חנה אריאל/תזריע
"וידבר הוי' אל משה לאמר. אשה כי תזריע וילדה זכר"
[עריכה]הפשט, קשה להבין מהו "היא העולה", ומהו "תורת העולה" בזה:
אמרו בגמרא - אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. איש מזריע תחלה יולדת נקבה. וי"ל הענין בטעמו. וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה. ופירוש מ"ש כימי נדת דותה היינו שלא ביאר כאן משפטי הטומאה של היולדת מה הם. ועז"א כימי נדת דותה שדיני טומאה זו כדין הטומאה של הנדה. וביום השמיני ימול. י"ל שבפרשיות הללו אינו מדבר רק בעניני טו"ט . ולמה הזכיר דין המילה. וכבר נאמרו דיני המילה בפרשת לך לך. ורז"ל אמרו מפני מה מילה בשמיני כדי שלא יהיו הכל שמחים (בשמחת ב"מ ) ואביו ואמו עצבים. וי"ל הלא גם קודם מ"ת כתיב ובן שמונת ימים ימול וגו' ועדיין לא הי' דין טו"ט נוהג. אח"כ פרשת נגעים כתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן . ובפרשת מצורע וידבר ה' אל משה לאמר זאת תהי' תורת המצורע . ואח"כ וידבר ה' אל משה ואל אהרן דין נגעי בתים. ואח"כ דין איש כי יהי' זב מבשרו וגו' נאמר ג"כ אל משה ואל אהרן. וצוה הכהן ולקח שתי צפורים חיות טהורות . ואמרו בגמרא הוא עשה מעשה פטיט לפיכך מביא הקרבן פטיט מלשון פטפוטי עופות. הוא עשה מעשה פטיט היינו לה"ר. שהנגעים באין על לה"ר. ובפרשת שמיני וידבר ה' אל אהרן יין ושכר וגו' נאמר לאהרן לבד. ובדיני זאת החי' אשר תאכלו כתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן . י"ל כל השינויים הללו. אמרו בגמרא ר"י אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באוהל מועד. רבי עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באוהל מועד ונשתלשו בערבות מואב.
כבר נתבאר בפהקו"ד ענין המצות שהוא שבמ"ת אנכי ולא יהי' לך שמפי הגבורה שמענו בא בישראל הכח אלקי שכשיעשו הם דוקא מצוה כמאמרה תהי' מצוה שהוא שם הוי'. י"ה נחלף בא"ת ב"ש על מ"צ. והיינו שבמצוה שעושים ישראל הם מביאים כח הוי' ב"ה בעולם. דהיינו הוי' אלקית נצחיית (וכמשי"ת לפנינו בענין וילדה זכר). רק שהוא מתן בסתר כמ"ש בכ"ד לכן נחלף הי"ה. וענין הכח הזה בישראל לעשות המצוה ולהיות העבירה נקראת בשם עבירה כמ"ש עד שלא באת לידי מדה זו כמשנ"ת בפהקו"ד. הוא כח הרמ"ח איברין ושס"ה גידים עליונים. והוא בחינת הדכורא כמש"ל פרשת שמיני. ובנין המשכן הוא בחינת הנוקבא (דפרצוף הארה). כנזכר שם שהוא בחינת ההעלאה ממטלמע"ל . ובחינת התפעלות אלקות בישראל בבחינת ושכנתי בתוכם להיות דירה בתחתונים כמבואר שם באריכות . והנה מה שבאו כל המצות בפרט בדבר ה' אל משה לאמר לישראל. היינו שידעו מה לעשות שהגם שהכח לעשות ניתן להם. אע"פ כן צריך לבוא בבחינת משה שהוא הדעת לכל ישראל. שידעו מה שיעשו תכונת המצות. אך ידוע שמן התושב"כ א"א לידע תכונת המצות על בוריין כ"א מתושבע"פ שבה יתפרשו המצות היטב כדת מה לעשות. א"כ לכאורה בשביל ידיעת המצות בתכונתן לא הי' צריך לבוא ע"י משה בתושב"כ. אמנם הענין הוא דתושבע"פ מקבלת מתושב"כ דוקא כידוע שז"ש בגמרא מנלן מנה"מ וכו'. ושרש ותמצית הדברים שע"י תושב"כ שנתנה ע"י מרע"ה שהוא בחינת הדעת דנש"י בא ענין המצוה עצמה שניתנה במ"ת כנ"ל אל בחינת ידיעה והרגשה בנש"י. וד"כ הוא סודות וטעמי המצות. אבל אין הכוונה לידע תיבות הסודות והכוונות שאין זה נקרא ידיעה כמ"ש פרשה שמיני . ולכל הפחות נקרא בחינת ידיעה בסודות וטעמים כשיש לו איזה התפעלות מן הידיעה ואפילו בחינת התפעלות נשמה הנזכרת פרשה הנ"ל (ונקרא בכתבים נשמה דער הערינש) ולמעלה מזה כשיבוא לו בחינת התפעלות אלקות מן הכוונה. ובחינת הידיעה כזו נמצא אלינו ע"י התושב"כ ע"י מרע"ה בחינת הדעת דכללות נש"י כנ"ל. ובזה יש לפרש דר"ע הנ"ל כללות ופרטיות נתנו בסיני. פירוש שבאו כח המצות בפרטן באברין וגידין של ישראל מקבלי התורה. ויוכל לבוא בחינת התפעלות הנשמה מזה הכח לבד ע"י מרע"ה בחינת הדעת. ונשנו באוה"מ שיהיו ידועים לישראל שיתפעלו בהן התפעלות אלקית דושכנתי בתוכם באוה"מ. ונשתלשו בערבות מואב בבחינת פרצוף העיקרי וק"ל . (וגם סברת ר"י דעת לנבון נקל ע"ד שטפת הדכר הנ"ל מתפשטת ומתפרשת לאברי וגידי הולד בבטן הנוקבא דוקא). והמבין יבין שזהו ענין יחוד קובהו"ש . ובמה שנתנו כללות ופרטות בסיני כאמור היחוד הוא מגיע רק בשרש נש"י והנשמה עצמה אינה מקבלת אלא לפי ערך כחה כמובן ממשנת"ל . וע"י ושכנתי בתוכם באוה"מ נשנו שם המצות שיהי' ע"י המצות יחוד קובה"ו גם בתחתונים והיינו התפעלות אלקיית ממש ודירה בתחתונים כמשי"ת. וזהו ענין מ"ש והאר עינינו בתורתך ודבק ליבנו במצותיך. פירוש כמשנ"ת שהמצות הן אברין דמלכא שנתנו לישראל וכשעושים המצות בפו"מ בעולם ה"ז דירה בתחתונים. רק שאין זה דירה ממש בגוף מעשה המצוה ובגוף האדם העושה כי הם אינם מרגישים ויודעים מענין שם הוי' הנעשה במצוה כנ"ל. אבל מ"מ אומרים אשר קדשנו במצותיו שבהעלם עכ"פ באה ונמשכת קדושה עליונה בישראל ע"י מעהמ"צ . והיינו שמתגלה בהן בשעת מעשה הכח דאברין דמלכא שניתן להם בסיני כנ"ל. ועי"ז הגילוי מתקדשים גם הם בכחות הטבעים שלהם שבמעשה המצוה. אך אם הם עושים בכוונה ודעת כאמור הרי בא זה הגילוי גם במורגש בהתפעלות הנשמה או בהתפעלות אלקית כנ"ל. ואותה אנו מבקשים ודבק לבנו במצותיך. פירוש שיהי' הלב דבוק בעת מעשה המצוה וגם שיהי' הדיבוק הזה קיים לע"ו לא יסור ממנו. והמשל לזה באדם גדול המקרב את הקטן הנמוך ממנו הרבה במדריגה ומחבקו ומנשקו. הנה החיבוק והנשוק הוא רק לשעה קלה ואחר כך נפרדים הגופים זה מזה. אבל סיבת החיבוק היא התקרבות נפש הגדול אל נפש הקטן. וכשהקטן מרגיש את זאת ומתפעל מזה. יתרומם הוא בנפשו. ותתגדל גם היא ותשאר דבוקה בנפש הגדול לעולם לא יפרד ממנו. וב' הדברים הללו. א' רוממות הנפש מגדולתה. ב' דיבוקה בנפש הגדול הם ענין אחד. כי גדולתה ורוממותה הוא מן הדיבוק הזה כשהיא דבוקה בגדול כמ"ש זנבא דארי' ארי' הוא. וכאשר נפש הקטן איננה מקבלת גדלות ורוממות מן מה שהגדול מחבקו בגופו הרי כמו שהחיבוק נפסק לגמרי בעת שמרחיק מחיבוק. כך חבור הנפשות של הקטן בגדול נפסק לגמרי. ומזה יובן עומק הנמשל עפ"י משנ"ת שהמצות הן בישראל כח אברין דמלכא. וכשהן פועלים עם הכח הזה מעשה המצוה בכח הגוף ובעולם ה"ז ענין יחוד קובה"ו ודבת"ח . אך כשאין שם התפעלות הרגשה מזה הרי כשנגמר מעהמ"צ ושוב אינו עוסק בה הרי מסולק מגופו (וגם מנפשו המלובשת בגוף להחיותן. ולאפוקי הכח שמאברין דמלכא שהוא אינו בא בבחינת חיות לגוף והבן) ומעולם גילוי כח האברין דמלכא. אבל כשיש שם התפעלות הנשמה במורגש אזי מתרבה ומתגדל ומתקדש הגוף וחייו. שהוא נפשו לע"ו (ועיין לקמן). ומ"ש והאר עינינו בתורתיך. פירוש האר עינינו הבקשה הוא שיתן תוך כח הראי' ראי' טובה מחודשת נוספת על כח הראי' שיש לה. והמשכיל יבין שמעלת ההרגשה במצות הנ"ל בענין ודבק לבנו הוא ג"כ בחינת ראי' מאור המאיר מן כח המצות שבישראל (כח הדכורא). שמתפעלת ממנו הנפש והגוף (בכח בחינת הנוקבא). שעי"ז נעשה דביקות וחבור תמידי לחשוק במצות. אבל הבקשה והאר עינינו בתורתיך הוא ענין הקדושה דוקא כידוע שקדוש הוא נבדל. והיינו מ"ש ותורה אור. וכידוע על מ"ש וירא אלקים את האור כי טוב שפירשו רז"ל בו כי טוב לגנוז. והיכן גנזו בתורה לצדיקים העתידים לבוא בעולם. שע"י התורה יגיעו הצדיקים אל מדריגת האור שנברא ביום הראשון שבו הי' האדם צופה מסוה"ע וע"ס . שזהו ענין ראי' אלקית נבדלת מן כל האדם. והוא דביקות חכמה וכח ראי' שהוא מן החכמה שבאדם אל הכח הפועל האלקי שבעולם. ואותה אנו מבקשים שיאיר עינינו בתורה שלא יהי' העולם מורגש נפרד לעינינו אלא שיהיו עינינו מאירות ורואות מי ברא אלה. וזהו ענין קדושת הנר"נ שנעשו נבדלים בהרגשתם מהרגשת סתם כח האדם שגנוז האור ממנו.
ועם זה י"ל מ"ש עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. שאור המצוה המאירה מכח הדכורא אל כח הנוקבא הנה כשהאדם עובר עבירות מכבה את האור הזה וכח המצוה נופל לחיצונים ר"ל. אבל אין זה מכבה את התורה באור המאיר ממנה כנ"ל שזה לא נפסד ממנו ומיד שפירש מן העבירה ומתחרט עלי' יוכל לאחוז בסנסני הקדושה האלקית בהשגה והתבוננות וכמבואר להלן בדרוש זה. והנה יש ענין איסור והיתר טומאה וטהרה כשר ופסול כידוע. וביאור הדברים ברוחניות הנפש. וכן הוא הדין בגשמיות. טומאה הוא כמ"ש עבירה מטמטמת לבו של אדם. והיינו שאין נמצא בנפשו ולבו כח להתפעל מקדושה אלקית השוכנת אתו בתוך טומאתו אפילו בקיום מעשה המצות ועוסק בדברי קדושה המה רחוקים ממנו בתכלית כאלו אין לקדושה שום שייכות אליו כלל. ולעומת זה הוא הטהרה שהגם שאינו עוסק עתה בדברי קדושה מ"מ טהור הוא. ובידו להתקדש בקדושתו של מקום תיכף כשירצה כענין אשר קדשנו במצותיו וכה"ג וכמש"ל . ולכן המת הוא אבי אבות הטומאה שכיון שכבר מת אין יכול להרגיש דבר. וככה מי שח"ו נפשו האלקית כבר נכרתה מלפני ה'. הרי זוהי תכלית הטומאה שאינו יכול להתקרב כלל אל הקדושה. ויש אב הטומאה הוא כמשל מי שנתקררה ידו או רגלו עד שאינו יכול להשתמש בה כי איננה מתפעלת מכחות נפשו הבאים להזיז האבר והוא אינו ניזוז. והנה הרי הוא כמת. אך לא מת לגמרי. וע"י רפואות יוכלו לתקן את האבר לשוב לחיות בחיי כחות הנפש. אך כ"ז שלא נתרפא הרי האבר ההוא כמת ממש שאינו מתפעל מנפש החי'. וולד הטומאה הוא כמשל מי שידו נפוחת מחמת מכה שהחיות ישנה בקרבו בשלימות. רק שמחמת קלקול גוף דם האבר אין יכול להשתמש בו בכח נפשו ואם מתחיל להזיזו בכח נפשו כואב לו הרבה. ואין זה כמו שלא יכול להזיז האבר כלל מחמת שנפשו מסולקת ממנו לגמרי כנ"ל. אבל בזה נפשו בקרבו רק שהזזה קשה עליו לסובלה. זהו ענין טומאה וטהרה. וענין איסור והיתר הוא שנפשו מחי' את גופו בשלימות. רק שהוא אסור וכבול בכבלים עד שאינו יכול להתפשט בכחותיו כרצונו כלל. וזולתו יכול לגלגל אותו בקל על איזה מקום שירצה. ככה העובר עבירה ונתחרט עלי' רק שלא עשה תשובה כלל. אפילו עזיבת החטא לא קבל עליו רק לפי שעה מתחרט וכמרז"ל רשעים מלאים חרטות ואעפ"כ אין נמנעים מלחטוא. הרי אסור וקשור בידי חיצונים וכל מצות ומע"ט שיכול לעשות עושה וגם בשעה שמתחרט יכול להינות גם מהקדושה אלקית. אבל הכל הולך לחיצונים ח"ו כידוע בכאריז"ל . וענין כשר ופסול הוא. שהפסול היינו כמו מטבע שנפסלה שאינה הולכת במו"מ וא"א לקנות עמה כלום. וע"ד המשל הזה הוא שטומאה היינו כמשל שהכסף מתקלקל ונעשה סיגים ומחמת זה אינו הולך במו"מ. וזה אין לו תקנה כ"א ע"י היתוך בכור להוציא הסיגים מן הכסף וכו'. אבל מטבע שנפסלה כספה שלם בשלימותו. רק שאין עליו צורה ראוי' לילך במו"מ. ככה יובן ענין הפסול בנפש אדם שאינו חוטא ועובר עבירות. אבל אינו יודע כלל מטיב ענין האלקות. ואין לו שום כח בנפשו איך להתקרב אל ענין אלקי כי אינו מרגישו כלל (וע"ז נאמר והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים. וכן הוי מתאבק בעפר רגליהם וכו'). ועפי"ז יובן מה שהאיסור גורם שהתומ"צ שעושה הולכים לחיצונים אם לא עשה תשובה. ולמקום קדוש יכול ליכנס. וגם קדש יוכל לאכול. רק שעכ"ז יהי' יניקה לחיצוני' שהוא אסור וקשור אצלם. אבל הטמא היינו שפגם נפשו ע"י חטאים ועונות ואף שעזבם עזיבה לגמרי רק שלא עשה תשובה כראוי ונפשו פגומה מרוב עונה הוא אינו יכול לבוא אל הקדש כלל. אך ממע"ט שעושה אין שם יניקה לחיצונים. וביאור הדבר שהטומאה הוא שירד האדם להיכלות הטומאה ושערי הקדושה ננעלו בפניו (כידוע שיש היכל וכלי ואור. ובטומאה הפגם הוא שנופל להיכל טמא בכלי ואור שלו). ולכן ואל המקדש לא יבוא כלל כי סוגרו דלתיים כנ"ל. אך כח מעשי המצות שהוא מבחינת סוכ"ע ישנו אצלו בתוך טומאתו. כי הטומאה אינה אלא לענין קדושה שהיא התפעלות מאלקות כנ"ל. אבל לא לענין כח האלקי דמ"ת וענין מעשה המצות בפו"מ. והאיסור הוא להיפך שאינו שרוי בהיכלות החיצוני' רק שהוא אסור וכבול בידיהם. ולכן יכול לקיים בנפשו הכל מצוה וקדושה רק שעל הכל מושלים החיצונים שהוא אסור בידיהם וזהו שהאור שלו קשור ואסור בידי החיצוני'. וענין פסול הוא שהכלי שלו מקולקל ואין לו במה לאחוז בסנסני הקדושה. אבל אין הוא בהיכלות של טומאה ולא אסור בידי החיצונים כלל. רק שאין לו בחינת הכלי לקבל מקודש.
ואחר כ"ז יש לבוא לביאור הפרשה. וכמשנת"ל שהתורה שבכתב באה להוסיף כח בישראל בכח בחינת הדכורא שיגיע ויתחבר לנוקבא בבחינת התפעלות אלקות שיש להם על ידי המשכן. אך בענין הטומאה יש בזה תוספת ענין מן התורה גם בבחינת הנוקבא. וזוהי מצות והזרתם את בנ"י מטומאתם. פירוש כידוע שמלכותו בכל משלה אפילו בקליפות. ולכן רגלי' יורדות מות להחיות היכלות החיצוניות והטומאה. וע"י שמירת דיני הטו"ט מחזירים אותו הדרך והכח שהי' יורד לחיצוניות אל הקדושה. ונמצא שיש במצות טו"ט בחינת כח הדכורא היינו בר טומאה (כמו בן מצות). משא"כ הבהמה אין לה טומאה בחיי'. ומה שגזרו שיהיו כזבים מבואר במ"א . וכח הנוקבא היינו חזרת אותו הכח היורד ממנה כנ"ל. ולכן נאמר בדיני טו"ט וידבר ה' אל משה ואל אהרן שני השושבינין דדו"נ . כי לשניהם בא בבחינת תוספת כח מצוה זו. וכן באיסור והיתר. כי הנה ארז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ואבי שבשמים גזר עלי. פירוש שלא יאמר אי אפשי אף שהוא טוב למאכל אך לפי שהוא אסור במל"ת א"כ הוא מזיק לגידי נפשי. לכן אי אפשי בו כלל. שזהו מבחינת הדכורא לבד. אלא צ"ל אפשי מצד הטבע מבחינת הנוקבא שרגלי' יורדת כנ"ל. ולכן אפשי לימשך אחריו. אך אבי שבשמים גזר עלי להחזיר אותו הכח שלא ימשך להיות במעשה הדבר איסור ויוחזר לקדושה. ולכן גם זה נאמר לשניהם למשה ולאהרן. ומצות יין ושכר אל תשת איננה רק בחינת תוספת כח ועוז בבחינת הנוקבא שלא לבוא בגבורות בכל עניני שימושה להתקרב אל היחוד כ"א בתוקף כח היחוד עצמו. והמשל לזה שיש בן שמחזיק א"ע שאינו מוצא חן בעיני אביו והוא משתדל בכל מאמצי כחו למצוא חן. זהו בבחינת הגבורות. אלא להיות כבן שאינו דואג כלל להשיג מציאות חן כי מחזיק א"ע ככרעא דאבוה שמסתמא יש לו חן בעיניו כי עצמו ובשרו הוא. וכל מה שמשתדל לעשות נח"ר לאביו הוא ג"כ רק מחמת זה שהוא עצמו ובשרו. וזהו בבחינת העלאה ממטלמע"ל. וכן הוא מלמעלמ"ט להורות את בנ"י יהי' ג"כ בכח היחוד בבחינת החסדים דוקא ולהבדיל בין הקדש ובין החול הכל יהי' בבחינת אבי שבשמים גזר עלי וכרעא דאבוה הוא. והיינו כח היחוד הנ"ל. וממילא מובן שאין זה אלא לענין ההתפעלות מאלקות דמצוה וקדושה שישנה כבר בישראל בכח המ"ת שתהי' ההתפעלות בשלימות כח היחוד ולא תוספת כח בבחינת אברי וגידי הנשמה מתומ"צ להפעיל ההתפעלות. ולכן לא נאמרה מצוה זו רק לאהרן אף שהכל ע"י משה. וכמ"ש פרשת שמיני מכון לשבתך פעלת ה' .
עוד יש להקדים ענין יצירת הולד מ' יום. ידוע ענין הבירורים דתהו. ועיקר הבירור והתיקון הוא לעשות בחינת אדם. כי האדם הוא הוי' שלימה. כלומר מציאות קיים שהוה תמיד. משא"כ הנמצאים בעוה"ז הכל הוא הוה לפי שעה ונפסד אחר זמן אין זה הוי' שלימה. שהרי ההוי' זאת חוזרת להעדר. אבל אדם גם כי ימות סופו לחיות בתחה"מ. וגם קודם תחה"מ הנשמה שבאה בגוף לעוה"ז הוא מציאות קיים לעד בעוה"ז. שגם כי תסתלק למקומה תביא עמה לבושין שנתלבשה בהם בעוה"ז בתומ"צ. א"כ הכחות הנמצאים להנשמה בעוה"ז הם הוי' קיימת לעד. הוי' עולה כ"ו דהיינו כ"ו נקודות בזמן. שמחבר נפש לעולם כמ"ש במ"א . וגימטריא של הוי' כ"ו בא החבור בכ"ו ימים. אך הוי' הוא ענין כללי. והגבלת מהות ההוי'. ר"ל מה נתהווה. הוא ז' ימי הבנין כי ו"ק הן פרטי בחינת הגבול ועם נקודה האמצעית הן ז' כידוע בסה"ק. וגם זה הוא בכלל הבירור מתהו שהז' בחינות הן תמונת ההוי'. וזהו אחר שכבר נתבררו. אבל מהות הבירור הוא דחיית הפסולת ובירור הטוב. כמו על דרך משל הבא לרפאות את החולה שמחמת איזה קלקול נופל למשכב ואינו יכול להשתמש בנפשו וגופו כרצונו. צריך הרופא לדחות את הקלקול ואחר כך יראה להבריא את הכחות שהיו מעורבים בקלקול. ומחמת זה הוחלשו בעצם כחם. וע"י הרפואות יחלימם וישיבם לאיתנם הראשון. כמ"כ יובן בענין הבירור מתהו לבוא לבחינת אדם בתמונת הגבול דז' ימים צריך תחלה ז' ימים לדחיית הפסולת ועוד ז' ימים לאותן בחינות הטוב שיצאו מן הפסולת שיהי' בבחינת הוי' קיימת דוקא. כמשל הבראת הכחות הנ"ל אחר הסרת החולי מהם. והכל ביחד הוא מ' יום. והנה בירור הזכר די לו במ' יום. אבל הנקבה הנה היא איננה מציאות לעצמה אלא מאיש לוקחה זאת כתחלת בריאותו של אדה"ר ויקח אחת מצלעותיו וגו' ויבן את הצלע וגו'. א"כ כשצריך להתברר מתהו בחינת נקבה צריך לברר תחלה בחינת זכר שממנו יבוא אל הבירור בחינת נקבה. שזהו בנינה של הנקבה שיתברר הווייתה מן התהו שהכל בא מבירורים דתהו כנ"ל. ולכן צריך לנקבה מ' יום שני פעמים ועיין מזה במ"א . וזהו איש מזריע תחלה הרי הוא מברר בחינת זכר. ואח"כ כשמזרעת הנקבה היא מבררת בכח הזכר דזרע האיש הוויית בחינת נקבה שמתהוית מן הזכר כנ"ל. אבל אשה כי תזריע תחלה ותחלת הבירור הנה הוא ודאי בחינת זכר כנ"ל דנקבה לא תמצא בלא שיקדים לה זכר. והאיש המזריע אח"כ ממנו לא יבוא בחינת נקבה כי הוא בעצמו זכר משפיע ולא מקבל וגם זרעו כן והבן. ולכן וילדה זכר. והנה שעת הלידה היא שלימות ההוי' דיצירת האדם ואז הוא תכלית הבירור מתהו בבחינת אדם בעוה"ז (משא"כ בבטן אמו ראשו מונחת לו בין ירכותיו ולא בצורת אדם בעולם). לכן צריך לו אותן מ' יום הנ"ל ביצירה כדי שיהי' הוי' שלימה ותמימה בעוה"ז. ולכן ז' ימים הראשונים שהם דחיית הפסולת. והיינו היולדת שממנה בא לידת הולד להויה בעוה"ז היא דוחה את בחינת הפסולת בז'. ולכן וטמאה ז' ימים וכו' כמשי"ת. וזהו ככל המצות שהם תוספת כח בבחינת דכורא שיעשה כתורה וכמצוה שמזה יבוא ע"י כח ההשגה ודעת שמקבלים ממרע"ה כנ"ל להפעיל התפעלות אלקות בנפשו וכו' כנ"ל. ומה שע"י שמירת דין הטומאה יש ענין והזרתם את ב"י מטומאתם כנ"ל אין כאן מקומו. ולז"א כימי נדת דותה פירוש האמורה למשה ולאהרן גם שניהם דוקא כנ"ל. אבל כאן לא נאמר אלא למשה לבד. והנה ארז"ל זכר בא לעולם שלום בא לעולם כי הזכר בא מבחינת החסדים דתיקון. והשלום הזה עור הערלה מכסה עליו כנ"ל שבז' ימים הראשונים עדיין לא יוכל לבוא לעוה"ז כ"א מעורב בבחינת התהו. ואין נגלה בעוה"ז קדושת עולם התיקון שבאה בזכר ובבחינת שלום דוקא שהוא מדת היסוד. והערלה מכסה כמ"ש במ"א . ולכן צוה הקב"ה שביום השמיני שאז יוכל השלום להתגלות כנ"ל. אז ימול בשר ערלתו להסיר גם בגשמיות הערלה המכסה בחינת היסוד הנקרא שלום שבא לעולם עם הזכר. והנה זהו התוספת כח בבחינת כח המצות בישראל להיות האם היולדת טמאה ז' ימים. שהגם שיניקת הפסולת המתפרדת מן הקדושה בז' ימים אלה הוא מן הולד דוקא שהוא המתברר. הנה זהו כח המצוה שהאם משפרת את הולד שיצא הוא טהור. והטומאה נשארת באם. כמשל המנקה את הכלי מן לכלוך הטיט באצבעו שהאצבע מתלכלך והכלי מתנקה. (ולפ"ז י"ל שקודם מ"ת הי' הולד עצמו מתנקה בז' הימים. ולכן הוצרך להיות המילה אחר ז'. אבל אחר מ"ת שניתנו דיני טו"ט והנה הולד טהור הוא צ"ל שיניקת הפסולת תלוי רק באם ולא בולד. א"כ למה לא ימול קודם ז'. אלא כדי שיהי' גם או"א שמחים מהשלום שמתגלה ע"י המילה). והשתא א"ש סדר הכתוב אשה כי תזריע וממילא וילדה זכר ובכח התורה הפסולת הבאה לנקיון הולד נתלה באמו וטמאה ז' ימים. ואעפ"כ וביום השמיני ימול. ול"ג ימים תשב על דמי טהרה בכל קודש לא תיגע. הל"ג יום הן תשלום המ' יום דיצירה ככל מה שנת"ל אין בהם פסולת ליניקת החיצונים. ואדרבה כחות הקדושה הולכים ומתחזקים ובאים להיות הויה שלימה כנ"ל. אך כ"ז שלא נשלמה ההויה אין כאן כלי לקבל הקדושה. והוא ענין פסול. ולכן בכל קדש לא תגע כנ"ל בענין פסול וכשר. ואם נקבה תלד א"כ ע"כ היו ב' בירורים מתהו לזכר ולנקבה שהרי א"א לנקבה בלא זכר כאמור. לכן הכל כפול בין ימי טומאה בין ימי טהרה. שכ"ז שלא נעשית ההויה בשלימות אין בא ממנה דם טמא. והענין שזהו סדר המקרא. אחר גמר ענין המ"ת ובנין המשכן בשלימות יבוא הדיבור על איסור והיתר במאכלות למשה ולאהרן כנ"ל. דהיינו כדי שלא תהי' חיות האדם האוכל קשורה וכפופה תח"י משלחת מלאכי רעים מן הקליפות הנמצאים בדברים האסורים וכשתהי' נפש האדם עצמו נפרדת לגמרי ממשלחת מ"ר הנ"ל אז תוכל לקיים בעצמה והזרתם את בנ"י מן הטומאה דנבילה ושרצים שהטומאה מהם במותם הוא בחינת היכלות הטומאה ממש. ובקיום מ"ש ולא תטמאו בהם הוא בירור בכחות דרגלי' יורדות מות כמשנת"ל. ואחר שגם זה מתברר אז יוכל לבוא בירור לבחינת אדם ממש שהוא הויה תמימה כמשנת"ל. ואחר שסידר הויות אדם אז דוקא יש בחינת טומאות הבאות מן האדם עצמו (משא"כ קודם מ' יום תשב על דמי טהרה ואין בה טומאה רק פסול כנ"ל. ואף שטומאת צרעת ודאי יש לה אין זה מענין הולד כלל כמובן ממ"ש).
והנה טומאת הנדה וזיבה בזכר ובנקבה הן טומאות הפורשות ויוצאות לחוץ לגופו של אדם ומקשרים אותו אל היכלות הטומאה. וטומאת הצרעת הוא באדם עצמו (ובבגדים וכלים שלו ובבית שלו). ובזוהר אמרו צרעת סגירו דנהורא עילאה. והענין ברוחניות שלא ישט לבו לדבר רע כלל. ואדרבא הוא מתאוה להתקרב אל הקדושה האלקית אבל אין יכול לידבק כלל. נקרא טמטום המוח (בלשון הכתבים) ולא טמטום הלב הנזכר בתניא פכ"ט. ששם הוא בחינת כבדות הלב שמשפילו ומפילו (וכמו ששמענו בפירוש בביאור התורה תחת אשר לא עבדת מפי אדמו"ר הזקן בלאזני' שיש טמטום הלב וטמטום המוח ). והעצה והתיקון לזה הוא כענין מ"ש בתניא לענין טמטום הלב. ושם מדבר לתיקון שני הבחינות כי מטמטום הלב ממילא בא טמטום המוח. אבל טמטום המוח לבד הוא בחינת נפילה מן השמים ואין רע יורד מלמעלה. אין זה בא אלא להעלותו בתשובה שלימה יותר וכמ"ש בתניא שם וז"ל או שרוצין להעלותו בתשובה שלימה יותר עכ"ל. והכוונה בזה על בחינת טמטום המוח. והיינו סגירו דנהורא עילאה. שאור החכמה שבנפש שבה מתייחד אור א"ס ב"ה גם בנפה"א ונסגר האור הזה. ומאי תקנתי'. והובא אל הכהן. והובא ממילא מחסד עליון שיבוא בלב האדם לבקר את פנקסו ולבוא בגבורות דוקא לדון א"ע לכף חובה ולטמא א"ע בעיניו. ולכן הדין הוא בגשמיות ג"כ שהכהן דוקא יגזור עליו הטומאה. ויש שדי לו בהסגר דהיינו למעט בעסק ולעסוק בתורה וכדומה. ויש שגוזר עליו הכהן טומאה ממש בצער ויגון וצום ובכי ומספד עד אשר יטהר. ואז תהי' תורת המצורע לשוב להחיות את נפשו בחיות חדש. כי המצורע חשוב כמת וכמ"ש ימותו ולא בחכמה. והיינו כשיש סגירו דנהו"ע דחכמה כנ"ל. ולכן צריך להביא תחלה קרבן פטיט (לפי שודאי תחלה ומקודם עשה מעשה פטיט דבור שאין בו שום טוב. ועז"נ נפשי יצאה בדברו של הגוף שיוצא ממנו כח הנפש החי' מן החכמה כנ"ל). ולכן צוה הכהן חסד עליון לזרזו להביא קרבן פטיט תחלה שהוא דבור שאינו שלם בשלימות. והיינו בד"ת אפילו שלא בכוונה. ואח"כ יספור לו ז' ימים להכנה שתאורנה עיניו במדות הקדושה וכמשי"ת לפנינו אי"ה בענין זיבה. (אמנם יש בחינת טמטום המוח שאינו צרעת חזקה כ"כ. ולזה מועיל קרבן פטיט לבד בקריאת דברי הזוהר הקדוש אף דלא ידע מאי קאמר. וטבילת הגוף במי מקוה או נתינת צדקה כמ"ש בכתבים). מכל הנ"ל מובן שענין טומאת צרעת הוא שאחר שכבר נעשה אדם מבורר ומתוקן כל צרכו יכול לשוב להיות טמא וכאלו בלתי מבורר. וצריך תיקון מחדש. ואח"ז בא לבאר עוד בין טומאה היוצאות מן האדם שהוא אינו מקולקל במהותו ועצמותו. רק שאעפ"כ נמשך ממנו יניקה להיכלות החיצונים ומחמת זה גם הוא נדחה לטומאה. והוא טומאת זיבה שאם רואה ב' ראיות אפילו ביום א'. כיון שהוא זב זכר וכבר נת"ל שהזכר התחלה כל ענין וכל שפע ממנו בא ומתחיל והנקבה איננה רק משפעת ממה שקבלה כבר מכח הזכר. לכן הוא זב גמור לטומאה ולקרבן. כי ראי' אחת אינה אלא הפשטת פסולת. וכן בש"ז אפילו בתשמיש מצוה א"א מבלי נפילת פסולת לחיצוניות ודי בטבילה. ובב' פעמים הוא זב גמור. וכלומר שהגיע כח הטומאה עד מקור השפע בגופו כי מה שנתקבץ כבר יצא וחזר עוד לראות אפילו באותו יום כיון שהוא זכר מחדש שפע הרי פעם ב' שרואה חידוש מעיקרו הוא. וצריך תקון מעיקרו ע"י ספירת ז' ימים וטבילה במים חיים דוקא. ובפעם הג' צריך גם קרבן להעלותו אל הקדושה. ונדה בטומאה כסדר הטבע הוא ירידת בחינת פסולת הגבורות דנוקבא שרגלי' יורדות וכו' הימנה ולחוץ. לכן ז' ימים הם וז' ימים האלה תהי' בנדתה אף אם איננה רואה. וכי תזוב בלא עת נדתה הרי הוא קלקול כעין הזיבה בזכר. רק שהנקבה שאין לה שפע מעיקר עצמותה אלא ממה שהיא מקבלת לעצמה לכן מה שרואה ביום א' אין נחשב אלא לראי' אחת וימים מחלקים. וגם מטעם שהיא נקבה אינה צריכה מים חיים. ואין להאריך בדברים הללו. המבין יבין מדעתו.
"אשה כי תזריע וילדה זכר"
[עריכה]ידוע מארז"ל דאיש מזריע תחלה יולדת נקבה. ואשה מזרעת תחלה יולדת זכר:
ויבואר זה - למעלה על תולדות הנשמות שהן בבחינת דכר ונוקבא. דהנה כתיב וייצר הוי' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים (שזהו ענין בחינת איש מזריע תחלה). ויהי האדם לנפש חיה (שהוא תולדת הנשמה בבחינת נוקבא וכמשי"ת). אבל באברהם כתיב והקימותי את בריתי אתך כו' להיות לך לאלקים היינו שהוי' יהי' לו לאלקים ולזרעו אחריו שבזה הובדל אברהם וזרעו מכל הצדיקים אשר היו לפניו (שזהו ענין ובחינת נשמה שבבחינת דכר וכמשי"ת ). והוא מצד שהי' באתעדל"ת דאברהם בבחינת אמונה וכמ"ש והאמין בה' וכמארז"ל חקר וחצב. א"א לבירה בלא מנהיג (שזהו בחינת אשה מזרעת תחלה וד"ל). ולהבין זה בביאור י"ל ההפרש שבין בחינת נשמת חיים לנפש חי'. דהנה ידוע מארז"ל ע"פ ויפח באפיו מאן דנפח מתוכי' ופנימיותו נפח. והמשילו זה למאן דנפח רוח מפנימיות עצמותו לתוך פנימיות חבירו. שענין ומהות הנפיחה לא נשתנה כלל מכמו שהיתה מקודם בהא' . ככה יובן עד"מ שבחינת נ"ח הוא ממש חלק עצמות אא"ס שאינו בגדר חיות לחומר הגופני עפר מן האדמה. וגם בהיותה בתוך החומר לא ישתנה שאינו שינוי כלל וד"ל. רק שהוא בחינת חלק עצמות ומהות גילוי אא"ס שמדורה בתוך החומר עפר מן האדמה. לא בבחינת מורכב בתוך החומר. אך מזה ויהי האדם לנפש חי' שהוא בחינת חיות מורכב מאור וכלי. והיינו מצד שנקשר וניתן בתוך החומר בחינת גילוי אור אלקי שהוא חי בעצם ולא בחיים בהתפשטות נמצא ממילא בחינת חיות מורכב. והוא בחינת בריאה נוספת להיות חיות מורכב. וזהו הנקרא בחינת נשמה של אדה"ר שהי' כלולה מס"ר נשמות. ויובן ענין הנפש חיה מה שנקרא סתם נשמה. כי ידוע שענין נשמה הוא בחינת חוש אלקי היינו כמו שבחוש הראי' יושג לעין הרואה מציאת גשם מה. ובחוש השכל יושג מציאות רוחני ושכלי. ככה ענין הנשמה הוא בחינת חוש שע"י יושג בחינת אור אלקי. ומעתה יובן שכמו שכל החושים אינם בבחינת מציאות מה שעושה ופועל את הגילוי וההשגה. רק שהם כמו כלי בית קיבול. שכשיש דבר מה שיושג לזולתו יתקבל על ידם. וכמובן מאור הראי' שמי שאין לו אור הראי' אף שמונח לפניו דבר מה לא יושג ויתקבל אצלו. וכאשר יש חוש הראי' יושג ויקבל אצלו ע"י החוש. אבל לא נתוסף בעצם דבר מה. וה"ז כמשל אור השמש שכאשר יש מסתיר לפניו לא יאיר להלן. וכאשר עושה בית קבול בהמסתיר יתקבל גם שמה האור. דשמשא אכולי עלמא נייחא. ואין שינוי לגבי עצם השמש אם יאיר למרחוק אם לא. דהיינו שלא נתוסף כלל גילוי השמש רק שיתקבל בחינת הגילוי אורה ע"י הסתרת המסתיר. וככה יובן בחוש השכל שהוא רק בחינת בית קיבול לעצם המושכל (ומה שנתוסף השכלה באותיות והתחכמות יתירה יבואר במ"א ). וככה יובן הענין בבחינת נשמה שהוא בחינת בית קיבול לגילוי אא"ס. דבאמת אא"ס אכולי עלמא נייחא דמכה"כ . רק שבבחינת יש ודבר לא יתקבל גילוי אורו ומצד הנשמה יתקבל הגילוי. אבל לא שהנשמה עושה ופועל בבחינת מציאות גילוי אורו וכנ"ל במשל וד"ל. אבל באמת י"ל שדבר נוסף יש בבחינת חוש הנשמה על כל החושים שהיא למעלה מגדר החושים עד שמטעם זה נכללת ושוכנת בתוך כל החושים בהשוואה. והוא דהנה יתכן לומר בחינת חוש שע"י יתקבל המוחש על דבר שהמוחש הוא בערך השגה. דהיינו כמו למשל חוש המישוש שימשש בו וירגיש הגשם מצד שהגשם הוא בערך הרגשה מוגשמת. משא"כ אור השמש שאינו בערך מורגש לא יורגש בחוש הרגשה ומישוש רק בחוש הראי' שהוא ג"כ דבר זך ובהיר שיתקבל בו בהירת השמש. וככה בחינת אור המושכל שהוא בחינה רוחנית יותר עד שלא יתקבל כ"א בחוש השכלי שהוא רוחני בערכו. מה שכ"ז לא יתכן כלל לומר על בחינת אוא"ס שהוא למעלה מערך כל העולמות ואינו בערך השגה וכמאמר למ"ח (דאד"ק) תב"כ שאינו בערך תפיסא והשגה א"כ איך יתכן לומר בחינת חוש ע"ז שהוא חוש רוחני כ"כ עד שאוא"ס יושג ויתקבל ע"י. אבל באמת אדרבא היא הנותנת. דכיון שלא יתכן לומר חוש רוחני שבו יתקבל אא"ס וכנ"ל. לזאת היא השוכנת ונכללת בתוך כל החושים בהשוואה. והענין דבאמת אף שאא"ס מרומם ומנושא לבדו עד שאינו בערך תפיסא והשגה כמו למעלה עד אין קץ. דהיינו שבתכלית עליית המדריגות עכ"ז מרומם הוא לבדו. עכ"ז (מצד עצמותו לא מצד המקבלים) הוא למטה עד אין תכלית ג"כ. היינו שימצא ויתפשט גילוי אורו אף למטה בתחתית המדריגות כמו מעלה ג"כ וד"ל. כיון דאפס זולתו וממך הכל. נמצא אף בחינת המטה הוא גילוי אורו. רק כ"ז הוא כשאינו בבחינת יש ודבר נפרד רק כמו שהוא דאפס זולתו. ועכ"ז ימצא בחינת המעלה. והיינו בבחינת ביטול לגילוי אורו המרומם וד"ל. (וכידוע דכמו שהוא מרומם למעלה עד אין קץ הוא למטה עד א"ת וד"ל וכמבואר במ"א ). וזהו בחינת הנשמה שהוא כח הביטול מכל וכל. ואינו בעצמה בחינת כח הקבלה כמו חוש הראי' ושכל כנ"ל. ולזאת ימצא חוש זה בכל החושים והיינו שיתקבל גילוי אא"ס בחוש השכל והוא בחינת התבוננות באא"ס ע"י אמצעות בחינת הנשמה שהוא בחינת ביטול דחכמה. ויתקבל במדות היינו להתפעל באהוי"ר באמצעית בחינת ביטול דנשמה. וכן אף במעשה כמו מעהמ"צ באמצעית קבלת עומ"ש שמצד הנשמה וכמשי"ת וד"ל. ומעתה נתבאר דבחינת נפש חיה הוא בחינת נשמה בבחינת נוקבא. היינו כח התקבלות גילוי אוא"ס. ולא בבחינת עצם גילוי אורו. וזה הי' באדה"ר בדרך כללות ושרש לס"ר נש"י . והיינו כמו פרטי אברים שהוא בחינת התקבלות בכח המעשה וכן התקבלות בבחינת מדות ושכל שהם בדרך פרט רמ"ח אברים ושס"ה גידים ובד"כ לו"ק והתחלקותן לס"ר. וכן הי' אדה"ר כללות של כל הנשמות שיצאו בכל דור ודור וכידוע. והיינו שכל הדורות היו באיפה של אדה"ר מהם בראש עד דור הזה בבחינת עקביים וד"ל. ובכל דור ודור גופא יש נשמות בבחינת ראש הן ראשי בני ישראל ומהם בבחינת עינים ונקראים עיני העדה. וכן בבחינת יד ורגל וכידוע. הכל הי' בבחינת התכללות נשמת אדם הראשון שהוא בחינת כח התקבלות כללי וימצא בכל פרטי אברים וד"ל וכנ"ל. אבל משחטא אדם הראשון בעה"ד נאמר בע"ח שנשרו ממנו נשמות. והענין כנ"ל דכיון שנתקבל בחומר גופו בחינת הרגשת היש הרי כח התקבלותו הוא ליש ג"כ. ובאיזה אבר בשרשו שפגם באותו אבר נשרו ממנו הנשמה. בחינת כח הקבלה לאא"ס. דאלו הי' השרשת נש"י בנשמת אדה"ר בבחי' נש"ח שהוא בחינת מהות גילוי אא"ס לא הי' שייך בחינת נפילה כלל כי הוא חלק אלוה ממעל ממש וכמ"ש בזוהר ע"פ אחת היא לאמה ברה כו'. והראי' דבבחינת הנשמה שנסתעף מכריתות בריתו של אאע"ה הרי נאמר אעפ"י שחטא ישראל הוא מצד הנשמה כנ"ל. אבל מצד שבאמת נתהווה בחינת נשמה באדה"ר בבחינת נוקבא בחינת נ"ח וכנ"ל שהוא רק בחינת התקבלות אא"ס. ולזאת כאשר יתקבל בכלי חומר גופו בחינת הרגשת יש ממילא לא יתקבל הגילוי אא"ס דאא"ס אינו שורה רק על מה שהוא בטל אליו בתכלית.
אך עדיין י"ל דהנה קודם בואה לחומר גופו בבחינת הנש"ח הי' רק בבחינת חומר בלא חיות. ומצד הנש"ח נהי' בחינת הנ"ח שהוא בחינת הזדככות ושינוי בחומר להיות מוכן להתקבל בו גילוי אא"ס. א"כ אי' אפוא מקום אשר יאמר בו שנפל ממדריגתו וקלטה בחינת הרגשת היש. מאחר שאינו בבחינת מציאות מה וכנ"ל וד"ל. אך הענין דבאמת אף בבחינת נפש חיה יש ב' מדריגות. היינו בבחינת חיות סתם. שהוא מה שישנה מחומר לחי מצד שיש בו חיות. ובדרך פרט ג"כ היינו מה שכל אבר פרטי הוא אבר בעל חי שהוא באופן אחר. ונמצא מזה שבחינת חיות סתם נופל בו מציאת מה. היינו מה שנקרא חיות (בלא לעבידיקייט). שהוא בהשוואה בכל הגוף במוח ועד רגל. כי אינו נופל כלל חיות לפרטי אבריו רק בד"כ. אבל בפרטיות חיותו לאבריו הרי אין שייך שיקרא אותו מציאות מה. כמו השתנות החומר בא באופן אחר (וראי' לזה שמדבר אשר יגיע לחיי נפשו לא ירגיש כלל חסרון אבר או דבר המזיק לגופו כי ענין חיות בעצם אף שבאמת הוא רק להחיות הגוף מושלל מהתלבשות בכלי הגוף וד"ל). ולזאת מאחר שבבחינת חיות שייך בחינת מציאת מה יתכן ג"כ בחינת נפילה. היינו שנפל כל חיותו בהרגשת העולם. כמשל מי שיש לו זכות מוח ללמוד הקבלה (כמבואר במ"ח שיש מקום במוח מסוגל לקבלה). אך כאשר כל עצמות חיותו הוא בתכונה אז מצד זה לא ידע ויבין כלל בלימוד הקבלה. כי שם קשור ודבוק עצמות חיותו. ואף שבאמת אין שינוי בזכות מוחו וד"ל. לזאת אף שבאמת נעשה ונתהווה חומר גופו מוכן לקבל אור וחיות האלקי'. עכ"ז מאחר שבבחינת חיות סתמי המאיר בגופו נפל בהרגשת היש ממילא לא יתקבל אור אלקי בתוך גופו. ובאיזה אופן שהי' בחינת הפגם אם התקשרות חיותו הסתמי הי' לעולמות הפירוד בבחינת חו"ב או במדות או המעשה כו' כן ינסר ממנו בחינת הנשמה מאותו אבר וד"ל. אבל באברהם כתיב והייתי להם לאלקים. היינו מבחינת הנש"ח וכנ"ל. שזהו בבחינת מציאת גילוי אא"ס. ולזה לא שייך שום נפילה והיינו אעפ"י שחטא ישראל הוא מצד שרש נשמתו המקושר בו. שזהו לא בבחינת אורות וכנ"ל רק בבחינת עצם. ועצם לא ישתנה לעולם וכידוע וד"ל.
ולהבין זה בביאור. י"ל מארז"ל הידוע דקודם שנבה"ע הי' הוא ושמו בלבד. היינו שהי' שמו בבחינת לבד. וא"כ איך יתכן קריאת שם. והענין יובן דידוע עד"מ למטה דמדות שבאדם הם אינם בחינת עצמיית נפשו. וכמובן שאף בהעדר המדה לא יעדר נפשו. ועכ"ז כפי הנראה מהות המדה כמו חשקת אהבה שאין זה רק חשק הנפש. ולא יתואר בחינת האהבה על חשק בלעדי נפש. אבל באמת ידוע מאמר החוקרים שכל מורכב יודע ממה שימצא א' בלא זולתו מסתמא גם השני הוא בבחינת מורכב. וכיון שיתואר הנפש בלא חשק א"כ ימצא חשק בלא נפש. והיינו מה שיוכל להמצא חשק זה בנפש אחר. נמצא מציאותו בכאן הוא רק בבחינת מורכב. וכ"ז יתכן למטה באשר הם נמצאים כבר המדות וגם הנפשות. אבל באמת למעלה כיון שמרזא דשמי' שהוא בחינת ע"ס הגנוזות הן המה שרשים נעלמים להע"ס דאצילות עד בי"ע. א"כ מובן שבאמת אין שייך לומר שהע"ס המה בחינת עצמותו כמובן ממטה. אבל בלעדי העצם לא ימצא בחינת הע"ס. כי המה רק בחינת עשר גילוי'. וכנ"ל שהוא רק חשקת הנפש. וממה ימצא בחינת החשק וד"ל. ומעתה יובן דקודם שנבה"ע בחינת העלם עצמות. והי' גילוי אור העצמי. הי' שמו בחינת רזא דע"ס הגנוזות שהן מקורין לע"ס דאבי"ע בבחינת לבדו דהיינו שהי' נגלה איך שהמה תלוים בבחינת עצמותו דלא מכאמ"כ אפי' מדות העצמי' כלל. ונמצא אף שהמה מקורים לעולמות שלזה נקרא בבחינת שם. עכ"ז לא הי' מקום לעמידת העולמות היינו מצד שנגלה בחינת התייחדותם והתכללותם בבחינת אור העצמי דלאו מכאמ"כ. ולזה הוצרך לבחינת צמ"פ שלא יגלה אור העצמי וצמצום הקו דהרי עצמותו הוא הנותן מציאות לבחינת ע"ס שהמה בבחינת אין ממש שיצאו ויתהוו למטה לבחינת יש. וכמאמר עשה את אינו ישנו היינו בחינת אין דע"ס שהמה רק בבחינת לבדו ובלעדי תלייתם בעצם אינם במציאות כלל שנעשו ונתהוו דוקא ליש ודבר מה. היינו כמו בחינת מציאות אור החסד שזהו מקור כל הבחינות שבבחינת חסדים כו' וד"ל. וא"כ המובן מזה דכמו שהוא לפניו גם עתה אא"ס ממלא כל החלל בלי שום שינוי כלל דכל העולמות הם בבחינת ע"ס ורזא דע"ס המה תלוים בבחינת העצם דלבדו וד"ל. רק לגבי התחתונים שאינו גלוי אמתת מציאותם נראה האין ליש. ובזה יובן דלמעלה באצילות אף דאוחו"ג חד היינו שהמה בבחינת הביטול. מ"מ אדרבא שם הוא עיקר מציאותם האמיתי יותר משיבואו ויגלה למטה. וכמובן מבי"ע שבעולם הבריאה החסד הוא בחינת מציאות חשק בתוקף האהבה וכמאמר שעומדים באהבה כל היום בתוקף עוז. רק שמה הכלים שהוא בחינת הרגשתם ליש אינו כמו כאן למטה. והא בהא תליא שמצד שלמעלה אור חיותם האמיתי בתוקף הגילוי. לזאת המה יותר בבחי' אין. וכל שישתלשל למטה ולא יתגלה חיותם האמיתי נראים ליש. ונמצא המובן מזה שיש ג' בחינות. א' כמו שהוא קמי' שמציאותו העצמי הוא הנותן להם מציאות בבחינה עצמיי' אף שמציאותם אינם בחינת מציאותו וכנ"ל וד"ל. וזהו כמו קודם שברא העולם שהי' הוא ושמו לבדו. ב' כמו שהם בבחינת אין היינו שמקבלים גילוי אור עצמותו שיהוום ליש ודבר (והיינו הארת הקו הנקרא בשם אורות). והג' בחינת התהוותם ליש ודבר (שזהו בחינת הכלים). והנה קודם אברהם אבינו ע"ה לא הי' נגלה למטה רק בחינת האורות. ולזה הי' עיקר עבודת הצדיקים שלפני אברהם רק בבחינת הביטול והתכללות עולמות תחתונים בלמעלה עד עולם האצילות ששם הם מתאחדים בבחינת חיוהי. היינו האורות. שיקובל גילוי אא"ס העצמי. אבל באברהם אבינו ע"ה וזרעו אחריו עיקר העבודה להמשיך למטה דוקא היינו גילוי בחינת שמו העצמי היינו כמו שהמה בבחינת מציאות מצד עצמותו וד"ל. שאין הפרש בין מעלה ומטה כלל ולמטה כמו למעלה וד"ל. והכל מטעם הנ"ל דעד אאע"ה הי' תולדות הנשמות מצד החפץ חסד דויפח באפיו נ"ח בבחינת דכורא ולזה ויהי האדם לנפש חי' בחינת נקבה וכנ"ל. ובאברהם הי' הכריתות ברית מצד אתעדל"ת שהוא בחינת אשה מזרעת וכמבואר במ"א. ולזה תולדות הנשמות בבחינת דכר. וזהו ענין הכריתות ברית שאע"פ שחטא ישראל הוא מצד התייחדות בחינת עצם אור אלקי שלא ישתנה כלל כידוע וד"ל. משא"כ קודם אברהם אף שיצאו מאדה"ר שהי' מקור כולם נעשו או"ה וד"ל. וגם עתה כשיש בחינת נשמה בכאו"א מישראל בבחינת דו"נ כידוע ג"כ יש הפרש בבחינת יחוד דו"נ שבנשמה גופא. עד שההולדה מזה בגוף תלוי באופן ההזרעה אם איש מזריע כו' יולדת בחינת דכר ואם אשה כו'.
ויובן בזה מה שבפרשת ציצית הוזכר ב' פעמים זכירת המצות. וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' וגו'. למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים כו'. גם להבין מארז"ל ע"פ וראיתם וזכרתם ראי' מביא לידי זכירה כו' גם ב"פ אני ה' אלקיכם כו'. ולהבין כ"ז. י"ל פסוקים שבתוכחה (שידוע ומבואר במ"א שהקללות שבתוכחה המה באמת ברכות. רק שהמה בדרך בחינת או"מ . ולמטה הם בחינת דין. וכידוע דשרש המקיפים מבחינת הגבורות כו'). ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד. והענין הוא מה שאנ"ר בכל אדם מישראל אפילו נשים וע"ה יש כמו הטבעה בנפשו לעשות מצות ולא לעבור נגד רצון ה' אף שאין לו ידיעה כלל בהבנה ודעת איך שהוא עיקרא ושרשא ומכה"כ ואין זולתו. והיינו מצד בחינת הנשמה שבבחינת נוקבא והיינו דל"ל מג"כ להאיר בתוך הגוף בבחינת מוחין רק שבטבעה היא טפל ובטל לגבי אור ה' ונמשכת אליו מצד שרשה. משא"כ כאשר יאיר אור הנשמה בתוקף עוז במוחין ומדות זהו מצד בחינת דכר שבנשמה וכידוע. וזהו שכאשר ישראל אין עושין רש"מ מצד בחינת הגלות אזי יהיו רק בבחינת נשים נוקבא. וזהו ואפו עשר נשים לחמכם שהוא בחינת תו"מ . כי התו"מ שמצד בחינת נוקבא דנשמה הם ג"כ בבחינת נוקבא היינו שהחיות שמתו"מ שעושין אשר חי מהם אינו בשלימות. אלא שכיון שהמה כלים לרצה"ע ממילא יומשך חיות מה בהעלם לנשמה שיוחזק אורה. אבל לא שהמשיך והמציא גילוי אור מקיף וכנ"ל. ולזה צריכים לאפות בתנור א' שהוא בהתבוננות דאחד. דהיינו כמו שהוא קמי' דגם חשך לא יחשיך. ובאמת קמי' אא"ס ממלא את כל העולם גם עתה וכידוע. אבל שיובא ויומשך גילוי אא"ס למטה ג"כ כמו שנראים למטה זה לא יובא מהתו"מ שבבחינת נוקבא שהמה רק כלים בבחינת הביטול לאור רצה"ע וכנ"ל. משא"כ כאשר מאיר בבחינת דכר שבנשמה אזי המצות שעושין הוא המשכת גילוי אוא"ס למטה דוקא. עד שלא יתכן בחינת אהבה והתלהבות לבטל ולצאת מגדרה. אדרבה בבחינת שוב לדבקה בו למטה בבחינת המצות שזהו גילוי למטה כמו למעלה וד"ל. ומעתה יובן פירוש פרשת ציצית בקיצור. ועשו להם ציצת שזהו לבחינת הגוף מצד קבלת עול ולאכפיא לעבודתו. כי מצ"ע עבדא בהפקירא ניחא לי'. אבל לבחינת הנשמה שעובד את ה' באהבה וחשק מצד שרשו וכמאמר שנקראו בנים כו' אין יתרון אור כלל. אך ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת שזהו בחינת הקבלת פני שכינה שהוא בחינת עשישתא דמקבל כל נהורין אזי והי' לכם לציצית היינו תרי"ג מיני המשכות גילוי אור רק שהם בבחינת נוקבא. וכידוע דנקראים מצות המלך. ולזה וראיתם אותו אז וזכרתם בבחינת דכר את כל מצות ה' בחינת ז"א. ועשיתם אותם מעלה אני כאלו עשאוני כנ"ל ולא תתורו אחרי לבבכם כו' אשר אתם זונים אחריהם בבחינת מקבל מתאוות עוה"ז. והוא בחינת עקירת הרצון לגמרי (והוא כענין הספירה שאחר יצ"מ שזהו לטהר מקליפות וטומאות). למען תזכרו שתהי' אתם בבחי' דכר. ועשיתם את כל מצותי. מצותי דייקא בבחינת א"א . והייתם קדושים קדושה תלי' בשעראן. שאפילו בחיצוניות שלכם יאיר בתכלית השלימות רק לברר בירורים. וכמאמר עתידים שיאמרו לפניהם קדוש וד"ל.
"לד"ה למנצח על השמינית (שבלקו"ת פרשה זו ובסידור שעה"מ )"
[עריכה]ענין שבת ומילה וכו' יעו"ש:
הנה מ"ש בשם ס"ג שהלבשת אצילות ממש בבי"ע - ראוי שיובן עפ"י מה שידוע דבמח"ק דאד"ק צופה ומביט עסכ"ה ובסקירה אחת נסקרים אבי"ע בהשוואה אחת ממש וכמש"ש שע"כ הוצרך להיות ההשפעה באצילות ע"י מקו"פ וכו'. והיינו מ"ש בלק"א דאא"ס ממכ"ע בשוה רק השינוי מצד העולמות המקבלים וכו' ועכ"פ כולם מקבלים חיות מאוא"ס בבחינת עצמות אור מלכות א"ס וכמ"ש הוא הבורא הוא היוצר הוא העושה ולא אמרו הוא הבורא ויוצר ועושה אלא שבאמת עיקר החיות הוא ממה שאינו דרך הלבשת ההשתלשלות וידוע ג"כ בתו' דת"ח שע"י בחינת ביטול החכמה החכמה תחי' וכו' הרי א"כ דעיקר קבלת החיות הוא ע"י ביטול בבחינת החכמה שזה הוא בחינת אצילות כידוע ומוכרח להיות בכ"ע בי"ע וד"ל. אך הנה כדי להיות התהוות בחינת העולמות עצמן הרי נתבאר שהיה ע"י צמצום ומ"פ בבחינת השתלשלות המדריגות שאצילות מקור לבי"ע וכו' וכמ"ש בלק"א שדר"כ הם ג' בחינת צמצומים מאצילות היינו בחינת הפרסא שבין כל עו"ע על ידי בירורי המלכים שמה שלא היה ליכלל בחינת אצילות וכו' כמש"ש וכמ"ש בע"ח. ועל ידי המ"נ ומ"ד דזו"נ דאצילות נתקנו הפרצופים בבי"ע בין בבחינת עצמות ערך מהות בי"ע בין בכל בחינת הפנימית כמ"ש בסה"ג. עד שגם בחינת ביטול החכמה הנ"ל ג"כ נמשך להם מאצילות ובבחינת אצילות ממש וד"ל (ומ"ש בס"ג לשון לבושים וכו' נ"ל שאין הכונה לבושים ממש רק ע"ד עוטה אור כשלמה וד"ל ). וזש"ש שבאצילות בי"ע בהעלם ובבי"ע אצילות בהעלם. והיינו ההבדל שבין אצילות לבי"ע אע"פ שכולם מקבלים עיקר פנימית החיות מאא"ס כנ"ל כי עולם האצילות הוא מבירורים המעולים יותר ולכן שם אצילות בגילוי וממילא בי"ע בהעלם ובכלל (וכמ"ש שם בס"ג בענין נפש דקין והבל) וגם אין קליפה נגדו כי הנה הקליפה היא מסתרת גילוי הפרי לא מהות הפרי ח"ו ובחינת אצילות הוא איהו וחיוהי וגרמוהי חד גם שהוא בחינת ראשית הגילוי אעפ"כ מאחר שנתקן להיות חד אין יכולת בקליפה להסתיר וד"ל. אך להיות שאינו רק ראשית הגילוי ולא בא עד להיות סוף הגילוי איהו וגרמוהי חד כמו שיהיה לע"ל וראו כל בשר. לכן עדיין יש קליפה בעולמות בי"ע שאצילות שם בהעלם וגם באצילות עצמו ג"כ רישי' דעשו בעטפי' דיצחק שמגבורות דז"א דאצילות תליין בתי דינין שסופן לענוש למטה (גם שלמעלה לשם שמים נתכונו בכיון ודקדוקים לפי ערך ההעלאה ממקבל והיינו ממ"ש ענין בחינת אצילות ז"א משפיע מ"ד למ"ן וגם בהגלות רעוא דכל רעוין שאז דינין משתככין. הנה אינו רק שמשתככין לפי שעה לפי ערך ההעלאה שאין להם על מה לערער ולכן שותקין מפני שנתעורר הרצון הפשוט וחסד שבא בסיבת תענוג מחמת התענוג שמקבל משלימות הפעולתה וכלותה וד"ל כי אינו בא להיות ויכולו רק שע"י שוהנה טוב מאד וכמש"כ בענין שלש סעודות) וגם אברהם הרי יצא ממנו ישמעאל בחינת מותרות שכ"ז הוא מונע שלימות ההתגלות רק שבמקומם בי"ס דאצילות אינם מסתירים כלל כנ"ל כי אין להם ענין להראות שם שום פעולה רק שלא יומשך למטה כ"א לפי ערך ההעלאה אבל עמידתם הוא נגד עולם הבריאה. ונכון לפרש עפ"י הנ"ל שהוא כח בבחינת עולם האצילות מונע ההתגלות לבי"ע הגם שיש שם בל"ז קליפה דבריאה אך כבר נאמר בענין כהן און שקליפה דבריאה אינה מסתרת על אצילות שאינו תופס מקום כלל וד"ל (רק על בריאה מסתרת ומטעם שאצילות שם בהעלם) ועפ"י הנ"ל מובן היטיב דהרי אנו רואים שאעפ"י שיש בחינת אצילות בבריאה אעפי"כ אין זה מונע להיות קליפה בבריאה ג"כ. אלא ודאי שאין זה ענין הקליפה כקליפה דבריאה למנוע ההתגלות בבחינת ביטול היש רק למנוע ולהסתיר על ההתגלות האמיתי שבבחינת יש דוקא כמ"ש לע"ל עין בעין וכו' (ויראה לי שיובן בד"מ ממה שידוע שבכח הציור והדמיון יתכן ציור ספינת ברזל רוקדת באויר מה שלא יתכן מציאותו בראיית עיני בשר בחוש הראות הגשמי רק בחוש ראות הציורי והדמיוני שהוא רוחני בערך העינים. מפני שבכח הדמיון הוא משיג הספינה ג"כ טרם ירידת בחינתה בערך הגשמי כי כל הדברים משתלשלים מעילה לעילה מדרי' רבות ועצומות עד בואם אל מקום ההגשמה וקודם לכן אינה מוגבלת בגבולים גשמיים ממקום גשמי ולכן יצוייר ג"כ עמידתה באויר. אך לא יצוייר בשום אופן היותה ברזל ועץ בהשואה מפני שגם בבחינת רוחנייתה יש הגבול הזה בבחינת רוחני' שבגשם וד"ל. ובבחינת יותר עליונה יתכן גם כעין זה וכו'. ואין ההגבלה מבחינת דלמטה במדרי' מונעת גם ליודע ומשיג ערכה מלהסתכל בכח עליון שבו בבחינת עליונה במדרי' בדבר המורגש והמצוייר וד"ל). ויובן הענין יותר מכמו שהוא בבחינת נפ"א. דהנה בחינת חכמה שבנפ"א מבואר בלק"א שאינה מלובשת בלבוש שק דקליפה ולכן אין שום דבר מונע לו מלמסור נפשו על ק"ה . גם שיש דוגמת בחינת זו גם במילי דעלמא דבר שנוגע לעצמות החיות וכההוא דהעלה לבו טינא וכו' שאמרו חכמים ימות כו' הרי שנגעה עד נקודת החיות. וגם יש ראי' שהרי נקראת חי' ולא יחידה וכמש"ש מפני שיש דוגמתה. ואעפ"כ אין זה מונע על מה שבכח החכמה דהיינו למסור נפשו כנ"ל שבבואו לידי נסיון תתגלה בחינת זו בגוף ותניע אותו לכך. רק שהיותו תקוע בלב ונפש עד נקודת החיות כנ"ל במילי דעלמא ימנע ממנו בחינת רעותא דלבא בלי ספק שענינה דר"כ השפעת בחינת החכמה דנפ"א וד"ל.
ועפ"י כל הנ"ל יובן מה שנאמר שם דאברהם היה מרכבה לאצילות גם עד שלא נימול שאז יצא ממנו ממש ישמעאל שהוא בחינת קליפה בערך אצילות שהטעם הוא מפני שאין קליפה דאצילות עומדת נגד אצילות בעצמו כנ"ל ולכן קיים א"א כל התו"כ וישמור משמרתי מצותי וכו' אבל לא בחינת מ"ת כמבואר במ"א באריכות וכן שבת נוהגת בחו"ל ואין שליטת החיצונים מסתרת כלל על קדושת שבת מפני שגם התגלות רעווא דכ"ר אינה מתגלית כ"א בבחינת וכו'* דאצילות שהוא בחינת השתלשלות מדריגות דאצילות למעלה מבי"ע וא"כ אין זה מונע להיות בבחינת מדריגות התחתונות אפילו בחינת קליפה והגם דרדכ"ר הוא למעלה מבחינת התחלקות קווי אצילות כידוע ששרש ההתחלקות הוא במחשבה דאריך מ"ס אעפ"כ הרי הוא בחינת אצילות ולא בחינת א"ק שהוא בחינת מאציל. כי הנה מי שטרח דוקא וכו' כי אין שביתה אלא מיגיעה שהיה טרוד ויגע במח' סתימאה וכו' שהוא בחינת צמצום גדול לעשות פרטי התחלקות דאצילות לברר בשימה"ע בירורי המלכים כנ"ל ולהעלותם מישות והסתרה לבחינת ביטול וליכלל באחד ע"י שם ב"ן וכו' כמ"ש במ"א שהעלי' להיכלל בא ע"י בירור מהיש נותן בזה כח להעלות שזהו צמצום גדול ועצום לגבי בחינת רצון הפשוט לירד לברר בפרטי התחלקות מדריגות התחתונות כמש"ש ע"ד איני יודע באיזה מהם חפץ וכו' רק שטבע הטוב להיטיב וכו' כמ"ש במ"א שהוא להיות שע"מ כן נמצא נתגלה בחינת טבע הטוב רק שאין הטבה אלא ע"י הצמצום הגדול בכדי להיטיב ולכן אחר גמר ששת ימים וירא והנה טוב מאד ויכולו הרי ממילא גילוי טבע הטוב ושובת ונח מיגיעתו ולכן הוא ממש לפי ערך העלי' (ופשוט הדבר להבין ממלאכה ממש שממה שגמר הוא נח גם כי עוד עודנו צריך למלאכה אחרת אחר זמן כמו תיקון הדירה בכל פרטי שלימות התכשיטין שעכ"פ מאחר שנתחדש שיכול לדור בביתו הוא מתענג וכאלו כל מלאכתו עשוי' וכמארז"ל ונקל להרחיב המשל עוד בכמה פרטים וד"ל) גם שהוא בתוספת ריבוי ברכה עד אין שיעור כי אין ערך לפשיטות הגמורה עם שרש שרשי הגבול. אעפ"כ הדבר מובן מאד ששייך לומר שהוא לפי ערך ההעלאה. ומה שלא בא בתוספת גילוי יותר מאחר שאין טרוד עתה היינו עפ"י הנזכר כי עצמות מציאות והתגלות טבע הטוב הוא רק בחינת האצילות שהוא ג"כ נמצא ונתגלה ע"י העלאה נמלך בנשמותיהם של צדיקים וכו' ושורשו מחיצוניות שם מ"ה דא"ק המאיר ממצחא דא"ק שהוא בחינת הארה קטנה עד מאד (כמ"ש בספרים שזהו ענין המתקלא שבא הכל במדה ובמשקל ע"י בחינת מ"נ ג"כ וכו') וכמ"ש בדרוש פרזות תשב ירושלים שענין הארה זו היא ד"מ כח שיש בצמחים להוציא פרח ולהציץ ציץ ולהסיר הנצה והפריחה בשביל גילוי מציאות שלימות הפרי שתערובות הפריחה והניצה מעלים טובה וכו'. ואם נחכם עלילות שיעור טבע הטוב שהוא כל עצמו רק לצורך שלימות התיקון. אבל עיקר הגילוי שיהיו לע"ל הוא מלמעלה מעלה כמ"ש ויצאו מים חיים מירושלים מבחינת אור החוזר לקדמותו שאינו בערך אצילות כלל וד"ל. ולהיות עתה עיקר הגילוי רק לצורך התיקון וההעלאה בחינת להיטיב כנ"ל מוכרח להיות בחינת התלבשות הפרצופין שהתחתון המברר יהיה בו בחינת התלבשות ממש מעליון (שהרי ד"מ אם אין גילוי תענוג בדבר אין מתפשט להיות רצונו בו ואם אינו רוצה אינו מתחכם ומתבונן ועושה מה שלבו חפץ ותקוה לכסיל ממנו וכמ"כ יובן למעלה כמ"ש במ"א) וא"כ מאחר דרישי' דעשו בעטפי' דיצחק כנ"ל ואברהם יצא ממנו וכו' מוכרח להיות איזה מעצור ג"כ בכל השרשים המתלבשים זב"ז המונע חסד הגילוי לבי"ע וע"ד הנ"ל למעלה וכמשנ"ת במ"א באריכות (ואולי מזה הענין הוא בחינת אריך דקליפה ועדיין א"י). ועפי"ז יובן היטיב שגם בהתגלות רדכ"ר בשבת הוא רק עליית פנימית העולמות היינו בחינת ההתלבשות זב"ז ובשבת עולה למקורו ושובת ממלאכת הבירור אחרי שכל מלאכתו עשוי' ונמצא שגם אחר שלימות כל בחינת עליית דשבת נשאר למטה בחינת הקליפות רק שמשתככין או אתכפיין. אבל לע"ל נאמר בלע המות לגמרי לנצח בחינת אתהפכא שלא יהיה שום רע וקליפה כלל וראו כל בשר הנ"ל. שענין זה הוא (לפי מש"ש כ"פ שבכ"מ פנימית ר"ל המכוון) פנימית השפעת שם מ"ה דא"ק. ואולי לכן אמר שמוכרח להיות בחינת גילוי זו בישראל שהרי יש יכולת בידם לאהפכא חשוכא לנהורא וגם כי הנה ישראל הם מבחינת פנימיות של כל העולמות וגם עפ"י מש"א ענין ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת שאין נמשך מהם נהר דינור כמו שנמשך מזיעת החיות על ראש רשעים וכו' וד"ל. רק שיש כנגד הארה זו בישראל בחינת כסוי והסתרת הערלה בכדי שימצא ויתגלה סדר ההשתלשלות וכו'. וצ"ל ע"ז בחינת מילה והוא כריתת הערלה שעי"ז יהיה גילוי ההארה הנ"ל בישראל יותר ור"ל התקבלות יותר בבחינת קליטה בפנימיותם ולא בבחינת סובב מלמעלה וד"ל. וגילוי זה הוא מאליו וממילא שהרי ההארה ישנה רק שגילוי' מוסתר מישראל בלא"ה. ובהעדר המונע הוא מציאות הגילוי והיינו תמן מל' ר"ל הגילוי כנ"ל ותמן נצח שהוא בחינת חיצוני' החסד יבוא לבחינת השפעה בגילוי והוא בא מלמעלה מן הדעת שעצמות בחינה זו אינו בא להתגלות רק ע"י המילה הנ"ל (ומתוקן ומקובל הדבר הזה מאד אחר העיון והעמקה) ודוקא בבחינה זו שהרי עצמות החסד אינו מלובש כלל שמתגלה *בסור הסודר רק שגילוי השפעה זו היא בבחינת עקשות לבד למעלה מטעם ודעת ד"מ חיצונית המדות וההטבעה לאהוב מתוק וכו'. ולכן אין המילה והפריעה מלאכה כלל שתמנע אותם השביתה כי זאת המלאכה אינו היפך המנוחה והשביתה כלל כמו משל הבעה"ב בחצרו שגם שמוציא מבית לחצר וכדומה שאין זה נק' מלאכה כלל כי באמת אין המלאכה מה שמוציא מבית אפילו לחצר השותפין רק מה שמשתמש בהוצאה זו ברשות חבירו וד"ל. וכן בבחינת העולמות עצמם שהצמיחה והגידול הוא כסדר שהוא מבחינת חיצוני' נה"י דא"ק שלגבי בחינה זו אין הבירור שנעשה בצמיחה וגידול וש"ד שנברר הפסולת מאוכל נחשב לטורח היפך המנוחה כלל כי אינו בערך טורח כלל כי אין המלאכה חיצוני' וגוף הפעולה רק מה שיש בענינה כמשל ההוצאה מבית לחצר שאינה מלאכה רק לגבי מי שיש זולתו בחצר וכנ"ל. וכמ"כ חיצוניות וגוף העשי' הגשמי הוא מחיצוניות נה"י דאד"ק שלגבי בחינת חיצוני' השפעתו אין שום הבדל מדרי' עולמו' בי"ע כמו משל העור והבשר ששוה בכל האברים ותחתית העקב הוא בראש העשי' (אולי הוא כמו שעשי' הוא חוץ לעור ובשר וד"ל) רק שבהארה שבפנימיות העולמות יש הבדל עילוי המדריגות כמו החיות שבמוחין וכו' וכמ"כ מילה שהיא תיקון החיצוניות דוחה שבת שהוא עליית הפנימית.