חסד לאברהם/מעין ד/נהר ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

נהר ז - בענין אדם הראשון בעת בריאותו:[עריכה]

הענין כי בעת בריאת אדם הראשון היה בגן עדן, אמנם שאר העולם לא לחנם נברא אלא היה אדם הראשון יוצא מהגן לצורך תשמיש הגוף וכל צרכיו, והיה הגן אליו כבית המקדש וכבית הכנסת להתפלל בו וכיוצא, וכבית המדרש לעסוק בתורה ולקיום המצות ולהתנבאות בשם י"י, ושאר העולם [היה שייך] לכל רכושו ולכל חייתו הגשמי, אלא שלא האריך בשלוותו כדפירשו רבותינו ז"ל. וזמש"ל:

הענין כי כפי כשרון האדם כן תלוי סוד חייו, כי נפש האדם היא נמשכת לו מבחינת דקה אשר בין החיצונים לקדושים, והיא קליפת האגוז הנאכלת עם האגוז, ולזה פעמים תדבק בקדושה ותטהר ופעמים תדבק אחר החוצה ותטמא, והנפש החצובה משם תלוי בהכרעת ובבחירת האדם, אם תתנהג ביושר תדבק נפשו בקדושה ויזכה לאור הנצחיי, ואם תתנהג בעקלתון תדבק נפשו בטומאה (ויזכה) [ויבא] למיתה התמידית והיינו הכרת. ואם יזכה האדם במעשיו ישאב עליו נפש יותר זכה ופנימית, ואם יזכה יותר נותנים לו רוח שהוא קדושה אחרת והוא כפי שיעור דקות המלאך בקרוב, ואם יזכה יותר נותנים לו נשמה, וכן יעלה בנפש ורוח נשמה דאצילות. הנה תוספת החיים תלויים כפי כשרון המעשה ור"ל חיי הנפש ולא חיי הגוף, והענין כי אור הא"ס שופע ומשתלשל בשלשלת המדריגות עד הגיע אל אפס החיים שהוא המות, והיינו אור הא"ס שאינו מתפשט בחיצונים [שהם המות] כי המות אין בו חיים כלל:

והנה להיות ענין זה כך כאשר יעלה המצות וכשרון המעשה ממעשה בני אדם למעלה, הנה המצוה גשמית כי כל מצות מעשיות הם גשמיות, אמנם יש להם חיות והיינו שכמו שהגוף פועל גוף מצוה, כן החיים אשר באדם פועלים בה חיים, והחיים האלו הם למצוה כפי שיעור חיות האדם, אם האדם רשע ונפשו הכרתית וחיות הא"ס המתפשט בנפשו מועט, מפני קורבתו אל אפסת החיים שהוא המות כדפי', הנה מצותו יהיה בה מעט אור וחיות עד שכמעט אינו עולה למעלה לעולם השכר האמיתי, ופורעים לו למטה בעולם הזה בסוד ומשלם אל שונאיו וגו'. ואם נפשו חיה ואור הא"ס שופע בה ומאיר בה, וכ"ש אם יש בו רוח, וכ"ש אם יהיה בו נשמה, וכ"ש אם זכה למדריגת האצילות, הנה חיות המצוה יהיה גדול בתכלית, וכאשר תעלה מעשה המצות ההיא ויתעטר בה הספירה ההיא בסוד נשמת הצדיק, הנה הספירה נכללת בחיים תתאין והם ממש אור אין סוף השופע בנשמה, וזה על ידי כשרון התורה והמצות הנפעלות על ידו. וזמש"ל: