חנה אריאל/חנוכה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

להבין ענין נס דחנוכה. עפ"י מה שאנו אורים (נ"א מודים) בעל הניסים, מסרת גבורים כו' וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים. הלא לכאורה הוא תמוה. מהו השבח שמסר טמאים ביד טהורים, והלא הראוי (להיות) כן, שהטהורים והצדיקים יעשו ויגברו חיל.

וביאור הענין יובן במ"ש וישב ה' מלך לעולם. דהנה אני הוי' לא שניתי כתיב. ואין שום שינוי לפניו ית' בין קודם שנברא העולם לאחר שנברא העולם. וכאשר מקודם הי' לבדו הוא כן עתה ממש. וממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. ואיך יתכן בחינת עולם ? אך פי' עולם הוא מלשון העלם, שאופן הבריאה היא להעלים ולהסתיר על האור, גם שהוא בבחי' אין סוף ואין סוף להתפשטותו (היינו להתפשטות אורו ית' בבחי' גילוי), עכ"ז מחמת שהוא נק' מלך, וידוע שאין מלך בלא עם, זהו בחי' מלכותו ית', שהוא בבחי' מלך עולם והעלם. והחיות והתהוות העולמות הוא מחמת שם הוי' ב"ה. כי שם הוי' הוא כלול מיו"ד ספירות. יו"ד חכמה ה' בינה וכו'. היינו בדרך אור וכלים. וענין הכלים שמעלימים ומסתירים על האור עד שמשתלשל מזה להיות בחי׳ עולם והעלם ממש.‏ וענין וישב ה׳. הוא ענין ישיבה שמשפיל קומתו, היינו שהמוחין נשפלים למטה והרגלים נגבהים למעלה, והוא ענין תוס׳ אורות בכלים. שכאשר שם הוי׳ מקבל תוס׳ הארה, ממילא מאיר גם בבחי׳ עולם, להיות‏ הוי׳ מושל ושליט על העולם שיהי׳ בבחי׳ ביטול היש וכו׳.‏ וזהו ע"י יחוד קובה"ו ‏(הוי׳ ואדנ"י).‏ וכמו ענין השבת שמאיר תוס׳ הארה עד שיהי׳ עליית העולמות.‏ ולזאת נר שבת מצוה להרבות אור וליהנות מאורה ע"ש שמאיר תוס׳ מן הארת אוא"ס ב"ה.‏ וזה הכל כאשר המל׳ מקבלת הארתה בשלימות מכל הע"ס. אבל אם ח"ו מצד מעשה התחתונים גורמים להיות הסתלקות המוחין, היינו שאין לו תענוג מהמלוכה, ומתעלים השכל והרצון למקורן.‏ אז מל׳ אינה מקבלת רק מז"ת ואינה בשלימות ח"ו.‏ וזהו ענין נר חנוכה למטה מיו״ד בגלות, שהמל׳ אינה‏ מקבלת מכל הע"ס, ועל זה נאמר נהפך הודו ח"ו, שענין הודי׳ הוא בחי׳ ביטול היש, שמודה על האמת, אז נק׳ הוד מל׳, שמוסיפים תענוג והוד במדת המלוכה. אבל בהיפך ח״ו בהעדר כשרון מעשה התחתונים אז מוסיפים כח ר"ל בסט"א, שתוכל להתגבר מל׳ הרשעה מחמת שהכל כלא וכאין נגדו ית׳ וכחשיכה כאורה ואינו תופס מקום כלל.‏ וזהו כשעמדה עלינו מלכות וכו׳. והנס הוא בזה, ואתה עמדת להם ג"כ בעת צרתם. ענין עמידה היא ג״כ שהמוחין במקומם בלתי‏ מושפלים למטה, אך שהמוחין בשוה הם עם הרגליים בקומה אחת. אשר לא כן בישיבה, שחלוקים הרגליים במדרי׳ להיות לבר מגופא.‏ והענין הוא שהמל׳ מקבלת שלא ע״י ז״א, רק שמקבלת בשוה עם כל הספי׳ הנאצלות ‏(וזהו תיקון ההוד המבואר בקבלה, שמתתי׳ תיקן ההוד.‏ הענין גם שאיהו בנצח ואיהי בהוד, עכ״ז מקבלת בבחי׳ דכורא וכו׳).‏ וכאשר ה׳ עמד להם בעת צרתם, נדחה המל׳ הרשעה ממקומה ונתבטלה ונכללה ג"כ בקדושה, כי לא יגורך כתיב וכו׳. וכהמס דונג כו׳. וזהו ענין הנס שמסר טמאים ביד טהורים.‏ הענין הוא שהגם שעפ״י סדר ההשתל׳ יטמא הטמא כאשר יגע בטהור את הטהור.‏ אבל כאשר בעצמו עמד להם בעת צרתם כו׳, לא הי׳ מקום לשרות לטומאה ח"ו. רק נתבררו הניצוצות ונכללו במאור וכו׳.‏ וזהו גם כן ורשעים ביד צדיקים, שלא נמצא מקום לבחי׳ רשע כלל ונכללו ביד צדיקים. ולזאת לא ניתן נר חנוכה ליהנות ממנה לאורה, כי הנרות הללו קודש הם, שנמשכו מבחי׳ קודש, שאין העולם יכולים לקבל כלל התוספות גילוי. כי כל ענין הגילוי הוא רק לדחות החיצונים וכו'. אבל אינו מתיישב כלל הגילוי למטה כי קדש הוא. ובזה יובן שמבואר על פי קבלה שנר שבת קודם לנר חנוכה.


כתיב ביום עשות ה' אלקי׳ ארץ ושמים. העולם נברא בשם ה' אלקי' זו"נ בעשרה מאמרות.‏ והוא דבר מלך שלטון, לעשות את "אינו "ישנו. וקמי קובה"ו אין שיהוי כי ודבורו א' ואינו כדיבור של האדם שיוצא חוץ ממנו, אבל למעלה אלדח"מ. כי הקב"ה ז"א נק' בשם סוכ"ע את השמים ואת הארץ אני מלא ולית אתר פניו מיניה. ודבור דע"מ נק' דבור לעשות העולמות היוצאים מכח דבר מלך ליש ודבר נפרד בפ"ע דוקא, ואע"ג דקמי' כולא כלא ממש חשוב וכקודם הבראם. מ"מ כמצביי' עביד בחיל שמיא וכל דיירי ארעא. אבל הם אינם מרגישים כלל ההנהגה שנעשית בהם כמו התהוותם מאין ליש שהוא למעלה משכל הנבראים. ככה יש בחי' ההנהגה שאינם משיגים אותה כלל ואעפ"כ מתנהגים בה. והוא כמשל מ"ש והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם. דאע"ג שאינהו לא חזי מזלייהו חזי. וכן העולמות כמו שאין משיגים התהוותם מאין ליש ואעפ"כ מתהווים, ככה יש בחי' ההנהגה שאין משיגים אותה רק למעלה במקום שרש התהוותם מאין ליש. ואעפ"כ מתנהגים בה. ושכינה נוק' דז״א שנק׳ בשם ממכ"ע,‏ דהנה הקב״ה הוא קדוש ומובדל ואין ערוך לעולמות עמו כלל וכלל, מאחר שמציאותם והעדרם שוה לפניו. א״כ איך אפשר להיות רצונו ומצביי׳ נמשך בהם כלל. אמנם הוא ע"י שכינה, מדת המל׳, ונק׳ נוק׳ דז"א, מקור כל המקבלים שעל ידה מקבלים אור רצונו ומצביי׳. והיינו ע׳׳י בחי׳ הביטול, שבטלים בכח אור בחי׳ המל׳, וכמשל שע"י אימת מלך ב"ו המרומם ונשגב בחכמתו ורוחניותו על העם יוכל להיות נפעל ע"י העם רצון המלך הרוחני וחכמתו הנבדלת מערכם ע״י פעולת גופם. שלכל דבר צ"ל ענין שייכות וסגולה להיות נפעל ע"י, כמו עץ ארז ואזוב כו׳, והעם אינם מסוג וערך זה הרוחניות והחכמה כלל.‏ אך להיות האימה היא הבאה עליהם מאת המלך עצמו. והוא עיקר סבת פעולתם ועשייתם מצות המלך. נקלט תוך האימה רוחניות רצון וחכמת המלך ונמשך בפעולתם, אף שהם אינם משיגים כלל מה שנמשך על ידיהם.‏ וככה נמשל מדת המל׳, היא הפועלת התהוות העולמות מאין ליש, שעצמות ההתהוות מאין ליש נמשך מבחי׳ קוב"ה וע"י השלטון דבחי׳ מלוכה בדבר מלך באה המשכת ההתהוות לפועל העולמות, שאינו מערך המהוה אותם כלל. וכן בהנהגה הנ"ל. והכל הוא שבחי׳ המל׳ מקבלת בעצמותה תחלה. ועל ידה נמשך הכל ונעשה עולם יש ודבר, דכלא חשיב ממש קמי׳ קוב"ה. ואעפ"כ יש בהם אור רצונו וחכמתו ומדותיו וכו׳ ע"י הביטול שיש בהם בכח מדת המל׳, שהוא מדת ההתנשאות ואינה באה בקירוב הערך. ולכן נק׳ דרך כלל בחי׳ ממכ"ע. כלומר ממלא את העלמין מאור דז"א. ואמנם אמרה ירח לפני הקב"ה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר א׳. דהיינו בחי׳ המל׳ הנ״ל כשהיא בבחי׳ אצי׳, שהתפשטות אימת התנשאותה הוא ג"כ נבדל מערך העולמות, דאיהו יחודא דקוב"ה. רק שאעפ"כ מתפעלים העולמות, לפי שכך הוא מדת המלוכה, ועי"ז נמשך בהם אור הז"א, והכל עדיין למעלה מהשגתם, נמצא שניהם משתמשים בכתר א׳ ‏(שהוא‏ ת׳׳ת דאימא המקבלת בחי׳ האין דאור אבא. והוא עיקר הסיבה שאורות דקוב"ה נמצאים בעולמות שאין ערוך וכו׳ וכלא ממש חשיבי וכנ״ל. וזה מבואר במק"א ואכ"מ)‏. ורצונה להיות היא משתמשת בכתר אחר, להמשיך אורות דתהו לכלים דעולמות, שהוא בבחי׳ הרגשה ממש, וכמו שיהי׳ לע׳׳ל ע׳׳י קיום התומ״צ וכו׳ ‏(וכ״ז צריך ביאור ומבואר במק"א).‏ לכן אמר לה הקב״ה לכי ומעטי א״ע להיות ממכ׳׳ע דבי׳׳ע. דענין ממלא הוא ענין התפעלות שמתפעלים העולמות מכח הממלא אותם, שהוא ענין אימת המלך הנז"ל.‏ ויש ג׳ מיני התפעלות 'מושכל 'מורגש ״ומוטבע. ודמיון זה, מושכל הוא כמו האדם שמתפעל ומתנענע ממקומו ע"י שמשיג רצון המושל ומצוה אותו ומכירו בשכלו ועי"ז מתנענע.‏ מורגש הוא כדמיון בהמה חי׳ ועוף המתנענעי׳ מגערת האדם, שמרגישים הגערה על כל פנים אף שאינם בגדר השגה כמו האדם דמושכל. מוטבע הוא כמשל מרוצת האבן מכח הזורק אותה, שאינה אפי׳ בת הרגשה כלל.‏ ואעפי"כ מוטבע בה המרוצה בכח זריקתו.‏ והנמשל מזה הוא התפעלות העולמות דבי"ע בבחי׳ השגה והכרה בערכם אור המל׳, שהוא בחי׳ יודעים רבונם בהשתלשלות מדריגתם. וכתיב בנים אתם לה׳ אלקיכם זו"נ. ויש בישראל משני הבחי׳, ואתם הדבקים, דאתדבקן בגופא דמלכא ז״א. ובבחי׳ זו אעפ׳׳י שחטא ישראל הוא.‏ שאין זה בערך בחי׳ התגלות אור כלל מצ"ע כי הוא בחי׳ עצמיית. ומה דישראל אתדבקן בשכינתא ושכינתא אתדבקת בהו, הוא בחי׳ התגלות אור זה.‏ וע"ז נאמר כי אתה נרי הוי׳. פי׳ שאור זה שמאירה בחי׳ השכינה מבחי׳ קוב"ה לישראל, הוא שם הוי׳. בחי׳ היו"ד הוא ענין כח המס"נ על קדה״ש, שכמעט אין בזה בחירה, שהוא טבע לבנ"י ‏(ומ"מ כח זה הוא בבחי׳ התגלות דוקא. שהרי אפי׳ המומר עדיין ישראל מומר מקרי לקדושין וש"ד)‏ ולכן נק׳ יו"ד, כמו שנקודת היו"ד אינה מגבלת הקלף הלבן כלל, רק שדבוקה במקומה על כל הקלף כולו.‏ והנמשל מזה שעצמיית המהות בא לידי בחי׳ התגלות.‏ והה"א ראשונה הוא ג׳ קוין המקיפין את לובן הקלף‏ ומגבילים אותו, והיינו‏ כח בינת איש הישראלי המקבל במוחו בחי׳ האלקות לפום מה דמשער.‏ והוי״ו הוא בחי׳ התפעלו׳ המדות כשמתמלאים מאור הבינה, לדעת טוב ה׳ וכו׳.‏ וה״א אחרונה הוא בחי׳ ג׳ קוין דמחדו"מ דתומ"צ, שמתמלאים מאור ה׳ ע"י בחי׳ היו"ד והה"א והוי"ו כנ"ל ‏(וכשחסר ענין התפעלות המדות הוא ענין מח׳ טובה הקב"ה מצרפה למעשה המבואר בלק"א פט"ז)‏ והוא האור דתומ"צ הבא ונמשך ע"י מעשה גופנית.‏ והיינו בחי׳ הנוק׳ דז"א מקור כל המקבלים הנ"ל, שע"י נמשך אור דז"א כנ"ל. ובחי׳ בינה ומדות ומחדו"מ הם בחי׳ מושכל מורגש מוטבע הנ"ל, והוא ג"כ ע״י בחי׳ מיעוט הירח. משא"כ בבחי׳ מל׳ דאצי׳ לא הי׳ רק בבחי׳ אמונה פשוטה, ואעפ״כ הי׳ נמצא סוף מעשה דמחדו"מ דתומ״צ.