חנה אריאל/וישב

<< · חנה אריאל · וישב · >>

חנה אריאל פרשת וישב

ויראו אותו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום. ויש להקשות הלא יודעים היו האחים באביהם שצדיק גמור היה. היה להם ללכת בדרכיו ואת אשר אהב יאהבו גם הם ותהי להפך וישנאו אותו. ולמה על מה שקדם בפסוק ויבא יוסף את דבתם רעה לא שנאו אותו אף שמסתמא לא נעלם מהם. וגם הלשון דברו לשלום. שהיה לו לומר דבר בו או דבר אתו. ולהלן מה בצע כי נהרוג את אחינו וכי בשביל בצע נכון הדבר להרוג את אחיהם. וגם הלשון וכסינו את דמו משונה הוא. ולפי סדר הלשון היה אומר ושפכנו את דמו שכן נקרא בלשון הפסוק ענין ההריגה. מלבד התימה רבתי על שבטי י"ה יהרגו את אחיהם או ימכרוהו לזרים.

במאמר פתח אליהו. אנת דאפיקת עשר תיקונין וכו' לאנהגא בהון עלמין וכו' וכו' חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא וכו'. הכל סמוך על מה שקדם לאנהגא בהון עלמין. ואחר כך אומר מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. יש להקשות הלא אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא וכולא קמיה כל חשיב וכאילו לא היו כלל. אם כן מהו הענין לאנהגא עלמין שבשביל זה צמצם את אורו כביכול בצמצום הגדול דעשר תיקונין לאנהגא לון. וגם למה בספירות הראשונות אומר רק לאנהגא עלמין דהיינו מהעדה מלכין ומהקים מלכין וכמצביה עבד בחיל שמיא ומסדר את הכוכבים ומשנה עתים וכו'. שכל זה הוא עושה מעשה בראשית והכל בחכמה דמעשה בראשית. ובספירת המלכות שהיא אחרונה ונקראת גם כן בשם ממלא כל עלמין דוקא אמר תורה וכו' קרינן לה. והחכמה דתורה גבוה למעלה מעלה מחכמה דמעשה בראשית. והענין יובן על פי מה שאמרו רז"ל שלש שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה. שניות דן את כל העולם כולו איכה תהיה הנהגתו. והיינו שעל פי התורה שעסק בה הוא מנהיג את עולמו ובמה שדן את העולם ומנהיגו הוא מכניס בעולם אור התורה שעסק בה. וזה הוא הענין שעלה ברצונו לעשות פלא שבקרב העולמות יכניס אור התורה שהיא חכמתו ורצונו העצמיים. אך כל זה הוא רק במה שבידיעת עצמו יודע את כל העולם. ובבחינה ומדריגה זו הוא מכניס אור התורה בעולם על ידי ההנהגה. והעולמות עצמן אין בהם שום הרגשה מזה כלום לפי מה שנבראו ליש ודבר בפני עצמו. אמנם בחינת המלכות עיקר המלוכה הוא על עמו ישראל על ידי קיום התורה ומצות אשר קדשנו במצותיו כביכול במצות שהוא עושה דהיינו ההנהגה שהוא מנהיג את העולם על פי התורה בידיעת עצמו הנ"ל. שעל ידי זה מגלים את אור התורה בעולם ממש. רק שעכשיו הוא רק בבחינת מתן בסתר כי כבודי (ממש) לאחר לא אתן כל זמן שהקליפה מצויה בעולם. עד אשר יעביר את רוח הטומאה מן הארץ על ידי זה גופא שמקיימין את התורה ומצות על ידי קבלת עול מלכות שמים ואז ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר את אשר עשו בקיום התורה ומצות לעולם הבא. ולכן אומר מלכות פה שהיא מגלה מה שהקב"ה עושה ומקיים מצותיו במה שדן ומנהיג את העולם. כפה שמגלה מה שצפון במחשבתו ולבו. ולזאת תורה שבעל פה קרינן לה. מובן מהאמור שבחינת מדת המלכות עושה שני דברים. הא' שמעלה את הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים במקום הקליפות שעל ידי זה העולמות בטלים מישותם וגסותם ליכלל ביחודו יתברך על ידי שנעשה בהן מצות ה'. הב' הוא שנמשך במדריגת העולמות גילוי מצותיו יתברך שהוא עושה בעצמו כנ"ל. וענין זה דמצות שהוא יתברך עושה בהנהגת עולמות בבחינת ידיעת עצמו והמצות שנעשים על ידי מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. יובן דרך דוגמא ממש ממה שקיים אברהם אבינו עליו השלום כל התורה כולה וכן כל האבות עד דאיתא בזוהר הקדוש שיעקב במקלות אשר פצל ברהטים מקל לח לוז וערמון קיים בזה מצות תפילין. והרי לא היה בהמקלות שום קדושה (וגם לא היה בהם שום דוגמא מתפילין העליונים כמו בתפילין שלנו שבהם בתים ופרשיות ורצועות וכו' כידוע) רק שבהשגת יעקב אבינו עליו השלום עצמו היה מקיים בזה מצות תפילין. וזהו כמו שהנהגת העולמות בידיעת עצמו יתברך הוא מקיום מצותיו ותורתו בזה ובעולמות עצמן אין שום גילוי קדושה מזה. ואחר אשר ייחד מלכותו על עמו ישראל וקדשנו במצותיו ונתן לנו את תורתו לעשות המצות בדוגמא ממש כמו המצות שבידיעתו יתברך. אז יש קדושתו יתברך ממש בקיום התורה והמצות אפילו בעולמות עצמן. וזהו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה כשמתקיימים מצותיו יתברך על ידי ישראל עמו בעולמות ממש דהיינו מלכות פה כנ"ל. אבל קודם שנתנה התורה היה ענין בחינת המלכות רק בחינת העלאה לבדה על ידי שמגלה בחינת יחוד העליון הנקרא יחודא עילאה (בתניא ח"ב) להשגת הנשמות בגופים. וזה היה ענין השבטים שהיו בחינת מרכבה תתאה דשכינה בבחינת הביטול הנ"ל על ידי השגת יחודא עילאה. ויעקב עצמו היה בחינת מרכבה עילאה לקודשא בריך הוא וקיים מצותיו בהשגת נשמה בגוף אבל הכל למעלה מעולמות (אף שמסתמא גם השבטים קיימו התורה ומצוות לא היה רק במצות יעקב אביהם ועל דעתו עשו מה שעשו כמו שכתוב באברהם אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו') ר"ל שלא בא הגילוי ממצותיו לעולמות שלמטה. ויוסף ידוע שהוא בחינת צדיק עליון שממשיך בחינת היחודא עילאה למטה בעולמות בדרך השגתו שהוא על דרך וענין יחודא תתאה (רק לא כענין תורה ומצות עד שלא נתנה כנ"ל). וזהו שכתוב בכתבים על פסוק ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו שהוא היה מכיר את מדריגת עבודתם שהוא בבחינת ביטול ליחודא עילאה כמו שכתוב בגמרא פתחו ואמרו שמע ישראל וגו' ה' אחד דהיינו יחודא עילאה כמ"ש בתניא. והם לא הכירו מדריגתו שלא היתה בבחינת הביטול מלמטה למעלה אלא בבחינת המשכה מלמעלה למטה להשיג גם בעולמות היחוד הנעלם שזהו דוגמת לאנהגא בהון עלמין הנ"ל שההנהגה נראית בחינת עולמות ממש ובידיעתו יתברך ומצותיו יתברך כנ"ל. ויוסף היה ממשיך גילוי ענין זה בהשגתו בעולמות אף כמו שהן לדעתן וצביונן בחינת יש ודבר נפרד. דהיינו שמידיעתו יתברך המשיך לידיעת נשמה בגוף שמזה בא בעולמות ממש. ולכן ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם. פירוש גם מה שלא יכלו הם לברר ולהעלות בבחינת השגת הביטול שלהם באופן שמצד העבודה שלהם היה זה נברר לרע. גם אותו העלה הוא בעבודתו אל אביהם יעקב מרכבה עילאה. ומסתמא מדריגת יעקב עצמו ודאי לא הכירו גם כן. אך היה להם דיבוק וחיבור גדול עמו עד שהיו יונקים ממנו ומצד היניקה היה להם גם כן בחינת היחוד עמו. מעין זה היה להם ביוסף אף שלא הכירו את מדריגתו. והיינו שלא מצאו אותו עוסק בביטול היש רק בקיומו והם לא השיגו שום עבודה כי אם בבחינת הביטול דוקא. דנו אותו לכף זכות שבודאי גם הוא עובד בביטול היש ומה שחפץ בקיומו הוא להיות הנחת רוח למעלה יותר מן הביטול שיעבוד בו אחר כך. וכמו כל עיקר בריאת היש הוא כדי שיהיה יש ובטל. אך כאשר ראו אחיו שאותו אהב אביהם מכל אחיו דוקא. עד שכל ביטול היש שפעלו הם כולם לא היה לנחת רוח ליעקב כמו בחינת ומדריגת יוסף אז וישנאו אותו ר"ל שנתרחקו ונתפרדו ממנו לגמרי ולא יכלו דברו (מלשון דבר אחד לדור) ור"ל להנהיגו ולהביאו לשלום עמהם ולומר שגם הוא מגמתו הוא סוף מעשה דביטול היש. כי ראו מאהבת אביהם שענינו נבדל ומופרש מהם לגמרי. ודאגו שלא יתבטל ענינם חס ושלום לגמרי. דהיינו שלא יוכלו לינק מיעקב אביהם ענין ביטול היש ככל עבודתם. ועוד יש לומר שחשבו שענין זה להגדיל היש הוא מעין ענין אורות תקיפין דתהו שגרמו לחורבן העולם. ומעין זה יהיה חס ושלום על ידי ענינו של יוסף לבטל בחינת עבודתם חס ושלום בבחינת ביטול היש ויעקב אהב אותו וגו' על ידי כן תסור יניקתם ממנו לגמרי חס ושלום. ולכן אמרו הבא להורגך (וגדול המחטיא את חבירו ומחסרו מעבודתו. מן ההורגו) השכם להרגו. אך אמר יהודה מה בצע כי נהרוג וכסינו את דמו. פירוש שרק את דמו יוכלו לכסות דהיינו גילוי מדריגת נפשו בדם גופני יוכלו לכסות על ידי ההריגה. אבל מדריגתו ברוחניות תהיה עדיין קיימת ואם כן עדיין לא יבטלו כל החששות שלהם. אלא לכו ונמכרנו וכו' להבדילו ולהפרידו מהם ומאביהם והוא יעשה מעשהו ויעבוד עבודתו במקום הרחוק מהם והם יחזקו במעוזם צדק דרכם כמקדם (כמו בא"י ומקום בית המקדש הוא בחינת עבודה דשם ובחו"ל גם בעת ההיא היתה בודאי העבודה על דרך וסגנון אחר). אך באמת כתיב אלה תולדות יעקב יוסף כי האבות סימן לבנים ותולדות יעקב הוא להביא גילוי ענין יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בעולמות על ידי המ"ת כנ"ל. הוא יוסף דייקא צדיק עליון שעל ידו יבואו המצות דיחודא עילאה בבחינת יחודא תתאה כי היחוד דה' אחד ושמו אחד הוא על ידי מדתו של יוסף דייקא כידוע. ולכן כאשר הרחיקו את יוסף נדוד מעליהם ומאביהם כתיב וירד יהודה מאת אחיו. וידוע שיהודה הוא בחינת המלכות שלמעלה היתה בחינת ירידה ממדות עליונות מהמצות של הקב"ה שאינה מקבלת אותם כלל להיות להם לבחינת פה כנ"ל בענין מלכות פה. ומעין זה היתה בחינת ירידת המלכות כשעמדה על ישראל מלכות אנטיוכוס הרשע להשכיחם תורתך דוקא ולהעבירם וכו' וגם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. וכח הקליפות ע"ז בא מירידת מדת המלכות למעלה מאת אחיו כנ"ל בעונות ישראל. ולכן רצו להפרידם לגמרי חס ושלום. ואף שהיו ישראל גם אז מוסרים נפשם על קיום תורה ומצות כמו שאמרו רז"ל מה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני וכו'. הנה ידוע ענין בנים אתם להוי"ה אלקיכם היינו זו"נ קודשא בריך הוא ושכינתיה. והבנים יש בהם מכח שניהם מה' ומאלקים אב ואם. כמו שכתוב ברא כרעא דאבוהי שהוא חבור טבעי בלתי בחירה כלל. וככה קיום התורה ומצוות הוא עניין טבעי בישראל מחלק האב אשר בנר"נ שלהם שהוא מקיים המצות למעלה כנ"ל ומן האם מקבלים בחינה שלה לעצמה (ר"ל מלבד שמקבלת על ידי היחודים דתורה ומצות כנ"ל) והוא ענין ואל אישך תשוקתך. דהיינו התעוררות התשוקה והתפילה לדבקה בה' על ידי התורה ומצוות באהבה רבה לזכות ולחזות בנועם ה' וכמו שכתוב מתי אבוא ואראה פני אלקים. ועל ידי העונות גרמו אז ירידת יהודה מאת אחיו וגבר כח הקליפה להשכיחם תורתך וכו' ולהפרידם לגמרי חס ושלום כי על ידי שפגמו בבחינת המלכות כביכול למעלה בביטול התשוקה דמתי אבוא הנזכר לעיל והיינו יניקתם בבחינת חלק האם כנ"ל שהוא עיקר המעלה מים נוקבין להמשיך יניקתם מחלק האב בתורה ומצות. נתנו כח בקליפות להשכיחם תורתיך גם כן. אף שמצד עצמם וטבע חלק האב אחזו עדיין בקיום התורה ומצות. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום היה הנס על ידי כהן גדול דוקא. כידוע שמדריגת כהן גדול הוא בחכמה שבכתר ונעוץ תחלתן בסופן דוקא ולא באמצען. וידוע הביאור בזה שהוא כמשל מי שרוצה להמציא איזה דבר וענין שעושה בשכלו וחכמתו סדר נכון בהנהגה הראויה להוציא הדבר אל הפועל. הרי עיקר הרצון הוא בהדבר שיהיה נעשה בפועל ממש אף שהוא נעשה בדבר שחוץ לעצמותו. ולא שעיקר הרצון הוא בהסדר שעושה כדי להוציא הדבר אל הפועל. וככה נעוץ תחלתן דכתר ורצון העליון בסופן שהוא בחינת המלכות דוקא שיהיה ה' למלך על כל הארץ. וכמו שכתוב באגרת הקודש שיהיה המאציל ברוך הוא מלך על כל הנפרדים על ידי שקיימו המצות שמצווה עליהם. והמצות הן הסדר דמדות עליונות ומצותיו יתברך שהוא יתברך עושה באנהגא עלמין שעל ידי זה יהיה שלימות בחינת המלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה כנזכר לעיל. ועל ידי המסירות נפש דכה"ג העלה מים נוקבין לשרשי להאיר בחינת נעוץ תחלתן בסופן ממש. והיינו להאיר אור בחינת המלכות גם במקום ירידתה אז. ולכן היה הנס גם כן מסרת גבורים ביד חלשים שהיו גם בעת הנס חלשים. ורבים ביד מעטים שהיו מעטים גם בשעת הנס (ולא כמו שהיה בנס דיציאת מצרים דכתיב רבבה כצמח השדה נתתיך ובני ישראל יוצאים ביד רמה) ואף על פי כן היה הנס שבטלו כח הקליפה. כי כל כח אחיזתם היה אז רק מחמת בחינת ירידת יהודה מאת אחיו כנ"ל ולא היה אורה מאיר כביכול הבא אלי' מאת אחיו כנ"ל. וכשלא היתה אורה מאיר גבר כח הקליפה כמו שידוע בענין מיעוט הלבנה שאז שליטת נחש עקלתון וכו'. אך על ידי הנס נעשה גילוי אורה גם במקום מיעוטה (ולכן מצות נר חנוכה למטה מעשרה). אך אף על פי שהאירו אורה של עצמה כנ"ל מכל מקום בשעה שנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל. פירוש אורות המאירים ממדות עליונות במלכות. ופך אחד שמצאו הוא החתום בחותמו של כהן גדול כנ"ל דהיינו ענין נעוץ תחלתן בסופן לא היה בו להדליק אלא יום אחד דהיינו בחינת המלכות עצמה ונעשה להם עוד נס שהדליקו ממנו שמנה ימים ר"ל כל המדות העליונות להאיר במלכות. וזה היה נס גדול כי דוקא בעת שהמלכות הוא בבחינת עליות קומתה אז על ידי העלאת מים נוקבין מבחינת המלכות בא המשכת מים דוכרין כנ"ל. אבל כשהמלכות הוא למטה מעשרה ואעפ"כ יאירו בה כל המדות עליונות הוא נס ופלא. ולשנה האחרת קבעום ימים טובים. אך לא ככל הימים טובים לשמחה ומשתה ויום טוב. רק להודות ולהלל.

פרשת וישב מאמר שניטקסט צבוע בעזהי"ת חנה אריאל פרשת וישב אלה תולדות יעקב יוסף . ויש להבין, דהלא היה ליעקב י"ב שבטים, ולמה תלה ענין ההולדה ביוסף? אך הנה ידוע דיוסף נקרא צדיק, וכתיב "צדיק חונן ונותן". וענין צדיק הוא הנותן צדקה וגמילות חסדים עם זולתו, וזהו מדתו של יוסף. וחסד של אמת הוא חסד שעושים עם האמת, שאין מצפה לתשלום גמול. והנה אמרו חז"ל : "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא כו' גמילות חסדים והשכמת בית המדרש" דוקא (ולא ישיבת בית המדרש, אף שהוא גם כן מצוה, אין לה פירות, רק בעולם הבא). ולהבין זה, מהו הקרן והפירות, וגם יש להבין המאמר "זכות יש לה קרן ויש לה פירות, עבירה קרן יש לה פירות אין לה". הנה כתיב "כל פעל ה' למענהו", שכל הנבראים וכל המציאות שישנו בעולם, דומם צומח חי מדבר וכהאי גוונא, הוא רק לעבודתו יתברך. "וגם רשע ליום רעה" יגיע מזה פעולת עבודתו יתברך, שבהגיע עונש על אומות העולם עובדי כוכבים ומזלות או על הרשעים יראו אחרים ויפחדו לעשות רע, רק לעבוד אותו, ועל זה נאמר "באבוד רשעים רנה". כי הנה הוא בעצמו מלך מרומם ומתנשא מימות עולם, רק שעל ברצונו לברוא כו' שיעבדו אותו. והנה, עיקר עבודתו על ידי ישראל דוקא, והוא שניתן בהם כח אלקי על ידי האמונה שכל מה שיעשו ישראל תורה ומצוות בעולם הזה הם ממשיכים חכמתו ורצונו העצמית/יים, אשר על זה כתיב "באור פני מלך חיים ורצונו כעב" כו' למטה גם כן במצוה זו הגשמית. אך לא על ידי אומות העולם עובדי כוכבים ומזלות ומי שאינם מאמינים בה', עליהם כתיב "וחסד לאומים חטאת", וכל טיבו דעבדין האומות עובדי כוכבים ומזלות לגרמייהו עבדין , שכל חסד שעושים אומות עובדי כוכבים ומזלות אינם עושים לטובת זולתם, רק שיגיע לעצמו טובה ביתר שאת מכמו שהוא מקודם. מה שאין כן ישראל, שיש בהם בחינת אמונה בה' שהוא מטיב לכל, על כן יש בהם גם כן בחינת ההטבה להחיות לזולתו ולא בכונת עצמו כלל, וכן בכל המצות אינו עושה רק מחמת כח אלקי שבקרבו, ועל כן הם דוקא ממשיכים אור אין סוף למטה בתורה ומצוות. אך אינו נגלה כלל בעולם הזה, רק לעולם הבא יתענגו מזה, על דרך משל שיתענג אדם בראותו שהמלך מתענג מפעולתו שעשה רצון המלך, ועל דרך זה ממש הוא בעולם הבא, וכל שכן הוא, שאין ערך ויחס לתענוגי האדם בעולם הזה החומרי לתענוגי עולם הבא בכמה אלפים הבדלות. וזהו: "כי יעקב בחר לו י"ה ישראל לסגולתו ", שבעולם הבא הוא רק בדרך סגולה. כמו ההפרש שבין סגולה לרפואה, שהרפואה היא נכנסת לתוך גופו, כמו המאכל הוא להשביע רעב הוא בטבעו, והרפואה היא באה בערך אותו החולה. מה שאין כן בדרך סגולה הוא כמו שמות הקדושים שמרפאים את החולה, שאינו מערך החולאת. כך הוא י"ה? שממשיכים אור אין סוף המרומם לבדו והמתנשא מימות עולם בעולם הזה הגשמי(ת) הוא רק בדרך סגולה לבד, וכעת עדיין הוא בהעלם ונגלה לעולם הבא, והכל על ידי ישראל. ונמצא יש כאן ב' דברים: א', כח אלקי להמשיך רצון העליון למטה בהעלם ויגלה לעתיד לבא, והוא הנקרא קרן, שבטבעו להמשיך אור אין סוף אם יעשה מצות הבורא יתברך, מה שאין כן אומות העולם עובדי כוכבים ומזלות. והב', כח אלקי שיש בכל [ה]נמצאים, כמו דומם צומח חי מדבר, להתקרב לעבודתו, וגם כן על ידי ישראל, שעושה סוכה מעץ גשמית נמשך בסוכה גילוי אור אין סוף גם כן בדרך סגולה, וזהו הפירות שיש בכל מצוה. ונמצא הקרן הוא לעבודתו לה' בתורה ומצוות מחמת כח אלקי שבקרבו, והפירות הוא שעל ידו יתקרבו פרטי הנמצאים לעבודתו יתברך. וזהו זכות יש לה קרן ופירות, ועבירה קרן יש לה פירות אין לה. כי הנה באדם כתיב : "אחור וקדם צרתני", שאם יעסוק בתורה ומצוות הוא קדם למעשה בראשית, הנבראים והנמצאים מצד בחינת הקרן והפירות כנ"ל, אמנם אם יעבור חס ושלום רצון הבורא יתברך הוא אחור למעשה בראשית (כי פרטי הנמצאים מצד עצמם בדרך גדולתו לא יעברו רצון הבורא יתברך היפוך מה שנבראו). ועל כן אין לו פירות, אבל קרן יש לה. דהנה אם עשה עבירה בזדון הוא כמו עבודה זרה, כי עבודה זרה הוא שעושה לו פסל או אל אחר וממשיך על נפשו מס"מ, שהוא שרש קליפות הרע, ואם כן בכל עבירה אם לא שממשיך עליו ממשלת זדון איך יוכל לעבור פי הוי' ורצונו. אך בזה יש חילוקים ופרטים רבים, יש שעובר עבירות קלות, שאין חייב עליהם רק מלקות לנקות נפשו בזה, ויש שעושה כו' ועל כן נאמר "תייסרך רעתך", רעתך שהמשיך עליו וממשלת זדון דוקא תייסרו. ועל זה נאמר "נֹפת תטופנה שפתי זרה", שבעולם הזה כל מה שעשה הוא דרך ישר בעיניו, שמדומה בעיניו כאלו אינו עושה שום רע. והנה כפי שנתבאר למעלה הפירות הם גם כן לעולם הבא. ואלו פירות אדם אוכל בעולם הזה הוא השכמת בית המדרש, שבזה ניכר תוקף גילוי אור. שבישיבת בית המדרש אין ניכר שום גילוי, רק כמו כל המצות, אבל כשמשכים בבקר עושה המצוה ביתר שאת מכפי שצריך, וכהאי גוונא כל המצות יעשה אותן ביתר שאת, אזי ניכר בהן תוקף ההתקשרות הנבראים לעבודתו יתברך. אך הקרן הוא לעולם הבא דוקא. ובמצות גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים הקרן נגלה גם כן בעולם הזה, כי מלבד שעושה טובה לזולתו ומחיה אותו ממש, הנה רצונו וחפצו בחסד זה ממש, ובתשוקה נפלאה להחיות זולתו מצד התקשרות אהבה הטבעית שבנפשו האלקות לה' על ידי האמונה כו', נמצא שיש גילוי מן הקרן בזה העולם. ונמצא הפירות של מצוה זו יונקים בזה העולם מגילוי הקרן גופא, ועל כן יש במצות גמילות חסדים יתרון מעלה על שאר המצות, כמו על דרך משל פירות שיונקים מן העפר שבקרקע טובים מפירות שיונקים מזה שגדלים בעציץ מלא עפר, כי הם (ש)יונקים משרש כח הצומח שבארץ בגילוי יותר. וזהו: "אלה תולדות יעקב", י' עקב, כי י' הוא בחינת חכמה, כח מה, בחינת ביטול שיש בכל נפש אלקית להוי' בטבעו שלא יכפור בו יתברך חס ושלום, אך בפועל יכול לעבור עבירות. על כן צריך להמשיך בחינת יו"ד הנ"ל עד עקב, חיצונית הגוף וסוף המעשה בפועל ממש. וזהו "תולדות יעקב", בחינת ההולדה עד עקב, הוא מדתו של יוסף שהוא הקרן: