרות חבירו ולא ידבר בגנותו כלל ולא ירצה בו כדרך שאין הקב"ה רוצה בגנותינו מטעם הקורבה הזאת ולא בצערנו מטעם הקורבה, אף הוא לא ירצה בגנות חבירו ולא בצערו ולא בקלקולו, וירע לו ממנו כאלו הוא ממש היה שרוי באותו צער או באותה טובה. וזמש"ל:

השוקת ה - לא החזיק לעד אפו

זו מדה אחרת שאפילו האדם מחזיק בחטא אין הקב"ה מחזיק אף, ואם יחזיק לא לעד אלא יבטל כעסו אפילו שלא ישוב האדם, כמו שמצינו בימי ירבעם בן יואש שהחזיר הקב"ה גבול ישראל והם היו עובדים עגלים ורחם עליהם ולא שבו, אם כן למה רחם מפני מדה זו שלא החזיק לעד אפו, אדרבה מחליש אפו, אם היות שיש טעם שעדיין חטא החוטא קיים אינו מעניש אלא מצפה ומרחם אולי ישובו, והיינו כי לא לנצח אריב ולא לעולם אטור, אלא הקב"ה מתנהג ברכות ובקשות הכל לטובת ישראל. וזו מדה הראוי לאדם עם חבירו אפילו שהוא רשאי להוכיח ביסורין עם חבירו או עם בניו והם מתייסרים, [לא] מפני זה ירבה תוכחתו או יוסיפנו או יחזיק כעסו אפילו שכעס אלא יבטלנה, לא יחזיק לעד אפו גם אם היא אף המותרת לאדם כמו שפירשו רז"ל על פסוק כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, ופירשו מה השנאה הזאת שראה אותו עובר עבירה והוא יחיד אינו יכול להעיד ושונא אותו על דבר עבירה ואפילו הכי אמרה תורה עזב תעזוב עמו, שבוק מה דבלבך אלא לקרב אותו באהבה אולי יועיל בדרך זה, והיינו ממש מדה זו לא החזיק לעד אפו. וזמש"ל:

השוקת ו - כי חפץ חסד הוא

הענין שיש בהיכלות מלאכים ממונים לקבל גמילות חסדים שבני אדם עושים בעולם הזה, וכאשר מדת הדין מקטרגת על ישראל מיד אותם המלאכים מראים חסד ההוא, והקב"ה מרחם על ישראל מפני שהוא חפץ בחסד, ועם היות שהם חייבים אם הם גומלים חסד זה לזה מרחם מצד זה, וכמו שהיה בזמן החורבן כתיב בא אל בינות לגלגל וקח וגו', פירוש דהיינו גבריאל שלקח גחלים להשליך על ישראל, והיינו סוד גבריאל שר הדין והגבורה, ונתן לו רשות לקבל כוחות הדין, בינות לגלגל מתחת הכרובים מאש המזבח דהיינו דין גבורת המלכות, והיה הדין מתחזק עד שבקש גבריאל לכלות הכל ולקעקע ביצתן של ישראל מפני שנתחייבו כליה, וכתיב ויראו ידי אדם מתחת וגו', והיינו שאמר הקב"ה גבריאל הם גומלי חסדים אלו עם אלו, ומפני שהם גומלי חסדים אלו עם אלו אף אם חייבים ניצולו, והיה להם שארית. והטעם מפני שמדה זו כי חפץ חסד הוא רוצה במה שישראל גומלים חסד, ואותו צד מזכיר להם עם היות שאינם כשרים בצד אחר:

אם כן במדה זו ראוי לאדם להתנהג אף אם יראה שאדם עושה לו רעה ומכעיסו אם יש בו צד טובה שמטיב לאחרים, או מדה טובה שמתנהג כשורה, יספיק לו צד זה לבטל כעסו מעליו, וירצה לבו עמו ויחפוץ חסד, ויאמר די לי בטובה זו שיש לו, וכל שכן באשתו, כדפירשו רז"ל דיות שמגדלות, דיות שמצילות אותנו וגו', כך יאמר בכל ענין די לי בטובה פלונית שעשה לי או שעשה עם פלוני או מדה טובה פלונית שיש לו ויהיה חפץ חסד. וזמש"ל:

השוקת ז - ישוב ירחמנו

הנה הקב"ה כשהאדם שב בתשובה, אינו כענין האדם שחבירו מכעיסו כשהוא מתרצה עמו מעט לא באהבה הקודמת, ח"ו אין מדתו של הקב"ה בכך, אלא אדרבה מעלתו יותר גדולה עמו והיינו במקום שבעלי תשובה וגו', והטעם כדפירשו בפרק הבונה בענין ה' למה היא עשויה כאכסדרה שכל הרוצה לצאת מעולמו יצא, ירצה העולם נברא בה', והקב"ה ברא העולם פתוח לצד הרע והחטא לרוחה, אין צד שאין בו חומר ויצה"ר ופגם כמין אכסדרה שאינה בעל גדרים, אלא פרצה גדולה פרוצה לצד הרע לצד מטה, כל מי שירצה לצאת מעולמו כמה פתחין לו, לא יפנה לצד שלא ימצא צד חטא ועון ליכנס אל החיצונים:

והיא פתוחה למעלה, שאם ישוב יקבלוהו, והקשו ולהדרוהו בהאי לא מסתייעא מילתא, רצו בזה שהשב בתשובה לא יספיק לו שיהיה נגדר בעון כגדר הצדיקים, מפני שהצדיקים לא חטאו גדר מעט יספיקהו. אמנם החוטא שחטא ושב לא יספיק לו גדר מעט אלא צריך להגדיר עצמו כמה גדרים קשים, מפני שאותו הגדר המעט כבר נפרץ פעם אחת, אם יתקרב שם בקל יפתהו יצרו, אלא צריך להתרחק הרחק גדול, ולזה לא יכנס דרך פתח האכסדרה שהפרצה שם, אלא יתעלה ויכנס דרך פתח צרה, ויעשה כמה צרות לעצמו ויסתום הפרצות, ומטעם זה במקום שבעלי תשובה עומדים מפני שלא נכנסו דרך פתח הצדיקים כדי שיהיו עם הצדיקים, אלא נצטערו ועלו דרך פתח עליונה שסגפו עצמן ונבדלו מן החטא יותר מן הצדיקים, ולכך עלו ועמדו במדריגה ה' היכל ה' שבג"ע, דהיינו גג הה"א, וצדיקים הם במדרגה ב מיד בפתח הה"א בכניסת האכסדרא, ולזה כאשר האדם יעשה תשובה דהיינו תשוב ה"א אל מקומה, ויחזור הקב"ה שכינתו עליו אינו שב באהבה ראשונה ח"ו אלא יותר ויותר, והיינו ישוב ירחמנו יוסיף רחמים לישראל ויתקנם יותר ויקרבם יותר:

וכך האדם צריך להתנהג עם חבירו ולא יהיה לו נוטר איבה מהקודם, אלא אדרבה יקדים לו אהבה כשיראה שחבירו יבקש אהבתו יהיה לו במדריגת רחמים ואהבה יותר ויותר מקודם, ויאמר הרי הוא לי כבעלי תשובה שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ויקרבהו תכלית קורבה יותר ממה שהוא מקרב אותם שהם צדיקים גמורים שלא חטאו נגדו. וזמש"ל:

השוקת ח - יכבוש עונותינו

הרי הקב"ה מתנהג עם ישראל במדה זו, והיא סוד כבישת עון, והענין שהמצוה היא כפורחת עלתה נצה נכנסת עד אין תכלית עד שתכנס לפניו יתברך, אמנם העונות ח"ו אין להם כניסה שם אלא כובשם שלא יכנסו, כדכתיב לא יגרך רע, לא יגור במגורך רע, א"כ אין העון נכנס פנימה. ומטעם זה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, מפני שהם לפניו יתברך והאיך יתן לו ממה שלפניו רוחני שכר גשמי, והרי כל העולם אינו כדאי למצוה אחת אל קורת רוח אשר לפניו. ומטעם זה לא יקח שוחד של מצות. המשל בזה, אין הקב"ה אומר עשה ארבעים מצות ועשר עבירות נשארו שלשים מצות וילכו עשרה בעשרה ח"ו, אלא אפילו צדיק גמור ועשה עבירה אחת דומה לפניו כאלו שרף את התורה עד שירצה חובו, ואח"כ ילך ויאכל מצותיו, וזה חסד גדול שהקב"ה עושה עם הצדיקים שאינו מנכה להם, מפני שהמצות חשובות מאד הם מתעלים עד לפניו יתברך, והיאך ינכם על העבירות, העבירות שכרם שכר גיהנם מהנבזה, והמצות שכרם מהנכבד זיו שכינה, היאך ינכה אלו נגד אלו. אלא הקב"ה גובה חוב העבירות ומשכיר שכר כל המצות, והיינו יכבוש עונותינו שאין העון מתגבר לפניו כמצות אלא כובשם שלא יתעלו ולא יכנסו, עם היות שהוא משגיח על דרכי איש הטוב והרע עם כל זה הטוב אינו כובשו אלא פורח ועולה עד למאד, ונכלל מצוה במצוה ונבנה ממנו בנין ולבוש, והעונות אין להם סגולה זו אלא כובש אותם שלא יצליחו הצלחה זו ולא יכנסו פנימה:

אף מדה זו צריך האדם להתנהג בה שלא יכבוש טובת חבירו ויזכור רעתו שגמלהו, אלא אדרבה יכבוש הרע ויכבשהו ויזניחהו ולא יגור במגורו הרע, ויהיה הטובה תמיד סדורה לפניו ויזכור לו הטובה ויגבירה לו על כל המעשים שעשה לו, ולא ינכה בלבו ויאמר אם עשה לי טובה הרי עשה לי רעה וישכח הטובה, לא יעשה כן, אלא ברעה יתרצה דרך ריצוי שיוכל, והטובה אל יזניחהו לעולם מבין עיניו, ויעלים עינו ויסתיר הרעה כל מה שיוכל בכל דרך שיוכל, כדרך שהקב"ה כובש עונות כנזכר. וזמש"ל:

השוקת ט - ותשליך במצולות ים כל חטאתם

זו מדה טובה להקב"ה, שהרי ישראל חטאו מסרם ביד פרעה, שבו בתשובה למה יענוש פרעה, וכן סנחרב וכן המן וגו', כולם אין הקב"ה מתנחם לאמר שב בתשובה א"כ לא יהיה עוד רעה, א"כ נבטל המן מעליהם, או פרעה או סנחרב זה לא יספיק, אלא ישוב עמל המן על ראשו וכן פרעה וכן סנחרב. והטעם להנהגה זו היא בסוד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה, ופירושו שהשעיר נושא עונות ממש, וזה קשה מאד, וכי ישראל חטאו והשעיר נושא עליו ועל האומות, אלא המדה היא כך, האדם מתוודה וכוונתו בוידוי לקבל עליו טהרה, כענין שאמר דוד הרב כבסני מעוני, וכן הוא אומר מחוק ברחמיך הרבים, אינו מתפלל אלא שיהיו יסורין קלים שלא יהיו בהם ביטול תורה, וז"ש אבל לא על ידי יסורים רעים, וכן הוא מכוון בהיותו אומר ואתה צדיק על כל הבא עלי ממש הוא מקבל יסורין בסבר פנים יפות להתכפר, מפני שיש עונות שיסורים או מיתה ממרקת, וכך היא ממש, הקב"ה גוזר מיד שזה מתודה בתפלתו, כדפירשו בזוהר פרשת פקודי, שהוא חלק סמא"ל כעין השעיר, ומהו חלקו שהקב"ה גוזר עליו יסורים ומיד מזדמן שם סמא"ל והולך וגובה חובו, והרי נושא השעיר העונות, שהקב"ה נותן לו רשות לגבות חובו, וישראל מתטהרים, והנה הכל יתגלגל על סמא"ל:

והטעם שהקב"ה גזר על עולמו שכל מי שיעשה דין שיתבטל, וזה טעם ואת הבהמה תהרוגו, וזה טעם שקוברין האבן שנסקל בו והסייף שנהר ג, כיון שהשלים דינו מתבטל ונקבר, והרי בזה ממש סוד הצלם, שנמסרו ישראל ביד נבוכדנצר רישא די דהבא, אבד נבוכנצר. מסרם ביד פרס, אבד מלכות פרס. מסרם ביד רומי, אבד מלכותם. ומה היה תכלית הכל, בסוף הקב"ה מעמידם ועושה בהם דין. חיצי אכלה בם, חיצי כלים והם אינם כלים, באדיין דקו כחדא דהבא וגו', הנה בתחלה כתיב ומחת לצלמא על רגלוהי אין מכל הצלם אלא רגליו, שכבר נתבטל כחם ונכרת ראש ודרעוהי ומעוהי וגו', ועכ"ז בסוף דיקו כחדא, עתיד הקב"ה להעמיד סמא"ל ורשעים שעשו פעולתיו ויעשה בהם הדין, והיינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם, ירצה משליך כח הדין להפעל על ידי אלו שהם מצולות ים, והרשעים כים נגרש וגו', רפש וטיט אלו הם עושין דין בישראל, אמנם שב אחר כך גמולו בראשו. והטעם למה מפני שאחר שישראל קבלו הדין הקב"ה מתנחם אפילו על מה שקדם ותובע עלבונם:

גם במדה זו צריך ישראל להתנהג, עם היות שיהיה רשע מדוכא ביסורין אל ישנאהו, שאחר שנקלה הרי הוא כאחיך, ויקרב המרודים והנענשים וירחם עליהם, ואדרבה יצילם מיד אויב, ואל יאמר עוונו גרם לו, אלא ירחמהו במדה זו כנזכר. וזמש"ל:

השוקת י - תתן אמת ליעקב

הרי מדה זו היא שיש בישראל מעלה, אותם הבינונים שאינם יודעים להתנהג לפנים משרת הדין, והם נקראים יעקב מפני שאינם מתנהגים אלא עם ההנהגה אמיתית, גם הקב"ה יש לו מדת אמת שהיא על צד המציאות המשפט הישר, ואלו הם המתנהגים בעולם ביושר, והקב"ה מתנהג עמהם באמת מרחם עליהם על צד היושר והמשפט. ג"כ האדם צריך להתנהג עם חבירו על צד היושר והאמת בלי לנטות משפט חבירו, כמו שהקב"ה מתנהג עם אלו במדת אמת ג"כ יהיה מתנהג גם הוא, והיינו לרחם עליהם באמת כמו שהקב"ה מרחם על הבריות שהם בינונים באמת, לתקן עולם. וזמש"ל:

השוקת יא - חסד לאברהם

הם אלו שהם מתנהגים בעולם לפנים משורת הדין, והם כאברהם שהיה מתעסק לפנים משורת הדין, גם הקב"ה מתנהג עמהם לפנים משורת הדין, אינו מעמיד עמהם הדין על תוקפו אף לא בדרך היושר אלא נכנס עמהם לפנים מן היושר, כמו שהם מתנהגים, והיינו חסד לאברהם, והקב"ה מתנהג במדת חסד עם אותם שהם כמו אברהם בהנהגתם. גם האדם עם היות שעם כל אדם יהיה מתנהג ביושר וצדק ומשפט, עם אלו, יהיה הנהגתו לפנים משורת הדין, מפני שהם חסידים יוותר להם מחלקו ממש, ואם לשאר האדם היה סבלן קצת לאלו יותר ויותר, וירחם עליהם ליכנס להם לפנים משורת הדין שהוא מתנהג עם שאר האדם, צריך שיהיו אלו חשובים לפניו מאד מאד וחביבים לו, והם יהיו מאנשי חברתו. וזמש"ל:

השוקת יב - אשר נשבעת לאבותינו

יש בני אדם שאינם הגונים והקב"ה מרחם על כולם, ופירשו בגמרא וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם, שאמר הקב"ה אוצר זה לשאינם הגונים, יש אוצר תחנונים, שהקב"ה מחנן עליהם ונותן להם מתנת חנם, ומהו הענין הזה אמר הקב"ה אשר נשבעת לאבותינו הרי יש להם זכות אבות, אני נשבעתי לאבות, אם כן עם היות שאינם הגונים יזכו בשביל שהם מזרע האבות שנשבעתי להם, וכיון שהם מזרע האבות אנהילם ואנהיגם עד שיתתקנו. וכך יהיה האדם אף אם יפגע ברשעים אל יתאכזר כנגדם או יחרפם וכיוצא, אלא ירחם עליהם ויאמר סוף סוף הם בני אברהם יצחק יעקב אם הם אינם כשירים אבותיהם כשרים והגונים, והמבזה הבנים מבזה האבות אין רצוני שיתבזו אבותיהם על ידי, ומכסה עלבונם ומתקנם כפי כחו. וזמש"ל:

השוקת יג - מימי קדם

הרי זו מדה שיש להקב"ה עם ישראל כשתמה זכות אבות וכיוצא, מה יעשה, והרי הם מצד עצמם אינם הגונים, כתיב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך וגו', ממש זוכר הקב"ה ימי קדמונים, אהבה שהיה מקודם, ומרחם על ישראל, ובזה יזכור להם כל המצות שעשו מיום שנולדו, וכל הטובות וכל מדות טובות שהקב"ה היה מנהיג עולמו, ומכלם עושה ענין אחד לרחם. והרי זו המדה כולל כל המדות כלם כדאיתא באדרא. כך האדם יתקן את ענייניו עם בני אדם, שאפילו לא ימצא טענה מאלו הנזכרות, יאמר כבר היו שעה [קודם] שלא חטאו, והרי אותה שעה, או בימים קדמונים היו כשרים, ויזכור להם הטובה שעשו בקטנותם, ויזכור להם אהבת גמולי חלב עתיקי משדים, ולזה לא ימצא אדם שאינו ראוי להטיבו ולהתפלל על שלומו ולרחם עליו. וזמש"ל:

עד כאן הגיעו שלש עשרה מדות שהאדם ראוי להתנהג בהם, מצד היותו דומה אל קונו מצד הכתר, על ידי אלו הי"ג מדות של רחמים עליונות, וסגולתם, כי כמו שהיה האדם מתנהג למטה כך יזכה לפתוח לו מדה עליונה מלמעלה, ממש כפי מה שיתנהג כך משפיע מלמעלה, וגורם שאותה המדה יאיר בעולם, לכך טוב שלא ילוזו מעיני השכל י"ג מדות אלו, והפסוק לא יסוף מפיו, כדי שיהיה לו למזכרת כאשר יבא לו המעשה שיצטרך להשתמש במדה אחת מהם, יזכור ויאמר, הרי ענין זה תלוי במדה פלונית, אעשנה, כדי שלא תסתלק מדה זו מן העולם. וזמש"ל:

השוקת יד

הענין להיות האדם דומה לקונו בסוד מדת הכתר, צריך שיהיו בו גופי פעולות, שהם עיקר ההנהגה:

הא' הכוללת הכל, היא מדת הענוה, מפני שהיא תלויה בכתר, שהרי היא מדה על כל המדות ואינה מתעלת ומתגאת למעלה, אמנם יורדת ומסתכלת למטה תדיר. וזה מפני שני עניינים, האחד, [מפני] שהוא בוש מלהסתכל למעלה שהוא מאצילו, אלא מאצילו תדיר מסתכל בו והוא תדיר מסתכל בתחתונים. כך האדם צריך שיבוש מלהסתכל לצד מעלה להתגאות, אלא תמיד יסתכל לצד מטה להפחית עצמו כל מה שיוכל, והרי המדה הזאת היא תלויה דרך כלל בראש, שאין אדם מתגאה אלא בהרמת ראש כלפי מעלה, והעניו משפיל ראשולמטה. והרי אין סבלן ועניו כאלהינו במדת הכתר, שהוא תכלית הרחמים, ולא יכנס לפניו שום פגם, ולא עון, ולא דין, ולא שום סיבה שימנעהו מלהשגיח ולהשפיע ולהטיב תדיר. כך צריך האדם ששום סיבה שבעולם לא ימנעהו מלהטיב, ואין שום עון או מעשה בני אדם בלתי הגון יכנס לפניו, כדי שימנהו מלהטיב לאותם הצריכים טובתו בכל עת ובכל רגע, וכמו שהוא יושב וזן מקרני ראמים עד ביצי כינים ואינו מבזה שום בריה, שאלו יבזה הבריות מפני פחיתותם לא יתקיימו בעולם אפילו רגע, אלא משגיח על כולם, אפילו בזויה מאד ומכוערת ומאוסה הוא נותן רחמיו על כולם, כך צריך שיהיה האדם מטיב לכל בריה, ולא יתבזה שום נברא לפניו, אלא אפילו קלה שבקלות יהיה מאד חשובה, ויתן דעתו עליה, וייטיב לכל המצטרך לטובתו. וזה כוללת (כל) ענייני הכתר בסוד הראש דרך כלל. וזמש"ל:

השוקת טו - במחשבה

מחשבתו תדמה למחשבת הכתר, כמו שאותה החכמה לא תפסוק מחשבתה תמיד מלפעול מחשבות טובות, ושום מחשבות רעות לא יכנס בה, מפני שהוא רחמים גמורים, ואין שום דין ולא קושי כלל. כך יהיה האדם תמיד מחשבתו פנויה מכל דבר מכוער. וכמו שהיא סוד חכמה תורה קדומה, ולא יחסר שם סוד תורה, כך לא יפנה אל שום פנייה חוץ ממחשבת התורה, ולחשוב בגדולת האל ופעולותיו הטובות, ולהטיב, וכיוצא. הכלל שלא יכנוס זר במחשבתו, אפילו מחשבה בטלה ברוח והבל העולם. וזו היתה מעלת רשב"י וחביריו, וראה כשהפריד ר' יוסי מחשבתו כמה הוכיחו הרשב"י, כנזכר בפרשת תרומה. וזמש"ל:

השוקת טז - במצח

מצחו שלא תהיה בה קושי כלל, אלא תהיה תמיד מצח הרצון, שירצה את הכל, אפילו שימצא בני אדם כועסים ירצה ויתקנם ברצון טוב אשר בו, כענין מצח הרצון שהוא תדיר רוצה ומרצה הגבורות ומתקנם, אף הוא ירצה הגבורים המתגבר כעסם בהם, וזה ברצון טוב ובחכמה גדולה שישתתף שם, שלא יבא לפגום ולקלקל כענין הרצון העליון, שהוא נמשך מן החכמה הנפלאה במצחא ומשם מרצה הכל, וזה יהיה מטוב מדותיו, שאם מדותיו קשות מצד אחר עם בני אדם לא יתרצו ממנו, אמנם כאשר יהיה מטיב מדות יהיה סיבה שיתרצו בני אדם ממנו. וזמש"ל:

השוקת יז - באזנים

שיהיו אזניו נוטות תמיד לשמוע הטוב, אמנם שמע שוא או המגונה לא יכנסו בהם כלל, כדרך שסוד האזנה עליונה אין שום צעקת דין ולא פגם לשון הרע נכנס בהם, כך לא יאזין אלא הטובות והדברים המועילים, ושאר הדברים המגבירים כעס לא יאזין אליהם כלל, וכמו שהנחש ודבורו ולשונו אינו נכנס שם, כך לא יכנס אליו שום דבר, והיינו לא תשא שמע שוא, כל שכן שאר הדברים המגונים שלא יכנסו לאזניו כלל, ולא יתן האזנה אלא לדברים טובים. וזמש"ל:

השוקת יח - בעינים

עיניו לא יסתכל בהם כלל בשום ענין שיהיה בו מגונה, אמנם תמיד פקוחות להשגיח לרחם על האומללים כפי כחו, וכשיראה צעקת דל או עני לא יעצים עיניו כלל, אלא יתבונן בדעתו עליו כפי כחו, ויעורר רחמיו עליו בפני שמים ובפני הבריות, ולא יכנס בעיניו שום השגחה רעה כלל, כדרך שהעין העליונה פקוחה תמיד ומסתכל תדיר אל הטוב. וזמש"ל:

השוקת יט - בחוטם

מעולם לא ימצא בחוטמו חרון אף כלל, אלא תמיד באפו חיים ורצון טוב, ואריכת אף אפילו לאותם שאינם הגונים, ותמיד רוצה למלאות רצון ולהפיק כל שאלה ולהחיות כל נדכה, ומוציא מחוטמו תמיד מחילת עון והעברת פשע, ואינו כועס לחוטא לו אפילו בעת חטאו, אלא מתרצה בחייו ולעשות נחת רוח לכל. וזמש"ל:

השוקת כ - בפנים

פניו מאירות תמיד, ומקבל אדם בסבר פנים יפות, כענין אור פני הכתר שהם תמיד רצוי ואור פנים, ואין שום אודם ודין נכנס שם כלל, כך אור פניו לא ישונה, וכל המסתכל בהם ימצא בהם השמחה והאור והסברת פנים, והרי סוד הפנים יאירו תמיד, ושום סיבה לא יטריד הסברת פנים טובים לכל משום ענין. וזמש"ל:

השוקת כא - בפה

פיו לא יוציא אלא טובה, לא שום דבר מגונה כלל, אלא גזרת אמריו תורה והפקת רצון טוב אל הכל תמיד מברך, וקללה כלל בשום ענין לא יוציא מפיו, ולא דבר רוגז וכעס כלל, ואז יהיה דומה לאותו הפה העליון שאינו נסתם כלל, ולא ימנע הטוב תמיד, ולכך צריך שלא יחשה תמיד מלדבר הטובה על הכל, ולהוציא ריח תורה מפיו, וברכה תמיד לא יפסוק מפיו, וזהו השלם:

הרי שבעה פעולות כולם הם תחת דגל הענוה, שהם כלם למעלה בכתר באברים העליונים, ועת שיהיה האדם רוצה להתקרב למעלה להדמות אליו לפתוח מקורותיו אל התחתונים, צריך שישתלם ויטהר בכל שקתות המים הקודמים שהם תחלה הענוה ותחת דגלה שבעה פעולות הנזכרות ותחת שבעה פעולות, י"ג מדות הקודמות שהם תקוני דיקנא, אז האדם שלם ומשתלם במדה העליונה:

אמנם ידענו שאין אדם יכול לסבול תמיד אלו המדות, מפני שיש מדות אחרות שהאדם צריך להשתלם בהם, והם מהגבורות התחתונות כאשר נבאר. אבל יהיה הענין שהרי יש ימים ידועים שאין הגבורות פועלות, ואין בני אדם צריכות אליהם, והם ימים שהכתר שולט בהם, או שעות שהכתר מתבקש, צריך אז שישתמש בכל אלו, וכל שאר המדות עם היות שהם צורך עבודה אינו עת להשתמש בהם, מפני שאור הכתר מבטלם , כך הוא ישתמש באותם המדות הקשות, כגון שבת, שעולם מתתקן בסוד ענ"ג ואין דינים בשבת, אזי ישתמש במדות האלו כולם, כדי לפתוח המקורות העליונות, שאלו יכוין בכוונתו אל אורות הכתר בתפלותיו והוא יפעול בפעילותיו בהיפך, האיך יפתח מקור הכתר, והרי הוא דוחהו במעשיו. ודע אילו הספירות הממש עליונות יגבירו הדינים הקדושים והכעס הקדוש, לא ישרה הכתר בהם, ואילו האדם יגביר הכעם החיצוני אפילו יהיה לשם שמים כל שכן שלא ישרה הכתר ואורו עליו, ומה גם שהוא בא לעוררו על המדות העליונות, והרי יאמרו תראה עזות פנים שיש בו:

לכך צריך האדם בימים טובים, ובשבתות, וביום הכיפורים, ובשעת התפלה, ושעות עסק התורה, שאינם שעות הגוברות אלא שעות גילוי הרצון העליון, לכוין דיעותיו במדותיו עליונות האלו כולם, ושאר שעות היום ישתמש במדות הנשארות לעבודת השם כאשר נבאר. לא המגונה מהם שהמגונה אין לו עת לשלוט באדם אלא לרעתו, כאשר יתבאר. ואז כאשר ישתמש במדות האלו, יהיה נכון בטוח שיפתח המקורות העליונים, ויתנהג האדם באלו המדות מעט מעט, והעקרית שיתפס שהיא מפתח הכל וכן היא ראש לכולם, היא מדת הענוה, מפני שהיא ראש כוללת כל המדות כלם, והוא כולל בחינה ראשונה בכתר, ותחתיה יוכללו הכל:

והנה עיקר הענוה הוא, שלא ימצא בעצמו ערך כלל, אלא יחשוב שהוא כאין, וכמאמר העניו ונחנו מה כי תלינו עלינו, עד שיהיה הבריה השפלה שבכל הנברא לעיניו, ובזוי מאד ומאוס מאד, וכאשר יגע תמיד להשיג המדה הזאת, כל שאר המדות כרוכות אחריה, שהרי הכתר המדה הראשונה אשר בו שנראה עצמו לאין לפני מאצילו, עד שיחשוב עצמו לערך מאצילו אין. כך ישים האדם עצמו אין ממש, ויחשוב העדרו טוב מאד יותר מהמציאות, וכזה יהיה לנוכח המבזים כאלו הדין עמהם, והוא הנבזה אשר עליו האשם, וזו יהיה סיבת קנין המדות הטובות. וזמש"ל:

השוקת כב

והנה מצינו תרופה להרגיל אדם עצמו באלו הדברים מעט מעט, עד שאפשר שעל ידי התרופה הזאת יתרפא מחולי הגאוה, ויכנס בשערי הענוה, והיא תחבושת הנעשה מג' סמים, הא' שירגיל עצמו שיברח מהכבוד כל מה שיוכל, מפני שהכבוד שהאדם מתנהג בו יהיה סיבה שיכבדוהו בני אדם ויתלמד בהם על צד הגאוה, ויתרצה הטבע תמיד בענין ההוא. הב' שירגיל מחשבתו לראות בבזיונו, ויאמר עם היות שבני אדם אינם יודעים גריעותי מה לי מזה, וכי אין אני מכיר בעצמי שאני נבזה בכך וכך, אם בהעדר הידיעה, וחלישות היכולת, ובזיון המאכל והפרש היוצא ממנו, וכיוצא, עד אשר ימאס בעיניו כדכתיב נבזה בעיניו נמאס. הג' שיחשוב על עוניו תמיד, וירצה בטהרה, ובתוכחות, וביסורין, ויאמר מה הם יסורין היותר טובים שבעולם שלא יטרדוני מעבודה, אין חביב מכלם באלו שיבזוהו ויחרפוהו ויגדפוהו, שהרי אלו לא ימנעהו ממנו כחו, ואינו כחלאים, ולא ימנעו אכילתו ומלבושיו בעוני, ולא ימנעו חייו וחיי בניו מיתה, א"כ ממש יחפוץ בהם, ויאמר בלבו מה לי להתענות ולהסתגף בשקים ומלקיות המחלישים כחי מעבודת הש"י, ואני לוקח אותם בידי, טוב יותר שאסגף בבזיון בני אדם וחרפתם לי ולא יסור כחי ולא יחלש, ובזה כשיבאו העלבונות עליו ישמח בהם ואדרבה יחפוץ בהם ויתאוום. ויעשה משלשה סמים אלו תחבושת אל לבו, ויתלמד בזה כל ימיו. וזמש"ל:

השוקת כג

עוד מצאתי משקה טוב מאד, אבל לא יועיל המשקה כל כך כמו שיועיל אחר התחבושת הנזכר, והוא שירגיל עצמו בשני עניינים, האחד הוא, לכבד כל הנבראים כולם, אחר שיכיר בהם מעלת הבורא אשר יצר את האדם בחכמה, וכן כל הנבראים חכמת היוצר בהם, וידמה בעצמו שהרי הם נכבדים מאד מאד, (עד) שנטפל יוצר כל החכם הנעלה על כל בבריאתם, ואילו יבזה אותם ח"ו נוגע בכבוד יוצרם. והרי זה ידמה אל חכם צורף עשה כלי בחכמה גדולה, והראה מעשהו אל בני אדם, והתחיל אחד מהם לגנותו ולבזותו, כמה יגיע מהכעס אל החכם ההוא מפני שמבזין חכמתו בהיותם מבזין מעשה ידיו, ואף הקב"ה ירע בעיניו אם יבזה שום בריה מבריותיו, וזה שאמר מה רבו מעשיך ה', לא אמר גדלו אלא רבו, לשון רב ביתו חשובים מאוד, כולם בחכמה עשית, ואחר שנטפלה חכמתך בהם רבו וגדלו מעשיך, וראוי לאדם להתבונן מתוכם חכמה ולא בזיון:

הב' ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו, ויאהוב הכל כאלו היו אחיו, ויותר מזה עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם כלם ואפילו הרשעים יאהב אותם בלבו, ויאמר מי יתן ויהיו אלו צדיקים שבים בתשובה ויהיו כלם נביאים, ויראה מאמר אוהב נאמן לכל ישראל אמר ומי יתן כל עם ה' נביאים, וכמה יאהב אותם בהיותו מזכיר במחשבתו טובות אשר בהם, ויכסה מומם, ולא יסתכל בנגעיהם , אלא במדות הטובות אשר בהם, ויאמר בלבו אלו היה העני המאוס הזה בעל ממון רב כמה הייתי שמח בחכמתו, כמו שאני שמח בחברת פלוני, והרי זה אלו ילבישוהו הלבושים הנאים כמו פלוני, הרי אין בינו לבינו הבדל, אם כן למה יעדר כבודו בעיני, והרי בעיני ה' חשוב ממנו, שהוא נגוע מדוכה עוני ויסורין ומנוקה מעון, למה אשנא מה שהקב"ה אוהב, ובזה יהיה לבבו פונה אל צד הטוב, ומרגיל עצמו לחשוב במדות הטובות הנזכרים כלם. וזמש"ל:

השוקת כד - האיך ירגיל האדם עצמו במדות החכמה העליונה

הנה מדת החכמה הוא, שהיא פרוסה על כל הנמצאים כלם, עם היות שהיא נעלמה ונשגבה ועליה נאמר מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית. כך ראוי לאדם שיהיה חכמתו מצויה בכל, ויהיה מלמד להועיל בני אדם כל אחד ואחד כפי כחו, כל מה שיוכל להשפיע עליו מחכמתו ישפיעהו, ולא יעכבהו סיבה כלל, והנה אל החכמה שני פנים, הפן הראשון, העליון הפונה אל הכתר, ואין אותם הפנים מסתכלים למטה אלא מקבלים מלמעלה. הפן השני, התחתון הפונה למטה להשגיח בספירות שהיא מתפשטת בחכמתה אליהם. כך יהיה אל האדם שני פנים, הפן הראשון, הוא התבודדותו בקונו כדי להוסיף חכמתו ולתקנה. הפן השני, ללמד בני אדם מאותה חכמה שהקב"ה השפיע עליו, וכמו שהחכמה משפיע לכל ספירה וספירה כפי שיעורה וצרכה, כך ישפיע בכל אדם כפי שיעור שכלו אשר יוכל שאת והנאות אליו וצרכו, וישמור מלתת יותר משיעור שכל המושפע, שימשך ממנו תקלה, כעין שהספירה העליונה אינה מוספת על שיעור המוגבל במקבל:

ועוד מדרך החכמה להיותה משגחת על כל המציאות, מפני שהיא המחשבה החושבת על כל הנמצאות, ועליה נאמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם, וכתיב וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, ונאמר אשר אני חושב עליכם בית ישראל. כך צריך האדם להיות עיניו פקוחות על הנהגת עם ה' להועילם, ומחשבותיו יהיו לתועלת עם ה' לקרב הנדחים ולחשוב עליהם מחשבות טובות כמו שהשכל חושב לתועלת הנמצא כלו, כך יחשוב הוא תועלת החברים ויתיעץ עצות טובות עם ה' ועם עמו בכלל ובפרט, והיוצא מהנהגה הטובה ינהלהו אל ההנהגה הישרה, ויהיה לו כמו ושכל ומחשבה להנהיגו ולנהלו אל המנהג הטוב והישר, כמחשבה העליונה המישרת האדם העליון:

ועוד החכמה מחיה הכל כדכתיב והחכמה תחיה בעליה, כך יהיה הוא מורה חיים לכל העולם, וגורם להם חיי העולם הבא, וממציא להם חיים, זה כלל נובע חיים לכל:

ועוד החכמה אב לכל יצוריו של הקב"ה, כדכתיב מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית, והם חיים ומתקיימים משם . כך הוא יהיה אב לכל יצוריו של הקב"ה, ולישראל עיקר, שהם הנשמות הקדושות האצולות משם, ויבקש תמיד רחמים וברכה לעולם, כדרך שהאב העליון רחמן על הויותיו, ויהיה תמיד מתפלל בצרת המצירים בצרה כאלו היו בניו ממש וכאלו הוא יצרם, שזהו רצונו של הקב"ה, כדרך שאמר הרועה הנאמן האנכי הריתי את העם הזה וגו' כי תאמר אלי שאהו בחיקך, ובזה ישא את כל עם ה' כאשר ישא האומן את היונק, בחיקו ישא בזרועו יקבץ טלאים, עלות ינהל, הנכחדות יבקש ויפקוד, הנעדר יבקש, הנשברת ירפא, הנצרכה יכלכל, האובדת יחזיר, וירחם על ישראל וישא בסבר פנים יפות משאם, כאב הרחמן העליון הסובל כל, ולא יבול ולא יתעלם ולא יקוץ, וינהל לכל אחד כפי צרכו, אלו הם מדות החכמה אב רחמן על בנים:

עוד צריך להיות רחמיו פרוסים על כל הנבראים, לא יבזם ולא יאבדם, שהרי החכמה העליונה היא פרוסה על כל הנבראים, דומם צומח חי מדבר, ומטעם זה נצטוינו בביזוי אוכלים, ועל דרך זה ראוי שכמו שהחכמה עליונה אינו מבזה שום נמצא, והכל נעשה מאתו, דכתיב כלם בחכמה עשית כך יהיו רחמיו על כל מעשיו. ומטעם זה היה ענין רבי, שעל ידי שלא היה חס על בעלי חיים באו לו היסורין שהם מצד הדין, שהרי הרחמים מגינים על הדין, וכאשר ריחם ניצול מן הדינים, מפני שפרש אור החכמה עליו ונסתלקו היסורין, ועל דרך זה לא יבזה שום נמצא מן הנמצאים שכלם בחכמה, ולא יעקור הצומח לא לצורך, ולא ימית בעלי חיים אלא לצורך, ואפילו הכי ירחם כל מה שאפשר. זה הכלל החמלה על כל הנמצאים שלא לחבלם תלוי בחכמה, זולתי להעלותם ממעלה אל מעלה, מצומח לחי, ומחי למדבר, לצרכו. וזמש"ל:

השוקת כה - היאך ירגיל האדם עצמו במדות הבינה

והיא לשוב בתשובה אין דבר חשוב כמוהו, מפני שהיא מתקנת כל פגם, וכמו שדרך הבינה למרק כל הדינים ולבטל מרירותם, כך האדם ישוב בתשובה ויתקן כל מר, מי שמהרהר בתשובה כל ימיו גורם שמאיר הבינה בכל ימיו, ונמצאו כל ימיו ימי תשובה, דהיינו יכלול עצמו בבינה, שהיא תשובה, ויהיו ימיו מעוטרים בסוד התשובה העליונה. וראה כי כמו שהתשובה בה שורש כל הנמצאות בסוד היובל, והרי החיצונים סוד נהר דינור הנכלל בקדושה בסוד הגבורות נשרש שם ויתפשט משם ויקרא התפשטות חרון אף, ובסוד וירח ה' את ריח הניחח יחזור העשן ההוא אל מקורו וימתקו המים והשקיט החרון וינחם ה' על הרעה, כך האדם בסוד תשובתו עושה סוד זה. שלא תאמר שהתשובה טובה לחלק ההקדושה שבאדם אלא גם לחלק הרע שבו מתמתק, כעין המדה הזו:

ובזה תדע שהרי קין רע היה ומנחש היה, ונאמר לו הלא אם תטיב שאת, אל תחשוב מפני שאתה מצד הרע אין לך תקנה שזה שקר, אלא אם תטיב ותשריש עצמך בסוד התשובה, שאת, תסתלק שם בסוד הטוב המושרש שם שכל מר עליון שרשו מתוק, ויכול לכנוס דרך שרשו ולהטיב עצמו, ולזה הפעולות עצמן מטיב האדם וזדונות נעשו לו כזכיות, הנה אותם הפעולות שעשה הם מקטרגים וסטרא דשמאלא, שב בתשובה שלמה הרי מכניס ומשריש אותם הפעולות למעלה, וכל אותם המקטרגין אינם מתבטלים אלא מטיבין עצמן ומשתרשין בקדושה כעין הטבת קין, והרי אם קין שב בתשובה היה זדון אדם הראשון נחשב לו כזכות, אמנם לא רצה לשוב ולכך כל סטרא דשמאלא מאתו, אמנם עתידין לשוב והם שבים ומתתקנים, היינו ממש מן הטעם שפירשנו, שהאדם משריש בעצמו סוד הרע וממתיקו ומכניסו אל הטוב, ומטעם זה האדם מטהר יצר הרע ומכניסו אל הטוב, והוא משתרש בקדושה למעלה, וזו היא מעלת התשובה שהאדם המתנהג בה צריך שכל יום ויום יהרהר בה ויעשה ענין תשובה דבר מה, ולא ישכח ממחשבתו שום יום, כדי שיהיו כל ימיו בתשובה. וזמש"ל:

השוקת כו - האיך ירגיל האדם עצמו במדות החסד

עיקר כניסת האדם אל סוד החסד הוא סוד האהבה, ועיקר האהבה לאהוב את ה' תכלית האהבה, שלא יניח עבודתו על שום סיבה, מפני שאין דבר שיהיה אהוב לפניו, ולזה יתקן תחלה צרכי עבודתו ואחר כך המותר יהיה לשאר הצרכים. ויהיה האהבה הזאת תקוע בלב בין יקבל טובות מאת הקדוש ברוך הוא בין יקבל יסורין ותוכחות, יחשבם לאהבה לו כדכתיב נאמנים פצעי אוהב, וכדכתיב בכל מאדך ופירשו בכל מדה ומדה וגו', כדי לכלול כל המדות בחסד, ונמצא סוד הנהגתו מהמלכות, ועם היות שהיא פועלת דין קושרה בחסד, והיינו מדת נחום איש גם זו, שהיה אומר גם זו לטובה, רצה לקשרה תמיד בצד החסד הנקרא טוב, והיה אומר גם זו שנראה שהיא בשמאל קשורה בגבורה, אינו אלא לטובה שהיא קשורה במדת החסד, והיה שם דעתו אל צד הטוב במדה ההיא ומסתיר דיניה, וזו היא הנהגה גדולה להקשר בחסד תמיד:

בתיקונים פירשו איזו חסיד המתחסד עם קונו, והענין שגמילות חסדים שאדם עושה בתחתונים אינה במדת החסד העליונה אלא חסד בתחתונים, ועיקר החסד לגמול חסד עם קונו, ועתה צריך לדעת כמה הם מדות גמילות חסדים בבני אדם וכולם יעשה עם קונו למעלה, אם ירצה לקנות מדת החסד, ולזה נאמר כי מדות גמילות חסדים הם אלו:

ראשונה, בלידת האדם לגמול כל מה שיצטרך למזונו, אם כן גם יעשה עם קונו, ויעלה בדעתו עד אצילות הבינה התפארת ויתקן שם כל מה שיצטרך, שיהיה אצילות התפארת לצד ימין, כדי שיצא הולד בלי מום כלל, כדאמרינן ותוציא כאור משפטינו קדוש, דהיינו שיצא התפארת משפט לצד האור שהוא הימין, ויהיה קדוש נבדל מן הגבורות, ובזה נכלל היותו מכוון במעשיו לקשרו תמיד בחסד, ולהוציאו מן הבינה בצד החסד, ואז יצא הולד מזורז ומלובן, וכמעט בזה נכלל כל אזהרה שבתורה, כדי שלא יעורר תגבורת הדינים שם ויהיה קושי בלדתה:

שניה, לימול את הולד, דהיינו לעשות כתיקוני מצוותיו, שכל איזה צד קליפה וערלה המטפלת אל היסוד ימול אותה, וירדוף אחר כל אותם הגורמים שם ערלה ויחזירם בתשובה, בענין שבהיותו מל את ערלת לבבם גורם שיהיה הצדיק בלי ערלה, ויעמד בחזקה לתקן כל הדברים הגורמין שם ערלה, ולזה פנחס כשמל ערלת בני ישראל זכה אל כהונה, מפני שגמל חסד עם קונו בסוד המילה, שמל היסוד מערלת בני ישראל זכה אל החסד, וכן מזה ילמוד אל כל שאר מדות החסד:

שלישית, לבקר את החולים ולרפאותם, כך ידוע שהשכינה היא חולת אהבה מהייחוד כדכתיב כי חולת אהבה אני, ורפואתה ביד האדם להביא לה סמנים יפים, כדכתיב סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים, ופירשו בתיקונים שסוד אשישות דהיינו כל הדברים הקושרים במלכות באיש י חסד ובאשה ה גבורה בשתי זרועות, ושם היא נסמכת עליהם, ומי שעושה זה סומך החולה בחליו. הב' רפדוני בתפוחים, פירוש שהיא קשורה בין נצח והוד שהם רפידתה והכל נכלל שם. ומלת לבקר החולה יורה לבקרה ולזכור ממנה ולחלות פניה, יקבל מאכל עליון ומשתה עליון מידה, כדרך שהוא בחולים הגשמים כך יהיה בחולים העליונים, ורפואתם בידנו וראוי לבקרם:

רביעית, לתת צדקה לעניים, וכן הם יסוד ומלכות עניים, והצדקה לעניים אלו פירשו בתיקונים דהיינו לקיים צ' אמנים, ד' קדושות, ק' ברכות, ה' חמשה חומשי תורה, בכל יום. ועל דרך זה צדקה היא מהתפארת וניתנת לעניים יסוד ומלכות, וכל מה שימשיך אליהם לק"ט מהספירות כלם, שכח"ה מסוד העומר העליון, ופא"ה שהיא מסוד המדות כדכתיב לעני ולגר תעזוב אותם, שאפילו התפארת גר למטה במלכות וצריך לתת לו מאלו הענינים, וכן מעשר עני לתת המלכות מעשר אל היסוד הנקרא עני, ואם יקשרנה בתפארת יתן מן המעשר אל הגר, וכמה ענינים נכללים בזה:

חמישית, הכנסת אורחים, הם התפארת והיסוד, אורחים לתת להם בית מנוחה שינוחו בה דהיינו המלכות, כיון שהם הולכי דרכים להכניסם שם, ולפי המתבאר בזוהר שזו המצוה מתקיימת באותם שהם הולכי דרך שיחו בתורה שגורמים שיהיו האורחים במלכות, וכן בזה הוא כל העושה ייחוד אל התפארת במלכות וקובע מקום לתורתו וכיוצא בזה, ועושה שהתפארת יעשה מלונו במלכות (ולתת לה שם בה אכילה) וכן פירשו בתיקונים, ואלו האורחים צריכים אכילה, שתייה, לויה, דהיינו שצריך להכניס התפארת והיסוד במלכות, ולתת להם שם בה אכילה שפע עב שהוא מצד הגבורה המתוקה, ושתייה מן היין המשומר ומחלב המתמתק לקשר התפארת והמלכות, כן פירשו ברעיא מהימנא, והלויה להביא עצמו ונשמתו שם עמהם בדיוקן עליון ללותם שם עוד להביא הספי' שם עמהם לעשות להם לוויה טובה והיינו ללוותם, וכיוצא. כמה דברים הם נכללים בענין זה, זה הכלל ידמה צורך הדיוט ברמיזתו ויעשה למעלה כיוצא בו, אחר שיהיה בקי בסודות. וזמש"ל:

השוקת כז - היאך ירגיל האדם עצמו במדות הגבורה

דע כי כל פעלות התעוררות יצה"ר הם ממש מעוררות הגבורות החזקות, לכך לא יתנענע האדם בשום צד אל יצה"ר, שלא יהיה התעוררות הגבורה, מה יעשה האדם לתקן הצד הזה שהרי לא יתנענע בצד היצה"ר שלא יעורר גבורה. והטעם שהאדם נוצר בשתי יצירות יצר טוב ויצר הרע, זה חסד וזה גבורה, אמנם פירשו בזוהר פרשת בראשית, שהיצר הטוב נברא לאדם לעצמו לצרכו, ויצר הרע לצורך אשתו, והכונה שהתפארת נוטה אל הימין וכל הנהגותיו בימין יצר הטוב, והנקבה שמאלית וכל הנהגותיה בגבורה, אם כן ראוי שלא יתעורר יצר הרע לתועלת עצמו שהרי מעורר התפארת בגבורה ומאבד העולם, א"כ כל מדות שיעורר היצר הרע לתועלת עצמו לצד הגבורה ויצר הרע פוגם למעלה כנזכר, ומכאן יראה כמה רע הכעס וכל אלו הענינים וכיוצא בהם, שהוא מגביר הגבורות:

אמנם יצר הרע צריך להיות קשור ואסור לבלתי יתעורר לשום פעולה שבעולם מפעולות גופו, לא ליחמום ביאה, לא לחמדת ממון, לא לצד כעס, לא לצד כבוד כלל, אמנם לצורך אשתו יעורר יצרו צד הגבורות המתוקות, כגון להלבישה, לתקן לה בית, ויאמר הרי בזה שאני מלבישה אני מתקן השכינה שהיא מתקשטת בבינה שהיא גבורות תקוני הבית, וצרכי הבית הם כלם תקוניה שהיא מתתקנת מצד יצה"ר, ולא יכוון לבו בו שום הנאה של כלום, אלא מפני שהיא מתנאה לפניו בדירה נאה מורה הכל תיקוני השכינה שהיא מתתקנת בגבורות שמאליות שמשם העושר, ומצד זה יעורר יצר הרע לאהבתה ואז יכווין אל השמאל המתעורר לקרבה בסוד שמאלו תחת לראשי שאינה מתקשרת אלא מצד השמאל, ואח"כ וימינו תחבקני יכוון למתק כל אותן הענינים ביצרו הטוב, וכן היא למושכה למצוה לשמחת מצוה לשם יחוד עליון, הרי המתיק כל הגבורות ותיקנם בימין והרי בזה קשרה בימין בסוד וימינו תחבקני, ודרך זה יהיה לכל עניני מדות יצה"ר, עיקרם לתקוני האשה שמצד(ה) [היצה"ר] הם, ויהפכם כלם אח"כ לעבודת השם לקשרם בימין. וזמש"ל:

השוקת כח - האיך ירגיל האדם עצמו במדות התפארת

אין ספק שמדת התפארת הוא העסק בתורה, אמנם צריך זהירות גדול שלא יתגאה האדם בדברי תורה, שהרי כאשר הוא מתגאה בדברי תורה ממש גורם רעה גדולה, שהרי כמו שהוא מתגאה כך גורם שמדת התפארת שהוא התורה תתגאה ותסתלק למעלה ח"ו, אלא כל המשפיל עצמו בדברי תורה גורם אל התפארת שירד וישפיל עצמו להשפיע למלכות, והרי הם למטה מהתפארת ד' מדות, הם מדרגות ספירות התפארת, ג' גאות פוגמות ממש בג' אלו, הא', המתגאה על תלמידיו, הנה הוא גורם שתפארת יתגאה ויתעלה מעל נצח והוד שהם למודי ה' תלמידי התפארת, וכמו שהוא משפיל עצמו ומלמדם גם התפארת ישפיל עצמו אל תלמידיו וישפיעם, אלא יהיה האדם נוח אל תלמידיו וילמדם כאשר יוכלון שאת כפי יכולתם, כך התפארת ישפיע בלמודי ה' כפי בחינתם הראיה להם:

הב', המתגאה בתורתו על העני ומבזה אותו, כההוא עובדא דאליהו עם ר' שמעון בן אלעזר, זה גורם שהתפארת יתגאה על היסוד שהוא עני ולא ישפיע ח"ו, אלא צריך שיהיה דעתו מתישבת עליו עם העני, אז התפארת ישפיע על היסוד, ויחשב העני לפניו למאד, וכן יחשב למעלה ויתקשר התפארת עם היסוד:

הג' המתגאה בתורה על עמא דארעא, כלל עם ה', ח"ו, גורם שהתפארת יתגאה מעל המלכות ולא ישפיע בה, אלא יהיה דעתו מעורבת עם הבריות, וכל עם הישוב חשובים לפניו, מפני שהם למטה בסוד הארץ, וח"ו אם קורא אותם חמורים מורידם אל הקליפות, לכך לא יזכה לבן שיהיה בו אור תורה, אלא יהיה דעתו מתערבת עם הבריות ומנהילם על פי דרכם, כעין התפארת שהוא משפיע למלכות ומנהיגה כפי עניינה ועניות דעתה, שכן נאמר דעתן של נשים קלות. ובכלל זה שלא יתגאה על כל חלושי הדעת שהם בכלל עפר הארץ. ומפני זה הקדמונים לא היו מתגאים בתורה, כעין עובדא דר' המנונא בפרשת בראשית, וכן בתיקונים, כשהיו רוצים לנשקא ליה פרח שלא היה רוצה להתגאות בדברי תורה, וכיוצא, גם כן רבי חגי (שם) [בפרשת] שלח דף קנ"ח ע"א:

עוד יהיה רגיל לכוון בהיותו נושא ונותן בדברי תורה, שיהיה הכונה אל תקוני השכינה לתקנה ולקשטה אל התפארת, דהיינו הלכה אל האמת, וזהו מחלוקת לשם שמים דהיינו חסד וגבורה לבא אל התפארת שמים להסכים הלכה עמו, וכל מחלוקת שיצא מן המדה הזאת יבדל ממנו, כי לא יתאחז אלא בחוץ, ויפגום מדת השלום תפארת, ואין לך מחלוקת שלא יפגום התפארת, אלא מחלוקת התורה לשם שמים, שגם אם היא אינה לשם שמים יתרחק ממנה שסופה גיהנם כנזכר בזוהר בראשית:

והעסק בתורה יהיה אל כונת קישוטי שכינה ליחדה עם קב"ה, שזו תורה לשמה, עושה ממש מדת התפארת שהוא נותן לה קישוטים, גם הוא בתורתו נותן קישוטין אל השכינה, ואם יכוון להנות לעצמו ידע שזה אוכל הנאות מדברי תורה ופוגם במדה הזו שהיא קודש ומוציאה אל דברי חול, וכאשר יעסוק בתורה להנאת גבוה אז הוא ממש מתנהג על פי מדות אלו. ועיקר הכל הוא לצרף עצמו במבחן מחשבתו באמצע משא ומתן, ואם יראה בעצמו ערות דבר יחזור בו, ולעולם יודה על האמת, כדי שימצא שם התפארת מדת אמת, שאם יכחיש יטרידו מעליו, וכן צריך לכוין בכל עניניו אל האמת שהיא מדה זו, ובזה כשיבא לידו שקר ידע שמכחיש המדה הזו ויברח מפניו. וזמש"ל:

השוקת כט

היאך ירגיל האדם עצמו במדות נצח והוד יחד, וכל אחד לעצמה:

ראשונה עיקרם הוא לסייע לומדי תורה ולהחזיקם אם בממונו או במעשיהו, להזמין להם צרכיהם שמוש והזמנת מזון והפקת כל רצונם שלא יתבטלו מדברי תורה, וכן שלא לגנות תלמודם שלא יתרפו מעסק התורה, ולכבדם ולהלל מעשיהם הטוב שיתחזקו בעבודה, ולהזמין להם ספרים לצורך עסקם, ובית המדרש, וכל כיוצא בזה, שהוא חזוק וסעד וסמך לעוסקי תורה, הכל תלוי בזה, ברב או במעט, סוף דבר כל מה שירבה בזה לכבד התורה ולהחזיקה, בדיבור בגופו ובממונו, ולעורר לבם אל התורה שיחזקו בה, הכל תלוי באלו השתי ספירות, מפני שאלו הם נקראים מחזיקי"ם ותומכי"ה, וכיוצא. עוד צריך שילמוד מכל אדם כענין מכל מלמדי השכלתי, והיינו וכל בניך למודי ה', וכיון שהוא נעשה תלמיד לכל זוכה להיות מרכבה לנצח והוד לימודי ה', והמשפיע אליו תורה במדרגת התפארת, והרי בהיותו יושב ולומד אותו הענין זוכה אל התפארת שישפיע בנצח והוד והוא במדרגתם ממש, והיינו אומרו ומורא רבך כמורא שמים. וזמש"ל:

השוקת ל - היאך ירגיל האדם עצמו במדות היסוד

בזוהר בראשית אמרו, שצריך אדם להזהר מהדיבור המביא לידי הרהור כדי שלא יבא לידי קרי, ואין צריך לומר שלא ידבר נבלה, אלא אפילו דבר טהור המביא לידי הרהור ראוי להשמר, והכי דייק לישנא דקרא אל תתן את פיך להחטיא את בשרך, דהיינו שנותן את פיו בדיבור שמביא להחטיא בשר קודש אות ברית בקרי, וכתיב למה יקצוף אלקים וגו', ואם היא נבלות הפה מאי להחטיא הרי הוא בעצמו חטא, אלא אפילו שהדיבור לא יהיה חטא שהוא דיבור טהור, אם מביא לידי הרהור צריך להזהר, ולזה אמר להחטיא את בשרך למה יקצוף ירצה אחר שמחטיא יקצוף על אותו הקול אפילו שהיה מותר, ע"י פעולה רעה חזרו הקול והדיבור רע, כל כך צריך זהירות באות ברית שלא להרהר שלא להשחית. וצריך להזהר שלא יתקשה בשום צד אלא לנכח אשתו בטהרה, מפני שזה אות ברית הקשת, והקשת אינו דרוכה למעלה אלא לשלח חיצים למטרת המלכות השומרת החיצים, ומאד מאד צריך הזהירות ועיקר השמירה בהיותו שומר ההרהור. וזמש"ל:

השוקת לא - האיך ירגיל האדם עצמו במדות המלכות

ראשונה לכולם, שלא יתגאה לבו בכל אשר לו, וישים עצמו תמיד כעני, ויראה בעניו ויעמוד עצמו לפני קונו עני מתחנן, ולהרגיל עצמו במדה זו יהיה אפילו עשיר, במה שיחשוב שאין דבק עמו מכל אשר לו, והוא לבדו יחיד צריך לרחמי הבורא תמיד, שאין לו כל דבר אלא הלחם אשר אוכל, ויכנע לבבו, ויאמר וכי כל זה מה יגיעני ממנו אלא פת לחם כאשר הוא לפני בלבד, ויעני עצמו, ומה גם בעת תפלותיו, שזהו סגולה נפלאה. ולהפך מזה נאמר ורם לבבך ושכחת, שהשכחה החיצונית מצויה שם, כן התנהג דוד המלך עליו השלום בזה המדה הרבה מאד, שנאמר כי יחיד ועני אני, שהרי כל אנשי ביתו כל אחד ואחד לעצמו, מה כולם אליו, אפילו בני ביתו כלום הם לו לפני הבורא, או בעת סילוק נשמתו כלום ילווהו אלא עד קברו, מה הם לו בעת דיניו, מפתח הקבר ואילך, בזה יעני עצמו ויתקן עצמו בסוד המדה הזאת:

עוד שניה פירשו בזוהר והיא חשובה מאד, יגלה ממקום למקום, ובזה יעשה מרכבה אל השכינה הגולה, וידמה בעצמו הרי אני גליתי והרי גלו כלי וצרכי עמי, מה יעשה כבוד גבוה שגלתה השכינה וכליה אינם עמה, שחסרו בסבת הגלות, ולזה ימעט בכליו בכל יכלתו, כדכתיב כלי גולה עשי לך, ויכניע לבבו בגולה, ויתקשר בתורה, ואז שכינה עמו. ויעשה לעצמו גרושין, ויתגרש מבית מנוחתו תמיד, כדרך שהיה מתגרש ר' שמעון וחביריו, ומה גם אם יכתת רגליו ממקום למקום, שעל כזה נאמר שברו על ה' אלהיו:

וסוד פתח כניסת העבודה היא היראה את ה' הנכבד והנורא, והנה היראה מסוכנת מאד ליפגם ולהיכנס בה אל החיצונים, שהרי אם ירא מן היסורים, או מן המיתה, או מן הגיהנם, הרי זה יראה מן החיצונים, שכל פעולות אלו מן החיצונים. אמנם היראה עיקרית מן השם הנכבד והנורא דהיינו ליראה את ה', והוא שיחשב בשלשה דברים, א', ליראת גדולתו של יוצר הכל על כל נמצא, והרי האדם ירא מן הארי, ומן הדוב, מן האנס, מן השר , מן האש, מן המפולת, ואלו הם שלוחים קטנים, ולמה לא ירא מן המלך הגדול ויהיה פחדו על פניו מגדולתו, ויאמר היאך יחטא לאדון רב כזה, והרי אלו היה ארי ודוב יאכלוהו, ואלו הקדוש ברוך הוא סובל עלבון מפני זה לא יראה מפחדו ומגדולתו. הב', כאשר ידמה השגחתו תמיד צופה ומביט בו, והרי העבד ירא מרבו תמיד בהיותו לפניו, והאדם תמיד לפני הבורא ועיניו פקוחות על דרכיו, ירא ויפחד היאך יראהו מבטל מצותיו. הג', היותו שורש כל הנשמות וכלם מושרשות בספירותיו, והחוטא פוגם היכלו, ולמה לא יראה היאך יהיה היכל המלך מלוכלך ממעשיו המלוכלכים. הד' יראה שפגם מעשיו הם דוחים שכינה מלמעלה, ויירא האיך אגרום הרעה הגדולה הזאת להפריד חשק המלך מן המלכה, והיראה אשר היא בזה היא יראה המיישרת את האדם אל תיקון המדה הזאת והוא דבק בה:

ודע שהרבה זהירות צריך האדם לעשות שתהיה שכינה דבוקה עמו ולא תפרד ממנו, הנה האדם בעוד שלא ישא אשה פשיטא שאין עמו שכינה כלל, שאין שכינה מתחברת לאדם בעוד שהוא אינו נשוי אשה, כי עיקר שכינה לאדם מצד הנקבה, והאדם עומד בין שתי נקבות, תחתונה גשמיית שהיא נוטלת ממנו מזון שאר כסות ועונה, והשכינה עומד עליו לברכו בכולם, כדי שיתן אל האשה התחתונה, כענין התפארת שהוא עומד בין אמא עילאה להשפיע לו כל הצורך, והמלכות לקבל ממנו שאר כסות ועונה כנודע, ולא תבא אליו השכינה אם לא ידמה אל המציאות העליון:

והנה בהיות האדם פורש מהנקבה התחתונה לאחד מג' סיבות, הא' שהיא נדה, הב' שהוא עוסק בתורה ופורש ממנה כל ימי החול, הג' שהוא הולך בדרך. בזמנים אלו בסיבת הנקבה הגשמיית הרוחנית קשורה עמו ואינה מנחת אותו כדי שלא תהיה שם פירוד, אלא לעולם אדם שלם זכר ונקבה, והרי השכינה מזדווגת לו, צריך האדם להזהר שלא תפרד שכינה ממנו בהיותו יוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך, ולאחוז בתורה, שבסיבה זו שכינה שמירת הדרך עומדת לו תמיד בהיותו עוסק בתורה. גם כן שכינה עמו בהיותו זהיר מן החטא ועוסק בתורה בהיות אשתו נדה שכינה עומדת לו, כששומר הנדה כראוי, אחר כך בליל טהרתה, או בליל שבת, או בבואו מן הדרך, ליל ביאת מצוה היא, ושכינה נפתחת למעלה לקבל נשמות קדושות, וגם כן נקבתו ראוי לפקוד אותה, ואז בזה שכינה עמו תמיד כנזכר בזוהר בראשית. והפקידה לאשתו צריך שתהיה דוקא בזמן שהשכינה במקומה, דהיינו כשהיא בין שתי זרועות, אמנם בזמן צרת הציבור שאין השכינה בין שתי הזרועות אסור, וכן פירשו בתיקונים פרשת בראשית:

והרוצה להזדווג עם בת המלך ושלא תפרד ממנו לעולם, צריך תחלה שיקשט עצמו בכל מיני קישוטים ומלבושים נאים, והם תיקוני המצות הנזכרות כלם, ואחר שתקן עצמו כתקנת הנזכרת, יכוון עצמו לקבלה עליו בהיותו עוסק בתורה ונושא עול מצות בסוד כוונת היחוד תמיד, ויקיים לה שלשה דברים, ומיד היא נשאת לו ואינה פורשת ממנו, וזה בתנאי שיטהר עצמו ויקדש עצמו, ואחר שהוא טהור וקדוש יכוון לקיים לה שאר כסות ועונה שהם שלשה דברים שאדם חייב לאשתו, הא' להשפיע לה בכל מעשיו שפע מן הימין, מזונה. ב' לכסות עליה מצד הגבורה שלא ישלטו בה החיצונים, וזה בכל הענינים שלא יהיה צד יצה"ר בעסק מצותיו, כגון לטעם הגוף או לשישבחוהו וכיוצא בזה שהיצה"ר מצוי באותו מצוה, והיא בורחת ממנו מפני שהיא ערוה, אם כן צריך לכסות הערוה ולהסתירה שלא ישלוט בה תמיד, כיצד כל מעשיו לשם שמים בלי חלק היצה"ר, וכן תפילין וציצית הם מגינים גדולים בעדה שלא ישלטו החיצונים בה, ויהיה רגיל בהם. הג' לייחדה עם התפארת בעונת קרית שמע בקביעות עתים לתורה, וכשיקבע עונה לכל דבר ויכוון שזה עונת השכינה עונת בת מלך. ויש רמז לג' אלו בזוהר ובתיקונים. וזמש"ל:

השוקת לב

הרשב"י ע"ה פירש בפרשת בראשית בזוהר עצה רבה וגדולה מן התורה היאך יתקשר האדם בקדושה העליונה ויתנהג בה ולא יפריד מן הספירות העליונות תדיר, וצריך האדם להתנהג בה כפי הזמן ר"ל לדעת איזה ספירה שולטת ולהתקשר בה ולעשות ענין הנוגע אל המדה השולטת והתחיל מהלילה עד שכיבת האדם על מטתו והרי השליטה היא לילה מדת המלכות והוא הולך לישן והרי השינה הוא מיתה, ואילנא דמותא שלטא, מה יעשה יתקן ויקדים להתקשר בסוד בחינת הטובה והקדושה דהיינו סוד מדת המלכות בבחינת קדושתה ולזה ילך על מטתו ויקבל עול מלכות שמים שלימה בכונת הלב והרי בזה קבל עליו סוד קדושה עליונה, קם בחצות הלילה ויטול ידיו מהקליפה השולטת עליהם ויעביר רוח רעה מבשרו ויברך ויתקן השכינה בעסק התורה, וע"ז נאמר בשכבך תשמור עליך מן החיצונים והקיצות היא תשיחך, ותתקשר עמו והוא עמה ותתעלה בדיוקן נשמתו בג"ע עם השכינה הנכנסת עם הצדיקים לג"ע, והת"ת יבא שם להשתשע עם הצדיקים ועמו בחברתם שכלם מקשיבים לקולו, הרי ממש נסע עמה מהמיתה והשינה אל סוד החיים העליונים ונקשר בסוד ג"ע והתחיל להתנוצץ עליו אור הת"ת המתנוצץ בג"ע על הצדיקים, וכן פירשו בפרשת תרומה השכים ועלה עמוד השחר התחיל הוא לבא ג"כ לכנוס לב"ה וקשר עצמו בג' אבות בפתח בה"כ אומר ואני ברוב חסדך וגומר וכולל עצמו בסוד הת"ת אדם כלול חסד וגבורה ות"ת ונכנס לכנסת מלכות ומכוין בפסוק הג' אבות והרי כלל עצמו בהם במחשבה ודבור ומעשה דהיינו דיבור הפסוק, מחשבה הכונה, מעשה הביאה לביהכ"נ והשתחוייתו נגד היכלו. קודם התפלה עומד בבה"כ פיו מקור נובע תפלה ויחוד יסוד מקור הבאר יפתח בבאר שהיא בה"כ ומתקן שכינה בכל יכולת כונתו בתפלתו, יוצא משם עולה בסוד תורה ומתקשר בה בסוד מדת יום ומתנהג עמה כל היום, עד שעת המנחה שמתקשר בגבורה, ובבקר נקשר במדת יום בחסד בתפלתו וביום בת"ת בעסק התורה, ובערב בגבורות במדת יום ובא לב"ה ליחד בסוד הגבורה כדרך שעשה בצד החסד ובין זה לזה קושר השכינה עמו בסעודתו שגומל חסד עם העניה הזאת כמו שהיה אומר הלל ע"ה יודע צדיק נפש בהמתו וזה תהיה כונתו ביום בסעודתו לגמול חסד לנפש הבהמה ולקשרה למעלה בסוד המזון, ואחר שעלה שעת המנחה ונקשר בגבורה המתין למעריב וירד הת"ת אל המלכות והרי הוא עמה בתחלת הלילה קושר עצמו בה ונכנס לב"ה עם הכונה הנז' וקושר עצמה למטה ת"ת בא לבית מלונו, יצא מב"ה ייחד עצמו ממש במלכות לבד בסוד קבלת עול מלכות שמים, וזהו תקופת היום עם תקופת הספירות ולעולם דבק באור השולט. עצה זו היא עיקרה בפרשה בראשית והשאר מקובץ ממקומות רבים מהזוהר, והיא עצה כוללת להשתתף האדם בקדושה תמיד ולא יחסר עטור שכינה מעל ראשו, ודי בזה הדרוש בזה הספר שאין לנו רשות לגלות יותר. וכבר הארכנו בעומק הענין הזה בספר מעשה חושב בסייעתא דשמיא. והאל ברחמיו ידריכנו בדרך עבודתו אמן כן יהי רצון. וזמש"ל:

והיתה השלמת הספר החשוב הזה אור ליום ד' כ"ה יום לחודש אלול המרוצה:

שנת ויתן לך האלוקים מטל השמים לפ"ק:

פה עזתה אשר ליהודה תוב"ב:

בנל"ך ואע"י בילא"ו: