חנה אריאל/השפלות והשמחה/ז
וביאור מדריגה הב׳ הנקראת התלבשות, הוא בחינת עולם התיקון ששרשו כמו-שכתוב בריש ספרא דצניעותא. לבושין דיקר אתקין וכו׳. עיין ענין מצה וכוסות (סי״ד). דהיינו בחינת התלבשות אור הרצון דאדם-קדמון כמו שהוא באדם-קדמון עצמו, שבערך עצמו יש שם מעלה ומטה והם אבי״ע, כי רק אבי״ע דעולמות הוא בהשוואה אחת במחשבה קדומה דאדם-קדמון. שהיא בערך נבדל מאד מבחינת עולמות, יבא להתגלות באבי״ע דעולמות בבחינת הארה מצומצמת עד למאד הבאה דרך מצחא דאדם-קדמון שהוא עמו מסך המבדיל עד שהאור היוצא ממצחא נקרא בשם הארה דהארה לגבי אור הפנימי ועצמי דאדם-קדמון. עד שההארה היוצאת ממצחא היא כמו לבוש לאור הפנימי ועצמו וכל הלבוש כולל אבי״ע. וגם כמו שבערך עצמו דאדם קדמון בחינות הי׳ ספירות דעולמות הן בהשוואה אחת, ורק כשבאים לבחינת ישות שלהם בבחינת עולמות הם מתחלקים ומתפרדים כידוע ומבואר במקום אחר על-פסוק אשר עשה אלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. מתעגל ויורד ומתעגל כמ״ש בספר שער היחוד ס׳ ז׳, ולכן כשבאה הארה הפנימית דאדם-קדמון אפילו דרך מצחא ולבוש, עושה שלום בספירות להיות כל העשר בחינה אחת, בבחינת דמות אדם בג׳ קווין, כמו גוף ותרין דרועין וכו׳. כי בבחינת אור העליון דאדם-קדמון אינן נחשבים למדריגות נפרדות כלל. ולכן אעפ״י שהוא מתלבש בלבוש המעלים בהירתו וערכו להאיר במדריגת ובחינת העולמות, עושה בהן על-כל-פנים בחינת הביטול והתכללות זה בזה, והי׳ לאדם אחד. כידוע על-פסוק עשה שלום במרומיו. שמיכאל וגבריאל הן אש ומים ואין מכבין זה את זה מפני הביטול שלהם לגבי בוראם, ובמלאכים מיכאל וגבריאל הוא רק בחינת ביטול היש, דהיינו שאין מכבין זה את זה והיינו בחינת העדר ההתפשטות האש במקום המים, והעדר התפשטות המים במקום האש, אף שקרובים מאד זה אצל זה, מכל-מקום הרי מציאות כל אחד עומד במקומו רק שכח התפשטות שלו כשמתפשט גובר על הב׳ ומכבהו או שורפו, אבל בהעדר כח התפשטותו אין אחד מגרע לחבירו כלום. ושניהם מתקוממים במקום אחד, אעפ״י שהן מצד עצמם הפכים הם גם באותה שעה שעומדים במקום אחד. והביטול בפני הבורא אינו פועל בהם רק בהתפשטות ולא במהותם ועצמם, שנשארו הפכים כבתחילה גם בהתגלות אור הבורא עליהם, והטעם הוא לפי שגם בבחינת הבורא שהוא י׳ ספירות דבריאה שרש המלאכים הוא בבחינת התחלקות, מיכאל בחסד, וגבריאל בגבורה. רק ששרשם הוא בבחינת אין וביטול עד שמתהווים מאין ליש, והרי-זה דרך דמיון כזיו השמש, שבשמש כבר ישנו בכל גווני השמש עצמה דחיוור וסומק וירוק, רק שאינו עולה במציאות יש ודבר כלל וכלל ובחלל העולם מתפשט הזיו ליש ודבר. וככה שרשי המלאכים בי׳ ספירות הן על דרך משל כמו זיו במאור שאינן בבחינת התפשטות ליש ודבר, אבל ישות הזיו בהתכללותו במאור כבר ישנו שם. ולכן בהתגלות אור הבורא עליהם, פועל בהם מעין בחינתם בהתכללותם בו בטרם יצאו ליש ודבר. דהיינו בבחינת העדר ההתפשטות, אבל בעצמותם יש שרש להתחלקותם גם בי׳ ספירות דבריאה עצמה, כמו המשל מגווני השמש שישנם גם-כן בזיו, אבל שרש הספירות דאבי״ע באדם-קדמון הן בבחינת תכלית היחוד באחדות הפשוטה ממש בבחינת ואין אלקים עמדי. על-כן כשמתגלה עליהם אור המאציל מבחינת פנימיותו, אף שהוא בא דרך לבוש ומסך המצחא על-דרך-משל אעפ״כ עשה שלום ביניהם בבחינת מהותם ועצמותם והי׳ לדבר אחד ממש, כלול מכולם בבחינת הפועל [ולא בבחינת הכח לבד דלעיל (ריש סי׳ ו)], והרי-זה כמו מרקחת שעושים מתערובות כמה מינים, מתוק ומר וחמוץ, שעל-ידי התערובות נמצא טעם חדש לגמרי שאינו לא כמתוק ולא כחמוץ וכו׳, וגם בטעם החדש ימצאו בו פרטים רבים מענין המזיגה, כלומר שאם טעם החדש נמצא מחלקים מתוקים יותר מחלקי מר וחמוץ, בוודאי יהי׳ משונה מטעם חדש שבא ממזיגת חלקים מרים וחמוצים יותר קצת, אעפ״י שכולם הם טעמים חדשים. ואך בזאת ישתוו כל הטעמים, שכולם הם מין טעם חדש והוא מאחד את כל הפרטים, על-דרך מה שנתבאר לעיל ריש סי׳ ד) בענין היחוד שכל עיגול סובל כל פרטי הבחינות שלו ומייחדם. רק שבבחינת העיגולים הוא הכל בבחינת ההעלם ובכח, וכאן הוא להביא הכל אל בחינת הגילוי. והוא שם מ״ה דאיהו ארח אצילות, שהוא המייחד כל בחינות האצילות דעולם התיקון מראש כל בחינות האצילות עד סוף כל דרגין. והוא שם מ״ה החדש הידוע בעץ-חיים הבא דרך מצחא דאדם-קדמון ומתלבש בפרצופי האצילות, כי יחוד שרש העשר-ספירות בבחינת אדם-קדמון עצמו, הוא בחינת התכללותם באור-אין-סוף שכשמו כן הוא, שאין סוף להתפשטותו ואין דבר נמנע בחוקו, אבל לא שיש להם שם בחינת מציאות ניכר, רק שנמצאים משם על-ידי בחינת קריאת שם לבד שאפשר לקרוא אותו בשם זה דחכמה וחסד, ובקריאת השם קוראים לחוץ ממנו לפי ערך אותיות השם. שם ע״ב לחכמה וכו׳, אבל קודם הקריאה אין שם מציאות חכמה לבד, שאיננה גם בינה וחסד וכו׳ כמבואר בענין יציאת מצרים (סי׳ ג). וזהו ואין אלקים עמדי. הנדרש באדם-קדמון שאין בו בחינת כלים להיות בחינת גילוי לשרשי הספירות פרטיים. ורק על-ידי אותיות השמות נגלה מציאות ספירה פרטיית [ומה שבמחשבה קדומה דאדם-קדמון צופה ומביט כל מה שעתיד להיות עד סוף כל הדורות, הוא בערך נבדל מאד עד שפרטיים רבים הם בשוואה אחת. והריבוי הוא היחוד כמו-שכתוב באמרי בינה סי׳ י״א. והוא בחינת הארת הקו עצמו המאיר ובא ונמשך מבחינת גליפו דטהירו עילאה, שהוא בחינת שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות, התגלות בחינת אור העצמי דאדם-קדמון בבחינת אצילות, אי-אפשר כי אם על-ידי צמצום המסך דמצחא, שעל ידי צמצום הגדול הזה יאיר אור יחוד העשר-ספירות שבערך אדם-קדמון עצמו גם בבחינת אצילות הספירות, ועשה שלום במהותם ועצמותם, להיות מעשר-ספירות בחינת פרצוף דאדם אחד, ונקרא אדם - אדמה לעליון. שהוא בחינת יחודם, שבערך אדם-קדמון עצמו שמתצמצם ומתלבש להיות נמצא גם בבחינת אצילותם. והשתלשלות הפרצופים דאצילות הוא בחינת התלבשות של אדם עליון באדם התחתון ממנו, והכל הוא בחינת הגילוי של אור המאציל עצמו, אלא שהוא בא ונמשך לפרצוף הב׳ על-ידי בחינת ההתלבשות תחלה בפרצוף העליון. והוא הדבר האמור למעלה (סי׳ ב) בדמיון אור הראי׳ שבעין, שמתפשט ביותר על-ידי בתי עינים, והכל הוא ראיית העין הכלולה בנפש הרוחניית דוקא. עד שאין שייך כלל לומר לשון רואה כי-אם על הנפש עצמה ולא על הבתי עינים. מה שאין-כן בבחינת השתלשלות (סי׳ ו), וכדי שיתלבש אור הזה הבא בבחינת פרצופי האצילות גם בבחינת בי״ע, הנה זה בא על-ידי עוד צמצום גדול דמסך הפרסא המפסקת בין אצילות לבריאה. ובין בריאה ליצירה וכו׳. וגם בכל הפרצופים דבי״ע, הוא הבורא הוא היוצר הוא העושה, רוצה-לומר אור אין-סוף דבחינת המאציל ב״ה כאמור, ונמצא מובן על-פי הנ״ל דבחינת ההתלבשות אינה כמשל השלשלת, שהטבעות כולם נעשו כאחד, רק שנעשה להם סדר להיות אחד מהם עליון, והב׳ תחתון וכו׳. [ואף שנתבאר לעיל שגם בבחינת אדם-קדמון יש בחינת מעלה ומטה, אך הוא בערך נבדל מאד, והאצילות כלבוש יחליפם, ויכול להיות בערך בחינת האצילות סדר אחר לגמרי] אבל בבחינת ההתלבשות האמור, הרי מציאות התחתון אינו בא לגדר מציאות כי-אם אחר מציאותו של פרצוף הראשון, ובזה יובן גם-כן שאין זה דומה להשתלשלות העיגולים דעשר ספירות דאבי״ע, שמבואר לעיל שהשתלשלות שלהם הוא גם-כן בבחינת מלמעלה למטה כמו השתלשלות הפרצופים, שבהשתלשלותם הוא גם-כן בבחינת התלבשות אור וכח של עליון בתחתון מלמעלה למטה.
אך לפי מה שנתבאר לעיל מובן דהשתלשלות העיגולים הוא נמצא מבחי׳ י׳ ספירות דאבי״ע שבערך הנבדל דאדם-קדמון עצמו, ולכן הי׳ יכול לבא בסדר אחר לגמרי רק שאעפ״כ בא להיות נמצאים בסדר ההוא מלמעלה למטה, מכתר עד מלכות באצילות. ומלכות נעשה כתר בבריאה וכו׳ כדלעיל (סי׳ ד) שהעיגול התחתון מכסה על העיגול העליון ואינו מכסה כלו עי״ש. אבל לא שהעליון מתלבש בתחתון, רק התחתון הוא בחינה אחרת המסודרת לבא אחר העליון ולכסות עלי׳. אבל בחינת ההתלבשות הנ״ל, הרי כל מה שבעליון דוקא בא ונמצא בתחתון. כלומר בחינת י״ס דאבי״ע כמו שהם ברצון העליון דמאציל ב״ה, מתלבשים בפרצופי האצילות. ומשם דרך מסך לבי״ע. וזהו כפי מה שידוע שאצילות יש בו בחינות אבי״ע, וכן כל פרצוף יש בו בחינת אבי״ע כ״א מ״ה פרצופים וכו׳, ואמנם זה צריך ביאור, שההתכללות זאת בפרצופים היא לכאורה דומה להתכללות ספירות דעיגולים ויושר כל-אחד י׳ מי׳ וי׳ מי׳ וכו׳. ואינו כן דשם אעפ״י שכלולים כנ״ל, אעפ״כ התכללות דספירה אחד היא רק בעיגול שלה, והספירה הב׳ היא כמו כן כלולה וכו׳ בעיגול הב׳ שלה. אבל בבחינת ההתלבשות הנ״ל, הרי כל הבחינות כולם נמצאים בכל בחינת פרצוף ופרצוף. ולכן נקראו בשם בחינות פרצוף אדם, כלומר אדמה לעליון. שהוא מחשבה-קדומה דאד״ק. [ולא יקשה למעיין, הלא יש פרצופי דכורא ופרצופי נוקבא, ואם-כן אין דומין זה לזה. וכן תיקוני הפרצופים דאריך וזעיר-אנפין אינן שווים כידוע בזהר-הקדוש ועץ-חיים. וכן אבא אין לו בחינת דיקנא וכו׳. הענין הוא דאור רצון המאציל ב״ה הכולל הכל, הוא מתגלה בכל פרצוף ופרצוף בשוה. רק שמקום הפרצוף גורם ששם היא התגלות רצון המאציל ב״ה באופן מיוחד זה דוקא וד״ל) ועל-דרך ההתבוננות ממטה למעלה, הוא על דרך משל מאור המאיר ובא על-ידי מסכים רבים, שגם כי יש הפרש גדול בין הנהגה ממנו דרך מסך א׳ או ב׳ וג׳ לנהנה ממנו דרך כמה וכמה מסכים רבים, ואעפ״כ כולם מהתפשטות אור הראשון הם נהנים, רק שהמסכים משנים אופני גילוי אותו האור. ויש מסך שהאור הבא מתוכו הוא נקרא אור של תולדה. והיינו כשהמסך מפסיק לגמרי האור שלפנים ממנו, רק שמתנוצץ ממנו אור אחר לגמרי להאיר מחוץ למסך. ואם יושם עוד מסך שני כזה יהיה האור הבא ממנו כהתנוצצות מן התנוצצות, וכולם מכח האור הראשון הם מתנוצצים. עד שבאמת יאמר שכל המשתמשים לאור הזה בין המשתמשים לפנים מכל המסכים בין אותם שמקבלים מבחוץ לכמה מסכים דקים ועבים, כולם מאור אחד הראשון הם נהנים. רק שזה מקבל מעצם האור שנעשה מורכב בו מאור העצמי, וזה מקבל מהתנוצצותו דוקא המורכבת בהם והנאתם מן האור הראשון היא חיותם וקיומם אפס זולתה, ועל זה אמר וכד אנת תסתלק מינייהו אשתארו כולהון שמהן וכו׳. וכולהון היינו עד סוף כל המדריגות, ודו״ק כי בבחינות ההתשלשלות הנזכר לעיל, יכול להיות הסתלקות בבחינה זו והתפשטות בבחינה אחרת. וכמו שכתוב בעץ-חיים בענין מטי ולא מטי. וכן וימלוך וימת וכו׳. אבל בבחינת ההתלבשות הנ״ל - כד אסתלק ממדריגה עליונה אשתארו כל המדריגות שלמטה ממנה כגופא בלא נשמתא. ולפי-זה דעת לנבון נקל, שבבחינה זו כל גווני האור הנמצאים בכל המדריגות כולם, וכאמור דכתר דמלכות דעליון נעשה כתר לתחתון וכו׳, ובבחינת המלכות עצמה הכתר שבה מכתר הכללי והחכמה שבה מחכמה הכללית, ומה שאנו אומרים שכתר דמלכות נעשה כתר לתחתון, הוא אמרו כתר הכללי. לפי שבחינת המלכות היא בחינת אור המתגלה ומורכב בתחתון. אבל בחינות העליונות הן נחשבים כערך בחינת המאור לגבי אור, שהוא המלכות דעליון שנעשה כתר לתחתון, והיינו כנ״ל מכתר שבמלכות ומחכמה שבמלכות בחינת החכמה שבתחתון כנ״ל, ובזה נתבאר קצת ענין ובחינת ההתלבשות.