חנוכת התורה/נ"ך

קסח – הפטרה לפרשת זכור

ויאמר שמואל מה קול הצאן אשר באזני ויאמר שאול אשר חמל העם על מיטב הצאן למען זבוח לה' וגו'. הנה בפסוק הזה רבו הדקדוקים. ויש לפרש על פי מה דאיתא במדרש [הובא בבעל הטורים בפסוק מכשפה לא תחיה עיין שם] דמקשה אם אדם חטא בהמה מה חטאה ולמה צוה להרגם ומתרץ המדרש לפי שהעמלקים היו מכשפים והו מהפכים את עצמן לבהמות למען ינצלו לכך צוה להרוג אף הבהמות. והנה איתא בס"ח דאותן המהפכין עצמם לבהמות אף דכל הגוף נתהפך אבל גלגל העין לא יתהפך וכן הנחש לא נשתנה עיניו וכו'. והנה איתא במסכת בכורות אלו המומין בבהמה לפסול להקרבה גלגל העין דומה לשל אדם הוה מום ופסול לקרבן עיין שם. והשתא יובן הדבר ויאמר שמואל מה קול הצאן אשר באזני הא מחויבים להרוג אף הצאן מטעם שמא יש בהם בני אדם כנזכר לעיל. לזה שפיר השיב שאול אשר חמל העם על מיטב הצאן לזבוח לה' ומדלקחו אותן הבהמות רק לקרבן אם כן מסתמא בדקו אותם שלא יהיה בהם מום אם כן היו מוכרחים גם כן לבדוק שלא יהיה בהם בהמה שיהיה עיניה דומה לשל אדם דאם לא כן פסול לקרבן. ואם כן בודאי לאו אדם הוא שהפך את עצמו. אם כן אין לך להתרעם על מה שהנחתי אלו הבהמות:

קסט

עוד בהפטורה הנזכר לעיל ויאמר שמואל אל שאול לא אשוב עמך כי מאסת את דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל. ויש לדקדק איך הדבר תלוי זה בזה. ויש לפרש על פי מה דאיתא בכמה דוכתי מפני מה בחר הקב"ה מלך ראשון על ישראל מן שבט בנימין שהוא צעירן של שבטים רק דבשעת השתחות יעקב אל עשו השתחוו כל השבטים לפניו חוץ מן בנימין שעדיין לא נולד באותו הזמן. והנה כאן כתיב ששאל לו שמואל מה קול הצאן אשר באזני והשיב לו שאול אשר חמל העם על מיטב הצאן וגו'. ויש לפרש דכך אמר לו שמואל יען כי מאסת את דבר ה' ליקח צאן ובקר וסמכת לתרץ זה שאמרת לזבוח לה' הבאתי אך עדיין נשאר חטא מראית עין דהרואה יסבור שלקחת לעצמך ומעלת בחרם. ועל כרחך שאתה לא תחשוב מראית עין לשום חטא. אם כן גם אותך מאס ה' למלך. כי למה תמלוך אתה הלא אתה מצעירן של שבטים אלא רק מחמת שהשתחוו כל השבטים לעשו כנזכר לעיל. והנה לשיטתך גם הם לא חטאו כלום כי באמת לא השתחוו לעשו אלא להקב"ה. אלא שהיה מראית עין. אם כן לא לך יאתה המלוכה אלא יהודה. גבר באחיו לו יאתה המלוכה:

קע – שיר השירים

במדרש רבה על הפסוק מה יפית ומה נעמת. וזה לשונו מה יפית בלולב ומה נעמת בתשובה עד כאן לשונו. ותמוה. ויש לפרש על פי דברי הגמרא במסכת סוכה דרב סובר לולב אין צריך אגוד ור"י סובר דלולב צריך אגוד דכתיב זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצור. ויש לומר דאידך מאן דאמר סבירא ליה כמו שפירש רש"י בחומש בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע וכו'. והנה איתא שני טעמים למה כהו עיניו של יצחק חד טעם משום שלקח שוחד מעשו ועוד טעם מפני שהציץ בשכינה. והנה איתא במדרש שהשטן שואל להקב"ה היאך מקבל תשובה הא הוי כמקבל שוחד והשיב לו הקב"ה כשישראל עושים תשובם נקראים בנים ואב מבנו מותר לקבל שוחד. אם כן לפי זה ליכא למימר הטעם דכהו עיניו של יצחק משום שוחד דהא אב מבנו מותר. ועל כרחך צריך לומר מחמת שהציץ בשכינה. וזהו כוונת המדרש הנזכר לעיל מה יפית בלולב כלומר כאותו מאן דאמר דלולב צריך אגוד להיות יפה ונאה שום דכתיב זה אלי ואנוהו. וקשה דילמא הפירוש כאידך המאן דאמר שהיו מראין אותו באצבע. וצריך לומר דזה אינו דהא יצחק שהיה מסתכל בשכינה כהו עיניו. אך אכתי קשה דילמא כהו עיניו מחמת שלקח שוחד כנזכר לעיל. ועל כרחך צריך לומר דאב מבנו מותר וכו'. משום הכי מה יפית בתשובה דלפי זה שפיר מועיל תשובה:

קעא - רות

במדרש רבה רות. על הפסוק (א ג) 'ותשאר היא ושני בניה', אר"ח נעשית היא כשיירי מנחות, עכ"ל. ותמוה. ויש לומר דהיה קשה להמדרש על הלשון 'ותשאר' וגו', הא רובן נשארו ואין נקרא שיור כל שהוא יותר מחציו (עיין ביור"ד סימן מג). לזה מתרץ המדרש, כשיירי מנחות, דשם גם כן הרוב נשאר אחר הקמיצה ומכל מקום קראו הכתוב שיריים, דכתיב (ויקרא ו ט) 'והנותרת ממנה' ונקרא שיריים של מנחות. והיינו טעמא, דמה שניטל דהיינו הקומץ דסליק לגבוה הוא המתיר כל המנחה, אם כן שפיר נקרא בלשון שיריים אף שהוא יותר בכמות. אם כן כאן נמי נקרא שיריים, שכל שמת בעלה שהיה נכבד שפיר שייך שיריים אף שנשאר יותר:

קעב

במדרש רבה ותשב משדי מואב וגו' שמעה מרוכלים המחזירים בעיירות כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם. ויש לדקדק מפני מה דוקא מרוכלים. ויש לומר דהנה איתא בגמרא דאנשי עיר זו יכולים למחות באנשי עיר אחרת שלא יביאו סחורות למקומם. חוץ ברוכלים המוכרים שמנים וקישוטי נשים אין יכולים למחות. והנה איתא דבשנת רעבון אסור לשמש. נמצא דבשני רעבון מותר למחות גם ברוכלים. וזה הוא כוונת המדרש שמעה מרוכלים המחזירים בעיירות דידעה זאת מחמת הרוכלים שמחזירים בעיירות ואין מוחה להם שמע מינה שנפסק הרעבון:

קעג

במדרש רבה ויצבט לה קלי וגו' אלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו ויצבט לה קלי ותאכל תשבע ותותר עגלות פטומות היה מאכילה וכו' עיין שם. ותמוה. ויש לומר דכוונת המדרש כך הוא. דהנה איתא בדברי חכמינו זכרונם לברכה מפני מה גרים בזמן הזה מעונים מפני שאין בקיאין בדקדוקי המצות. והנה איתא במסכת ברכות איך לא אשא להם פנים אני כתבתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקין מכזית עד כביצה עיין שם. אם כן יש לומר דכוונת בועז היה להבחין אותה אם היא בקיאה בדקדוקי המצות והא דנתן לה דבר מיעוט לא היה מצד קמצנות רק דהיה רוצה לראות אם מדקדקת לברך. והנה איתא עוד שם במדרש על הפסוק ויצבט לה קלי קליל זעיר בראשי אצבעותיו וברכה שרתה במעיה של אותה צדיקת או ברכה שרתה באצבעותיו של אותו צדיק דכתיב ותאכל ותשבע ותותר וכו' עד כאן. נמצא דלפי זה לא הועיל לו בחינתו דהא היתה מחוייבת בברכת המזון מן הדין. והשתא יובן הענין אלו היה יודע בועז וכו' ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר. דהיינו דאותו המעט נתברך ובאמת שבעה לה נפשה מזה המעט ותהיה מחויבת בברכת המזון מן הדין אם כן פטומות היה מאכילה. דהרי באמת היה רוצה ליתן לה הרבה ורק משום הבחנה עשה זאת והרי לא הועיל הבחנתו אם כן פטומות היה מאכילה. דבאמת היה נדבן גדול:

קעד

איתא במדרש על הפסוק ויתן ה' לה הריון אותה לילה מת בועז. ויש לומר דנפקא להו משום דאיתא במדרש דרות ילדה לרע"א ימים כמנין הריון. נמצא דהפסוק מורה שנתעברה אותה הלילה וילדה לרע"א. וקשה מנא ידעינן זאת דילמא נתעברה אחר כך. משום הכי צריכין לומר דבאותה הלילה מת בועז אם כן לא היה אצלה אחר כך כלל אלא רק אותה לילה ונתעברה דייקא באותה לילה וילדה לרע"א:

קעה - יהושע פרק ה

איתא בילקוט רמז ז' וזה לשונו כשאמר המלאך ליהושע של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא וגו'. אמר לו המלאך לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן ועכשיו וישבות המן ולכך של נעלך להתאבל על התורה עד כאן לשונו. והנה כל העובר ישתומם על דברי המדרש הללו הלא בפסוק כתוב טעם אחר כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא אבל לא מטעם אבילות. ויש לפרש דהנה אתא שם גם כן בילקוט דאותו היום שנגלה המלאך ליהושע היה בשבת וזה מוכח גם כן בפסוקים דוק ותשכח. והנה קיימא לן דאבילות בפרהסיא אינו נוהג בשבת. ואם כן כיון שאמר המלאך ליהושע שצריך להתאבל על התורה קשה איך עשה יהושע ושלף נעלו הא זה מקרי אבילות בפרהסיא. לזה אמר הכתוב טעם אחר כי המקום קודש הוא אם כן תוכל לומר בפני העולם תירוץ אבל באמת היה הטעם משום אבילות. ולכך דרש המדרש ילקוט הטעם משום אבילות התורה:

קעו - מלכים א פרק א

ואדניהו ירא מפני שלמה ויקם וילך ויחזק בקרנות המזבח וגו'. ויש להקשות דכאן משמע שלבסוף פטרו המלך לשלום ואף שהיה חייב מיתה כמו שפירש"י על שם המדרש תנחומא אמר הרוגי בית דין נקברי בקברי בית דין אמות כאן ואקבר בקברי אבותי עיין שם. אם כן משמע דקרנות המזבח קולטין. ולקמן בסי' ב' גבי יואב כתיב וינס יואב אל אוהל ה' ויחזק בקרנות וגו' ולסוף אמר שלמה להורגו. ואם כן משמע דקרנות המזבח אין קולטין וזה סותר מעשה דאדניהו. וגדולה מזו קשה דבש"ס במסכת מכות דף י"ב ע"א אמר רב יהודה אמר רב שתי טעיות טעה יואב באותה שעה דכתיב וינס יואב אל אוהל ה' ויחזק בקרנות המזבח טעה שאין קולט אלא גגו והוא תפס בקרנותיו וכו' עיין שם. אם כן פשיטא דקשיא על מעשה דאדניהו דנראה דאצלו היו קולטין אף הקרנות:

קעז - ישעיהו פרק א

איתא במדרש על הפסוק אם יהיה חטאיכם כשנים שמסודרים מששת ימי בראשית אז כשלג ילבינו ואם לאו לא אמחול לכם. ויש לפרש על פי מה דאיתא בגמרא דכך הוא דרכו של היצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך ועבוד עבודה זרה. אם כן שפיר מיושב דברי המדרש הנזכר לעיל אם העבירות מסודרין דהיינו מקודם עבירה קטנה ואחר כך גדולה אם כן מוכח דהוא מחמת הסתת היצר משום הכי מוחל להם דמי מעכב שאור שבעיסה מעכב. אבל אם העבירות אינם מסודרים רק שעשה עבירה גדולה מקודם אם כן זה לא בא מכח הסתת היצר הרע על כן לא אמחול להם:

קפא - יחזקאל פרק לז

בן אדם התחיינה העצמות האלה ואומר ה' אלקים אתה ידעת וגו'. ויש לפרש על פי מה שהקשו התוס' במסכת בבא מציעא האיך החיה אליהו את בן הצרפית הא היה כהן ואיך טימא את עצמו. ותירצו לפי שהיה יודע בבירור שיחייהו אם כן הוי כפקוח נפש עיין שם. אם כן יש לומר דכך אמר לו הקב"ה התחיינה העצמות האלה פירוש אם ברור לך שאתה מאמין שיחיו העצמות אזי מותר לך לטמא את עצמך דהא יחזקאל כהן היה. והשיב לו אתה ידעת פירוש שאני מאמין בדבריך וחלילה לי להיות מסופק בדבר:

קפב - הושע פרק ז

כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים. יש לפרש על פי מה דאיתא במסכת חגיגה דף י"ג ובמדרש הובא בילקוט יחזקאל. כתוב אחד אומר ארבע כנפים לאחד וכתוב אחד אומר שש כנפים לאחד ר"י אומר קודם מעשה עגל היה ארבע ואחר כך הוסיף עליהם עוד שנים לכסות רגליהם כי רגליהם דומה לרגל עגל כדי שלא לזכור מעשה עגל. ואיתא עוד שם בגמרא בשעה שנחרב הבית המקדש ניטלו שני כנפים חד אמר האמצעים ניטלו וחד אמר התחתונים ניטלו עד כאן. וזהו שאמר הפסוק כרפאי רצה לומר כשנחרב הבית המקדש דזה היה רפואה לישראל דהשליך חמתו על העצים ואבנים וניטלו אז שני כנפים ולמאן דאמר התחתונים ניטלו אם כן נגלה עון אפרים שהוא עון העגל אשר היה מכוסה מקדמת דנא על ידי שני כנפים. והנה לפי אידך המאן דאמר הנזכר לעיל דהשני האמצעיים ניטלו יש לפרש הא דאיתא בס' הבהיר (הובא במטה אהרן על הגדה של פסח) בשעת החורבן של בית המקדש אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם נתמעט כבוד מלכותך עד כאן. והוא תמוה. אבל לפי הנזכר לעיל ניחא בהקדם עוד מה דאיתא בס' עשרה מאמרות שנכתב על השש כנפים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. דהיינו על ב' כנפים הראשונים היה נכתב ברוך שם. ועל האמצעים כבוד מלכותו. ועל התחתונים לעולם ועד. והנה כבר כתבנו דבשעת החורבן ניטלו ב' כנפים דהיינו האמצעים ושם היה כתוב כבוד מלכותו. וזה שאמר נתמעט כבוד מלכותך. ויש לומר גם כן משום הכי מתפללים גלה כבוד מלכותך:

קצ - איוב פרק יד

בפסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד. יש לפרש על פי מה דאיתא במסכת סנהדרין דף ל"ט אמר ליה ההוא אמגושא לאמימר מפלגך לעילאי (פי' מחצייך ולמעלה) דהורמיז. מפלגך לתתאי דאהורמיז (פירוש הקב"ה. רצה לומר שהאמגושי היה נוטה למינות שחס ושלום מי שברא הרוחני לא ברא הגשמי). אמר ליה אם כן היכי שביק ליה אהורמיז להורמיז לעברא מיא בארעיה (פי' היאך מניח אהורמיז להורמיז להעביר מים בארצו שכל מה שאדם מכניס דרך פיו מוציא דרך הנקבים התחתונים) וכו' עיין שם. אם כן מוכח מזה הואיל ומניח להעביר דרך שם שהכל רשות אחד ואל אחד. והנה דבר ידוע הוא שמדם האשה נעשה חלב טהור להניק הוולד והוא גם כן עובר דרך שם ממטה למעלה. נמצא מוכח שאל אחד בראנו. לזה אמר מי יתן טהור מטמא לא אחד. פירוש בלשון בתמיה הואיל דמטמא נעשה טהור אם כן מוכח שהקב"ה הוא אחד ואין שני לו:

קצא - שם לא

אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי ומה אעשה כי יקום אל וכי יפקוד מה אשיבנו. והנה לכאורה קשה מדוע תפס רק העון ממשפט עבדו ואמתו דאז מה יעשה כי יקום אל. ולא עון זולתו. וי"ל דהנה הדין הוא דעבד יוצא בשן ועין ושאלו לרב האי גאון שאלה באופן כזה דאם העבד הכה את אדונו או הפיל שינו תחלה ואחר כך הפיל האדון להעבד את שינו או סימא את עינו אם העבד יוצא לחירות בכהאי גוונא. והשיב רב האי גאון ז"ל שדבר זה חפשתי בש"ס בבלי וירושלמי ולא מצאתי גילוי לדין זה. אך יש לפשוט ממה דאמרינן בגמרא במסכת ברכות יסורים ממרקין עונותיו של אדם קל וחומר משן ועין מה שן ועין שהוא רק אבר אחד עבד יוצא בו לחירות יסורים שהם בכל גופו של אדם על אחת כמה וכמה. ועתה אם נאמר היכא דהעבד התחיל בתחילה למרוד באדונו אינו יוצא בשן ועין אחר כך. אם כן קל וחומר פריכא הוא דהא האדם התחיל תחלה למרוד בהקב"ה. אלא על כרחך דגם אם העבד התחיל בתחלה למרוד באדונו גם כן הדין דיוצא בשן ועין עד כאן. וזה אמר איוב אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי. עמדי דייקא פירוש אם הם מריבים עמדי תחלה. אם אז אגיד שלא יצאו לחפשי אם כן מה אעשה כי יקום אל. אם זאת איפוא לא יהיה קל וחומר דיסורים ממרקין את העון. לכן אין אני ממאס משפט עבדי ואמתי אף כי יריבון עמדי ואז הקל וחומר טוב כנזכר לעיל ואין לי עון כי היסורים ממרקין עונותי: