חנה אריאל/שמות
פרשת שמות
והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו' ולקחת ממימי היאור וגו'. וי"ל מאי אולמי' דאות השני מאות הראשון שבשניהם היה ספק עדיין אם יאמינו או לא ובלקיחתו מימי היאור וכו' לא נשאר עוד ספק. ועוד י"ל ששני אותות הראשונים צוה למשה לעשות גם בפ"ע והאות דלקיחת מימי היאור לא צוה דוגמתו לעשות בפ"ע.
רזא דמהימנותא. עשר ספירות בלי מה נעוץ סופם בתחילתם ותחלתם בסופם. ולא אמר גם באמצען. והלא כולם אחדות אלקי גמור. והענין דיש הפרש בין מדת המלכות לשאר כל המדות שכל המדות הן מתפשטים לפי ערך של עצמן. שמדות הגדול לא יתפעלו ממה שמדות הקטן מתפעלים. אבל מדת המלכות אין מלך בלא עם רחוקים מערכו ומדריגתו דוקא לפי שמדת המלכות עיקרה בחינת ההתנשאות בעצמות ואין מתפשט ממנה רק בחינת חיצוניות בלבד. ולכן למעלה עיקר ההתהוות דיש ודבר שלא על ידי עילה ועלול הוא מבחינת האין סוף. ידוע שהוא בחינת דלית מחשבה תפיסה ביה כלל ולכן בא ממנו דוקא מציאות עלול לבוא בלא עילה כלל כי העילה לית שום מחשבה אפילו עליונה שבעליונים תפיסה ביה כלל. והרי זה על דרך משל הרואה אבן שט באויר יודע שהוא מכח הזורק את האבן והוא עילת הפריחה והשוטטות באויר. אבל אם ע"י קבלה מעשיות וכדומה עושה שהאבן המונח לפנינו פה נמצא במקום אחר רחוק בלא שום פריחה ושוטטות כלל אין שום עילה ניכרת כלל למציאותו עתה במקום אחר. והמבין יבין עמוק יותר במה שמציאות יש שלא על ידי עלה ועלול הוא כח האין סוף ברוך הוא לבדו על דרך מה שהתבאר במקום אחר ביאור לשון שיער בעצמו וכו' (וגילוי כח האין סוף ברוך הוא הזה הוא נגלה דוקא על ידי מדת המלכות עדאת"ג כמו שהתבאר במקום אחר באריכות). שעיקר המציאות של הנמצאים הוא בגליפו דטהירו עילאה רק שאין שם מקום לעמידת העולמות דיש ודבר כלל מחמת גילוי אור האחדות הפשוטה שלגבי האחדות הפשוטה היש הוא אין ואין הוא יש בלי שום הפרש ביניהם כלל וכלל ואחר הצומ"פ בא בחינת המשכת הקו למקום (כביכול) הפנוי שאין נגלה שם אור האחדות הפשוטה כי אם רק מה שנמשך לשם אור אין סוף בעצם דאדם קדמון כידוע בכמה דוכתי לכן צופה האדם קדמון ומביט פרטיות המעלה ומטה דעד סוף כל הדורות אבל רק הוא לבדו הצופה אותם ואין אלקים עמדו ליתן להצפויים לפניו מציאות לעצמן. ונקרא יחיד כידוע כל זה במקום אחר. והיינו לפי שהוא אור אין סוף ברוך הוא בעצם כנ"ל. רק שמלכות דאדם קדמון הנ"ל מתפשטת להאציל עשר ספירות דאורות וכלים הוי"ה ואלקים במקום הפנוי הנ"ל על ידי ממוצע שהוא אורות וכלים דכתר שהוא הרצון להאציל. והאצילות הוא כמדליק נר מנר שהנר הב' יוכל להאיר גם במקום שאין הנר הא' נראה ונגלה כלל והוא בחינת אורות וכלים די' ספירות דאצילות שמתפשט מהן דבר נפרד מקו וחוט עד שבצפיית העשר ספירות כבר יש מציאות דבר נפרד מקו וחוט אף שהוא רק כח האין סוף ברוך הוא כנ"ל רק לפי שהוא בבחינת השכל ומדות עד"מ שהתפשטותן לפי ערכן לכן גם בצפיות הספירות אותן נפרדים הוא בבחינת ומדריגת סובב כל עלמין כלומר שהנמצאים עצמן אף שהם בעלי רצון ושכל ומדות פועלים במחשבה דבור ומעשה אין להם עצמן שום הרגשה בישותן ומפעולתן כמשל המצייר במחשבתו בני אדם מתעצמים זה עם זה כידוע במקום אחר. אבל בחינת הנוקבא נקראת ממלא כל עלמין כלומר שעל ידי ההתנשאות משארת בחינת חיצוניות בעלמא באופן שיכול להתקבל בהרגשה עצמיית ביש הנפרד שאין העילה ניכרת בו כלל וכמו שכתוב ואתה מחיה את כולם. וזהו נעוץ תחלתם בסופם כי דוקא בסופן שהוא המלכות עדתא"ג בה הוא נמצא כח מלכות דאדם קדמון שמתחברת להאציל אורות וכלים להביא נמצאים שלא על ידי עילה ועלול בבחינת יש ודבר ממש לעצמו. והנה לפיכך עדיין החיות של היש דשלא על ידי עלה ועלול הוא על כל פנים מספירת המלכות אף שהוא רק התפשטות כח חיצוני אף על פי כן לא היה מקום להמצא דבר נפרד כעין ענין הקליפות ויצר הרע. ולזאת היה ענין דמלכי קדם וימלוך וימת שמיד שנמצא בחינת אור בכלי נתפשט תיכף בבחינת המלוכה בבחינת חיצוניות להנהיג רחוקים מערכו ומעלתו כפי חפץ רצונו ומדותיו. אך וימת ר"ל שנסתלקה התפשטות אור וכח המלוכה מן הנמצאים שנתחדשו על ידי האורות וכלים ועלתה למקום שרשה שהוא בחינת המלכות דאדם קדמון דאור אין סוף ברוך הוא בעצם. ולא נשאר במקום המלוכה דוימלוך רק אותיות מפוזרים שאין בהם שום מובן כידוע במקום אחר. ונהרסה המלוכה לגמרי. עד שבא המלך השמיני הדר מבחינת יסוד דאדם קדמון שהוא שם מ"ה החדש כידוע בכמה דוכתי. ויש בבחינת הארת היסוד דאדם קדמון הזה ב' אופנים פנימיות היסוד וחיצוניותו. ומבואר במקום אחר שהמשל לבחינת חיצוניות היסוד הוא מהקבלת פני רבו ברגל שעל ידי ההסתכלות ברבו נגלה לו מציאות מהות ועצמות של הרב שהוא מופלג ונבדל מערך כל מציאותו של התלמיד אף שאין יכול להשיג כלל מה הוא הענין רק שמשיג ממנו ידיעת מציאת ערך נבדל עד שאין זולתו רק כאין ממש נגדו ועל ידי זה יוכל התלמיד אחר כך לקבל מן הרב חכמה ודעת בהשגות עליונות ונפלאות מעין דעתא דרביה עצמו בערכו הנבדל הנ"ל. [וידוע שהחכמה הפנימית שממשיך הרב לתלמידו הוא שממשיך להתלמיד ממקום שרש נשמת התלמיד עצמו וזהו כחו של הרב להמשיך משרש הנבדל אל הגילוי בהשגה וטעם ודעת]. וזהו שם מ"ה החדש כלומר גילוי מציאות האור אין סוף ברוך הוא בעצם שביחודא עילאה דאדם קדמון אבל אין ממהות ועצמות שום גילוי בטעם ודעת רק הגילוי הוא שרואה מציאות מרומם ונשגב דכולא קמיה כלא ממש חשיב. וידיעה זו הוא על כל פנים איזה גילוי רחוק ומצומצם מאוד מן מהות ועצמות בחינת היסוד דאדם קדמון. ועל ידי זה עולה ישות הפירוד דאותיות דמלכות דמלכי קדם לקבל אור וחיות דבחינת הביטול דמ"ה החדש והוא חבור אורות וכלים דמ"ה וב"ן כידוע. ועל ידי שהמ"ה מתלבש בב"ן יוכל לירד עוד להעלות מדריגות נמוכות ואותיות דמלכי קדם כידוע הכל במקום אחר. באופן שבחינת הנוקבא דאצילות שעל ידי חבור מ"ה וב"ן בה הוא שלימות ענין דנתחב"ס כנ"ל. ועוד גם סופם בתחילתם וכלומר שאינו כמלכי קדם שמפני התפשטות דבחינת המלוכה דאנא אמלוך ירדה עד מדריגות חיצוניות מאוד ותחתוניות עד שנסתלקה מהן הארת המלכות דאדם קדמון. אלא שאין מתפשטת אפילו בבחינת החיצוניות הגמור שאחר ההתנשאות כי אם במקום ובאופן שעדיין מקושרת בתחלתן כנ"ל שהוא מקום מציאותו של יש שלא על ידי עלה ועלול. וענין פנימיות היסוד דאדם קדמון הוא כמשל החכמה עצמה שמקבל התלמיד מרבו אחר כך שהוא כעין דעתא דרביה ממש כנ"ל שבאה בקרב התלמיד והוא שרש ענין התורה שהוא אמת הוי"ה לעולם כידוע במקום אחר ועל ידי זה נעשה גם חזרת האורות דמלכי קדם להאיר בכליהם דבחינת ב"ן דחיצוניות העולמות שזהו כמשל שרש נשמת התלמיד הנ"ל.
ומעתה יש להבין מה שאנו אומרים אבל אנחנו עמך בני בריתך בני אברהם אוהבך. פירוש שאברהם הוא האוהב את הקב"ה. עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו. היינו שהקב"ה אהב את יעקב היפך ממה שכתוב באברהם. והענין דנגלה עליו אדון הכל שנמצא באברהם אבינו עליו השלום הוא הארת פנימיות יסוד האדם קדמון הנ"ל בז"א עד שבא האור לנשמתו של אברהם אבינו עליו השלום המושרשת בקו הימין דז"א וזהו שקיים אברהם אבינו עליו השלום את התורה כולה כלומר שקיים אותה ההארה שפנימיות יסוד דאדם קדמון בז"א. והיינו שקיים התורה למעלה בז"א שכשיש למטה מקבל לזה נגלה האור בכלים דז"א וכמו שכתוב במקום אחר. ועל ידי זה נעשה אברהם אבינו עליו השלום גם בגופו מרכבה לכלים דז"א המאירים בנשמתו בבחינת הפנימיות הנ"ל עד שלא היה הרצון ושכל ומדות דחיי גופו מתעוררים לשום דבר כי אם על פי האור והשפע שבא עליו מנשמתו הדבוקה כנ"ל.והרי היה כולו דבוק למעלה. וגם מה שהוליד את יצחק נשמה בגוף לא היתה אור נשמתו דיצחק אבינו עליו השלום בחינת אור המתפשט מנשמתו של אברהם אבינו עליו השלום אלא כמו שכתוב ואתן לו את יצחק בבחינת מתנה כי נשמתו של יצחק מושרשת גם כן בז"א בקו שמאל כמו נשמתו של אברהם ממש בימין. (וביצחק לפי שהיה בבחינת גבורה עליונה דז"א לא היה נמצא ממנו אור ושפע בעולם אפילו על ידי אור נשמתו בגופו שנעשה מרכבה בבחינת קו שמאל עד שנעקד על גבי המזבח שהוא בחינת המלכות ואברהם אבינו עליו השלום בחסדו עקד אותו שיבוא ממנו אור ושפע בעולמות). וכן ביצחק נאמר ואתן ליצחק את יעקב גם כן בבחינת מתנה כי נשמת יעקב אבינו עליו השלום גם כן מושרשת בקו אמצעי דז"א וקל להבין. אך יעקב הוא בחינת יו"ד עקב שממנו ממש נמשכו נשמות השבטים על ידי לאה ורחל אשר בנו שתיהן את בית ישראל שנמשך אור ושפע עצמית מנשמתו של יעקב אבינו עליו השלום להאיר אור אלקי ממש בגופן של השבטים כשבט וענף המתפשט מגוף האילן עד שנמצא ענין ביטול היש והן בחינת מרכבה תתאה. אבל נמצא עוד יותר על כן ענין מה שאמרו השבטים כשם שאין בלבך אלא אחד כך ממש אין בלבנו וכו'. והיינו שמאהבתך שאהבת אותו ונתחבר לבחינת יו"ד עקב שלו גם בחינת ישראל שהוא בחינת אור שרשו בקו אמצעי דז"א בבחינת ידיעת עצמו של הקב"ה שהוא בגוונא אחרא כידוע (מה שאין כן פרצוף יעקב למעלה הוא הנמשך להאיר גם אל ידיעת התחתונים להיות נמצא בחינת ביטול היש גם בדעת תחתון בבחינת מרכבה תתאה כנ"ל). עד שנתפשט האור הזה גם בשבטים כאמור. וזהו ואלה שמות בני ישראל (הוא בחינת אין בלבנו אלא אחד הנ"ל). הבאים מצרימה שהוא מקום החיצוניות הנפרד דמלכות פרעה עד שגם יוסף (איש אשר רוח אלקים בו על דרך מה שנתבאר לעיל בענין אלה תולדות יעקב יוסף וישראל אהב את יוסף כידוע במקום אחר) לא נתפשטה הארתו וכחו רק בבחינת הפנימיות (כידוע בענין אני פרעה ובלעדיך לא ירום איש וגו' שהוא כדוגמת מלך ישראל וסנהדרין). ועד החיצוניות לא בא כלל (רק ממלכות פרעה). וכן גם השבטים בני ישראל הנ"ל באו מצרימה להעלם החיצוניות. דמצרים ולזה אמר את יעקב דוקא שהוא יו"ד עקב המתפשט לדעת תחתון כנ"ל. איש וביתו באו שלא נגלה ענינם רק בבחינת הפנימיות דאיש וביתו והכל היה מכוסה ונעלם בבחינת מצרים. ואחר כך שבני ישראל פרו וישרצו לא היה בהם בחינת ביטול היש בגופם דמרכבה תתאה הנ"ל (כי וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא). רק ותמלא הארץ (דמצרים ממש) אותם שהיו הגופים בבחינת הפירוד אף שהן בני ישראל ויש בהן שלימות ענין האמונה והדביקות באלקות מצד נשמתם שהוא בחינת בני ישראל. ואחר כך ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף פירוש כנ"ל שעל ידי בחינת יוסף היתה מתנהגת מלכות פרעה דחיצוניות על ידי כח הפנימיות דיוסף באופן שלא היתה החיצוניות מצרים נפרדת מהנהגת הפנימיות אך כשקם מלך אשר לא ידע את יוסף כלומר שנפרדה החיצוניות מהפנימיות. וכן מ"ד שנתחדשו גזירותיו היינו שנתחדש ענין גזירת מלך מצרים בבחינת נפרד לגמרי מהפנימיות. ואז ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. כלומר הולך ומתפשט (ותמלא הארץ אותם כנ"ל). והכל הוא ממנו כלומר מהחיצוניות דמצרים ולכן אמר הבה נתחכמה לו פן ירבה עוד הרבה בחיצוניות דמצרים הרי בכולם יש בחינת בני ישראל הנ"ל. והיה כי תקראנה מלחמה שמצויה בין החיצוניות הנפרד ובין הפנימיות ונלחם בנו ועלה כולו בחיצוניות שלנו אשר בו מן הארץ (מצרים). לשון כלות הכל אל בחינת בני ישראל הנ"ל. לכן וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם הוא על דרך הידוע במקום אחר שכשהאדם אחר דביקותו בתפלה בא להנהיג מנהג דרך ארץ במו"מ וכהאי גוונא הרי הוא מתפשט ברצון אל חיצוניות דמנהגו של עולם ובקל לו לחזור ולשוב אל הדביקות דתפלה ולהעלות גם כל הכחות שיתפשטו ממנו במנהגו של עולם. אך כשירידתו בהנהגה דחיצוניות העולם הוא דרך כפיה עליו ובעל כרחו עד שאי אפשר לו לחזור לשוב לאיתן דביקותו נשאר הוא בפירוד ואין כח לפנימיותו להתגבר ולשוב לאיתנו כן הוא ממש ענין למען ענותו בסבלותם בהכרח ובעל כרחם עד שלא תוכל הפנימיות שלהם להשתמש בהם ולא עוד אלא שצוה שכל הבן הילוד שהוא הדכר שהוא יכול להמשיך פנימיות דבני ישראל היאורה תשליכוהו וכל הבת בחינת מקבל תחיון אתם משפע וכח החיצוניות דמצרים. וההצלה והגאולה מזה השעבוד הוא על ידי משה רבנו עליו השלום דוקא היפך ממש"ל דאת יעקב באו למצרים דיעקב מלבר ומשה מלגאו כמו שכתוב בזוהר הקדוש. וביאור הענין יובן בנקל על פי מה שנתבאר לעיל בענין את יעקב הנ"ל שהוא התפשטות הקדושה אלקית על ידי לאה ורחל (שהדוגמא לזה הוא ענין ההתבוננות ביחודא עילאה וביחודה תתאה כידוע). ומשה מלגאו הוא היפך מזה כלומר להעלות את הפנימיות מההתלבשות בחיצוניות וזהו ענין כלת משה מלגאו שהוא כנסת ישראל הכונסת לתוכה ישראל דלעילא ומתאחדת עמו בדביקות האמונה דידיעת עצמו של הקב"ה בגוונא אחרא כנ"ל ואמת הוי"ה לעולם שהוא מבחינת פנימיות היסוד דאדם קדמון כנ"ל עד שיוכלו לקבל התורה ולקיימה גם למטה ממש וד"ל. הדברים ארוכים. ודרך קצרה עיין בפע"ח בכוונת עלינו לשבח שיוצר בראשית נקרא בחינת בריאה שהוא ממציא בחינת יצירה (כמו שהשכל ממציא האהבה וזהו שמצות ואהבת פירושה להתבונן בדברים המעוררים את האהבה). ולא עשאנו קאי על בחינת יצירה שהוא ממציא בחינת העשיה ור"ל כח העשיה על דרך הנ"ל. ועד כאן הוא בדרך השתלשלות עלה ועלול מבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה. וידוע דעלול בטל לגבי עילתו כזיו במאור כו'. וענין היש מאין שאינו בדרך השתלשלות נקרא שימה שהוא נפעל מכח העשיה ולא כדרך התהוות עשיה מיצירה שנקראת על כל פנים השתלשלות ויש מיש וזה נקרא יש מאין כידוע. ובכל עולם יש הכל. מאצילות עד עשיה שהוא כמראה אדם עם מחשבה דבור ומעשה והוא בכללותו עושה וממציא את הזולתו שהוא ענין השימה והוא ענין גוף העולם שבע ההיכלות ורקיעים ודצח"מ שבבחינת שימה וזה נקרא אדם התחתון ר"ל שבבחינת שימה דוקא לפי שאינו בטל כעלול כו' נופל עליו בחינת מלוכה. והנה הגם שנמשלו אבי"ע בע"ח לבית וג' עליות זו על גבי זו. אך ידוע דאצילות גם כאן. והמשל כמו שבגוף מתפשט כח הרצון בכולו וכן כח השכל המלבישו וכן המדות וכן נפש החיונית והשכליית והאלקית עד שנמצא האדם התחתון שלנו ודצח"מ וההיכלות ורקיעים הן הם בחינת השימה דכל ד' עולמות והמשיג בחינת אצילות ישיג כ"ז בבחינה ההוא וכן השגה דבחינת בריאה ישיג כ"ז בבחינת בריאה ר"ל הכל בבחינת השימה שבהן. ואעפ"כ המשיל בע"ח לד' בתים זו על גבי זו כנ"ל לפי שכל אחד גבול יש לו והמשיג למעלה (כמו בחינת אב"י) לא ישיג למטה (בחינת עשיה וכן מא"ב לי"ע ומאצילות לבי"ע). וכל זה בבחינת אבי"ע. אמנם אדם קדמון שגם הוא כולל אבי"ע וגם שימה רק הכל בהשוואה אחת (והוא ממש על דרך שיער בעצמותו. וכענין אשר מלך בטרם כל יצור כו' רק שלא היה מקום וכו' ואדם קדמון הוא אותו הענין בעצמו רק אחר הצמ"פ שאז יש מקום להאציל ולברוא כנ"ל בזו אח"ז בו עדיין הכל בהשוואה כידוע). והענין על דרך בחינת ענין מציאות כידוע. ובזו הדוגמא יובן בו מאצילות עד שימה והבן שנמצא שאפס זולתו באבי"ע והם אינם הוא ורגליו מסתיימות בסוף העשיה. ועל דרך דוגמא הנ"ל היינו מציאות תחתון ועם כל זה מציאות הוא ולגבי מציאות הפשוט גם אצילות הגלמה וגליפו הוא. ובכל זה יובן דאדם שהוא בבחינת אצילות על דרך הנזכר פה בגבולי השגה למעלה הוא מקבל עליו המלוכה בבחינת אצילות ומעורר גם כן למעלה בבחינת אצילות שלו הכל בבחינת אצילות. ואדם שבבחינת עשיה אינו מקבל אלא בבחינת עשיה ומעורר למעלה רק בבחינת אצילות דעשיה וכל זה הוא מצד ההגלמה וגליפו. אבל מצד בחינת אדם קדמון כל אדם מקבל בבחינת אדם קדמון ומעורר כזה. וה' יכפר בעדי אשר אלצתני לדבר עד כה. ועתה יובן היטיב דקודם ענין שויצר ה' את האדם עפר מן האדמה לא היה צלם ודמות בחומר רק בצורה וק"ל. וכמו כן קודם שנברא לא היה צלם אדם רק באצילות ואף על פי כן היה פועל עד שימה דעשיה ואז היתה ההתעוררות מצד הגליפה רק בבחינת אצילות ומצד השני הנ"ל עד סוף העשיה התחתונה ממש אך לא בהתגלות (שהוא על דרך כל עצם ענין הגליפה). מאחר שאין שם צלם ודמות אדם. וזהו בן חכם ישמח אב שגם הוא בצלמו ודמותו מקבל ומעורר העצמות שלא מצד הגליפה ובן כסיל תוגת אמו לבד שהוא פוגם בענין התגלות מגליפה דאצילות לגליפה דבי"ע ודוק. תמצית כל זה הוא כמו שכשיער את בחינת אדון עולם אשר מלך רק שלא היה שמו נקרא כידוע כן הוא נוקב ויורד עד למטה . הבן היטיב וישמח לבך.