חנה אריאל/צו

"צו את אהרן זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה וגו׳ וכו'"

הפשט, קשה להבין מהו "היא העולה", ומהו "תורת העולה" בזה:   

'צו' - אמרו רז"ל "אין צו אלא זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: ביותר צריך זירוז במקום שיש בו חסרון כיס.".

יש-להבין הלא הזירוז הוא לאהרן ובניו, חסרון כיס יש להם מה שזולתן מביא בהמה לעולה ?

עוד בפרשה זו, "וזאת תורת המנחה, תורת החטאת, תורת האשם וגו'. ובפרשת ויקרא הקודמת נזכרו כל הקרבנות הללו. ובפרשה זו הזכיר משפטיהן ותורתן בפרטיות המעשה שבהן. וכמה פרטים ממעשה הקרבנות נזכרו גם בפרשת ויקרא, ולא קרא אותן בשם "תורת", וכאן בפרשה זו אומר "תורת", וגם יש-להבין למה חילקן לשתי פרשיות.

בזוהר הקדוש: "כשהוקם המשכן אמר הקב"ה למשה, משה חינוכא דביתא במאי הוי, בסעודתא - אדם כי יקריב מכם קרבן." הנה שחנוכת הבית הוא דוקא על-ידי עולת נדבה.

ועל-פסוק "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן", אמר בזוהר פרשת ויקרא, "והא כתיב "ויבוא משה בתוך הענן". אלא תרי ענני הוו, חד דעאל בי' משה, וחד דשארי על משכנא".

והפירוש "דעאל בי' משה", הוא בבחינת המלכות, ו-"דשארי על משכנא", הוא בחינת בינה, ולכן לא יכול משה לבוא, עד ש-"ויקרא אל משה" בא' זעירא. והיינו שבחינת המלכות קרא אותו, כי ידוע דאתוון זעירין - במלכות, אמצעיים - בזעיר-אנפין, רברבין - בבינה. ולכן מפני שבענן דבינה לא יכול משה לבוא, קרא אותו בחינת המלכות, לדבר אתו על חנוכת הבית בעולת נדבה.

והענין, דהנה עד שעת הקמת המשכן - "ושכנתי בתוכם". הי' הכל באתערותא דלעילא, כמ"ש "ויאמר יהושע אל כל העם בעבר הנהר וכו' ואקח את אביכם את אברהם וגו'". ואקח דוקא, באתערותא דלעילא, וכמ"ש בזוהר "טיבו יתירא עבד קודשא בריך הוא לאבהן, ומאתר רחיקא קריב לון". וכן "וארד להצילו מיד מצרים". וכן מתן התורה וכו', הכל באתערותא דלעילא, כמ"ש בהגדה אלו וכו' דיינו דיינו וכו'. והגם שהכנסתם לארץ ישראל ובנין בית המקדש, עדיין היה הכל ג"כ באתערותא דלעילא, הנה מבואר בכמה-דוכתי על-פסוק "בנים אתם להוי' אלקיכם" - דישראל אינון בנין לקודשא בריך הוא ושכינתי', יש בהם מכח האב ומכח האם. ודרך כלל נקרא קודשא בריך הוא ושכינתי' בשם סובב וממלא, והיינו שכח האב בישראל הוא "אשר קדשנו במצותיו וצונו", כמו שנתבאר לעיל פרשת ויקרא באריכות. שזה הדבר אינו מורגש לאדם מישראל, והיינו בחינת סובב. וכח האם הוא דישראל הן אברין דשכינתא, ושכינה הוא בחינת ממלא כל עלמין, שמגלה האלקות להשגת העולמות בדעתן והשגתן למלאכים ונשמות, ועל ידי-זה מתפעלים המלאכים באהבה ויראה וכו'.

והנשמות התפעלותן עוד עד שתרי"ג איברי הנשמה הם כח התפעלות לתרי"ג מצות, (שיש בהם כבר מבחי' סובב כל עלמין כאמור). ועל-זה אמרו שעל-ידי קיום המצוה, יוצא אבר הנשמה המכוון לאותה המצוה מהסתרו והעלמו בתוך איברי נפש הבהמית והגוף. והיינו שיש לנשמה תשוקה והתפעלות לקיום המצות. אבל עיקר התשוקה המורגשת לנשמה, הוא ההתכללות באלקות ולדבקה בו. וזהו כח השכינה ממש, כמ"ש "ואל אישך תשוקתך" להיות עמו פנים-בפנים. ובחינת התפעלות ותשוקה זו בנשמה, נקראת בשם אתערותא דלתתא דוקא. ואף שזה בא על-ידי אתערותא דלעילא ד-"ושכנתי בתוכם". אך אחר שנתקיים "ושכנתי בתוכם" שוב הנשמה מעצמה מתעוררת (בכח באם שבמהותה ועצמותה של הנשמה) בתשוקה נפלאה לדבקה בו ולקיים מצותיו ית'. ועתה יובן שהכניסה לארץ-ישראל ובנין בית הבחירה, היא אתערותא דלעילא, שעל ידי-זה מתעוררים הנשמות באתערותא דלתתא, בבחינת פרצוף העקרי וכמו שנתבאר לעיל בפהק"ו. ממילא מובן שבבנין המשכן "ושכנתי בתוכם" בבחינת פרצוף הארה כנ"ל, כבר יש כח לנשמות להתעורר באתערותא דלתתא, וזהו "חינוכא דביתא בעולת נדבה", שהוא אתערותא דלתתא דוקא. וביאור חכמת המשל דחינוכא דביתא בסעודתא הוא. שכל הוא המנהג, שכשגומר בנין הבית עושה סעודה, ואומרים שהוא למזל-טוב, להניח ברכה אל ביתך. והסבר הדבר הוא, דהנה הרצון שמתעורר באדם לבנות הבית, הוא כח רוחניי ונפשיי. והרצון הזה מכריח את השכל ומדות ומחשבה דיבור ומעשה לפעול עם יגיעת הגוף, להביא הרצון אל הפועל, ואז יש עילוי לגוף האדם גם-כן שנעימות חפץ הרצון בא אצלו במורגש ובפועל לעיני הגוף. וזהו דוקא עונג גדול לנפש. וזה, יש להבין ממ"ש במקום אחר על מאמר רז"ל לריח ניחוח, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. פירוש, שבקיום המצות בפועל ממש, במהות העולמות הוא נחת-רוח להקב"ה שאמרתי, פירוש, שהעולם במאמר נברא, והוא בחינה התחתונה שבאדם, הבל הפה הבא בדיבור. ועל-ידי מעשה המצות עולה המאמר להיות רצונו ממש. וזהו נחת-רוח לפני, וכמ"ש במקום אחר עוד בזה. ומזה יובן גם באדם התחתון, שכשגומר הבנין, אז זורח אור הרצון וחפץ הנפשיי על חומר גופו אשר יגע ביגיעה רוחניית, להוציא חפץ ורצון הנפשיי בבנין אל הפועל הגופני, כי הגופנית נעשה הוא עצמו רצון. אך יובן שמעליית המחשבה עד גמר הפועל ממש, הכל רק מהתעוררות הנפש בחפץ ורצון להביאו אל הפועל ממש, והרי-זה כמו אתערותא-דלעילא. ואפילו זריחת אור עונג הרצון על הפועל ממש בחומר גופו ובחומר הבנין (אף שחומר הבנין לאו בר השגה הוא, רק בצירופו אל חומר הגוף ככל קניני האדם שיש להם אחיזה בגופו, נופל הענין גם אל חומר הבנין) הכל הוא התפשטות הרצון הנפשיי, שזה הוא מה שעלה במחשבה ורצון לפניו שלא ינוח עד שיביאנו אל הפועל, נמצא שהכל תלוי ברצון הנפשיי. והנה כאשר גמר בנין הבית, אז יתחדשו לו רצונות בדברים אחרים, ויוכל להיות שיסולק רצונו מלזרוח על הבית. אשר זה הוא הנקרא מזל-טוב להניח ברכה אל ביתו, כלומר כמו שנשלם רצונו בבנין הבית, ככה יומשך המזל שכל אשר יעלה על רצונו, יושלם לפניו בבית הזה על-ידי השראת הברכה בו. ולזאת עושים סעודה, כי ידוע ענין המאכל אשר הוא מחבר הנפש בגוף (ולמעלה היינו אורות בכלים). ואם לא הי' מתנדב בענין הסעודה לתקן סעודה לאורחים. רק הי' אוכל לשובע נפשו, הנה גם זה לא הי' רק אתערותא של הנפש המחי' את הגוף, ורצונה להשתמש בו להפיק רצונותיו. והרי-זה כמשל משיחת אבנים בששר שנמצא עליהם בהירות, אבל חומר האבנים בחומריותו, אין בו שום בהירות. כמו-כן זריחת אור הרצון על חומר הגוף והבנין, אינו דבוק בעצם החומר, אלא רק מייפהו מבחוץ מחמת שענג הנפשיי בהפקת רצונה שורה בו. אבל כשמתעורר בנדבת הלב, לפזר הוצאה לעשות סעודה לאורחים, הרי זה שהלב עצמו החומרי, לפי שהוא שבע רצון מהשלמת הרצון הנפשיי בבנין הבית הנ"ל, מתפעל ומתעורר בסעודה שהיא התחברות הנפש אל הגוף כנ"ל. ממילא נמשך על ידי-זה התחברות מהות ועצמות הרצון הנפשיי עם כח הגוף החומרי והי' לדבר א' ממש. כמו שאמרו רז"ל עד שלא אכל אדם ושתה, יש לו שתי לבבות, (הנפש טרודה ברצונותיו ומדותיו והגוף ברעבונו). משאכל ושתה, אין לו אלא לב א', שגם חומר הגוף פונה מעצמו אל רצונות הנפש, כי רצונו של הגוף הוא ברצונות הנפש מחמת התאחדותו והתקשרותו. ועל ידי-זה בא להניח ברכה אל ביתך, בחינת המזל, להביא כל רצונות הנפש אל בחינת חומר הגוף.

ובזה יובן לשון הזוהר הנ"ל, חינוכא דביתא (פירוש ענין חינוך, ידוע שהוא להרגיל הדבר שיעשה כמו טבע) במאי, כלומר במה יתוקן הענין שיהי' תמיד השראת השכינה דושכנתי בתוכם הנ"ל במשכן כמו שהי' בעת בנינו ועשייתו, שע"י בחי' אתערותא דלעילא לא יסור ממנו תמיד. על זה אמר בסעודתא דעולת נדבה, שיתנדבו בנ"י מכח עצם מהות נשמתם בכח האם שבהם להעלות עולה ומנחה לה', על-דרך מה שנתבאר לעיל בפ' ויקרא בענין הקרבן. ועל זה אמר ויקרא אל משה בא' שעירא. כי הנה ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן, וכנ"ל שהוא עננא (עילאה) דשרא על משכנא. שהוא עננא דבינה המתקנת את בחינת השכינה השוכנת במשכן העדות, וכמ"ש בזוהר ע"פ ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, דתבר כמה גזיזין וברדין עד שנחתת כלת משה (השכינה דושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך כנ"ל) לארעא. והיינו הסרת כל הקטרוגין שלא יקטרגו ח"ו על התגלות השכינה למטה בארץ. והנה זה בא ע"י עננא דבינה כמו שידוע בענין יוהכ"פ דאימא עילאה גליאת אנפהא, ואז נמחלים כל עוונות בנ"י וכו' ופוסקים לומר המלך הקדוש דבעשי"ת, המשפט לאלקים הוא על בנין המל' כמ"ש במק"א ובכמה דוכתי באריכות.

והיינו שהיא למעלה ולא נחתת לתתא כי-אם ע"י סליחת עונות ביוהכ"פ מאימא עילאה דגליאת אנפאה, וכמו-כן יובן גם כאן, שכדי שתהי' נחתת שכינה לארעא, ולבטל כל המקטרגים, לזאת שכן עליו (על המשכן) הענן דבינה. ולכן לא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כמו שהי' הולך ובא תמיד ומדבר לה כרעותי', כמ"ש בזוהר וכמו שנתבאר בפה"ק מפני עננא עילאה דבינה שאין במדריגת בחינה זו שום שייכות להנהגתו של משה רבינו ע"ה. ולפי שהי' צריך לעשות חינוכא דביתא כנ"ל, לכן האל"ף זעירא דמל' קרא למשה וידבר אתו מאוהל מועד ולחוץ כמו-שנתבאר פרשת ויקרא לזרז את ישראל על דבר עולת נדבה שבאה מאתערותא דלתתא, מכח איברי הנשמה כנ"ל, וכן המנחה והחטאת והאשם דפ' ויקרא, הכל מדבר בקרבנות הבאים מאתערותא של נשמות-ישראל, שזכו ישראל בזה מאל"ף זעירא הנ"ל כנ"ל שהוא כח האם שבנשמות. אבל בפרשה זו מדבר בענין תורת הקרבנות הבא בישראל מכח האב וסובב כל עלמין. רק שעם תורתי בלבם, לכן גם אם אין להם שום התעוררות מנדבת לבם, התורה שבלבם מחייבת אותם להקריב את קרבניהם לה'.

והנה מצינו בקרבן עולה ג' ענינים, א' עולת נדבה שבאה מנדבת והתפעלות בתשוקה נפלאה לדבקה בו ית' ולהכלל באחדותו, מביא עולת נדבה ונרצה לו. ב' עולה הבאה לדורון אחר שריצה הפרקליט דחטאת, בכדי שיהי' החת-רוח לקונו מעבודתו כנ"ל פרשת ויקרא. ג' עולה הבאה על הרהור הלב. פי' שהרהורי שטות גוברים עליו לימשך אחריהם עד שאינו יכול לפנות את לבו לה'. ועל-ידי שמקריב קרבן עולה, מיטהרים רעיונותיו ומחשבותיו כמ"ש בכוזרי. וז"ש בפ' זו זאת תורת העולה. וקאי על עולה שהיא דורון כנ"ל. והפי' הוא שזאת היא התורה שבעולה, שאע"פ שאינה באה מנדבת הלב רק מכח התורה כנ"ל, אעפ"כ עולה היא לריח ניחוח לה'. והיינו עליות המלכות ע"י עשיית מעשה העולה כתורתה. ולזה-אמר צו את אהרן, דבדידי' תליא מילתא, דאהרן שושבינא דמטרוניתא. ואומר עוד היא העולה על מוקדה, במ"ם זעירא רומז על עולה שבאה על הרהור הלב. וכמו שנתבאר לעיל הפירוש, דהיינו כשההרהורים גוברים עד דלא יכול האדם להעלות נשמתו לה'. שצריך לזה לעשות העולה כתורה וכמצוה. וזהו היא העולה על מוקדה שלה, שמחמת הרהור הלב ירדה ונתרחקה ממקומה, וע"י מעשה קרבן העולה כתורתה, אף בלא נדבת הלב, עולה היא (המלכות) על מוקד שלה התמידי לה כשהיא במקומה, כמ"ש אלקי' אל דמי לך וכו'. כל הלילה עד הבוקר, פי' שעל-ידי הקרבן עולה היא עד הבוקר שהבוקר אור הוא. והכוונה בכל-זה לומר שגם על-ידי מצות התורה בלא נדיבות להב, יש עלי' למלכות, בין כשהיא במקומה, כמו שהוא אחר שריצה הפרקליט, ואין-צריך רק להביאה פנים-בפנים. בין אפילו כשירדה למטה, ומים הזדונים שטף ועבר על הלב, תעלה על-ידי תורת העולה למקומה, וגם לבחינת פנים-בפנים. וכל-זה על-ידי אהרן ובניו כהנים, ונצטווה משה רבינו ע"ה לזרז את אהרן במצות העולה, כי הכל בא על-ידי הדעת דמשה רבינו ע"ה שהוא דעת הכללי של נשמות ישראל, ואהרן שהוא המעלה את כנסת-ישראל (שושבינא דמטרוניתא) גם הוא צריך לקבל ממשה, כמו-שנתבאר בפרשת תרומה ותצוה.

ומ"ש אין צו אלא זירוז מיד ולדורות. פי׳ שאחר מ"ש בפרשת ויקרא, מה שבא מאור השכינה בישראל, בחינת התעוררות בנדבת הלב בא אח"כ בפרשה זו, שאם ח"ו מחמת מעשה התחתונים לא יהי' כח באור השכינה כביכול לעשות להם אתערותא מצד עצמם, יזדרז אהרן שושבינא-דמטרוניתא להעלותה בכח התו׳. וזהו מיד ולדורות. פירוש מיד הוא בשעת-מעשה שהוקם המשכן, בא הזירוז לקיים ההקמה בשלימותה, שחכף-ומיד שיזדמן איזה קלקול מחמת מעשה-התחתונים יראה להזדרז לתקן. ולדורות לימים הבאים בל יניח ידו מלהזדרז בהקמתה של אור השכינה בישראל. ומ"ש אמר רבי שמעון ביותר צריך זירוז במקום שיש בו חסרון-כיס. יתפרש על-פי האמור, שהכוונה מה שמקרבן העולה שכולה כליל על-גבי המזבח, צריך אח"כ להוציא את הדשן לחוץ, זהו נקרא חסרון-כיס, כלומר הפסד - שמה שעלה כבר על-גבי המזבח ירד אח"כ ממקומו לבטלה.

ולכן צריך בזה זהירות ושמירה ביותר. על-דרך-משל ממשא-ומתן כשנמשך בהצלחה, אין-צריך כל-כך הזהירות והשגחה עליו שלא יבוא לידי הפסד. כי כן דרך המשא-ומתן המוצלח, להיות נמשך ממילא בהצלחה. אבל משא-ומתן שיש בו בהכרח איזה הפסד, הוא צריך שמירה בזריזות ביותר, להציל מן ההפסד כל מה דאפשר. כי בלא השגחה וזהירות ודאי ילך יותר להפסד. וז"ש בחורת העולה, דהיינו כמו-שנתבאר שהוא על-פי התורה דוקא ולא בנדבת הלב, נחשב זה להפסד מה שצריך להרים הדשן ולהוציאו לבטלה. מה-שאין-כן בעולת נדבה דפרשת ויקרא אין זה נחשב להפסד כלל. וזה יובן על-דרך דוגמא בסדר עבודה, שענין קרבן העולה דוגמתו הוא שאדם מקריב חלבו ודמו לה׳ בתענית. ויש בזה ג׳ אופנים הנזכרים בקרבן עולה. א' ע"י נדבת הלב שצמאה נפשו לה׳, כמה לך בשרי, מחמת זה לא ירצה לפנות את-עצמו להנאת אכילה-ושתי' ותמיד כל היוס יברכנהו בשירות ותשבחות ובעסק התורה-ומצות. והיושב בתענית כזה, ודאי דלא עלי' אתמר "כל היושב בתענית נקרא חוטא". שזהו כמ"ש בנזיר שנקרא חוטא מחמת שציער עצמו מן היין, דהיינו בסתם במשך שלשים ימי הנזירות ירגיש צער בעצמו ממניעת שתיית היין. וכן היושב בתענית ומרגיש צער בנפשו מן התענית, על-זה שייך לומר שנקרא חוטא, אבל בתענית הנ"ל דנדבת הלב, אין שום צער כלל כמו על-דרך משל מי שטרוד במשא-ומתן שיש בו ריוח גדול, לא ירעב ולא יצמא כלל מחמת ענג הריווח, וכמו-כן יובן בתענית הנ"ל. (ואף שאעפ"כ נתמעט חלבו ודמו וכלה בחמימות האש הטבעי בגוף מיסוד האש, כמ"ש בספר הרפואה שהאכילה-ושתיה לאדם תמורת הניתך ממנו ע"י חום האש הטבעי. ואם-כן יש כאן הפסד חלב ודם, ומה שעולה לה' הוא רק החיות דחלב ודס, אבל הגשמיות הולך לבטלה ממש, אין זה נק׳ הפסד כלל, כי אדרבא זהו כל תשוקתו וחפץ נפשו להיפרד מן החומריות וגשמיות). בחינה הב׳ בתענית הוא, על-דרך מה-שכתוב בתיקוני תשובה מהאריז״ל על כל עון אשר חטא מספר מפקד התענית שצריך לתיקונו. וזהו ממש ענין העולה הבאה לדורון הנ"ל. דהנה עיקר התשובה הוא לשוב מעבירות שבידו ולעזוב אותם לגמרי שלא ישוב עוד לכסלה. ובקבלה זו באמת נאמר בספרי מוסר בזה-הלשון "ישליך מעליו כל חטאיו" ע"כ. והאדם נפרד מהם, וזהו לשון תשובה, ששבה נפשו האלקית לאיתנה, שאין לה חפץ כלל וכלל בשום חטא ועון ח"ו. רק כמ"ש בזוהר בההוא נוגה מפתי לאתתא ונטיל נהורהא כמו-שנתבאר במקום-אחר. לכן כתי' "ונפש כי תחטא". שנמשכים מכחות הנפש אל החטא דמקוס הקליפות, וע"י אמצעית הכחות הנ"ל, נמשכת גם כל הנפש שיתאחזו בה החיצונים ח"ו. וכאשר משליך מעליו כל חטאיו בהסכם חזק שלא ישוב עוד לכסלה. הרי נפרדת הנפש מן הכחות שלה שנמשכו לקליפות, והיא שבה אל מקומה ואיתנה כאלו לא חטא. ותוכל להתחזק בתורה-ומצות בפועל-ממש כאלו לא חטא. רק בכדי להציל גם כחות נפשו שירדו ונטמעו בקליפות ע"י מעשה העוונות וחטאיס, צריך האדם להתמרמר ולטעום טעס מר בנפשו על כל עון אשר חטא (כדמיון סמי הרפואות המרים ועפוצים לנקות הליחות והדמים הרעים). עד שבא לחרטה גדולה ועצומה על מה שנהנה מן החטא. ונהפכה ההנאה לצער ויסורין לו. על-ידי זה הנה החרטה היא עקירת הרצון הקודם מעיקרו, על-ידי זה מעלה גם כחות הנפש מן הקליפות.

ודוגמת זה הוא הקרבן חטאת, להעלות ניצוצות נפשו שירדו בחטאתו אל מקום חרון אף ה׳, שהוא מקום הקליפות וע"י הקרבן ריצה הפרקליט ונמחו כל חטאיו המלפפים את כחות הנפש כנ"ל. והכחות שבים אל מקומם כקדושת נפש-האלקית. ואחר שריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו, להיות נחת-רוח לקונו מעבודתו. כמו-כן בדוגמת זה ממש הם הצומות והתעניות על-פי רוח-הקודש בחכמת הקבלה הקדושה במדה נכונה מכוונת לתיקון הנפש ולהעלותה להיות נחת-רוח לקונה בתורה-ומצות שתעשה עוד ככל הנ"ל. והנה התעניות האלו הם צער לנפש ממש ולא כתענית נדבה הנ"ל, ושייך בזה גם בחינת היושב בתענית נקרא חוטא. אלא שלאדם עצמו אומרים לו חטוא חטא קל והינצל מחטאים גדולים. אולם על-ידי זריזות וזהירות בנפשו שכל ימי התענית לא יסיר לבו מלכוון שגם הצער שמרגיש, הוא המקרבו ומעלהו לחסות בכנפי השכינה ולהנות מזיוה (מלבד סגולת התענית מצד עצמו, שגם בלא כוונה זו הוא פועל פעולת תיקון הנפש, אלא שעל-ידי הזירוז הזה) הנה הוא יוצא מכלל יושב בתענית שנקרא חוטא, לפי שהצער עצמו נחשב לעונג כמ"ש במקום-אחר על ענין "ושמחים ביסורין". אך אעפ"כ חלב ודם הגופני הניתך בתענית הוא הולך לבטלה. וגם זה הוא מכלל תיקוני הנפש, ליתן חלק לחיצונים תמורת החטא. וזהו ודאי חסרון כיס אלא שעל-ידי זירוז פועל שאין הצער עצמו ניתן ביד החיצונים, שכל דבר רע לגוף ונפש הוא רק מסטרא דילהון. אלא הצער עולה לרצון ועונג כנ"ל. וענין הג׳בתעניות הוא דוגמת העולה הבאה על הרהור הלב, כמו-שנתבאר-לעיל שכוונת התעניות הללו אין להם ענין ידוע כלל רק להכניע את גופו שנתגשם בקליפת-נוגה או וכו', שלא יעכב על הנפש האלקית לשוב בתשובה ולהשתמש בכחות הרצון שכל-ומדות של נפש-האלקית במחשבה-דבור-ומעשה. ואם בתעניות כאלה לא יעשה כי-אם קבלת הצער וסיגוף התענית בלי הרהורי תשובה ביום התענית. הרי כולו הפסד כי לא ינקה את נפשו האלקית בזה, ואדרבה יוכל להיות מסתעף מזה שירשה את-עצמו למלאות תאוות הגוף ונפש-הבהמית ביותר, תחת אשר עינה את-עצמו. ולכן ביותר צריך זירוז בזה, להרבות כל יום התענית בהתעוררות אהבה הטבעיית המסותרת בלב כו׳. וכח המסירות-נפש אשר ירושה לנו מאבותינו, ברתי׳ דאברהם-אבינו ע"ה. והזירוז הזה בא על-ידי בחי׳ משה. שהוא הדעת דכנסת-ישראל, שיצוה את אהרן קו הימין, שמתפשט בימין פשוטה לעורר השבים, כמ"ש במקום-אחר. ומכל-זה דעת ל"נ ככל הנ"ל בענין הקרבנות. והנה כל זה ר"ל בין הקרבנות שמנדבת הלב, בין קרבנות שעל-פי התורה, היינו אחר מתן התורה והשראת השכינה דושכנתי בתוכם במשכן. שאז נמשך כח הקרבנות מאתוון אמצעין דתורה או מאתוון זעירין דא' דויקרא הנ"ל (בחינת זעיר-ונוקבא כידוע וכנ"ל). אך קודס יציאת-מצרים שהיתה השכינה כביכול בגלות, וגם ידוע בעץ-חיים שבחינת ז"א הי' בבחינת העיבור עד בחינת הלידה שביציאת-מצרים. נקרא הקרבן הראשון בשם קרבן פסח, שהוא לשון דילוג שלא בערך וסדר, שעל-ידי בחינת ממלא-כל-עלמין וסובב-כל-עלמין הנ"ל, אלא כמ"ש בזוהר, דמסטרא דאימא עילאה נפקו ישראל ממצרים. וכשנתנה מצות החדש הזה לכם בארץ-מצרים כמו-שנתבאר לעיל פ' ויקרא. אמר בעשור לחדש ויקחו להם איש שה וגו' לקרבן הפסח. ויובן על-פי מה-שכתוב בספרים-הק' על מה-שכתוב בגמרא מאימתי מברכין על החדש עד שתתבשם ועד שתתקשט. שתתבשם הוא עד ז' ימים בחודש אחר המולד. ותתקשט הוא עד סוף מילוי הלבנה. ובזוהר בענין יום-הכפורים וסוכות איתא דעשור בעשיראה קיימא, וה׳ יומין (שמעשור עד ט"ו) דמלכא אינון דאתי עלה. ופירוש בעשיראה הוא הקישוט הבא אליו מן הבינה, מעין מה שנתבאר לעיל עננא עילאה דשכן עליו הענן. ומעתה יש להבין שהגם שלא הי' להם עדיין הכח להקריב קרבנות שיהיו רצויים, כמ"ש ונרצה לו וגו'. וכדלעיל לא מן השכינה ולא מן התורה, ולכן הי' הקרבן רק בדרך דילוג כאמור, והכח להפריש הקרבן לה׳ בא מקישוט החדש מן הבינה, וזהו בעשור לחדש דוקא, דאז החדש בעשיראה קיימא, ואז הי' בשבת, וכמ"ש במקום-אחר בענין שיום-טוב הראשון של-פסח נקרא שבת, מבואר שהכח והתעוררות היו אז מאתוון רברבן דוקא, ולכן נקרא שבת הגדול.