חסד לאברהם/מעין ד/נהר נב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

נהר נב - לבאר מציאת ההרגש למתים, וסוד התכריכין של פשתן:[עריכה]

במסכת ברכות ובזוהר נמצא שיש קשר אל הנשמה עם הגוף אחר שנסתלקה ואפילו אחר ששלטה הרקב בעצמות, ימצא הקשר הזה בעצם קטן שהוא כשאור בעיסה בתחיית הגוף, והנראה שהעצם הזה הוא עצם הקטן שהוא תחת המוח בו בפנימות הגולגולת ואינו דבק אל עצם אחר והוא קטן כשעורה, האמנם אינו כמציאות שעורה אלא הוא עגול וקרוב אל המרובע ובו חוטי דם בדמות עכביש מסובכים אלו באלו, ובאותם הורידין מיוסדים ה' חושים וכמעט כל הגוף וחיותו בענין חמשה חושים בנויים על זה, והוא חוש המשותף מכולם, ולכן ממנו נבנה כל הגוף, ובכל מקום שימצא עצם זה שאין לו ביטול עולמית ימצא קשר הנשמה בו, לסבת יחס הקודם אל הנשמה עם הגוף, שעם שתסתלק ישאר קשר ובנין ורושם, כי זו בחינת הקדושה ועל זה נאמר והשימותי את מקדשכם, אף על פי שהם שוממים בקדושתם הם עומדים, ונוסף עוד שעיקר בריאת האדם לא היה למיתה, אלא להיותו הויה קיימת אלא שחטא אדם וגרם המיתה וההעדר, ועכ"ז אינו תמידי אלא מעותד אל התחייה כמו שהעידה התורה בכמה מקומות, לכן ההעדר אשר יעדר החיים מן הגוף אינו העדר החלטי אלא קצתי, אמנם בעצם זה תשאר הקשר החזק ואמיץ עד שהקשר הזה יחזיר הדבר אל קדמותו שהוא סוד התחיה:

והנה אלו חמשה חושים להם בחינה גשמית מתלבשת בגוף ובחינה בעצמם, והנה בחינתם בגוף יסתלק במיתת האדם, אמנם בחינתם מצד עצמם הוא יש העומד ואינו אבד במיתת הגוף, והם תמיד קרבים אל העצם הנזכר ואין להם ביטול לעולם, ולזה אין המיתה מבטלת החושים, וענין ר' אלעזר יוכיח, וכן אמרם דובב שפתי ישנים, ומעשה דאחאי בר יאשיה יוכיח שהגוף ממש היה מדבר ושומע, אמנם ענין המיתה הפרד הקשר שיש לה' חושים שהם קשורים בדרך אחרת בזמן החיים. וכן מהדרוש הזה יובן ענין לבוש המתים, כי כמו שנכנסים בקבר כן ממש מתלבש הכח ההוא שבקבר ברוחניות הלבוש הגשמי שמוליך עמו, והיינו סוד הכח המעמיד גשמיותו שאין דבר הגשמי מעדני או מלאכותיי שאין בו כח מלמעלה ושעטנז יוכיח, שפוגם בכח טמא השורה עליו על הנפש, וכן אותו כח שהלבושים ההם מלביש הנפש הגשמיות אף אם ירקבו התכריכים, וזה טעם ר' גמליאל שאמר לא אהיה כחתן בין האבלים, ולא כאבל בין החתנים, וכן המחצלת הנזכרת במסכת ברכות בההוא עובדא, וכן העידו האנשים העסקנים שקוברים אחרים אצלם, כדפירשו רבותינו ז"ל כפי מה שהלבישום בשעת מיתתן נראים כך, אם נאים נראים נאים, ואם כעורים נראים כעורים, ודברים אלו אמיתיים:

ומצאתי בסכ"י וזה לשונו, דע שיש סוד גדול בלבישת בגדי פשתן, כי הוא תועלת לחיים ולמתים לקטנים ולגדולים, שכל נפטר שמתלבש בתכריכי פשתן לבן אפילו שנפטר בחו"ל כל קטיגור מתהפך לו לסניגור, והרוצה לחקור ולדרוש ולבדוק ולנסות מופת סגולת לבישת בגדי פשתן בלא לבוש אחר, ואפילו תינוק שאביו מוחזק שמתו לו בנים הרבה ע"י לילית הרשעה, או רוח רעה, או כל רוחני מסטרא דשמאלא, תינוק זה בטוח מכל אלו הזיקות בסגולת לבישת בגדים אלו:

ודע שסגולת בגדי פשתן הנזכרים, דוקא שלובש בגדי פשתן לבדו בלא מין אחר עמו, אבל אם נתערב מין אחר עמו אפילו חוט אחד פוסל בו, ופרעה השיג בחכמתו סגולת הבגדים ולכן היה מלובש כולו בבגדי פשתן לבן, ובהם היה מתגאה בפני חכמיו וגדוליו ואומר להם כי הוא אלוה, והמופת שכל חכמיו וחרטומיו לא היו יכולין לשלוט בו ברוב כשופיהם, והם לא ידעו שהיה הדבר תלוי בסגולת הבגדים, וגם יוסף השיג זה הסוד ברוח הקודש, וידע שהלובש בגדי פשתן לבן אין שולט בו לא עין הרע ולא רוח רעה ולא שום מיני כישוף, כלל הדברים שניצול מכל דבר רוחני חוץ מרשות הבורא שאין דבר עומד לפניו, אבל שולטין עליו כל מיני נזק טבעי וגשמיי כגון מים ואש וקור וחום ואבן וברזל, וכל מיני מקרה ופגע, ודע כי לא יש מסוכן בעולם כמו כהן גדול ביום כפורים שהיה נכנס לפני ולפנים במקום שאין רשות לשום מלאך ושרף לכנוס שם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בירושלמי מאי וכל אדם לא יהיה באהל מועד, אפילו מי שנאמר עליו ודמות פניהם פני אדם שהם חיות המרכבה, וכדי שלא יתקנאו עליו קנאה ותחרות לקטרגו, לזה צוה האל יתברך שכל מצותיו עצה טובה, שיכנוס בבגדי פשתן לבן שהם מסוגלים שהקטיגור מתהפך לו לסניגור. ולזה יוסף השיג זה הסוד כנזכר, ולזה פרעה הרשע מרוב דאגת לבו בראותו את יוסף לבוש בגדי שש לזה שם רביד הזהב על צווארו כדי לבטל סגולת לבישת הבגדים, וז"ש וישם רביד הזהב, ויוסף לא חשש לענין הרביד לפי שעה, כדי להראות לפרעה שלא השיג הסוד, אמנם כשהלך לביתו הפשיט רביד הזהב מעליו. וכל זה כדי להעלים מפרעה הרשע הענין. וזמש"ל: