חנה אריאל/וזאת הברכה

חנה אריאל וזאת הברכה לעיני כל ישראל בראשית ברא אלקים. נעוץ סופן בתחלתן ותחב"ס שלפי ענין ומצב עיני כל ישראל כן הוא ענין בראשית ברא אלקים שבתו'. וכן מבראשית ברא דתו' נמשך ענין לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כ"י. כי התו' היא דרך הוי' כמ"ש באאע"ה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' שארז"ל במשנה קיים אברהם אבינו ע"ה כל התו"כ. ופי' דרך הוי' היינו שהוא ית' בכבודו ובעצמו מתהלך בעולמו. כמשל מלך בו"ד שיוצא מהיכלו ונוסע במדינה שהגם שכונתו נעלמה מבני המדינה אבל יודעים שבודאי תיקון המדינה הוא. ככה ע"י בחי' דרך הוי' נמשך גילוי אלקותו ית' בעולמות מבחי' מהו"ע ית' (שזהו נעלם מן העולמות לגמרי כידוע בענין ביו"ד נברא העוה"ב ובה"א נברא העוה"ז) לתקון ובירור ממלכין קדמאין בענין ואופן שלמעלה מהשגת הנבראים אך אעפ"כ תקון העולמות עצמן הוא וכמשי"ת אי"ה לפנינו. ונתן לנו את תורתו דרך הוי' הנ"ל שגם אנחנו הנבראים נלכה באורחותיו בדרך הזה בכדי להביא התיקון שהוא ית' עושה בעולמו אל בחי' הגילוי בעולמות ממש. וזה שאנו משלימין התו' בכל שנה ושנה. כי בר"ה מתחדש חיות העולמות ובבחי' החיות שמתחדש בכל שנה ושנה צריך לקרות כל התו"כ להביא בחיי העולמים אור התו'. וחיי העולמים תלוי בעיני כ"י. כמ"ש כי המשפט (דר"ה) לאלקים הוא. כידוע שעיקר הדין והמשפט הוא כמה ואיך ומה יהי' ענין גילוי אלקות בעולמות (וזהו בנין הנוק' הנז' בסה"ק כמ"ש במ"א) ומזה נמשך שעל המדינות בו יאמר וכל באי עולם עוברים כבני מרון. ועיקר גילוי אלקותו ית' הוא ע"י עם ישראל קרובו ולכן אחר גמר החתימה בהו"ר יגמר הזווג דשמ"ע שנתקוממו במצב קיים עיני כ"י לראות היד החזקה והמורא הגדול אשר עשה משה (כמשי"ת) אז הוא מתקומם ג"כ עפי"ז. וכפי אופן וענין הזה הבריאה דבראשית ברא שזהו סיפור מה שהי' ענין בריאת העולם וע"י הקריאה בס"ת כמצותה ממשיכים דרך ה' שעושה בכבודו ובעצמו כנ"ל גם תוך העולמות. וזהו נעוץ סוב"ת שהסוף הוא סיבת וגדרי אופני התחלה והנה על ידי המשכת דרך ה' בעולמות בקריאת התורה מתגדל ומתקדש (ע"י משה אשר ידעו ה' פא"פ) היד החזקה והמורא הגדול לעיני כ"י בתוס' מרובה על מה שנעשה במשפט לאלקים וכו' ככל הנ"ל זהו נעוץ בתחלתן להיות סיבה להיות היד החזקה והמורא הגדול לעיני כ"י בתוס' עילוי.

ולבאר הדברים יש להעיר במ"ש ולא קם עוד נביא כמשה אשר ידעו ה' פא"פ. דלכאורה מ"ש אשר ידעו ה' אין כאן עדיין שום שבח למשה. כי את הכל יודע הוא ית'. וענין כונת הכתוב במה שסיים שהידיעה של משה היתה פא"פ שלפי הנראה לכאורה משמעות הכתוב הוא שכמו שידע הקב"ה למשה כן ידע משה להקב"ה. אבל זה אינו שהרי כבר נא' ופני לא יראו. וא"כ צ"ל מהו זה שאומר פא"פ. וגם מ"ש אח"כ לכל האותות והמופתים וגו' אין מובן הל' לכל. ולכאורה הי' ראוי לומר (לסיפור שבחו של משה שלא קם עוד נביא כמוהו) וכל האותות וגו' וכן כל היד החזקה וגו' ולא לכל. אך באמת גם מ"ש אשר ידעו ה' בלא מ"ש אח"כ פא"פ הוא ג"כ שבח למשה. כמ"ש באאע"ה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' דודאי מ"ש ידעתיו הוא סיפור שבחו של אאע"ה. וצריך להבין הלשון למען אשר יצוה וגו' שלפי הענין הול"ל בעבור אשר יצוה וגו' ואין נופל כאן ל' למען. הנה שם הוי' ב"ה ידוע שהוא בחי' ע"ס או"כ דז"א דאצי' שנק' הוי' ומבואר בספרים ובתניא שנק' שם הוי' ע"ש שמהוה עולמות מאין ליש. וי"ל דהלא ידוע דבמח' א' נבראו כל העולמות כמ"ש במדרש וכן הוא בזוה"ק בריש הורמנות' דמלכא גליף גליפו בטה"ע. וכמה וכמה צמצומי' היו עד שנמצאו או"כ דאצילות. ואיך אומרים ששם הוי' דאו"כ דז"א הוא דוקא מהוה עולמות שלכן נק' בשם זה. והענין הוא דודאי כשעלה ברצונו לברוא העולמות מיד נבראו כי מי מעכב ע"י.אך מה שעלה רצונו במח' הוא מ"ש שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל וכמ"ש אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא ועל מי מלך אלא שבמה ששיער בכח בעליית הרצון זהו מ"ש במח' א' נבראו ממש כל העולמות. כי המח' והרצון הוא כח ואור א"ס שאין מונע להתפשטותו עד סוף כל מה שעתיד להיות. אך אע"פ שנמצא הכל שם במח' ועליהם מלך אין נק' עדיין הוי' לעולמות לומר עליהם שנתהוו. כמשל אדם שחושב ומצייר במחשבתו בנין שלם מאבנים ועצים וברזל וכו' אף שהוא מצייר ומרגיש אותם כעצים ואבנים וכו' ממש אעפ"כ אין האבנים והעצים והברזל הווים ממש כי אינם אבנים וכו' אלא הכל הוא מהות א' שהוא מהות מח' וציור. ככה יובן שהגם דגליף גליפו בטה"ע ונבראו כל העולמות במח' דא"ס ב"ה אין הויה לעולמות אלא הכל הוא רק אור א"ס ב"ה. ואף שמח' זו הוא עצם עיקר כל העולמות שממנה נמצאים במציאותם שלפנינו (שלא כמדת בו"ד שאין נעשה ממחשבתו כלום) אך בעודם במח' זו דטה"ע אין שם אלא אור הא"ס שהוא לבדו כל יכול. וז"ש בע"ח שהי' אא"ס מתפשט ולא הי' מקום לעמידת העולמות. והיינו הווייתם לומר שהן הווים שאין הוה אלא אור הא"ס ב"ה לבדו כנ"ל.ולכן נעשה הצמ"פ וצמצום דאד"ק וכל הצמצומים עד שנאצלו או"כ דזו"נ שהכלים מעלימים את אור הא"ס ועי"ז נעשה בחי' הוי' לעולמות עצמן וכמ"ש במאמר פתח אליהו ובהון אתכסיאת מב"נ שנכסה אור הא"ס והוא נק' שם הוי' ב"ה שמהוה הכל עי"ז גופא דבהון אתכסיאת ונעשו הנמצאים דבריאה יש ודבר לעצמן. ואפי' מלאכים ונשמות שיש להם ביטול לאלקות היינו מצד השגתם שהוא מהווה אותם. אבל אין זה כלל לא מיני' ולא מערך כלל ממה שהי' במח' כי הם בחי' יש ובטל ואין זה אלא ביטול הישות ולא ביטול ההויה. אך לפ"ז שאין מציאות הנבראים הוה למציאות רק מחמת שנעלם מהם האמת דאא"ס ב"ה שלבדו הוא א"כ מציאות בריאותם הוא מלין דהדיוטא לגבי הקב"ה ולאו אורחא דמלכא לאשתעי במילין דהדיוטא. אמנם ע"ז נאמר לא תהו בראה לשבת יצרה. פי' להיות לו ית' ישיבה בעולמות יש ודבר ע"י מה שיתהלך בכבודו ובעצמו בדרך הוי' בעולמות. אך הגילוי הזה בעולמות הוא רק כפי מה שהוא ית' יודע העולמות שהוא בגוונא אחרא מידיעת העולמות א"ע. כמ"ש באברהם אתמול אמר כי ביצחק יקרא לך זרע והיום אומר והעלהו שם לעולה. אלא הקב"ה ידע בגוונא אחרא כי בידיעת עצמו ית' יודע את כל הנמצאים ולכן עדיין אין כאן גילוי לעולמות כפי מה שהם יודעים א"ע. וע"ז אמר נעשה אדם שיהי' כלול מכל הכחות שבעולמות. ויפח באפיו נ"ח שהנשמה מכרת את בוראה כפי מה שהוא נבדל לגמרי מערך החיות שבעולמות [ובמ"א מבואר משל הנשמה כמו שעושה נקב וחלון במקום מחיצות המאפילים את אור שמשא דאכולא עלמא נייחא. שע"י הנקב בא אור השמש גם תוך המחיצות. וכן הנשמה בהכרתה את בוראה (שפרגודות ומחיצות ופרסות מבדילים בינו ית' לעולמות שברא) מביא' את אור ה' גם במקום העולמות] ועל ידה בא ומאיר בעולמות ממש מדרך ה' שהוא בכבודו ובעצמו מתהלך בעולמות הנ"ל. ע"י שהנשמה באה בגוף גשמי. לכן אי' בזוהר ובתיקונים שאדה"ר הי' אומר לבהמות וחיות באו נשתחוה ונכרעה לפני ה' עושנו. שזהו כמו שבבהמ"ק הבנוי מעצים ואבנים ששרתה בו השכינה היו הגופים הבאים שמה מתפעלים באימה ופחד ה' לפי שבא שם בחי' גילוי שכינה בהשראה תוך גשמיות כן הוא ע"י הנשמה בגוף גשמי של אדה"ר קודם החטא. וגם אחר חטא אדה"ר ובא אאע"ה נגלה עליו אדון הכל וראה והשיג את דרך הוי' בעולמות הנ"ל וגם הוא נעשה מרכבה ממש לאלקות גם בגופו. שכמו שהמרכבה מתנהגת רק ברצון ושו"מ של הרוכב עליו ככה הי' אאע"ה בבחי' ביטול גמור הרצון ושו"מ שלו שלא להשתמש בהם מבלעדי שפע אלקי הבא הבא עליו מהכרתו את בוראו בבחי' שנגלה עליו כנ"ל דהיינו שנגלה לו דרך הוי' שהוא כמו שהוא ית' יודע את העולמות בגוונא אחרא כנ"ל. ומחמת שהוא הי' בטל לגמרי בבחי' מרכבה לגילוי הזה קיים את כהת"כ עד שלא נתנה. וזהו כי ידעתיו. פי' שידעתי אותו כמו שהוא יודע א"ע כי ידיעת אאע"ה א"ע היתה רק ביטול מהותו בבחי' מרכבה לידיעת ה' את כל הנמצאים בידיעת עצמו ית' כנ"ל וכן הי' גם הקב"ה יודע אותו. שהוא בגוונא אחרא מידיעת העולמות א"ע. אבל אאע"ה אין שייך לומר עליו שהוא הי' יודע א"ע כמו שהקב"ה יודע אותו כי הוא הי' בבחי' מרכבה וביטול לגמרי מלהרגיש א"ע. וכ"ז בא לו ע"י שנגלה עליו אדון הכל. וז"ש כי ידעתיו פי' שזכיתי אותו שיהי' בבחי' מרכבה ביטול כמו שאני יודע את העולמות בגוונא אחרא. למען אשר יצוה וגו' פי' בכדי שיהי' לו לאאע"ה כח לצוות את בניו וכו' ושמרו דרך הוי' ע"י ההשגה וההכרה שילמדם לדעת את דרך הוי'. ולכן קיום האבות את כהת"כ הי' רק למעלה ששמרו את דרך הוי' בכבודו ובעצמו הנ"ל להיות משומר ובא הארתו בעולם בבחי' העליונה של מדרי' העולמות דהיינו במקום ההשגה וההבנה בהכרה הנ"ל רק וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני וכו' לתת לזרעו ולא לו כי הוא הי' בבחי' מרכבה. ולכן לא האיר אורו רק למעלה לשמור דרך הוי' אך לא במקום ישות העולמות ובמקום שיש שם גם קליפות דכנעני וחתי וכו' רק שכרת עמו לתת מתן התו' לזרעו שאינם בבחי' מרכבה אלא שכמו שהם בישות העולם נתן להם כח התו'. כענין עד שלא באת לידי מדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת. אבל משבאת לידי מדה זו (דקבלת התו') מזיק החלב והחילול שבת לרוח החיים שבא בקרבם ע"י קבלת התו'. וזהו ממש נתינת וקבלת התו' כמ"ש במ"א. ומתן התו' היה ע"י מרע"ה דוקא שהוא לא הי' בבחי' מרכבה וביטול מהרגשת עצמו (כמ"ש במ"א במשארז"ל והאיש משה עניו מאוד יכול אף מן הראשונים ת"ל מכל האדם אשר על פני האדמה ולא מן הראשונים שהם היו מרכבה כנ"ל) רק שידיעתו והרגשתו א"ע היתה ידיעה זכה וברה שלא הי' כמוהו בעולם. וז"ש ולא קם עוד נביא כמשה אשר ידעו ה' פא"פ. פי' ידעו ה' הוא כנ"ל שהקב"ה בידיעת עצמו ית' שהוא בגוונא אחרא בה ידע את משה כמו שהוא בעולם אך לא כמ"ש באברהם שהוא לא הי' יודע א"ע כלל רק בחי' מרכבה אבל מרע"ה ידע ממש א"ע בידיעה זכה כמו שהקב"ה יודע אותו. וזהו פא"פ שכמו שהוא פני משה בידיעתו ית' כן הי' גם בידיעת מרע"ה א"ע. נמצא שהפנים דידיעת מרע"ה א"ע הוא דומה ממש אל הפנים שהקב"ה יודע אותו. ולכן נאמר בו ויקבור (הקב"ה בידיעת עצמו ודרך הוי') אותו בגיא ולא ידע איש את קבורתו בכל גופו שהוא מצוי בעולם כמו שהי' בחייו אלא שמן בני העולם נעלם שלא יוכלו לראותו כלל (ואין זה כענין חנוך ואליהו שבהם נתכללו היסודות התחתונים בעליונים עד המדרי' שנשארו בה למעלה. רק שאליהו נפלה אדרתו מעליו לכן יכול לירד ולהתלבש מדרי' אחר מדרי' עד למטה וכן לחזור ולעלות כמ"ש בסה"ק. אבל במרע"ה נשארו התפשטות המדרי' עד למטה ובכולם ידעו ה' פא"פ עד שויקבור אותו שנתעלם מעיני כל ע"ד מ"ש שדרך הוי' נעלמה מן העולמות). וזה הי' לו בסוף ימי חייו. אבל קודם לכן לא בכל עת הי' בבחי' זו דידעו ה' פא"פ. רק לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' וגו'. פי' מה שידעו ה' פא"פ הי' לצורך האותות והמופתים וכו'. וכן לצורך היד החזקה והמורא הגדול אשר עשה משה לעיני כ"י. פי' היד החזקה הוא כענין מ"ש ויתחזק דוד בהוי' אלקיו והוא התוקף והחוזק שיש בישראל שלא יתייאש מן התשובה וכמ"ש אל תאמר אשלמה רע. כי לא יטוש ה' את עמו ושערי תשובה לא ננעלו. וכמ"ש בספרי מוסר כשבא לעשות תשובה ישליך מעליו על חטאיו. והיינו ע"י שהוא ישראל בני בריתו של הקב"ה ואע"פ שחטא ישראל הוא וחטאים ופשעים הם דבר שחוץ ממנו רק שהשתרגו ועלו על צואריו ע"י שנמשך אחריהם וטמאוהו גם מבפנים אך הוא עצמו בעצם הוא ענין נבדל לגמרי מערך ענין החטאים והעונות. וכשבא לעשות תשובה חוזר אל עצמותו ומתחזק בה' אלקיו וישליך כל חטאיו שהם אינם מגדרו וערכו כלל. ועל עצמו ביהדותו ע"ז נאמר ואתם הדבקים בה' וכו'. ועי"ז מצפצף ועולה בכל הכחות שנשתקעו בעוונותיו להשיבם אל ה'. ושרש הענין הוא כי עצם היהדות במקומו עומד ואעפ"י שחטא ישראל הוא וכמש"כ הרמב"ם ז"ל שאפי' העע"ז ועוברים על כל התו"כ יענשו בעוה"ב על חלול שבת וטלטול מוקצה וכדומה כו' שכשבא לידי מדה זו דקבלת התורה רוח אלקי שורה בו ומחמת זה מצותיו הם מצות ועונותיו הם עונות. וזה בא לכל ישראל בשעת מתן תורה כמ"ש את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה לכולם נתנה התורה שהיא הכח אלקי הזה. וכמ"ש במ"א באריכות שכל ענין המ"ת הוא אנכי ה' אלקיך פי' כח אלקי שלך ממש. וכמו שלמעלה רמ"ח פקודין רמ"ח אברין דמלכא כן למטה אברים של כח אלקי שבא בהם ע"י הדבור אנכי ה' אלקיך הם מצות והגידין הן הל"ת. וזה הוא תכלית ענין החיזוק שיוכל כל איש ישראל בה' אלקיו כמ"ש אנכי ה' אלקיך וכח הזה לא סר ולא יסור מכל ישראל לעולם. ומרע"ה הוא שרש הדעת דכל ישראל שתהי' היד החזקה הזאת לעיני כ"י שיראו אותה וע"י הראי' שרואין אותה ממילא מתחזקים. וכן הוא גם ראשי ב"י שבדורם הם אתפשטותא דמשה בכל דרא ובכחם לחזק לב ב"י לאביהם שבשמים. וכן אפי' בכל יחיד מישראל כח הדעת שלו יש לו יניקה מדעת דמרע"ה כמ"ש במ"א שהוא משבעה רועים המפרנסים לישראל אברהם באהבה ויצחק בפחד וכו' ומשה בדעת. וע"י הדעת בא היד החזקה בגילוי לעיניו וכשבא בגילוי ממילא הוא מתחזק. וזה ר"ל ענין היד החזקה הוא בחי' דכורא דלעילא ואנכי הוי' אלקיך. ולכל המורא הגדול הוא כמ"ש בהגדה ובמורא גדול זו גילוי שכינה שהוא ענין הביטול לשום א"ע כמי שאינו וכמ"ש כי אתם המעט שממעטים א"ע לפניו כידוע שהוא כמו היפך ענין החוזק דיד החזקה. אך שניהם כאחד טובים זה בחי' דכר וזה בחי' נוק'. ושניהם עשה משה בבחי' הדעת לעיני כ"י שיהיו רואים אותם שכבר ישנם בקרבם מכח המ"ת דאנכי ה' אלקיך כידוע דה' אלקיך הוא בכ"מ בחי' קובהו"ש רק ע"י הדעת יתפעלו מהם במורגש. ולעיני כל ישראל הללו הוא בראשית ברא אלקים. ויש לבאר לשום בראשית דהל"ל בראשונה כמו שדקדק רש"י ז"ל. והענין דכשם שלשון ראשון הוא התחלת המספר ומנין כן לשון ראשית הוא התחלת הזמן כמו בראשית ממלכת יהויקים שהפי' הוא התחלת הזמן של מלכותו. וצריך לבאר ענין הזמן מהו. דהנה ידוע שיש עולם. שנה. נפש. עול הוא חומר וצורה המורגש בעולם. נפש הוא החיות של העולם כמ"ש בתניא דשמות של כל הנמצאים לפרטיהם הן הן אותיות שבהם מצטמצם החיות אלקי המהוה את כל הפרטים למיניהם. וזמן הוא המחבר את הנפש לעולם. וז"ש והחיות רצוא ושוב פי' החיות של העולמות הוא רו"ש (ואף שנא' על בחי' החיות דמרכבה הכל דבר א' הוא ואין כאן מקום הביאור לזאת) ולכאורה הי' ראוי לומר בהיפך שביאת החיות לעולם הוא קודם לחזרתו. אך זהו מאמר הנביא שרואה בעינא פקיחא. והוא שהחיות דבחי' נפש הנ"ל שממנו מתהוה העולם בחומרו וישותו אין זה נק' באמת חיותו של העולם כי כמו שהוא חומר מורגש אינו מציאות אמת כידוע וכמ"ש בתניא שאין העולם מורגש אלא מחמת שהחיות נעלם ואלו ניתן רשות לעין לראות את החיות לא הי' החומר מורגש כלל. רק שעלה ברצונו ית' שיהי' בחי' יש ובטל דוקא. וכשהחיות בא לעולם וחוזר ליכלל במקורו שזהו בחי' ביטול העולם למקורו אז מציאות העולם נק' בשם מציאות אמת כרצונו ית'. ולכן אומר שהחיות להיות העולם נק' חי ומציאות אמת הנ"ל הוא הרצוא תחלה ואח"כ בהכרח להיות שוב תומ"י שלא יתבטל העולם לגמרי בהסתלק החיות ממנו לגמרי ח"ו. וזהו ענין הזמן שהעבר אינו עתה במציאות והעתיד לא בא עדיין למציאות והמציאות הוא ההוה ואין ההוה נמצא אלא רגע כמימרא ותיכף חוזר למקורו ונעשה עבר. ומה שהי' עתיד נעשה הוה בבחי' השוב. וזה שהזמן מחבר הנפש לעולם להיות גם חי ומציאות אמת כנ"ל. ובזה יתפרש לשון בראשית כלומר בהתחלה של הזמן שהוא בחי' הרצוא עי"ז דוקא הוא ששייך לומר ברא אלקים שבלא הרצוא אינו עולה בשם בריאה ומציאות אמת כלל כנ"ל. וענין ואופן ערך הראשית הזה הוא תלוי ממש בענין ואופן דעיני כל ישראל ביד החזקה ובמורא הגדול שאם עיניהם של ישראל רואים בראי' גדולה ומעולה גם הרו"ש דעולם הוא בערך אותה המעלה ומדריגה וכן בכל בחי' ומדריגה דמעמד ומצב עיני כ"י ביד החזקה ובמורא הגדול כן הוא ערך מצב החיות דעולם להקרא בשם בריאה כנ"ל. אך זהו עדיין רק סיפור ענין בריאת העולם. אבל מה שזה כתוב בתורה הוא ענין דרך הוי' בעולמות הנ"ל שע"י הקריאה בתורה כמצותה ממשיכים בחי' הדרך הוי' בעולמות כמו שנתבאר לעיל.

וביאור הדבר דהנה כתי' ה' קנני ראשית דרכו (ואף שכתוב בתניא בחי' הזמן אינו שייך אלא במדת המל' מלך מלך ימלוך. אבל בחי' הוי' הוא הי' הוה ויהי' כאחד למעלה מבחי' הזמן. היינו הוי' ב"ה עצמו. אבל דרך הוי' שהולך בה בעולמות אף שהוא בידיעת עצמו כנ"ל אעפ"כ ההליכה היא בצדק ובמשפט כפום עובדיהון דב"נ. והוא תלוי בזמן. לכן בדרך הוי' אמר לשון ראשית שהוא התחלת הזמן) כי אנו רואים שבסיפור המעשיות שבתורה אין כל אותו הענין נכתב בתורה כמו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין וגו' שכמה דברים עברו ביניהם בעת היותם בשדה עד שויקם קין וגו' והיינו שלא בא שום סיפור בתורה רק מה שהוא דוגמא לדרך הוי' בכבודו ובעצמו כנז"ל. אך הנה אין ערוך לך ה' אלקינו בעוה"ז ואין שייך לומר בזה שהוא דוגמא ושמתלבש באותו הסיפור הבא בתורה ענין הדרך הוי' עד שע"י הקריאה ממשיכים בעולם בחי' גילוי ממש מדרך הוי' כמו שנת' לעיל. אמנם זהו כח וחכמת התורה דוקא שקדמה לעולם אלפים שנה. וכלומר שקדמה לבחי' י"ס דז"א שהוא הקב"ה שנקרא עולם כמארז"ל והתורה היא בחי' מוחין דז"א. וע"י בחי' המוחין דוקא הוא בחי' דרך הוי' שבידיעת עצמו ית' בא בעולמות. דבלא בחי' המוחין אין בא בעולם אלא מה שצריך לחיות העולמות במדרי' עצמן של העולמות. ואף הצדק ומשפט שכפום עובדיהון דב"נ גם הוא אינו בא אלא בערך המדרי' השייך לחיות העולמות. אבל ע"י בחי' המוחין דתורה אז בא דרך הוי' בכבודו ובעצמו בעולמות. וזהו ה' קנני להיות ראשית הזמן להתחברות כבודו ועצמו בדרך הוי' בעולמות (כמו שהזמן מחבר הנפש לעולם). לכן בכח התורה לחבר ולקשר בחי' הדרך הוי' בסיפרי מעשיות שבעולם ג"כ שהוא (ר"ל הסיפור ההוא) במהות העולמות עצמן כפי מה שהעולמות יודעין את עצמן שיהי' מכון לשבתו ית' כענין לשבת יצרה. והנה מ"ש בראשית ברא אלקים שע"י ראשית שהוא התחלת הזמן דרו"ש הוא עיקר הבריאה בכללה שהוא את השמים לרבות תולדותיהן ואת הארץ לרבות תולדותיה. ועדיין הוא חיות העולמות כנ"ל. וע"י התורה שנתלבשה בסיפור הזה נעשה גוף הסיפור בבחי' דרך הוי' כמו שהוא בידיעת עצמו ית' עד שהי' ראוי להיות כל העולם כולו כעין בחי' ידעתיו דאאעה"ש. אלא שכבודי לאחר לא אתן כתיב ועד שלא העביר את רוח הטומאה מן הארץ אין ענין התומ"צ אלא בבחי' מתן בסתר כידוע. אבל בבחי' מתן בסתר נעשה בחי' חיבור ממש לידיעתו ית' בעולמות ע"י התורה שהיא ראשית דרכו כנ"ל. ותיכף ומיד שנעשה מעשה בעולם. שעפ"י חכמת התורה הוא מקבל לדרך הוי'. מתחבר דבר זה וענין זה בדרך הוי' ממש קמי' ית'. וכשבא אאע"ה ונגלה עליו אדון הכל וזכה לבחי' כי ידעתיו שמר דרך הוי' פי' שמר מל' ואביו שמר את הדבר פי' שלא הסיח דעתו ממנו. וזהו שקיים את כהתו"כ ע"י שלא הסיח דעתו מן מה שנגלה עליו אדון הכל והכירו ממש כנ"ל עי"ז קיים במחשבותיו והשגתו שהי' בבחי' מרכבה שבבחי' מחשבה שלו בגופו הי' דבוק אור הדרך הוי' ב"ה דידיעת עצמו ית'. וזכה בזה וזיכה את בניו ואת ביתו לשמור דרך הוי' כפי מה שלימד אותם. גם וכרות עמו הברית לתת גם במקום הכנעני וכו' מתן התורה ושיהי' התחברות דרך הוי' בעולם ע"י בנ"י אף שלא יהי' בבחי' מרכבה. וזהו שע"י בראשית ברא דתורה שנעשה חיבור לעולם שברא עם ידיעת עצמו ית' בדרך הוי' וקמי' ית' ממילא ע"י האדם שיש לו נשמה אלקית ומכיר את בוראו ומתגלה זה החיבור גם לעיני כל ישראל אפי' שאינם בבחי' מרכבה. רק בכח היד החזקה והמורא הגדול שזכו במתן תורה כנ"ל. וע"י משה רבינו ע"ה נעשה זאת לעינים הרואות דכל ישראל. והכל בא מן התורה דבראשית ברא אלקים שנתלבשה בגוף הבריאה דסיפור ענין זה ע"י כח התורה שהוא ראשית דרכו ית' ככל הנ"ל וזהו נעוץ תחלתן בסופן.