חנה אריאל/ואתחנן
חנה אריאל ואתחנן
[עריכה]ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. י"ל על איזה עת הוא אומר. דלפי הנראה על סיפור הקודם בפ' דברים אין להעת ההיא שייכות אל התחנה. אתה החלות משמעות הדברים שבמדבר היתה ההתחלה להראות. ולכן מבקש אעברה נא שיהי' גם הסיום וסוף דבר. וצ"ל מה הוא ההתחלה והסיום. ויאמר ה' אלי רב לך וגו'. פי' בזהר דהווית שמשא וכען זימנא דסיהרא מטא (ומוכרח השמש להתכנס) לכן צו את יהושע שהוא פני לבנה כידוע.יש להתבונן בדבר פלא שקודם גלות בבל היו בנ"י עובדי ע"ז כמה בתי דינין בזדון. ואיך כשגלו עמדו בנסיון דלהשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים בימי המן. ואין ספק שאם היו רוצים להתערב ח"ו בין העמים שלא הי' מאבדם. גם יש להבין למה קודם שנכנסו ישראל לא"י היתה מלאת כל טוב זבת חלב ודבש בידי הכנענים וכו'. וגם בהיותם על אדמתם היתה ארץ טובה ורחבה. ולמה אחר שגלו ישראל ונשארה הארץ בידי אוה"ע למה הוא חריבה מכל טוב. והכתוב אומר ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי משמע דחיית ישראל מא"י דומה לדחיית ז' עממין ממנה ולמה נשארה חריבה מכל טוב. וכתיב ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ מה ענין עון של הארץ ואם היא חטאה למה קאה את הגוי החוטא. ומעין זה י"ל ג"כ לשון הפסוק כי תבאו אל ארץ כנען ושבתה הארץ שבת לה' משמע תיכף לכניסתם לארץ יהי' שבת לארץ. ואח"כ אומר שש שנים וגו'.
ידוע עפ"י קבלת הבעש"ט ז"ל שבכל מין מציאות יש בו ג' בחי'. עולמות. נשמות. אלקות (ובל' כהאריז"ל כעין זה ממש וקורא' בשם אורות ניצוצין כלים). פי' כתיב כי ממך הכל שהשי"ת הוא יחיד ומיוחד לבדו והוא ברא את הכל מאין ממש א"כ באמת אין בעולמות אלא רק כחו ית' כבי' לבד. וכחו כבי' אין לו חלוקה והוא אור וכח א"ס לעשות כל אשר חפץ בכח א' ותנועה א' כבי' יכול לעשות רבוא רבבות עולמות עד אין קץ רק יש בחי' אותי' שהוציא בכחו ית' הן הן המעלימים ומצמצמים את כח האלקי שאין לו סוף וקץ כנ"ל שלא יהי' ממנו אלא אותו המציאות הפרטי הנברא. וזהו "עולמות שנעלם בהם כל ענין מציאותם האמיתי שהוא כח ואור א"ס ואין נמצא בהם רק הכח להתהוות שלהם כמו שהם ולא יש בהם יותר שום גילוי ממציאות בורא אותם אלא רק מציאות ישותו לבד (בכל עולם ועולם לפ"ע מדרי' ישותו עכ"פ אין נראה ונגלה בהם רק ישותם). ובחי' "נשמות הוא שהנשמה מכרת את בוראה. כלומר שהנשמה עצמה היא נברא יש ומוגבל אלא שיש בה כח להכיר את בוראה וממציאה מאין ליש ושע"כ רצון ושו"מ שלה נוטים אל הביטול לבוראם. ובחי' זו ישנה ג"כ בכל מין מציאות שיוכל לבוא ממנו בחי' כח הכרה וידיעה שיש בורא עולם. והן הן בירורי הניצוצי קדושה שיש בכל דבר שמתעלים ליכלל באור הוי' היינו להיות מכירים ויודעים שהוא עקרא ושרשא וכו'. בחי' אלקות נק' במק"א בשם אותיות הבורא ב"ה וע"ז נאמר ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר כי פי הוי' דבר. פי' שיראו בכל מציאות ובכל דבר שהוא דבר ה' שהוא הגדול והקדוש בשו"א. והיינו שיהי' נגלה בהנמצא ענין האלקות ממש (אבל בחי' עולמות לא יש בהן רק גילוי מציאותן לבד ואף כשרוח הטומאה יעביר וגו' לא יראה ולא ימצא מהן כח וגילוי לגלות ענין האלקות. וכן ק"ל בבחי' נשמות). וכמ"כ יש בספי' ומדת המל' ג"כ בחי' הללו. פי' שהספי' עצמן הן אוא"ס ב"ה שאין בו שום שינוי אלא שמצמצם בעצמו כבי' להיות לו כמו רצון ושו"מ ומחדו"מ לאנהגא בהון עלמין. והן הן ע"ס בלי מה שאין בהן בחי' מהות לעצמן אלא האחדות הפשוטה שכחה הוא כח א"ס וכו'. מצמצם בכח התפשטות ההנהגה ממנו ית' בעולמות שתהי' נמצאת בסדר וצו"מ כפום עובדיהן אבל לאו דאית לי' צדק ידיעא כלומר איזה מהות ח"ו שיהי' ענינה צדק וכו'. אלא רק שתהי' הפעולה והנהגה בעולם בחי' צדק ואוחו"ג חד. ובחי' המל' היא ההנהגה שמנהיג הוא ית' את עולמו במה שנראה ומורגש בעולמות. כמו מהעדא מלכין ומהקם מלכין. גולל אור מפני חשך ומעביר יום וכו' מוציא חמה ממקומה וכו' שהגם שזה בא הכל מאתו ית' (וכמ"ש במק"א ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה כמו שהכין כסאו בשמים ממעל עיי"ש) אך בעולמות אין שום גילוי רק בבחי' עולם לבד שרואים יום ולילה וכו' וכל מיני הנהגה ולא יבוא מזה הכרה והשגה בענין אלקות. ויש במלכותו ית' בעולמות בחי' נשמות היינו שמייחד מלכותו בכח הנהגה שתהי' בחי' מלכותו ופעולת ההנהגה דבר א'. והיינו שיכירו וידעו שיד ה' עושה את כל אלה. ועי"ז מתעוררים הנשמות בכח רצון ושו"מ שלהם ביותר לעשות רצון קונם ובכח מלכותו ית' עליהם בבחי' זאת מתחזק כחם להתגבר על הגוף ונפה"ט. ויש בחי' "אלקות ממש במלכותו ית' בעולמות ונק' שכינה ששוכן בחי' אלקות ממש (דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד) בעולמות ובכח אלקי מפעיל אותם לעשות כרצונו ית' ולא בכח עצמן של נשמות ועולמות. ואף אם אין העולמות מרגישים רק הפעולה שפועל בהם הכח אלקי אעפ"כ יש בבחי' זו גילוי גדול ועצום מבחי' אלקות ממש בעולמות. ויש להבין ביאור זאת ממה שידוע שמועדי ה' שלש רגלים הם ע"ש הנסים שנעשו בהם. ושביעי ש"פ הוא ע"ש קי"ס כידוע בסה"ק. ובפ""ק דחולין דרפב"י אמר גינאי נהרא חלוק לי מימיך ואמרו שם דעדיף גברא כמשה ושתין רבבן ולמה לא בא מנס הזה שום בחי' יו"ט בעולם (ואף דהוי ניסא דיחיד הי"ל להיות לו ולזרעו ולא אשתמיט דלימרו הכי). והענין דנס דרפב"י וכמה נסים שנעשו לחכמי הש"ס היו רק ע"ד מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק. פי' שעשו שינוי הצירופים בבחי' עולמות הנ"ל שע"י שינוי משתנה מכח זה אל כח אחר אבל הכל הוא במדרי' בחי' עולמות הנז'. אבל במדרי' בחי' אלקות לא הי' שום תוס' אור ודבר חדש כלל. אבל נסים שנעשו לאבותינו כקי"ס וכדומה שנא' בוקע ים לפני משה ועל ידו נעשה ולא קם עוד כמשה אשר ידעו ה' פא"פ כמש"ל פ' דברים באריכות שבו נא' ותמונת ה' יביט כמש"ש דהיינו התמונה שהוא ית' יודע ורואה בעולמות שבידיעת עצמו ית' יודע את כל הנמצאים אותה התמונה ראה מרע"ה ובבחי' זו דוקא הי' ענין קי"ס שהי' תוס' אור אלקי מן הקו"ח אא"ס ב"ה. והיתה קריעת הים סוף בכח של בחי' ומדרי' אלקות דוקא. אף שהים לאו בר הרגשה בענין אלקות. אעפ"כ מחמת שהיתה קריעתו ע"י בחי' הכח דמדרי' אלקות הנז' נתוסף גילוי אלקות בכל העולמות. והן הן מועדי הוי' למעלה ומקראי קדש דקדושה אלקית לבוא למטה במועדים וברגלים כמו שהי' בזמן הנסים ע"י המ"ת והמצות כמשנ"ת כ"פ. ומזה יש להבין היטיב החילוק שבין מדרי' בחי' העולמות למדרי' בחי' אלקות אף ששניהם באים מכח אלקי.
ועפי"ז יובן ענין השכינה בישראל וענין ארץ ישראל. דא"י קדושה מכל הארצות ואוירא דא"י מחכים. והרכבת ד"י בא"י המה מוטבעים להיות נכספים לענינים אלקיים וקדושים עד שיש להם הנאה טבעיות מקיום התומ"צ. אך הכל הוא רק במדרי' בחי' עולמות היינו טבע גמור מבלי שום התפעלות אהבת ה' ויראתו או מהכרת כבודו וגדולתו ית' כמו שיש בנ"א רחמנים בטבעם ויש אכזרים ויש גומלי חסדים וכל מדות טובות אבל הכל בטבע גמור ונמצא אצל הפילוסופים הבלתי מאמינים ביראת ה' וכו' שיש להם מדות טובות. וכך הוא ענין א"י מעת בריאתה. אך אחר חטא עה"ד שנתערב טו"ר בכל העוה"ז ממילא הי' בא"י ג"כ איזה תערובת מבחי' הרע. וקודם שבאו ישראל לא הי' מי שראוי לקבל קדושת הארץ וישבו עלי' הכנעני החתי והאמורי וגו'. וז"ש ותטמא הארץ מלשון ונטמתם ונטמטם שנסתם ונטמטם כח קדושת הארץ בטבעיי' הטובים מלהתגלות. ואפקוד עונה עלי' פי' לשון ואפקוד כמו ויפקד המלך פקידים. שהעון שהוא בחי' הרע הנמצא בה מתערובות טו"ר הנז' יהי' הוא הפקיד ומושל עליה והיא תעבוד אותו לתת את כחה זבת חלב ודבש. כי לא שלם עון האמורי הוא כמשל העלוקה המוצצת דמים הרעים מן הגוף ונשארו בו רק דמים זכים. וכאשר שלם עונו שגמר למצוץ את הרע אז ותקיא הארץ את יושביה כי אין להם אחיזה בה עוד כי כלה עון של הארץ עצמה היינו תערובות הרע שהי' בה. אבל ידוע שהחיצוני' יכולים לינק מקדושה ממש אם יש להם איזה קירוב ושייכות ולא הי' כח בארץ עצמה לדחות יניקת החיצונים מעליה אם לא בבחי' שכינה בישראל דוקא. וביאור ענין שכינה יובן ג"כ עפ"י הנ"ל ונת"ל בפהק"ו כ"פ שיש בה בחי' פרצוף דור המדבר ודור שנכנסו לארץ. וב' הבחינות הן בחי' מלכותו של הקב"ה בבחי' העליונה הנ"ל שהוא בחי' אלקות והוא כנ"ל שכח אלקי ממש הוא המניע את בחי' העולמות. ופ' דוהמ"ד הוא דור דעה לדעת את כבוד ה' שהוא אנכי הוי' אלקיך דמ"ת וכמ"ש בתניא שבמה שנתן לנו את תורתו נתן לנו א"ע. וזהו שרמ"ח פקודין הן רמ"ח איברין דמלכא ממש רק שהוא למעלה מן הדעת והשגה לנמצאים כי הוא בחי' סוכ"ע. והוא מתייחד ומתגלה בשכינתו בתחתוני' לדעת יחודו הנעלם בכח מלכותו ית' וממשלתו שא"א שלא להתפעל ממנה בהתגלותה כמשנ"ת בכ"ד. וה"ז שאנכי הוי' אלקיך שבמ"ת בא להיות ושכנתי בתוכם במשכן. והוא יחוד קובה"ו בישראל. ופ' זה דדוהמ"ד הוא פ' הארה (ולמעלה מהחזה שעד שם הן איברי הנשימה כחות נפשיים שהן השכל וההבנה דחו"ב והדעת כלול מו"ק שהוא מפתחא דכליל שית שגילוי כחו מחזיק ומעורר וממשיך אחרי' גם כחות דמדות הטבעיי' שהן ו"ק שבלב שבשעת מעשה שהוא עוסק בחב"ד) שמאיר מאור התו' ע"י מרע"ה שהוא הדעת הכללי דכל ישראל כנז"ל כ"פ. וכ"ז הוא בד' חומשי התורה שעד ס' דברים שנק' משנה תורה שבו נתקן פרצוף השכינה. דדור שנכנסו לא"י והוא הנק' פ' העקרי ושכינה בבהמ"ק (שהוא פ' רחל למטה מהחזה ששם הן אברי המזון וכלומר כחות בלתי מרגישים אור וכח השכל ובינה רק כחות הפועלים קיום החיות בסדר טוב ונכון וקיים) והיינו שיהיו מקבלים מכח השכינה דמלכותו ית' בבחי' "אלקות הנ"ל לקיים התומ"צ בפו"מ. והיינו שאנכי הוי' אלקיך דמ"ת הנ"ל יתגלה בקרבם לענין התפעלות כחות הטבעיי' להביא את התומ"צ אל הפו"מ. וזה שנק' משנה תורה. ע"ד משל ממשנה למלך שהמלך מגלה לו את כל אשר בדעתו מחשבתו היינו מה שחפץ לעשות במדינה וגם הטעם ופנימי' המכוון שלו באותה מעשה. אבל המשנה למלך אינו מגלה לבני המדינה כ"א מה שהם מצווים לעשות בפו"מ. וכמ"כ יובן שספר דברים אלה הדברים אשר דבר משה אל כ"י הוא נק' משנה תורה והוא הוא בנין פ' העקרי הנ"ל הנ"ל שבדברים הללו שהן הן דברי תורה ממש ככל התו' ואוריי' וקוב"ה כ"ח אנכי הוי' אלקיך דמ"ת כנ"ל. הגילוי הבא מזה בבחי' שכינה דושכנתי בתוכם הוא בא רק לענין התפעלות כחות הטבעיי' (שנק' למטה מהחזה) לבוא אל הפו"מ. ועיקר בחי' שכינה זו מקומה בא"י דוקא וכמשנת"ל ששם הוא מקום כחות הטבעיי' הנוטים מעצמם בטבע גמור (בבחי' ומדרי' עולמות הנ"ל) אל כל מצות ה' שם תראה ותגלה בחי' גילוי שכינה (בבחי' אלקות הנ"ל) והוא עיקר ענין ובחי' מלכותו ית' שעלתה במח' וכונה פנימי' דבריאת העולמות כמ"ש בראשית בשביל התו' הנק' ראשית ובשביל ישראל שמקבלים מן התו' בחי' הגילוי שכינה דושכנתי בתוכם. אז הוא בעולמות מלכות שמים שלימה בבחי' ומדרי' "אלקות הנ"ל. וזהו אשר דבר משה את דברי משנה התו' לקבוע בהם כח בחי' השכינה להתפעל ממנה כל הכחות הטבעיי' (שלמטה מן החזה כמ"ש במק"ר באריכות).
ובזה יובן כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ שבת לה' שע"י שיכנסו ישראל לתוכה ובקרבם משנה התורה הזה שהוא בנין בחי' פרצוף הנוק' בחי' רחל כנ"ל אז תהי' לארץ שביתה ומנוחה עולמית לה' לבדו ולא ישלטו בה זרים להוציא כחה וטובה לאויביה המשעבדי בה. ובחי' העולמות דמדריגתה יתעלה על ידי נש"י אל בחי' האלקות הנ"ל. ולכן משפט אלקי' בקרבה שש שנים וגו' ובשנה השביעית שבת וגו'. ושביתה דכי תבואו הנ"ל הוא לא"י טהרה ומנוחה עולמית עד שגם לאחר שגלו ישראל ממנה איננה זבת חלבה ודבשה וטובה לעם היושב עליה. אך אע"פ שהארץ שבתה וממילא הי' לישראל היושבים כל כחות הטבעיי' מסט' דקדושה דא"י בבחי' עולמות הנ"ל. עכ"ז לא בטל מהן מישראל היצה"ר דלפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו והבחירה חפשית. וע"ז ארז"ל לא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות וכו'. פי' שהיצה"ר דעריות שנפשו של אדם מחמדתן לא הי' יכול להוציא כחו אל הפו"מ מחמת טבע הטוב דקדושת הארץ בבחי' מדרי' העולמות שלה שטבע זה הוא טבע קיים בישראל בהיותן על אדמתן וה"ז כמשל אדם שהוא בעל מדות טובות מאד בטבעו שא"א שיבוא ממנו שום פועל רע לבריות שבעולם אם לא כשיכנס בו רוח שטות ושגעון שאז אין סדר לפעולותיו ויוכל להיות שיעשה מעשים אשר לא יעשו. או אפי' כשמסיתים בו (באדם הטוב הזה) וניסת לעשות רע לפלוני וטבעו אינו מניחו בשום אופן אם לא כשישתכר עד שיצא מדעתו אז יוכל לעשות גם מה שאין בטבעו. כידוע ענין זה בחוש. וכמ"כ יובן שהיצה"ר של ישראל בא"י לא הי' יכול להוציא תאוותיו אל הפועל כ"א ע"י הרוח שטות דע"ז שהוא לנגד מלכות שמים בתכלית הניגוד בכל הג' מדרי' דמל' (עולמות נשמות אלקות) וכמ"ש והמסכה צרה וארז"ל שנעשה לו ח"ו מסכה צרה כבי'. פי' שגם היא המסכה מושלת בישראל באותו מקום שמלכות שמים מושלת על ישראל. וחוץ לעת הרוח שטות הרי מלכות שמים שלימה נמצאת בישראל בכל הג' מדרי' הללו וכמ"ש אחאב לאליהו האתה זה עוכר ישראל דמשמע ודאי שחשיבותן של ישראל במקומה עומדת גם בעובדם ע"ז כאחאב. וזהו מטעם הנ"ל דבחי' עולמות של א"י נתעלתה ונתייחדה בבח' נשמות ואלקות דישראל היושבים עליה כנ"ל ואף כשהרוח שטות דע"ז שולט בם עדיין הוא ישראל מצד כח הטבעי שאינו בערך השגה ודעת ויש לו דביקות בבחי' האלקות. וה"ז כמ"ש בתניא פי"ט שהרוח שטות מכסה עד בחי' החכ' לומר שעדיין הוא יהודי. רק שכתוב שם ולא עד בכלל שלגבי ענין אמונה אין הרוח שטות יכול לכסות. היינו כשאין ישראל שרוין על אדמתן. אבל כשאין בא"י ויש בהמ"ק במקומו אף שהמסכה צרה להשכינה כבי' מ"מ לא נדחית השכינה ח"ו ממקומה. ועפ"ז יובן שכאשר גלו לבבל ונחרב הבהמ"ק שהוא בחי' הבנין דפ' השכינה בישראל. שאז בחי' הטבעית שבהם נפרד לגמרי בבחי' עולמות שבמקום ע' שרים. אין הרוח שטות יכול לכסות על בחי' נקודת האמונה הדבוקה בישראל תמיד. בבחי' ירושה מאבותינו. ולכן היו מוסרים נפשם על קדושת השם.
וע"פ משנת"ל שאלה הדברים אשר דבר משה במשנה תורה כל ספר דברים הן הן בנין הפרצוף בכל פרטי הכחות הטבעיי' במדרי' אלקות דשכינה (רק אל הפו"מ בלא הפסק לא הי' רק כשנכנסו לארץ כמו הפרצוף דור דעה לא הי' מאיר בהם בתמידות כמש"ל כ"פ). לכן כאשר אמר להם עד אשר יניח ה' אלקיכם לאחיכם ככם וירשו גם הם וגו' שבזה נתן כח השכינה בנשמות ישראל שיהי' להם מנוחה ממלחמת נפש הטבעיי' והגוף (כמ"ש בתניא ולאום מלאום יאמץ). בעת ההיא אמר מרע"ה ואתחנן אל ה' וגו' אעברה נא וגו'. וכידוע בס' אדמו"ר שכל עיקר ענין בקשת מרע"ה ליכנס לא"י הוא שרצה לקבוע בישראל בחי' אתעדל"ע אף שלא ע"י אתעדל"ת והוא ענין היד החזקה הנז"ל ס"פ דברים. והוא פי' משנה תורה מלשון וכסף משנה וכמש"ש באריכות. ולכן בעת ההיא שהי' דבר ה' ביד משה עד אשר יניח וגו' כנ"ל שהוא אתעדל"ע אחר האתעדל"ת דוירשו גם הם שענין הירושה הוא בכבוש הארץ וישיבה בה שזהו בחי' אתעדל"ת שעשו הם בפו"מ אז התחנן לאמר. כלומר שיוכל להמשיך בישראל מעלה עליונה והוא מלשון את ה' האמרת וגו'. ואמר ה' אלקים אתה החילות להראות את עבדך להראות דוקא שהוא פ' הארה דדוהמ"ד שהוא בחי' התחלה מלמעלה מן החזה כנ"ל. שנעשה ע"י משה בבחי' אתעדל"ע כידוע שעד הכניסה לא"י הי' הכל באתעדל"ע. כאשר נשבע לאבותינו וע"ז מתחנן אעברה נא וגו' וכלומר שגם למטה מן החזה יהי' בבחי' אתעדל"ע לבד אף שלא יספיק האתעדל"ת. ויתעבר ה' בי למענכם פי' לטובתכם. והיינו דזימנא דסיהרא מטא וכמ"ש במק"א שהשמש לממשלת היום שכל העולם מלא אורה והחשך נדחה לגמרי זהו כח השמש דוקא. אבל הירח מאירה במקום החשך דוקא כי במקום שאין אור הירח מגיע החשך מצוי שם בלילה. וזוהי עבודה האדם בעוה"ז לאכפייא לסט"א ולהתגבר עליה בכח נשמתו דוקא כידוע שלזאת יורדת הנשמה לעוה"ז בגוף שלא תאכל נהמא דכיספוא. וגם להרבות שכרה ולהעלותה ממדרי' נשמה שנתת בי טהורה היא בחי' טהרה לבד אל בחי' קדושה דתומ"צ כמ"ש בכ"ד באריכות. וזהו למענכם לטובתכם להרבות שכרכם ע"י העבודה דממשלת הלילה בחי' סיהרא. וז"ש וצו את יהשוע וחזקהו וגו' שפני יהשע פני לבנה כנ"ל.