חנה אריאל/במדבר

"וידבר ה' אל משה ואל אהרן במדבר סיני באוהל מועד וגו'"

וכתוב בזוהר הקדוש שבבנין המשכן אשתלים עלמא ובעא למפקד כמה חיילין אינון דאורייתא וכמה חיילין אינון דמשכנא. ועל דא במדבר סיני באוהל מועד חד לאורייתא וחד למשכנא. באחד לחדש השני בשנה השנית. כתוב בזוהר הקדוש כלא חד והאי איקרי חדש זיו, רמז לההוא ירחא דנהיר לסיהרא. לצאתם מארץ מצרים. כתוב שם לאשתמודע דהא כד נפקו ישראל ממצרים בחדש הראשון הוה. והקשה במקדש מלך וכי עדיין לא השמיענו הכתוב שיציאת מצרים היתה בחדש הראשון. ותירץ שהכוונה דאשמועינן שאף על פי שמסטרא דאימא עילאה נפקו ישראל ממצרים, אף על פי כן היה על ידי ההארה דמלכות דווקא, ועיין שם:   

ולשון הזוהר אינו מדוייק לפי זה, דהיה לו לומר לאשתמודע דכד נפקו וכו'. ומהו לשון דהא כד וכו'.

שאו את ראש בני ישראל למשפחותם לבית אבותם וגו'. כל זכר לגולגלותם. יש להבין מהו ענין ראש וענין גולגלת.

שם: "והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם. ויאמר ה' אל משה אך את מטה לוי לא תפקוד וגו'", אם-כן יש להבין מהו שאומר תחילה שלא התפקדו קודם הציווי. מיהו בהא יש לומר, שכיון שלא היה ציווי מפורש לא למנות הלוים ולא שלא למנותם, ולכן לא התפקדו עד שישמעו מה יצוה ה' להם. אך הנה עד פרשת במדבר לא נזכר כלל הבדלת הלוים מכל ישראל, אם כן הרי הם בכלל ראש כל עדת בני ישראל, ולמה לא התפקדו קודם הציווי אך את מטה לוי וגו'.

וגם יש להבין למה קדושת ישראל וקדושת כהנים נאמר בספר ויקרא, וקדושת הלוים כמו שכתוב וקדשת אותם לא נזכר עד ספר במדבר.

ובנסוע המשכן יורידו אותו הלוים ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים. קשה דההורדה ע"כ היתה קודם הנסיעה ולמה נאמר בפסוק להיפך. וכן קשה בחנות המשכן יקימו אותו וגו'. דגם כן הקמה קודמת לחניה ונזכרה לבסוף. ועוד יש להבין למה בארון הוא להיפך, בנסוע הארון ויאמר משה קומה. שהוא ענין הקמה. ובנחה יאמר שובה שהוא כענין הורדה. ובמשכן הוא בהיפך, שבנסוע היתה הורדה ובחנות היתה הקמה.

כתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו וגו'. וצריך להבין מהו ענין צלמו והלא אין לו דמות הגוף וכו'. אמנם הוא ענין הידוע דהספירות הן אור וכלים ופרצופים שהן כלים כעין דמות אדם.

וביאור הדברים הוא. דכשעלה ברצונו יתברך לברוא עולמות יש ודבר (בכדי שתכון מלכותו עליהם כי אין מלך בלא עם). הנה ודאי הוא כל יכול לעשות, ומי יאמר לו תעשה. אך ידוע דאור אין סוף היה מתפשט עד אין סוף ואין תכלית ומאיר גם בהם, כי אין סוף ואין מעצור להתפשטותו. וגם שבכחו כח אין סוף עושה הוא דבר יש ומוגבל. הנה עדין מגיע אור האין סוף כפי מה שהוא אמיתת עצמותו, שלבדו הוא גם אחר שברא את הכל. ולכן צמצם את אורו וכחו שלא יתפשט ויתגלה אל העולמות, רק בכדי לעשות התהוות שלהן יש מאין. אבל אור המאיר ולית אתר פנוי מגילוי יחודו זה נעלם מן העולמות.

וזה הכח לצמצם ולהעלים נקרא בשם כלים, שהוא בחינת תמונה לאור המצומצם ומוגבל, בכדי להיות יש מאין מוגבל. והכלי הוא עושה באור תמונת כח פרטי, כמו כח החסד באדם למטה, שעיקרו הוא ודאי חיי הנפש הפשוטה ומופשטת מתמונת תשוקה ואהבה מורגשת בלב בשר האדם. ועל ידי מפליא לעשות שמקשר גשמי ברוחני מאצילות הנפש, מכחה להיות מציאות אהבה ותשוקה וחסד בלב האדם. וכן יובן למעלה שהכלי מאחזת את האור וכח האין סוף ב"ה, שיבא ממנה מאין ליש נמצאים בבחינת חסד, ומאור וכלים דגבורה נמצאים מאין ליש בבחינת גבורה וכו'. כידוע בכמה דוכתי.

וכללות ענין הצלם שהוא הכלים כנ"ל, הוא שם הוי"ה ב"ה ככתבו. שקוצו של יו"ד הוא כתר. היו"ד עצמה חכמה (פרצוף אבא). ה' ראשונה בינה (פרצוף אימא). וא"ו ששה קצוות מדות עליונות כידוע ששת ימים עשה ה', שמהם באה בפועל ממש התהוות דבר יש מאין, בכחו הפלאי להיות המתהוה לעצמו כדבר בפני עצמו חוץ ממנו יתברך, ונקרא יצא לחוץ מקו וחוט אור אין סוף ב"ה (פרצוף זעיר אנפין). ה"א אחרונה היא מדת המלכות (פרצוף נוקבא דזעיר אנפין) ונקרא ממלא כל עלמין, פירוש דששת ימים עשה האלקות הוא בבחינת סובב כל עלמין למעלה מאפשריות השגתם של העלמין. וגם את עצמן אין העולמות מרגישים ישותם, רק הם פועלים מה שנבראו לכך, כמו הדומם והצומח, שלולא האדם הרואה אותם ומשתמש בהם אין מציאותם עולה בשם מציאות כלל. ובחינת ממלא כל עלמין הוא מדת המלכות, המולך על העלמין ומגלה להם שיש להם בורא ממציאם מאין וכו'. והם מתפעלים מכח המלוכה, והרי זה שמרגישים את עצמם ואת קונם ועילתם. (ובהשתלשלות המדריגות והמסכים, ובפרט כי את זה לעומת זה עשה, אין מרגישים רק את עצמם כידוע).

ונמצא זעיר אנפין ונוקבא הן הן עיקרא ושרשא דבחינת עלמין, והם צדק ומשפט כפום עובדיהון דבני נשא. ובחינת אבא ואימא הוא, דאבא חכמה הוא אור וכלי, ומדריגתו הוא בחינת אחד האמת ואין זולתו כמו שכתוב בתניא. פירוש שממנו בא לנשמות הכרה נפלאה באחדות ה' אפס זולתו, ואף על פי כן הן קיימים במציאותם (ולא נעשים אפס). היינו שהאור הזה מתצמצם בכלי שלו, ואין נגלה ממנו רק הכרת והשגת ענין זה, כמו ציור מציאות נפלא שמצטייר בנפש רוח נשמה.

ובחינת אימא ובינה הוא בחינת מקבל לאור זה, שעם הרגשת עצמו יושג מציאות ציור הפלא הזה דאחד האמת. ועל ידי זה נעשה בחינת המוחין לזעיר אנפין שיגלה בבחינת המלכות ממלא כל עלמין אור מאיר יחודו יתברך (דבלי זה אין מכירים רק עילה להם ולא שהוא הכל, כידוע).

ובחינת הכתר איתמר ביה, אור אין סוף מלגאו כתרא עילאה מלבר. פירוש שהוא לא נתצמצם בבחינת אור מאיר על ידי הכלי שלו. אלא אור אין סוף כמו שהוא, דלית מחשבה תפיסא ביה כלל מלגאו. וכתרא בחינת כלי מלבר רק לענין שיבוא להאציל עשר ספירות אור וכלים, כמו קוצו של יו"ד שהוא התחלת ההמשכה לעשות אותיות שהן כלים לשכל המלובש בהן. וכל זה נכלל בכלל ענין צלם אלקים.

והן האדם היה עשוי בכל המעלות ומדריגות הללו. דכתיב וייצר ה' אלקים וגו', עפר מן האדמה, ואמרו רז"ל שנברא ממקום אבן שתיה, שהוא משתיתו של עולם, פירוש הנקודה הפנימית והאמצעית שממנה נתפשט כל העולם בגילוי כל פרטיו. ולפי שהאדם נברא ממקום הזה, הרי יש בו הכח של המקום הזה, שהוא הכח להתפשט בכל נמצאי העולם.

ויפח באפיו נשמת חיים, אין זה ענין בריאה מאין ליש, אלא כח אלקי ממש ניתן באדם שעל ידו ישכון כבוד אלקים תוך כל הנמצאים, כמו שהן במציאותן לעצמן. מה שאין כן צלם אלקים העליון הנ"ל, נעלם מן היש הנברא מאין, והבן כנ"ל, שאין הוא אלקות ממש רק כח האלקות להמציא מציאות חדש, שבאמת אינו כי אפס זולתו, וכמו שהיה יחודו לבדו קודם שנברא העולם כן הוא בלי שום שינוי גם אחר שנברא העולם, אלא שזהו כחו וגבורתו יתברך, ועשה את אינו ישנו כמו שכתוב בספר יצירה. ועל ידי האדם שהוא גופני כערך העולמות הנבראים מאין ליש בכחו הנ"ל, ובתוכו נשמת רוח פיו יתברך שהוא אלקות ממש, הרי בזה נעשה כעין כלי ותמונה לאור ה' ממש שהוא רוח פיו יתברך הנ"ל, שתמצא הארתו בנמצאי העולם הנברא ובכל פרט ופרט שבו, מן כח משתיתו של עולם שבגופו כנ"ל.

וזהו שכתוב בזוהר ובתיקונים שהיה אדם הראשון אומר לבהמות וחיות באו נשתחוה נכרעה וכו'. ובחינת הכתר באדם הוא מה שכתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם, והדביקות הזה הוא למעלה מההשגה וההבנה וגם למעלה מבחינת הכרה. והיינו שאין בו בחינת אור המאיר דרך הכלי בגילוי, אלא תמונת הכלי היא הדביקות בה' והוא מכח רוח פיו יתברך שנפח באדם, ויהי האדם לנפש חיה, בעלת הכחות דרצון ושכל ומדות ומחשבה דבור ומעשה, שהן כללות ענין דוגמת העשר ספירות עליונות והן הן שם הוי"ה שבאדם.

וקוצו של יו"ד הוא הדביקות דאדם אל רוח פיו יתברך ממש הוא ה' אלקיכם. ועל ידי הדביקות הזה נאצלו בנפש רוח נשמה גילוי כחות אלקיים ממש דפרצופים וספירות עליונות.

ובחינת היו"ד עצמה דאדם הוא כמו שכתוב יהב חכמתא לחכימין. פירוש שאם על ידי הדביקות הזה דקוצו של יו"ד הנ"ל, נמשך כל עצמות הנפש רוח נשמה, כמו בבחינת העלמ"נ אל הדביקות הזה, והיינו שפונה את עצמו מכל התפשטות הכחות שלו, רק להיות נמשך אל הדביקות שהתפעלות הזה בכחות דנפש רוח נשמה הוא בחינת הביטול דחכמה שנקראת אין. זהו שיש בו חכמה. אז הקב"ה נותן בו חכמה. והיינו הכרה וציור כביכול מאחד האמת ואין זולתו.

ובחינת הה' דבינה הוא דמה שנותן בו חכמה הנ"ל, הוא רק בבחינת הביטול והציור דאין זולתו וגם את עצמו אין האדם מרגיש למציאות, ולפי זה כשיסור מן הביטול הזה דאין דחכמה, יסתלק האור לגמרי. הנה זה הוא כח הבינה שקולטת את הנקודה דחכמה שהוא אור אלקי ממש בכלי דחכמה (רק שהוא מורכב ממש בכלי עד שהוא בבחינת ומדריגת הבריאה דנפש רוח נשמה כמו שכתוב במקום אחר) ומביאתו לידי השגה שהוא בהיות האדם, אדם המשיג השגה, וכן בינה לבא ומביאה ללב וכו'.

ואות וא"ו דשם הוי"ה באדם הוא המדות דקדושה שבלב האדם, שהוא עיקר מציאות מהות המתפשט לכל צרכי האדם בעולם, והמדות דקדושה בלב הם הכחות הנפנים אל אמת ה' בעולם.

והה' אחרונה בנפש רוח נשמה הוא כח המחשבה דבור ומעשה לה' לבדו ומקבלת מכחות דמדות ומביאה הקדושה האלקית באותיות דמחשבה דבור ומעשה ובעולם שבו הוא מתפשט במחשבה דבור ומעשה.

וזה היה כחו של אדם הראשון להמציא אור רוח פיו יתברך דרך הנפש רוח נשמה שלו בגופו להיות נמצא בעולם ממש וכנ"ל. (אבל על ידי ספירת המלכות בחינת ממלא כל עלמין הנ"ל, לא בא בעולמות ידיעת העילה והבורא ב"ה רק בכח נברא לבד). ובחטא עץ הדעת איתא שנשרו ממנו נשמות. פירוש שנאבד ממנו הכח להמציא גילוי אלקות דרך הנפש רוח נשמה בגוף אל מקום העולמות לעצמן כנ"ל.

ויש להתבונן בזה עמוק יותר. דהנה העולמות נבראו למציאות יש ודבר חדש, מתהוה מכחו של הקב"ה שכל יכול כנ"ל. אין בהם רק התהוות שנבראו. וידוע בכמה דוכתי שההתהוות יש מאין צריך להיות בלא הפסק כידוע המשל על זה מאור הנר המאיר בבית, רק כשהנר נמצא בבית וכמו שכתוב בכמה דוכתי. ולולי ההתהוות בכל עת ורגע, הרי הוא רק הוה ונפסד. ועל ידי האדם נמשך בעולם בחינת הנצחיות. כי האיר בקרבו אור רוח פיו יתברך שהוא היה הוה ויהיה. ולפי שהעולם מתהווה יש מאין, דבר חדש בכל רגע, צריך להיות המשכת הנצחיות בעולם בכל עת ורגע. ומבואר דבר זה בכמה דוכתי בענין המצות שמהן הוא העולם הבא הנצחיי. וכשנשרו הנשמות מאדם הראשון היה העולם מתמוטט (אך אדם הראשון עצמו לא נסתלק ממנו רוח פיו יתברך, ולכן דבר ה' אתו כמו עם הנביאים. אבל כח הנשמות בגוף להמציא בעולם הנצחיות זה נשר ממנו). עד שבא אברהם אבינו ע"ה ונגלה עליו אדון הכל התחיל התיקון דנשמות להאיר בעולם. רק שהוא היה נשיא אלקים וכו' כמו שכתוב בפהק"ו.

ועל ידי מתן תורה בדבור אנכי ולא יהיה לך שמפי הגבורה שמענו, היה כדוגמת ויפח באפיו נשמת חיים דאדם הראשון, ועל ידי זה בא בכחם כח המצות, והיינו המשכת הנצחיות בעולם על ידי מעשה המצוה, רק שאין הביטול בא להדיא בעולם (כמו שהיה באדם הראשון שהיה אומר באו נשתחוה וכו' כנ"ל) אלא בבחינת מתן בסתר כמו שכתוב בכמה דוכתי. וכן כח הלא תעשה כענין עד שלא באת לידי מדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת וכו', כמו שכתוב בפהק"ו. והרי זה שלימות גדול בעולם מעין שהיה באדם הראשון. אלא שעדיין לא אשתלים. לפי שגם בישראל אין הכח של המצות שיש בהם, מורגש גם להם כלל.

אך על יד בנין המשכן, וכמו שכתוב בפהק"ו שעל יד זה בא בישראל בחינת ההתפעלות אלקות מן כח המצות שבהן, שלענין זה על כל פנים נגלה בהם כח המצות על יד משה רבינו ע"ה, שהוא הדעת הכללי דכנת ישראל שיבוא מהן אור וכח להתפעלות אלקות שישנה בישראל מבחינת ושכנתי בתוכם דמשכן. וכלומר שגם שלהם לא נגלה כח המצות. לבחינת אלקות דושכנתי בתוכם נגלה הוא.

ודווקא על יד משה רבינו ע"ה כמו שכתוב בפהק"ו. ובזה אשתלים עלמא, כי ההתפעלות באה בגוף ממש. והיינו נמי שנשלם בישראל ענין הטהור וטמא כשר ופסול וכו', וקדושתם וקדושת הכהנים גם כן נשלמה בשלימות הזה. כי ענין הקדושה נתבאר לעיל פרשת קדושים שהוא לפי שכי קדוש אני ה' אלקיכם דמ"ת, וכבר נתבאר לעיל פרשת תצוה ענין ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. שהגם שאהרן הוא שושבינא דמטרוניתא נתעלה גם בקדושתו של הקב"ה. ולכן נמשכה גם קדושתו של אהרן בגופות של הכהנים בשלימות הזה דאשתלים עלמא.

והנה ספר במדבר הוא מדבר בנסיעת המשכן לפנות דרך לארץ ישראל ולבטל טומאת נחש שרף ועקרב שבמדבר. וזהו דבעא קודשא בריך הוא למפקד חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא. כי ענין החיילות ידוע שהוא לעסק מלחמה על האויב והוא הנחש שרף ועקרב שבמדבר.

וראה הקב"ה שצריך לעשות על ידי המשכן עצמו והארון ודגלי ישראל דווקא, שעל ידי זה יגיע כח המלחמה לכל המדריגות התחתונות דטומאת המדבר ולדחותן מפני קדושתו של קודשא בריך הוא ושכינתיה השורה בישראל ובבחינת סדר הדגלים דווקא, בכדי שיוכל להיבנות בחינת הפרצוף העיקרי בארץ הכנעני והחתי וגו' כמו שנתבאר לעיל בפהק"ו, שהוא שטבע המדות דקדושה שבנפש רוח נשמה דישראל יבואו בקרבם בבחינת התפעלות אלקות (דבהקמת המשכן ואשתלים עלמא כנ"ל הוא רק בבחינת פרצוף הארה דמוחין דחכמה בינה דעת דישראל לעילא ותתא) במקום מדריגות המדות המורכבים בגוף וכמו שכתוב שם באריכות בענין ארץ הכנעני החתי וגו'.

לזאת באו בפרשת בחקתי וסיום ספר ויקרא מצות הפלאת הערכין שהוא ענין פלאי, להיות ערך הנפשות הרוחניות בממון גשמי. רק שהוא מפליא לעשות ומקשר גשמי ברוחני. וכן מצות לא תעשה דתמורה שלא ימירנו אפילו רע בטוב, וזה גם כן מורה שהקדושה עליונה שורה גם בגוף הבהמה, אף שאין ערוך זה לזה (ובזה יש להבין מה שכתוב בפסוק לשון ערכך, דהוה ליה למימר ערך על פי סדר דקדוק לשון הקדש. אך הענין דדווקא בישראל יש ערך מזה לזה גשמי ברוחני וקדושה אבל לא באחרים, ולכך נקרא ערכך שלך דווקא). וכן מעשר בהמה, שכאשר יעבור תחת השבט דישראל ימצא בו גם כן קדושה, כידוע שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה. והכל הוא ענין ההפלאה, לקשר גשמי ברוחני, כקשר הנשמה בגוף, שנקרא גם כן מפליא לעשות, כידוע שעל ידי זה נעתקים כחות הנפש אל ערך גופני כידוע.

וזהו דבעא למפקד הוא מלשון חייב אדם לפקוד את אשתו, שהוא ענין התעוררות, וכן רצה הקב"ה לעורר כח החיילין שילחמו במדבר לפנות דרך לארץ ישראל ולבנין פרצוף העיקרי כנ"ל. וזהו וידבר ה' אל משה שושבינא דמלכא לפקוד כח החיילין דאורייתא. ואת אהרן שושבינא דמטרוניתא לפקוד החיילין דמשכנא (כי אהרן מלמטה למעלה ומלמעלה למטה כמו שכתוב בפהק"ו) ומה שכתוב אחר כך ואתכם יהיו הוא בית דינו של משה (כי כדי להביא התעוררות למטה הוא על ידי משה ובית דינו כמו שנתבאר לעיל פרשת תרומה). במדבר סיני, מקום התורה שניתנה בסיני (ומה שכתוב במדבר סיני ובמצות שמיטה נאמר בהר סיני. מבואר בדרוש בחדש השלישי שעליה דשמיטה הוא ממטה למעלה לכן נאמר בהר סיני שהוא ענין עליה. וכאן הוא דרך המשכה והורדה, נאמר במדבר סיני).

באוהל מועד מקום ושכנתי בתוכם. באחד לחדש השני ובשנה השנית. ובזוהר כולא חד. יש לפרש דאחד לחדש השני הוא אזן ימין דנוקבא כמו שכתוב במ"ח. וכמו שכתוב במקום אחר על מה שכתוב זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין. הפירוש דשמעין ומשיגין כל עיקר פנימיות ומכוון שבדבור. ובשנה השנית הוא בחינת יסוד המשפיע לנוקבא. וזהו שכתוב רמז לירחא ושתא דנהיר לסיהרא. וכלא חד. כלומר שהשפעת היסוד שנקרא זיו, שהוא לשון גילוי אור המתגלה באזן דנוקבא, נמצא ששמיעת הנוקבא והשפעת היסוד הוא דבר א' וזהו שכתוב וכולא חד.

וגם מדוקדק לשון רמז לירחא, רמז דווקא והעיקר הוא השמיעה דסיהרא. וזהו שכתוב לצאתם מארץ מצרים, לאשתמודע שעל ידי חודש השני ושנה השנית בא ענין לאשתמודע בגילוי. ועל זה אמר בזוהר דהא כד נפקו ממצרים בחדש הראשון הוה, שהוא גלגלתא דנוקבא ארח סתים בגלגולת וכמו שכתוב בפהק"ו ענין נגלה עליהם דווקא, ומשום הכי הוצרך לבוא הדבור על ידי חדש השני וכו' דווקא בכדי לאשתמודע, ובבחינת מפליא לעשות בערך דווקא, שיהיה כח בבחינת המדות דישראל (שזה נקרא עדת בני ישראל, כמו שנתבאר לעיל בפהק"ו ענין קהל עדה וישראל. קהל הוא קהלת יעקב י' עקב. עדה נגד ישורון שהוא בחינת הקוין דמדות. ישראל נגד ישראל דלעילא). להלחם במדבר בכח הקדושה עליונה שבהם, גם בקליפת התחתונות דנחש שרף ועקרב. והיינו על ידי שאו את ראש כל עדת בני ישראל, פירוש ראש הוא כמו שכתוב דלעולם זעיר אנפין אין בו פחות מט' ספירות אפילו בקטנות. והחב"ד דקטנות הוא כענין עין רואה ולב חומד וכו'. ואין העין שולט על הלב, כמו כן החכמה בינה דעת דקטנות אינו יכול לשנות טבע המדות. ולזה אמר שאו את ראש וכו' דהיינו בחינות החכמה בינה דעת.

למשפחותם לבית אבותם הוא בחינת הבן בחכמה, והיינו בחינת המוחין דאבא ואימא, וכמו שכתוב במקום אחר. וזהו לחיילין דאורייתא. כל זכר לגולגלתם הוא בחינת החיילין דנוקבא שיעלו לכח בחינת הגלגלתא שלהם שהוא בחינת הדביקות, וכמו שכתוב בכמה דוכתי ענין לעולם ה' דברך נצב בשמים, שגלגלתא דנוקבא דבוקה תמיד בזעיר אנפין. ואמר בזוהר דמלה דבעא לאתיישבא בדוכתא לא מתיישבא עד דאדכר לה בפומא. ולזאת הוצרך המנין בפה. וכשהיה המנין בפה אתיישב כח החיילין דאורייתא ודמשכנא.

ויש לומר שגם קדושת הכהנים נמשכה בבחינת הערך למטה בגופים על ידי המנין של ישראל לבד, שהם עיקר החיילין וקדושת הכהנים עולה על גביהם בכל מקום שהם. ולזה אמר והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם. פירוש למטה אבותם דווקא לא התפקדו. אבל לגולגלתם הספיק להם המנין דישראל לבדו. ולמטה אבותם ראה משה רבינו ע"ה שלא התפקדו, בא הדבור אליו אך את מטה לוי וגו', ועל ידי זה יבוא ענין קדושת הלוים מכי קדוש אני דקו שמאל דזעיר אנפין לקדש אותם (כידוע דכהנים מקו ימין דזעיר אנפין דווקא ולוים מקו שמאל וישראל באמצעיתא). ודווקא אחר שנפקדו בני ישראל לגולגלתם (ולא קודם לכן בספר ויקרא).

דהנה כתיב שמאלו תחת לראשי, למטה ממדריגת הקירוב דראשי, כי בבחהת השמאל עצמה לבדה יש בה גם כן בחינת שמאל דוחה (ולזה אמר וילוו עליך וישרתוך לאהרן, שיומתקו הדינין שלהם תחת יד אהרן איש החסד) ולכן לא בא ענין השמאל כי אם תחת לראשי דווקא הדבוקה כבר כנזכר לעיל, ולכן בא ג כן ענין קדושת הלוים מקו שמאל דזעיר אנפין וכי קדוש אני כנ"ל רק לענין המלחמה הנ"ל (ולא לעצמן של ישראל כי אם לענין) ובנסוע המשכן יורידו אותו הלוים ובחנות המשכן וכו'.

פירוש כי הנה יש להבין, מאחר שדחיית הקליפות במדבר היה צריך לקדושת המשכן לסייע לזה לישראל, בסיוע שיש בו ממש ועיקר. אם כן למה היתה הנסיעה בפירוק המשכן שנסתלקה קדושתו ממנו כדאיתא בגמרא.

והענין יובן דרך משל מחכם א' שאומר דרוש ופשט גדול שנבנה מכמה וכמה סברות והקדמות, וכשאומר הפשט כסדרו אז הוא מובן לשומעים, אך אם בא מנגד א' לחכם הזה וחולק על כל דבריו ויאמר להיפך ממש על כל סברא והקדמה, וממילא דוחה ההמשך. והחכם רוצה להשיב על כל טענותיו, אז הוא מוכרח להשיבו בפרטי פרטיות על כל טענה שהוא טוען נגד כל סברא פרטיות עד שידחה עקשותו מכל סברא וסברא, אז יחזור לסדרן של דברים לההנות בהם בני אדם השומעים. אבל בעוד שטוען עם המנגד בפרטיות איו השומעים מקבלים כלום.

וכמו כן יובן ענין פירוק המשכן דווקא לדחיית הקליפות, כי הקליפה היא תכלית ההיפך מהקדושה ומנגדת לכל פרט ופרט, ולכן היה נסיעת המשכן בפירוק אבריו לדחות כל פרט ופרט לבדו כמובן מהמשל. וכמבואר במשל גם כן שבעת הפירוק אברים אין שהומעים מקבלים כלום. וזהו ובנסוע המשכן בפירוק כנ"ל, אז אי אפשר לישראל לקבל מקדושתו. יורידו אותו הלוים בבחינת הקו שמאל דזעיר אנפין שהוא כענין אהבה דאתכלילת מתרין סטרין הידוע בכמה דוכתי, דהיינו שאוהב כן. ואהבה כל כך חזקה עד שאופן אחר זולת מה שאוהב אינו יכול לסבול כלל. והנה מציאות אהבה הוא בהרגשת נעימות ועונג בדבר. ואם לא אין כאן אהבה. אבל כשהגיעה האהבה למדריגה זו שאינו יכול לסבול באופן אחר, זה נשאר גם אחר כך שיצא העונג מלהיות מורגש בלבו. וזהו יורידו אותו, כלומר קדושת המשכן שיהנו ישראל ממנו. הלוים בכח קדושת קו השמאל.

ובחנות המשכן והשכינה שורה בישראל יקימו אותו הלוים. פירוש יקימו הוא ענין הגבורות המעוררות הזווג והדביקות כענין אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט וק"ל. והיינו דווקא בקדושת המשכן שהקליפות מנגדים לו כידוע בענין מלכותו בכל משלה ורגליה יורדות וכו'.

אבל בנסוע הארון שהוא כח החיילין דאורייתא הוא לא היה צריך לפירוק כלים, כידוע שאפילו הקליפה דאצילות ואויביך ה' אין עומדת נגד האצילות אלא נגד הבריאה, וכלומר שמונעים ומעכבים הגילוי בעולמות בי"ע. וידוע בענין אומות העולם מונין לחמה, שחיצוניות העולמות אפילו הקליפות מקבלים חיות מאין ליש מזעיר אנפין. וכידוע בענין ויאמר ה' לבלעם ויאמר ה' לדג וכו'. אך וברוב גאונך תהרוס קמיך כתיב כשמתרומם בעצמו אז הנה אויביך יאבדו ממילא ותהרוס קמיך. ולכן בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' וממילא וינוסו משנאיך מפניך. ובנוחה ובא אל המשכן יאמר שובה ה' להתייחד מלמעלה למטה (כדמיון ענין לכה דודי לקראת כלה) בתוך רבבות אלפי ישראל.

ועם האמור יש להבין מה שכתוב בסוף פרשת בחקתי, אך בכור אשר בכר לה' לא יקדיש איש אותו. ובמשנה אי אפשר לומר תקדיש (כמו שכתוב הפרשת ראה כל הבכור תקדיש לה' אלקיך) שכבר נאמר לא יקדיש, ואי אפשר לומר לא יקדיש שכבר נאמר תקדיש, מקדיש אותו הקדש עילוי, היינו טובת הנאה שיש לישראל בו. והרמב"ם ז"ל הביא תוספתא שמצוה להקדיש בפה הבכור שנולד לישראל. ועם האמור יובן דבפרשה הנ"ל מדבר בענין המשכת הקדושה דמפליא לעשות על ידי ישראל דווקא. וזלה אמר אך בכור, אין הישראל מביא בו הקדושה, וזהו לא יקדיש איש אותו, כלומר שאין הקדושה באה מכח האיש כמו במעשר שבאה דווקא על ידי יעבור תחת השבט כנ"ל. אבל כדי לאתיישבא קדושת הבכור בדוכתא בעי לאדכרא בפומא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בשם התוספתא.