חנה אריאל/בהעלתך

"בהעלתך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"

כפי מה שפירשו שפני המנורה היינו נר האמצעי ושלשה קני מנורה שמצדה הא' פונים אל האמצעי וכן שלשה קני מנורה דמצד השני פונים אל האמצעי:   

אם כן אל מול פני המנורה יאירו שבעת. ואינן אלא ששה. והנה תיקון ועשיית המנורה היה כן, ששלשה פונים לאמצע וכן שלשה השני.

אם כן מהו שאמר ויעש כן אהרן, ופירשו ז"ל להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. מה היה לו לשנות. וגם יפלא מאד שאהרן קדוש ה' יספרו עליו שבח שלא שינה ממה שנצטווה, בדבר שאין לו הנאה ותועלת לשנות ח"ו.

וגם סמיכות מעשה המנורה מקשה זהב, למה נאמר כאן והלא כבר נאמרה במקומה. דרשו רז"ל כשהקריבו כל הנשיאים לחנוכת המזבח, נתקנא אהרן שמשבטו לא הקריבו, אמר לו הקב"ה שלך גדול משלהן בהעלתך את הנרות. וזה הדבר צריך תבונה בו.

ועוד יש להבין, דלפי זה ענין בהעלותך נמשך אל פרשת חנוכת המזבח. אם כן למה התחיל כאן פרשה וסדרא בפני עצמה.

ועוד יש להבין למה הפסיק בין ענין הלויים שנאמר בפרשת נשא ובין הבדלת וקדושת הלוים שנאמר בפרשה זו, בכל ענין הסיפור דויהי ביום כלות משה להקים את המשכן שהיה בא' לחודש וכאן היה מעשה הלוים שבפרשת נשא ופרשה זו הכל בחדש השני, ומפסיק בנתיים במה שהיה קודם לכן, באחד לחודש הראשון.

ביום כלות משה, איתא בזוהר כלת כתיב, דא כלת משה דנחתת לארעא. ותמהו על זה שבכל ספרי המסורת נמצא תיבות כלות מלא בוא"ו דווקא. בפרק קמא דחגיגה (דף ה' ע"ב) אין עציבות לפני המקום שנאמר עוז וחדוה במקומו. ומקשה והא כתיב ויקרא ה' צבאות לבכי וגו'. ומשני לא קשיא הא בבתי גוואי הא בבתי בראי. בבתי בראי עוז וחדוה ובבתי גוואי כתיב במסתרים תבכה נפשי מפני גוה. מאי מפני גוה, מפני גאותן של ישראל שניטלה ונתנה לאומות העולם. ויש להבין מהו הענין שניתנה לאומות העולם וכי אין להן משלהן. במשנה (ברכות ה' ג') האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו. ובגמרא מאי טעמא לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, כלומר שלכן מצוה על שילוח הקן מפני שמתפעל ברחמים על העופות ח"ו ואינן אלא גזירות. והיה לו לומר מצותיו של הקב"ה, שהרי במדותיו יתברך ודאי יש מדת הרחמים כידוע שעלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין ושיתף עמו מדת הרחמים. וכן י"ג מדות הרחמים שאומרים בכל יום ובחודש אלול ובעשרת ימי תשובה ותמיד אנו מבקשים ברחמיך הרבים רחם. ואלולי הרחמים לא היה העולם מתקיים. בפרשת ציצית אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני הוי"ה אלקיכם, מהו כפל הדבר דאני ה' וגו'. וגם ממשמע הלשון אומר תחילה אני ה' אלקיכם גם קודם והוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה' אלקיכם, זהו דבר נוסף להיות וגו'.

הענין דבעת יציאת מצרים היה דבר חדש מה שלא היה כלל קודם יציאת מצרים, והיינו שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה, שגילוי כזה לא היה נמצא. והותחל הענין בנגלה עליו אדון הכל דאברהם אבינו ע"ה, וביציאת מצרים נעשה בשלימות (והוא כמו שכתוב בלקוטי תורה שלא היה זווג למעלה עד שבא אברהם אבינו ע"ה ונרמז בו אב"ר מ"ה. ובשעת יציאת מצרים היה זווג דגדלות למעלה וחזר לבחינת קטנות עד מתן תורה. שהיה אז הזיווג דגדלות בתכלית השלימות). ידוע שהרצון לברוא העולמות שהן בכללותן כטיפה בים אוקיינוס אפילו נגד אור והארה בעלמא דאין סוף ברוך הוא. כתוב בעץ חיים ובספרים הקדושים שהוא להראות שלימותו ולגלות שלימות מדת המלוכה וכן שאר שמותיו. ויובן דרך משל, חכם גדול מאד שכל דבר חכמה בינה לא שגבה ממנו, זהו שלימותו לבדו. אולם מה שיש בו עוד כח נפלא שיוכל להבין כל חכמה נפלאה לכל מי שיהיה. זהו ודאי שלימות עוד יותר גדול. וזה השלימות לא ימצא כי אם כשיש בני אדם מקבלים החכמה ממנו. ובלא בני אדם זולתו אין לשלימותו זה מקום כלל. וכן ענין המלוכה שהיא גם כן קצת כדמיון כח החכמה הנ"ל, אלא שאין מלך בלא עם, ששלימות המלוכה הוא להישיר ולהעלות גם עם, מלשון עמום שאין בו חכמה כלל. אף על פי כן יש כח במדת מלכותו ואימתו המתפשטת עליהם לשנותם ממהותם לגמרי ולעשות מהם כל מה שעולה ברצונו.

וגם כבוד מלכים חקור דבר. פירוש שכבוד המדת מלוכה, דהיינו שהוא לבדו מלך ואין כמוהו מרומם ומתנשא, יבא דבר עמוק הזה שהוא בודאי אינו נראה בעליל כל כך, שהרי גופו ככל אדם והוד כבודו אינו גלוי אלא לחכם ומבין שרואה אותו ולא להמון העם שאין מבינים כל כך, וכל שכן שגם אין רואין אותו. וכבוד מלכות הוא ריבוי החיילות וטכסיסי מלכות שאין דומה להם כלל וכלל בשום אדם זולתו. על ידי זה נראה ענין העמוק דרוממותו בעליל לארץ לעיני כל בשר. וכמו כן יש להתבונן למעלה למשכיל דאור אין סוף הוא למעלה עד אין קץ ודאי, אכן יש בשלימותו להיות גם למטה עד אין תכלית, והיינו בבריאת עולמות רבים ועצומים מאד מאד ונשמות מלאכים וכסא הכבוד (ומי ימלל גבורות ה'). שזה עצמו הוא כענין כבוד מלכותו הנ"ל. אמנם להיות באמת אור יחודו האמיתי שלבדו הוא אפס זולתו כלל, מתפשט עד אין סוף ואין תכלית. הן הן גבורותיו יתברך באור וכלים דעשר ספירות דאצילות דבהון אתכסיאת מבני נשא, עד שאין מרגישים רק מציאותם כפי מה שבראם ואין משיגים יחודו האמיתי כלל וכלל. וגם ענין הבריאה הוא בב' בחינות, סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, סובב כל עלמין היינו שששת ימים עליונים עשה את השמים וכו'. פירוש שזהו כח צמצום הכלי ואור דספירות שימצא נמצא מכחו. ויהיה בלתי מרגיש רק מה שניתן בו כח, דהיינו אדם מדבר בעל רצון ושכל ומדות ומחשבה דבור ומעשה שיהיה טרוד בהן כל מה שיחייבו לו. ואף שגם מציאותן הלזו איננה אלא כחו יתברך זה נקרא סובב כל עלמין, כלומר שמה שאין זה רק כחו (המיוחד וכלול בו כזיו במאור) הוא סובב את הנמצאים מבחוץ להשגתן והוא המהווה אותן אבל בפנימיותן אין בא מזה כלל. כי אי אפשר להם כלל לידע את זאת, כי אם היו יודעין היו בטלים ממציאותן כידוע כל זה. ומדת המלכות נקראת ממלא כל עלמין שהיא מגלה לנמצאים להשיג ולידע שיש מי שברא אותם והוא מרומם ונשגב, לית מחשבה דלהון תפיסא ביה כלל. ובזה הגילוי יש רבוא רבבות מדריגות לרבוא רבבות עולמות. וכל זה הוא רק גילוי וידיעת מציאותו ולא מהותו כלל וכלל. כלומר שמשיגין שיש ודאי מי שברא אותן. אבל מה הוא, לית מחשבה תפיסא ביה כלל ואין מזה שום גילוי בעולמות.

ואפילו הנשמה המכרת את בוראה היא עצמה בריאה יש ודבר ומתפעלת מידיעתה בכוחות שלה, שאין הכוחות מגיעים רק לבחינת ידיעת מציאותו לבד כנ"ל. אבל בשעת יציאת מצרים היה היחוד וזווג דסובב כל עלמין בממלא כל עלמין בבחינת מהותו ועצמותו יתברך, שכביכול מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו במהותו ועצמותו נגלה עליהם דרך בחינת ממלא כל עלמין באופן שמציאות ישותן נשאר במקומו ואף על פי כן היה להם אור וגילוי ממה דלית מחשבה תפיסא ביה, בדרך נפלאותיו יתברך. ועל ידי זה יצאו ממצרים, הוא סדרו של עולם בדרכי הטבע שהוא צוה ונבראו. (ובדרכי הטבע היתה יד מצרים תקיפה אז, להיותם עובדים לטלה מזל הראשון כמ"ש בכמה דוכתי). ונתעלו למעלה מן הטבע בבחינת אמונה לבדה, בלא שום תפיסת המחשבה וכוחות הנפש בפנימיותה כמו שנתבאר לעיל בכמה דוכתי. וזהו אני (במהות ועצמות) ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. אמנם הכוונה היתה שעל ידי ישראל שיצאו ממצרים, ימשיכו אור ה' שנגלה עליהם (מלמעלה כנ"ל). שיבוא בתוך תוכם. ועל ידם יהיה כבוד ה' לכל העולם כולו מאיר ומתפשט. והיינו במעשה המצות שנתנו במתן תורה שהן אברין דמלכא שנתן כח בישראל שבהן מתפשט עשיית המצוה בפועל ממש, כמו שנתבאר לעיל בפהק"ו. ונקראים אברין דמלכא לפי שכשעלה הרצון והמחשבה דאנא אמלוך, הרי זה כמלך בשר ודם שצריך לעבודת העובדים אותו, ונמצא שהצווים שמצווה לעבדו בהן, הן הן כפי תכונת מהותו ועצמותו, שלכן רוצה שיעבדוהו בפרטים האלה, והפרטים הן אברים ופרטים של מהות ועצמות המלך שצריך לכך. וכמו כן יובן גם כן למעלה, שהגם שאינו צריך לבריותיו ח"ו. אלא שעל ידי שיקיימו מצותיו שיצוה עליהם, יהיה מלך שמו נקרא עליהם. וכל מצותיו אינן אלא גזירות כמו שכתוב מה איכפת ליה להקב״ה בין שוחט מן העורף לשוחט מן הצואר. אעפ"כ נקראים אברין דמלכא. פירוש שהרי כבר עלה ברצון דאנא אמלוך שבפרטים הללו ימלוך עליהם, אף שאינן אלא גזירות ואינו צריך להן ח"ו ומה איכפת ליה, מכל מקום מדותיו הן, כלומר מדידת פרטי אופנים שרוצה למלוך בהן. וזהו שכתוב שעושה מדותיו (כלומר אברין דמלכא) רחמים, שהוא כענין התפעלות שמתפעל ברחמים ואיכפת ליה לשלח האם בקן צפור. וזה ודאי אינו, אלא גזירות הן כאמור. ופירוש לשון מדותיו, זהו הכוונה על בחינת אני ה' אלקיכם שעל ידי המצות, ולכן נקראים אברין דמלכא.

אבל מדות הדין והרחמים דצדק ומשפט כפום עובדיהון דבני נשא אין זה אברין דמלכא, אלא אברי ההנהגה. וזהו שמבקשים ברחמיך הרבים רחם וכו', הוא בבחינת אברי ההנהגה ככל המדות דצדק ומשפט, שהן כמו בחינת התפעלות דוקא לענין ההנהגה. כמו וישמע ה' ויחר אפו. וירע בעיני ה'. וכן כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. ונקראים "חדרים" רמז חסד דין רחמים. והתפעלות זו באה מן בחינת מהותו ועצמותו יתברך הנקרא אברין דמלכא, גם כן כמו בחינת גזירות, שכך הוא סדר הנהגת העולם והוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חק נתן. ואנפי דמלכא חייכין תדירא אף כד עביד דינא, שכן הוא טוב לפניו שיתנהג העולם בדין ומשפט.

וזהו בבחינת חיצוניות העולמות. וכן הוא בבחינת פנימיות העולמות, כלומר פנימיות המכוון של הנהגת העולם שנברא בראשית, בשביל התורה ובשביל ישראל כידוע. וההנהגה זו לישראל דוקא. אם בחקתי תלכו. ואם בחקתי תמאסו. ואדרבה לאוהבו נפרע ממנו תיכף ומאחר לשונאו למפרע ממנו בב"א. וזהו בבתי בראי עוז וחדוה במקומו, אף בשעת פעולת הדין. כי אף שהוא בחינת התפעלות בסדר הנהגה, היינו שסידר את העולם כן, אבל לא איכפת ליה כלל כי הכל כאין נגדו. ובפנימיות העולמות ששם הנשמות ומלאכים עליונים הוא המכוון בבריאה, ומה שאיכפת ליה בבריאה (אף שמצד מהות ועצמות הכל לא איכפת ליה) הוא כמו שכתוב ותקצר נפשו בעמל ישראל, וכדלקמן.

ועתה יש להבין ענין גאוותן של ישראל. והוא על פי משל מאדם עשיר השמח בחלקו ומוצלח בכל אשר יפנה ואינו חסר לנפשו כלום. עוד יש לו בן קטן כתואר פני המלך נפלא מאד. ומקטפי ידיעא שיהיה חכם גדול שאין כמוהו בכל העולם. וגם שיהיה לו מדת הרוממות וההוד על כל בני העולם, שהכל יכנעו מפניו. והכל ניכר בפניו פני ההוד וההדר ויקרת הערך על כל אדם שיש בעולם. זה העשיר כשמסתכל בבנו הזה יש לו שעשועים גדולים עד מאד ואין שום דבר מורגש לפ"מ ממה הוא משתעשע. וגם אין צריך לזכור בשעת השעשועים שהוא בן שלו ואין לזולתו בן כמותו. רק שממילא בהסתכלותו בבנו הנ"ל מתמלא שעשועים גדולים ומחשבתו טרודה ותקועה בשעשועים הללו. וזה ודאי שזולתו, מי שאינו אביו לא ישתעשע בשעשועים כאלה ממנו. ואעפ"כ אין שעשועיו מחמת הסיבה שהוא שלו ויש לו במה להתפאר שיש לו בן כזה. כי זהו ענין התפארות לעצמו נגד בני אדם ולא בעת השעשועים, כי בעת ההסתכלות מתייחד הוא עם הפלאת הבן יקיר, כי יש לו מקום יחוד והתקשרות עמו, כי בנו הוא. ולכן מתייחד הוא גם בהפלאת והפלגת הבן על כל באי עולם. באופן שבשעת השעשועים אז כל ההנאות שיש לו הם כלא חשיבי קמיה לגמרי והוא מתרומם בנפשו ביחוד ברוממות הפלגת והפלאת הבן היקר. וככל המשל הזה יובן למשכיל מה שנקרא בזוהר הקדוש לאסתכלא ביקרא דמלכא, שאין הפירוש להסתכל בכבודו בריבויי חיילותיו והפלגת מעשיו הרבים והעצומים וכולם בחכמה עשית. שזה אינו אלא ההסתכלות בעולמות. אבל מה שכתוב לאסתכלא הוא בחינת גילוי עינים בהכרת הבורא ב"ה בבחינת מהותו ועצמותו יתברך שכולא קמיה כלא חשיבי כלל. וישראל המתדבק בראיה זו, תדבק נפשו בעליה והתרוממות בה' אלקינו, כי הוא אלקינו שלנו, וכמו בחינת היחוד במשל הבן הנ"ל והבן. וזהו גאותן של ישראל. כלומר בחינת התרוממות שיש להם כח להתרומם ולהתעלות בהכרה זו, מה שאין לשום זולתן הכח הזה, להסתכל היטיב כל כך וגם להתעלות על ידי ההסתכלות אין זה אלא לישראל שהשכינה שרויה בהם במדריגת היחוד דקודשא בריך הוא ושכינתיה פנים בפנים. זהו נקרא גאוותן של ישראל, כלומר כח השכינה דפנים בפנים. ובחורבן בית המקדש בטל היחוד דפנים בפנים (ומכל מקום עדיין ישנו בעולם לקדושי עליונין). וזהו שנטלה מהן גאוותן. ועל פי המשל הנ"ל, יצוייר כשנהפך עליו הגלגל על העשיר הנ"ל וניתן ביד שונאיו אסור בכבלי ברזל להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה. שאז בטל ממנו לגמרי כח ההתעלות להשתעשע בבנו, כי כל כחותיו שקועים וטרודים בחיי נפשו בגופו. וכמו כן יובן ענין גלות השכינה שגם הוא כביכול בגולה עם בניו תחת ממשלת ע' שרים אשר ירעצו וירוצצו את ישראל. ומה שכתוב וניתנה לאומות העולם, זה יש להבין במשל אחר. דהנה גם שהשכינה כביכול בגלות עם כל זה עוז וחדוה לפניו יתברך בבתי בראי מחמת שמציאות העולמות ומקריהן וכל אשר בהן הכל כלא קמיה. וזה צריך תבונה בו. שהרי על כל פנים יהיה ענין העולמות מה שיהיה, אם השכינה כבושה בגולה ח"ו מחמתן ואינו יכול להיות היחוד פנים בפנים. למה יש חדוה לפניו מחמת שהעולמות הן כלא. וזה יובן ממשל מי שנתקלקלו הדמים שבו, ומחמת זה הוא מסוכן בחיי נפשו בגופו. שנותנים לו רפואה להוציא את פסולת הדמים וקלקולם לחוץ בפריחת אבעבועות וצרעת שיוצא בהן הדם שנתעכר ונתערב בפסולת וליחות מעופשות והם ייבשו ויפלו מעליו והוא ישאר נקי ובריא. ואיש כזה שרואה שהרפואה פועלת בו כזאת, לבו שמח ומצפה לישועה ורפואה שלימה. ואף שכמה טפי דמים יצאו לחוץ ולריק ולאבדון וגם טרם שייבשו ויפלו האבעבועות יש לו צער גדול מורגש בגופו. עם כל זה לבו שמח בזה עצמו, כי זו היא רפואתו שתביאנו לחיים שפויים. וכמו כן שמה שגלו ישראל מעל אדמתן הוא למרק את עונותם ולכן אף שישראל נתונין בצרה וניטלה גאוותן הנ"ל מהם, ועוד שניתנה לאומות העולם הוא יניקת הע' שרים, שזהו כמשל יציאת טיפי דם הנפש לחוץ ולריק. עם כל זה עוז וחדוה במקומו בבתי בראי כמו שהאדם שמח ברפואתו לעיני כל רואיו, לפי שרואה שניצול מהסכנה. וכמו כן הוא למעלה בבתי בראי שהן חיצוניות העולמות, שהן אינן אלא גזירות שצוה ונבראו וקמיה כולא כלא. עוז וחדוה במקומו, והנהגה מסכמת לרצונו יתברך לעצמו. אך עם כל זה בכל צרתם לו צר כביכול, והיינו בבתי גואי, שהוא המכוון של ההנהגה והבריאה דבראשית. וכמשל שהצער של האבעבועות כואב לו ומרגיש הוא האדם בצערו. והיינו ותקצר נפשו בעמל ישראל כנ"ל. ועם כל זה, עוז וחדוה במקומו בבתי בראי כנ"ל. וכל זה הוא לפי שמדותיו של הקב"ה במהותו ועצמותו כביכול אינן בחינת התפעלות מעולמות כלל וכלל, אלא גזירות בהנהגה לאחזאה דאית צדק ומשפט. דלאחזאה זה, עלה ברצון לפניו שיהיה כן. ורק בכח גאוותן של ישראל המסתכלים במדותיו של הקב"ה דמהותו ועצמותו הנ"ל, בהם יש גרעון ח"ו. אבל לא במדותיו ממש, כלל וכלל לא. וענין ההסתכלות הזה, הוא בא לישראל על ידי המנורה. וענין התפעלות אלקות הנזכר לעיל בפהק"ו בא להם על ידי המשכן. וזהו אני הוי"ה אלקיכם להיות לכם לאלקים אני הוי"ה אלקיכם כמו שנאמר להיות תוך תוכם. אני ה' הוא כח המצות. אלקיכם הוא בחינת התפעלות אלקי' דושכנתי בתוכם. ומובן מכל הנ"ל בפהק"ו שהוא כמשל מי שרואה פני המלך והמלך מראה לו פנים שוחקות שעל ידי זה כל כחותיו מתדבקים אל אור פני מלך, שהוא מראה לו בפנים צהובות. ולא שמתייחדים עמו אלא שמשתעבדים אליו. וזה בא לישראל ע"י המשכן. אמנם ההסתכלות דגאוותן של ישראל אינו בא להם אלא ע"י המנורה. וגם אחר כלות משה להקים את המשכן, ונחתא כלת משה לארעא. וביאור ענין כלת משה הוא. דלשון כלה הוא מלשון כלות הנפש, בהתפעלות ודביקות אל מי שכלתה נפשו אליו. ומה שנעשה בכל ישראל בחינת התפעלות אלקות ושעבוד הכחות כנ"ל נקרא בשם כלה סתם. אבל משה רבינו ע"ה שהוא הדעת עליון וכללי לכל ישראל ועל ידו נשנו המצות באוהל מועד ונשתלשו בערבות מואב כמו שנתבאר לעיל פרשת במדבר, דהיינו שעל ידי דבר אל בני ישראל (שאמר לו הש"י בכל מצוה) הביא בישראל בחינת גילוי כח המצות שנתן להס במתן תורה בהר סיני עד שיוכלו להתפעל מהם ובהם בבחינת הדביקות והתפעלות אלקיית הנ"ל. והכח לעשות המצות בפועל ממש לא היה נמשך אלא מבחינת התפעלות שלהן (בין בהתפעלות הנפש רוח נשמה בקבלת עול מלכות שמים ודחילו ורחימו טבעיים ושכליים בין בהתפעלות אלקי׳). אבל משה רבינו ע"ה שידע דעת עליון כמו שכתוב בכמה דוכתי היה עשיית המצות בפועל ממש נמשך אצלו מכח המצות עצמן על ידי הדעת מלשון הרגשה שהיו מורגשים לצאת אל הפועל ממש מעצמן בלא שום התפעלות וכידוע במעלת משה רבינו ע"ה. ולכן לגביה לא שייך כלל ענין התפעלות אלקי׳ ושעבוד הכחות, שזה אינו אלא לקיים המצות בפועל ממש והוא לא היה צריך לזה כנ"ל. ובודאי גם לו ע"ה היה ענין המשכן דושכנתי בתוכם ושכינה נקראת כלה כידוע, וכתיב ואל אישך תשוקתך, דקאי גם בנוקבא עליונה שזהו בחינת התפעלות וכלות והמשכת הנפש. ואצלו ע"ה אי אפשר להיות כמו בחינת כלה סתם הנ"ל שנמשכת ועולה בשעבוד כחות הנפש כאמור. ולכן בחינת כלה שלו, התפעלות כח השכינה מכח המצות שלו, שלא בדרך עליה אלא שוה בשוה, ואף על פי כן הוא דרך ובחינת התפעלות. והדמיון לזה הוא שכל אש הדולק, יש בו תנועה למעלה אל יסוד האש שתחת גלגל הירח ותנועה זו מתנענעת גם לצדדין מעט. ואם היו מדבקין שתי נרות דולקות, הרי שתיהן יש להן תנועה אחת שוה. אבל אם יקרבו נר של צרי, שאמרו בו שהוא עף, היינו תנועה חזקה ביותר (בלשון אשכנז פלאקערט) אל נר של שמן זית, הרי הוא בתנועתו החזקה מתקרב ומתדבק באש הנר של שמן זית בדביקות תנועת חזקה כמו התפעלות ודביקות מחמת עצמה של אש הצרי שכך הוא טבעו. ומזה יתבונן המשכיל שבדמיון זה היה במשה רבינו ע"ה בחינת התפעלות אלקות בבחינת תנועה חזקה ודביקות מבחינת מהותו ועצמותו של השכינה שטבעה כביכול היא ואל אישך תשוקתך, ומקבלת כת עשיית המצות המתפשט בכח הדעת דמשה רבינו ע"ה אל הפועל ממש בלהב התפעלות ודביקות אלקי'. ולכן נקרא בעלה דמטרוניתא שהוא בכח הדעת דמעשה המצות משפיע בשכינה להתעורר בבחינת הדביקות ואל אישך תשוקתך.

ובזה יובן גם מה שכתוב ויהי ביום כלות משה כלת כתיב. פירוש דכאשר כילה משה את כל מלאכת הקמת המשכן, היינו גם בחינת המשכן דמדריגתו כילה לעשות, לשכון בגופו בפועל ממש. אמרו כלת כתיב רוצה לומר בתוך תיבת כלות בוא"ו הנ"ל שפירושו כנ"ל, כל בחינות שיש במשכן אז כלת, נמצא גם כן בתוך תיבה דכלות והיא דנחתא לארעא בגופו של משה. והנשיאים הם בית דין של משה כנ"ל פרשת תרומה, התנוצצה גם בהם הארה מכלת משה דנחתא לארעא. אך איננה כלה שלהם. וכלה שלהם היא רק כמו כלה סתם הנ"ל דכל ישראל, אלא שיש בבחינת כלה סתם שלהם תוספת אור וכח מכלת משה דנחתא לארעא. ולכן אז הקריבו חנוכת המזבח. וענין חנוכת הבית, ידוע בכמה דוכתי שהוא סימן טוב ומזל טוב שעושין סעודה בבית, שיהיה כן תמיד מזל וברכת הבית מרובה כמו שכתוב להניח ברכה אל ביתך. כמו כן הנשיאים, שביום כלות משה ונחתת כלת משה לארעא ונתנה תוספת כח בב"ד של הנשיאים להיות ענין כלה שלהם בטוב השלימות והצלחה. הקריבו קרבנות לחנך הבית שיהיה בו תמיד כן, ענין העלאת נמצאי העולם לה' על ידי בחינת הכלה דהתפעלות אלקית הנ"ל בשעבוד כל הכחות עם תוספת אור מכלת משה (וכמו שיתבאר עוד). ולפי שבכל זה לא נעשה רק לענין כלה סתם, והוא דרך כלל ענין חיילין דשכינתא, שכל פרשת נשא מדברת בזה כמו שנתבאר לעיל. לכן נשלמה הפרשה עם חנוכת הבית דנשיאים. ולאהרן קדוש ה' דכתיב ביה בפרשת תצוה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. שהוא נתקרב אל בחינת משה יותר מכל בחינות בית דין של משה. אמר לו הקב"ה שלך גדול משלהן שהן לא עשו רק חנוכת ענין העבודה בהעלאת נמצאי העולם, אבל לאהרן ניתן הדלקת נרות המנורה. שהמנורה עצמה היא כעין מה שנתבאר במשכן שעל ידי המשכן נעשה ושכנתי בתוכם בחינת כלה דכנסת ישראל הנ"ל. הנה כמו כן על ידי המנורה בא להאיר עיני בני ישראל והתעלות הנשמות עצמן לאסתכלא ביקרא דמלכא קדישא ענין גאוותן של ישראל הנ"ל, והוא אור שבעת הנרות שיאירו אל מול פני המנורה דוקא. וזה בא על ידי כלת משה דנחתת לתתא. ואהרן קדוש ה' נתקדש בה עד שיוכל להאיר שבעת הנרות שהן מדריגות נשמות ישראל באור דמול פני המנורה. פירוש דהנה המנורה עצמה היא בחינת כלת משה דנחתא על ידי משה כמו שכתוב כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה (משה בעלה דמטרוניתא כנ"ל) את המנורה. ולפי זה כמו שושכנתי בתוכם דמשכן הוא בחינת אלקות ממש אך ישראל מקבלים ממנה רק בחינת ההתפעלות אלקי הנ"ל, והיינו שמתפעלים בכח השכינה דושכנתי בתוכם. כמו כן היו מקבלים מכח המנורה דכלת משה להיות אור של המנורה עצמה מאיר בהן והוא בחינת נוקבא שדרך כלל בחינת הנוקבא הוא בחינת ממלא כל עלמין שהיא ממלא את העולמות מאור שהיא מקבלת לעצמה מיחודא דקוב"ה שהוא דרך כלל ענין ובחינת יחודא עילאה. ומשפעת למלאות את העולמות בבחינת יחודא תתאה. ולכן על ידי המנורה שהיא בחינת אור המאיר בחינת השגה ומוחין לא היה מגיע בישראל רק בבחינת השגה דיחודא תתאה. הנה זאת היא מעלת אהרן קדוש ה' שאמר לו בהעלותך (אתה) את הנרות שהן נשמות ישראל. אל מול פני המנורה. מול הוא מה שפני המנורה עצמה פונים אליו (שהוא בחינת דכורא מיחודא עילאה כנ"ל). לשם יאירו גם המדריגות דנשמות ישראל שהן שבעת הנרות דווקא. דהנה בפרשת נצבים נמנו עשרה יוחסין בישראל ראשיכם וגו' עד שואב מימיך. והנה ג' מדריגות דגרך וחוטב עציך ושואב מימיך הם לא יוכלו לקבל אור דמול פני המנורה. רק שבעת הנרות דמדריגות עליונות דעשרה יוחסין הנ"ל יאירו אל מול פני המנורה עצמה דכלת משה דנחחא הנ"ל. והוא בכחו של אהרן דוקא. וזהו להגיד שבחו של אהרן. כלומר אעפ"י שאהרן לא הגיע למדריגת משה רבינו ע"ה עצמו כמו שכתוב ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו. אעפ"כ משובח הוא (ושבחו שלו גדול משלהן דכל ב"ד של משה). שהגם שהכח דמנורה בישראל בא על ידו לא שינה אותו כלל, וכמו שהוא בפני המנורה עצמה שמאירה אל מול שלה, כן הוא בא בישראל על ידי אהרן שיאירו אל מול דוקא. וזוהי עיקר גאוותן של ישראל כמובן ממה שנתבאר לעיל. ואמר עוד וזה מעשה המנורה עצמה בכחה. כלה מקשה (אחת. וכלומר עשת א' שקצתו מרגיש את קצתו) זהב. עד ירכה הן בחינות חוטב עציך ושואב מימיך. עד פרחה הוא בחינת גרך שהוא איבא דבנוי דקוב"ה ככתוב בזוהר הקדוש שנשמות הגרים הן תולדותן של נשמות הצדיקים. מקשה (אחת) היא. לפי שכמראה אשר הראה ה' את משה עצמו שהיא כלת משה עצמו, כן עשה את המנורה דנחתת לארעא, והיא בכחה הנעלם כוללת את כל עשרה יוחסין דישראל. רק אור המאיר אל מול הנ"ל הוא רק אל שבעת הנרות כנ"ל. והיינו ענין פרשה זו דבהעלותך שמדבר בענין ההעלאה דישראל אל בחינת הדכורא דוקא. וזהו וקדשת את הלוים והיו לי הלוים שיתעלו מבחינת היותם חיילין דמשכנא הכתוב בפרשת נשא אל בחינת קו השמאל דזעיר אנפין למעלה בבחינת הדכורא. וכן כל ישראל נתעלו שעל פי ה' יחנו ועל פי ה' (בחינת דכורא) יסעו. וזהו דבר נוסף על מה שכתוב בפרשת מסעי ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם. וכאן זכו שעל פי ה' יסעו כמו שנתבאר.

"בהעלתך" עד "כן עשה את המנורה"

בפסוק ויעש כן אהרן ג' לשונות כפולים, והיה די בא' מהם. ורש"י ז"ל בשם ספרי שכל הפסוק למה נאמר, להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. והענין פלאי. הלא המנורה כן נעשית שיהיה שלשה קני צד האחד פונים כלפי האמצעי. וכן מצד השני. אם כן מה היה אפשר לו לשנות, ע"כ.

"אל מול פני המנורה יאירו". ובמדרש כל הנשיאים הקריבו קרבנם לחנוכת המזבח ומשבט לוי לא הקריבו, היה אהרן מיצר וכו'. אמר הקב"ה למשה, אמור לו לגדולה מזו אתה מוכן:   

מהו הגדולה בזה. מתחלה יש להבין לשון אל מול פני המנורה, שרוצה לומר מול מה שהוא לנגד פנים של המנורה. ויובן על דרך מה שכתוב וכל מעשיך יהיו לשם שמים. מהו לשם שמים. הנה כתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. יש להבין כפל לשון השמים שמים. כתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. וכן בתהלים כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך. וכן בזוהר בגין דאית ליה לבר נש לאסתכלא בשמים וחיליהון עובדא דקוב"ה. ויש להבין מה פלא נמצא יותר בשמים מבארץ וכל צבאיה לענין הבריאה מאין ליש, ועובדא דקוב"ה הכל מעשה ידיו בשוה ממש. וכן מה שכתוב שמים לה' והארץ לבני אדם. הלא כתיב את השמים ואת הארץ אני מלא בשוה.

אמנם ידוע שהשמים נקראים משפיע והארץ נקראת מקבל. פירוש שהשמים והארץ הן בחינת כלים לעשר ספירות דמלכות דעשיה. וכלי השמים הן להיות על ידם נשפע ומתגלה אור ה' עושה כל, וזו היא סגולתם וענינם. וכן בנבוכדנצר עיני לשמיא נטלית ומנדעי עלי יתיב. וזהו שמים לה', רוצה לומר כלים לאור ה'. והארץ וכל צבאיה אין בסגולתה להיות ננלה על ידם ההסתכלות בה ובכל צבאיה מעשה ה' כי נורא הוא. כי אם אדרבא אחרי ההסתכלות בשמים ונתאמת הענין דמי ברא אלה. אז בהביטו אל הארץ ותולדותיה גם שמה יכיר שיד ה' עשתה זאת. ופעולת האדם הוא להמשיך הגילוי לארץ. וכמו כן יובן למעלה מעלה, שכל בחינת הכלים לגלות אור אין סוף ב"ה נקראים שמים. והארץ נקראת בחינת מקבל שהוא כמו ואל אישך תשוקתך שהיא תאבה לקבל. וכמאמר למה נקראת ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, היינו להגלות בזה אור הרצון. וכן בעבודת האדם למטה נקראת ארץ מה שתשוקתו בבחינת רץ לבך, ומאן דבחשוכא תאיב לנהורא. ויש שדה בית השלחין דמשלהי ולעי, שההסתר גדול מאד עד שאינו יכול להשיג כלל תענוג הקבלה אור ה' כי טוב הוא, רק שעיפה נפשו לסבול ההסתר ורץ לבו לברוח מזה. ויש שדה בית הבעל, עליה נאמר ואל אישך תשוקתך שמשתוקקת לקבלת התענוג וכו'. והגם שעל ידי כן יבוא האדם לידי תשובה ומעשים טובים כדי לרוות צמאונו וכו'.

עם כל זה התנא אמר, להעלות האדם למעלה גדולה ויתירה, דהיינו שכל מעשיו יהיו להמשיך תוספת אור בשמים ממעל על ידי רצון ה' הנגלה בתורה ומעשים טובים (ויש לפרש גם כן פירוש אחר בלשון לשם שמים. רוצה לומר לקבל השפעת השמים בלא הסתר. וזהו הדרך הראשון הנזכר בהשקאת בית השלחין וכו' וזה פירוש ב'). וכן הוא הכוונה כאן בענין המנורה. דהנה כמו שהארץ נקראת כנסת ישראל בבחינה זו להשתוקק לברוח מן ההסתר ולדבקה בו ית' ככה הוא בחינת המנורה, רוצה לומר מדריגת כנסת ישראל בבחינת תשוקתם לאסתכלא ביקרא דמלכא וליהנות מאורו ולא לברוח מן ההסתר לבד. ובהסתכלות זו יש ג"כ שתי מדריגות כשני הפירושים הנ"ל בלשון לשם שמים. וזהו אל מול פני המנורה שהוא בחינת השמים ומשפיע למלאות חפץ בחינת המנורה, יאירו שבעת הנרות, להוסיף אורות באצילות במול פני המנורה עצמו (או לקבל ממנו ולהשפיע למנורה כמו שיתבאר). ומעתה יש להבין בתהלים מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה אלקים אלי אתה וכו' עד כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך. ידוע ענין המזמור שהוא בחינת התעוררות והתפעלות מאלקות על ידי שמזמר בדברי המזמור. וזהו דוקא בהיותו במדבר יהודה. כי יש מדבר עמים שם אין בו מזמור, כי הוא מקום נחש שרף ועקרב. נחש נקראת בחינת הפירוד והישות הגמור ואין אלקים במזמותיו. ואעפ"כ אמרו שאינו ודאי ממית אם לא שיושיט הארס שבו שיבוא לידי כעס ותגבורת ההתקשרות בחמדת עולם הזה. ושרף נקרא שלבו בוער כאש לתאוות זרות. ועקרב בחינת הגאות התכופה לכעס, זהו ודאי ממית לנפש האלקית שלא יוכל להשתמש בכח להתפעל בבחינת מזמור עד אשר ישוב אל ה'. וצריך הגעלה ברותחין שהוא אש המרירות וצער על אשר הלך חשכים וכו' ובלי זה לא יוכל לבוא לידי בחינת מזמור. אבל בהיותו במדבר יהודה, כלומר שהוא רק מדבר ולא מקום זרע וכו' אבל הוא מדבר יהודה (אידעשע פוסטקייט). אז על ידי ההתבוננות יוכל לבוא לידי מזמור. וההתבוננות הוא אלקים אלי אתה, להעמיק דעת והתקשרות במחשבה שאלקים הוא הכח שלי ממש. והוא הניצוץ אלקי דנשמה אלקית. ועל ידי שתתיישב מחשבה זו היטב במוח ולב על ידי זה אשחרך. פירש בזוהר דרוצה לומר אתקן נהורא אוכמא. ופירוש נהורא אוכמא הוא בחינת המלכות המסתתרת בעולם הבריאה. וכמו שכתוב אכן אתה אל מסתתר אלקי ישראל מושיע. ופירוש מסתתר הוא על דרך זה, כמו הנשמה אלקית אשר כל כחותיה המה רק לה' לבדו וכו' ומתלבשת בנפש השכלית וטבעית וחיונית בגוף עד שמתעלם כל כחה וקדושתה לגמרי לחיות בחיי הגוף וכו'. והכוונה בירידת הנשמה ירידה כזו בגוף הוא כדי להעלות הגוף וכחותיו על ידי קיום התורה ומצות, וככה בחינות ממלא כל עלמין נשמה הכללית של כללות העולמות דבריאה יצירה עשיה הוא בחינת מסתתר בעולמות עד שאינו נגלה רק ישותם ולא הכח המהווה ומחיה אותם בכל עת ורגע מאין ליש. רק שבבחינת היותו אלקי ישראל אשר בחר בנו וקדשנו במצותיו ותורתו, על ידי זה הוא מושיע לברר ניצוצות מכוחות הטבעיים שבעולם לקיים בהן ישראל תורה ומצות, ואל מסתתר הזה נקרא נהורא אוכמא. ותיקון שלו כלומר של נהורא אוכמא עצמו (כמו שכתוב אלקי ישראל מושיע הוא תיקון העולם). הוא על דרך האמור ארץ שרצתה לעשות רצון קונה בבחינת רץ לבך. וזהו צמאה לך נפשי (בחינת שדה בית הבעל). כמה לך בשרי (הוא בחינת שדה בית השלחין הנזכר). וזהו בארץ ציה ועיף בלי מים. ואח"כ כן בקדש חזיתיך הוא בחינת ומדריגת המנורה הנ"ל. וזהו נקרא "בקדש" כלומר קדושת ישראל (אידעשע הייליקייט) ולהיפך מבחינת מדבר יהודה. חזיתיך הוא בחינת יגיעת הנפש בבחינת "מחזה" שהוא תרגום ואחוריים של ראיה בלשון הקדש, והיינו קירוב אל השכל על ידי משלים והסברים. כמו שכתוב במדרש ממשל למשל עמד שלמה על דברי תורה. ועל ידי מחזה זו יבוא לראות (ראיה ממש) עוזך וכבודך. הן ב׳ בחינות. עוזך נקראת בחינת אורות. וכבודך הם בחינת כלים. בחינת אורות הן אצילות אור אין סוף ב"ה כמו שהוא. ובחינת כלים הם לגלות אורות הללו לעולמות. והן ג"כ בחינת תורה ומצות. דאורייתא וקוב"ה כולא חד הוא בחינת אורות ורמ"ח פקודין אינון אברים שהן בחינת כלים. כי הנה עכשיו מצות מקבלים מן התורה ומשפיעים לעולמות. כי עכשיו המצות הן רק בחינת בירורים דנוגה. לעשות מדפנות וסכך הסוכה ומעורות תפילין וכן כל המצות מעשיות. וכן אפילו במצות אהבה ויראה הם לברר אהבה ויראה דנוגה. אבל התורה אף שגם היא מבררת ומתקנת לנוגה בעקימת שפתיו. וכן בגזירת כשר פסול וכו' כידוע. מכל מקום חכמת התורה עצמה שנתנה לישראל דוקא כי האומות אף שלומדים התורה כמו שהיא מלובשת בעניני עולם הזה דנוגה, אבל אין בהם כח כלל לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא רק לישראל לבדם, שנקראים עם תורתי בלבם. הוא בחינת יחוד אלקות ממש בקרבם כידוע, והמצות הם המשכת אלקות לברר ברורי נוגה. וכמו כן לאסתכלא ביקרא דמלכא לראות עוזך. וידוע מה שכתוב אין עוז אלא תורה, היינו כנ"ל שהוא בחינת הכרת עצמות אלקות המרומם לבדו. וכבודך היינו בחינת הסתכלות בעולמות שממך הכל ואנת הוא ממלא כל עלמין וכו'. ובזה יובן המדרש לגדולה מזו אתה מוכן, כי הנה הנשיאים עשו חנוכת המזבח. וידוע ענין המזבח שהוא להקריב עליו קרבנות חלב ודם. הדם יזרק והחלב יקטירו על גבי האישים. כי הדם הוא הנפש ולכן זריקת הדם על גבי המזבח הוא פועל פעולת שפיכת הנפש לדבקה בה'. והחלב שהוא בא מבחינת תענוג, והיינו תענוגי עולם הזה ועיקר התענוגות הוא בחינת השלימות שמשתלם באותו דבר (קאנטעט נאר דער פון) ואינו צריך לפי שעה לדבר אחר, זאת צריך לשרוף לגמרי. ומצות הקרבנות ניתנה לישראל שעל ידי זה עושה הפעולה בקרבה. ועל כן הוצרכו הנשיאים לחנוך המזבח שהם היו הגדולים שבכל שבט והיו יודעים לכוון את לבם לתקן נהורא אוכמא הנ"ל כמו שנתבאר לעיל שכל זה הוא ענין תיקון נהורא אוכמא. ולזאת השיבו לאהרן לגדולה מזו אתה מוכן, פירוש לתקן נהורא חיורא. כי הנה אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, כי כך נעשית המנורה ששלשה הקנים מכל צד פונים אל האמצעי וממילא ע"י כח מצוה זו מעלה נשמות ישראל לראות עוזך וכבודך כנ"ל ובבחינה לשם שמים שהוא מול פני המנורה. אך כבר נתבאר שיש ב' פירושים בלשון לשם שמים, והב' לקבל משמים והא' להשפיע להשמים. והנה יש דעת עליון ודעת תחתון, דעת עליון הוא אמת הוי"ה שהוא לבדו הוא ובידיעת עצמו ממש יודע את כל הנמצאים כי אינם דבר אחר זולת עצמו וכו' ודעת תחתון הוא של הנבראים שאינם יודעים כידיעתו של הקב"ה. ומרגישים את העולם ליש ודבר נפרד רק שמאמינים ומכירים שהכל בטל אליו יתברך ואין זה אלא אמת של התחתונים ולא אמת ה' ונקרא רק שפת אמת תכון לעד, שיתגלה בה לעתיד אמת ה' וגם עכשיו לפעמים בעת רצון מתגלה אמת הוי"ה כמו שכתוב כי גבר עלינו חסדו ואמת הוי"ה לעולם, רוצה לומר נגלה בעולם. ומעתה יובן שעל ידי מצות הדלקת הנרות של המנורה כפי מה שהיא עשויה, שנרות הקצוות פונים אל מול גורם העלאת הנשמות לראות עוזך וכבודך על ידי יגיעת הנפש בבחינת חזיתיך הנ"ל, שיהיה בכוונה לשם שמים, רק מסתמא אינו נעשה כי אם בבחינת פירוש הב' דלשם שמים כנ"ל. וזהו שכתוב ויעש כן אהרן, דהיינו שהדליק את הנרות כפי מה שהם קבועים במנורה וגם זה נקרא לגדולה מזו אתה מוכן כי הוא תיקון נהורא חיורא כנ"ל. והוסיף הכתוב לאמר אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' את משה, וכלומר כמו שהיה בדבר ה' אל משה שהוא בדעת עליון ושם בוודאי הפירוש אל מול כפירוש הא' בלשם שמים כנ"ל. כן עשה אהרן אפילו בדעת תחתון של בני ישראל שהן נרות המנורה והוא העלה אותם אל מול וכו' בדעת תחתון כאשר צוה ה' את משה בדעת עליון, והיינו הפירוש הא' דלשם שמים וזהו להגיד שבחו של אהרן שלא שינה בדעת תחתון מדעת עליון כנ"ל. וזאת הפעולה תלויה באהרן דווקא שהוא היה יכול לעשות כן מה שאין כן אחר לא היה יכול לעשות רק כפי פירוש הב', רוצה לומר לפעול בנשמות ישראל יגיעת נפש בבחינת חזיתיך הנ"ל לשם שמים כפירוש הב' הנ"ל. נמצא הכל תלוי באהרן. והוסיף הכתוב לומר וזה מעשה המנורה עצמה, דהיינו שמציאת המנורה העשויה במצות ה' בהיכל. מעשה שלה שפועל בנשמות ישראל הוא מקשה, רוצה לומר האחדות האמיתית ובהתקשרות גמור עד שהם כגוף א' ממש על ידי בחינת זהב, ר"ל התלהבות מהתפעלות אלקות, שזה הדבר מקשר מאד מאד לחברים המקשיבים לאסתכלא ביקרא דמלכא. עד ירכה היינו בחינת נצח הוד יסוד. ר"ל בחינה התחתונה המביאה לידי מעשה גרידא, שגם מי שאינו בעל השגה והבנה אעפ"כ יוכל להתפעל בבחינת התפעלות אלקות מהסתכלות הנ"ל. עד פרחה ר"ל אפילו מי שגם מדריגה זאת אין לו, לבוא מזה לידי מעשה רק שעל כל פנים מבריק במוחו ומתקבל לפי שעה אף על פי שתכף ומיד מסתלקת הארה זאת ממנו, זה נקרא פרחה כפרח הנוצץ ונובל אף על פי כן מקשה היא. וכל זה הוא לפי שכמראה אשר הראה ה' את משה בדעת עליון כן עשה את המנורה וממילא מקשה היא בכל המדריגות. ובזה יובן מה שכתוב לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, שלכאורה אינו מובן מה שכתוב שהשלום כלי מחזיק ומשמעות הפסוק הוא שהברכה עצמה היא השלום. ואמנם על פי האמור מובן שאמר ה' עוז לעמו יתן, ואין עוז אלא תורה ולראות עוזך הנ"ל. ואין לך ברכה גדולה מזו. ואמר הכתוב ה' יברך את עמו בברכה זו דעוז. בשלום שהיא מעשה המנורה עצמה, דמקשה והוא הכלי המחזיק ברכה זו דעוז, לעולם ועד.

"והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה"

כי לא היה להם הביטול האמיתי של דור דעה. כי הדעת בו חדרי המידות ימלאון. ולכן מי שיש לו הדעת של הדור דעה לא היו מדותיו נמשכים להתאוות תאוה גופנית. וענין הדעת שלהם הוא כמו שאמר הכתוב אתה הראת לדעת כי ה' הוא וכו'.

ופירוש הראת במתן תורה שירד ה' לעיני כל העם על הר סיני. שתועלת ראיה זו שנסתלקה אח"כ, כמו שכתוב במשוך היובל המה יעלו בהר. היה רק לדעת, רוצה לומר שאח"כ על כל פנים יוכלו לדעת את זאת כי ה' הוא וגו', בידיעה נכונה שבה חדרים הנ"ל ימלאון.

וביאור ענין ירידה זאת, והלא אין לו דמות הגוף וכו', הוא בהבין מה שאמרו רז"ל חכם עדיף מנביא. והפירוש, ידוע שהנביא הוא רואה בראיה ממש ולכן אינו יכול לראות רק במדריגת התלבשות עשר ספירות דאצילות בבריאה יצירה עשיה. והחכם רואה בראיית החכמה, כמאמר בעין השכל דבלבך את חזי כולא. ולא ראיה בעין ממש. על כן יוכל לראות בחכמתו למעלה מעלה, כמ"ש רשב"י באדרא (רבא) שכל התיקוני דיקנא דא"א וכו' נהירין קמיה בהסתכלות ממש בבחינת ראית החכמה.

וצריך להבין בזה. דהלא אור אין סוף עילאה על כל עילאין ושוה ומשוה וכו' ושוין לפניו בהשוואה גמורה ממש בחינת החכמה העמוקה עם בחינת הראיה הגופנית, עד שאין שום שייכות לומר מצד עצמות אור אין סוף שתהיה בחינת החכמה יותר מוכנת וקרובה להיות נתפס בה השגת אור אין סוף מראיה גופנית. אלא שזהו ענין הספירות. דספירת החכמה למעלה היינו ירידת אור אין סוף בבחינת היחוד דאור וכלים דחכמה דאצילות, שעל ידי זה תהיה תפיסא ביה בחינת החכמה דנמצאים. וכן ספירת החסד היא ירידת אור אין סוף להיות תפיסא ביה מדת האהבה של הנמצאים. דהיינו שעל ידי בחינת האהבה לה' יהיה האוהב דבק בה' ממש, מהות ועצמות אור אין סוף דווקא. כידוע דכל קראינו אליו היינו אליו ולא למדותיו, אעפ"י שאין הקריאה אלא בשם וספירה דוקא. וזהו ענין יחוד אור אין סוף באור וכלים דספירות וכו'.

ולהבין את זאת, איך על ידי האהבה יהיה בחינת הדביקות באור אין סוף, דלאו מכל אלין מדות כלל. הוא על פי מה שכתוב במאמר איהו וחיוהי, שדוקא מבחינת מהות ועצמות של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו, הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה וכו', עיין שם. נמצא שכל הנבראים מאין ליש הם עלולים מעצמות אור אין סוף דווקא. כמבואר שם ובלקוטי אמרים כידוע. רק שהוא על ידי ירידת אור האין סוף ויחודו בעשר ספירות דאצילות היורדים ומתלבשים בעשר ספירות דבי"ע, דמנייהו פרחין נשמתין לבני נשא, על כן כמו שהתהוות ובריאת הנר"ן הוא מאור אין סוף המתייחד בעשר ספירות דאצילות ומלובש במקום שורש הנר"ן, ככה על ידי התעוררות כח הנר"ן ועלייתן מהתלבשותן בגוף ונפש הטבעיית עד לשרשן הנ"ל, שמה נגלה עליהן אור האין סוף שהן עלולין ממנו ממש כנ"ל. וכמו שהוא במדת האהבה, ככה יובן גם בבחינת החכמה, שעל ידי התעוררות כח החכמה דנר"ן ועולה לשרשו במקום שנברא, שם עיקר מציאותו מאין ליש בטרם שירד להתלבש בגוף ונפש הטבעית, ושם הוא מתדבק באור אין סוף, העילה שלו שהוא מהות ועצמות אור אין סוף שמלובש בספירת החכמה דאצילות המלובשת בחכמה דבריאה או יצירה ועשיה. ומי שיש לו נר"ן דאצילות ולמעלה מעלה, יעלה הנר"ן שלו גם לשם להתדבק באור אין סוף המיוחד בחכמה דשם. ושם הוא רואה ממש, רוצה לומר מכיר אור האין סוף המיוחד באותו הספירה ולא שרואה כלי הספירה. ומשם יורד האור ומשתלשל עד למטה בהתלבשות הנר"ן בגוף, על דרך וסדר ירידת והשתלשלות הנר"ן עצמן להתלבש בגוף. וכל זה הוא ענין יניקת הנר"ן משרשן. ובזה אין האור אין סוף יורד מן המקום אשר ירד שם בתחלה להאציל ולברוא את הנר"ן. רק שבעלות הנר"ן לשם, מוסיפים כח בגבורה שלמעלה, להיות מאיר משם עד למטה בגוף בתוספת אור ושפע כפי סדר ההשתלשלות. ועל דרך זה יוכל להתגלות למטה אפילו בבחינת ראיה חושיית הנזכר בלקוטי אמרים. וכהאי גוונא הוא ראיה דרשב"י הנ"ל. והכל הוא בחינת יניקה מהשרש כנ"ל, שהוא כעין נביעת המים מן המעיין שבא העלם התהום אל הגילוי. ככה בחינת אור האין סוף, סתימא דכל סתימין המתייחד ומתלבש בשרש הנר"ן ומקור בריאתם נובע מבחינת הכתר דנר"ן על ידי החכמה שנקראת מעיין להיות מתגלה בבינה והשגה ואפילו עד בחינת ראיה חושיית כנ"ל.

אבל מראה הנביאים הוא כמו ראיה גופניית ממש, שרואה הרואה את הדבר, זולת נר"ן שלו. כמו שרואה אדם בעל נר"ן זולתו, שעיקר ראייתו והשגתו את האדם זולתו, הוא כמו שכבר נשתלשל הנר"ן בגוף. ואף אם על ידי ההסתכלות בפרצוף האדם זולתו, יכיר גם הנר"ן שלו. אין זה כי אם על דרך אחיזת האור על ידי הכלי. דהיינו האור שירד ונאחז בכלי. וכמו כן במראה הנבואה יורד אור האין סוף ומתחבר במראה המתודע אל הנביא, כמו שכתוב במראה אליו אתודע. שהמראה היא דמות כבוד נברא, שבו מתחבר אור אין סוף להתגלות אל הנביא העולה עד מקום ומדריגת הכבוד הנברא, לפי מדריגת נבואתו. ולכן אינו יכול לראות כי אם בבחינת בריאה יצירה עשיה, ולא באצילות ששם הכלים הן בלי מה, פירוש בלי מהות כלים כידוע.

וזהו האבות אברהם יצחק ויעקב הן המרכבה ממש, ולא בחינת רואים מראה נבואה. דהיינו מה שאברהם אבינו ע"ה הוא בחינת החסד, אין זה שהיה רואה בחינת כלי החסד, אלא כמו שכתוב בלקוטי אמרים שכל ימיהם לעולם לא הפסיקו אפילו רגע א' מלקשר דעתם ונשמתם בביטול דזיו השמש במקור, שהוא בחינת ביטול בעצם ממש (כמ"ש במ"א שהוא כעין ביטול העבדים לפני המלך בעיני המלך עצמו). וממילא ומאליו היה נמשך מאברהם אבינו ע"ה בחינת מעשה החסדים בהכנסת אורחים וכו'. ומיצחק אבינו ע"ה היה נמשך מאליו וממילא בחינת פחד הבורא יתברך אל כל רואיו, על דרך דוגמא ממה שכתוב וראו כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ודביקות שניהם אברהם ויצחק היה שוה ממש בבחינת ביטול בעצם הנ"ל. ואף על פי כן נמשך מזה חסד ומזה פחד.

והיינו מפני שזה היה מרכבה לבחינת החסד דאצילות ממש בחינת הכלי דבלי מה דחסד, וזה היה מקבל מבחינת הכלי דבלי מה דפחד. וזה נקרא רק בחינת מרכבה ולא בחינת מראה נבואה. והראיה מלשון הלקוטי אמרים שכתב, שכל ימיהם לעולם דוקא לא הפסיקו וכו' כנ"ל. ומה שכתוב כי נביא הוא, היינו לפרקים דוקא, כמו שכתוב וירא אליו ה' באלוני ממרא. וכן וירא ה' אל יצחק. והמראה שלהם היה בבחינת אל שדי, כמו שכתוב וארא אל אברהם וכו' באל שדי. וידוע דאל שדי הוא שם בחינת מדת היסוד. והוא יחוד יסוד ומלכות. ובחינת המלכות הוא בחינת המראה, כידוע דמלכות נקראת מראה. וזהו שכתוב וארא, רוצה לומר אני ה' האמור בסוף פ' הקודם, הוא היה נראה להם בבחינת המראה על ידי בחינת אל שדי, היינו היחוד דיסוד ומלכות שזהו ממש אל שדי במראה. ומראה זו הוא כבוד נאצל.

שלפי שהם עצמן היו מרכבה תמיד בבחינת הביטול דבלי מה הנ"ל, שהוא הקבלה מכלים דאצילות כנ"ל. היה מראה הנבואה שלהם גם כן בבחינת אצילות. אבל נבואת משה רבינו ע"ה לא היה מבחינת מראה. כמו שכתוב אם יהיה נביאכם ה' במראה וגו' לא כן עבדי משה. אלא נבואתו היתה מפרק עליון דנצח דז"א עצמו דווקא שהוא למעלה מבחינת מראה. וזהו שכתוב ושמי הוי"ה לא נודעתי להם, דמשמע שלמשה רבינו ע"ה היה "נודע" שמי הוי"ה, ולא שהיה "נראה", לפי ששם הוי"ה למעלה מבחינת מראה. וזהו שכתוב וראית את אחורי, דהיינו בחינת פרצוף החיצון דזעיר אנפין, שהוא פרצוף נה"י דוקא, כמו שכתוב בעץ חיים.

ומה שכתוב "וראית" ולכאורה הרי זה לשון מראה. אינו כן. והראיה שלגבי בחינת המראה דוארא אל אברהם הנ"ל, לא אמר שם לשון מראה בשמי ה', אלא לא נודעתי כנ"ל. ומה שכתוב "וראית" רוצה לומר בחינת ראיה דפרצוף נה"י הנ"ל, שהוא ג"כ בלי מה. וראיה שלו הוא בחינת נודעתי דשם וד"ל. ולכן אמר נודעתי ולא הודעתי כדקדוק המפרשים. לפי שלשון הודעתי לא שייך בביטול דבלי מה וד"ל. ואפילו הנבואה דמשה רבינו ע"ה הלזו, היא בחינת ירידת אור אין סוף להתראות אליו בנצח דז"א. והראיה שאמרו שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, ורוצה לומר מגרון הגוף שלו דייקא, כמו שכתוב פה אל פה אדבר בו, רוצה לומר פה דשכינה יורד ובא אל פה של גופו דמשה, והיה מדבר פה השכינה בפיו ממש. כי היתה קבלתו הנבואה, דהיינו שהיה ה' מדבר עמו (כמו שכתוב וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל. הרי שהיו שני דבורים. הא' דבור ה' אל משה, וזה בחינת מראה הנבואה שלו, כמו שכתוב וראית אחורי. והב' דבור אל בני ישראל, שזהו שכינה מדברת מתוך גרונו וכו') מבחינת נצח דז"א דאצילות דוקא.

ובחינת אצילות הוא בחינת היחוד הגמור, דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד. ומאחר שירידת אור אין סוף להתגלות אל משה במראה נבואה היה בבחינת הכלי דאצילות, לא היה הוא בכלל בחינת יש ודבר כלל, שיתכן לומר שהוא קבל את הנבואה מפי הקדוש ברוך הוא, ואחר כך אמר הוא בפי עצמו, כי לא היה פה עצמו דמשה בבחינת יש ודבר בפני עצמו כלל וכלל, אלא פה דמראה הנבואה הוא שדבר בו אל בני ישראל. ועל פי זה מובן היטב מאד לשון לאמר האמור בכל מקום בדבר ה' אל משה, אעפ"י שחוזר ואומר אח"כ אמור או דבר או צו את בני ישראל וכו', וכדקדוק המפרשים בזה הידוע.

ועל פי הנ"ל מבואר נגלה, שר"ל דבר ה' שדבר אל משה עצמו, שהוא דבור הא' הנזכר הוא דבור לאמר. פירוש שהוא בעתיד לאמר לבני ישראל. אבל דבור הב' הנ"ל אף שגם הוא פה דמראה הנבואה אל פה דמשה הוא, מכל מקום אינו לאמר אלא דבר או אמור בהוה ולא בעתיד כדבור הא' הנ"ל וד"ל.

על כל פנים מובן מכל זה, שגם נבואה דמשה במדריגה העליונה הנ"ל אעפ"כ נקרא בחינת ירידה דוקא, שיורד אור האין סוף להתגלות במקום שאינו נגלה בו שלא בשעת מראה הנבואה. וכן מראה הנבואה דאבות במחזה ומראה דמות כבוד נאצל הנ"ל, אינה דומה לבחינת מעשה מרכבה שלהם. דבחינת המרכבה לא ירד אור האין סוף עצמו רק עד מקום שרש נשמתם בהבראם, ובעלייתם לדבקה שם היתה נשמתם יונקת משם ומצמחת פעולת החסד ופחד דאברהם ויצחק למטה בגופם בדרך השתלשלות הנשמה להתלבש בגוף ונפש הטבעיית, ככה היה פעולת החסד באברהם אבינו ע"ה כאלו הוא טבע שלו, ולא היה מרגיש כלל שבא לו מכלי החסד דאצילות כנ"ל, כי אין זה בבחינת הרגשה כלל כנ"ל שהוא חסד בלימה, והוא לא היה מרגיש רק יחוד אור אין סוף הפשוט.

אבל בחינת הנבואה שלהם, הרי היו מרגישים בחינת שם ה' הנראה אליהם ודברי הנבואה שנאמרה להם. בבחינת פרצוף נשמתם המלובש כבר בגופם. הרי זה בחינת ירידה, שירד אור האין סוף להתגלות כלפי פרצוף נשמתם בגופם, למטה ממדריגת שרש נשמתם כנ"ל. (ובחינת קיום האבות את כל התורה כולה ומצות למעלה כידוע. היינו בחינת השגתם סוד ה' ביחודים עליונים דתורה ומצות על דרך בחינת ראיית החכמה דרשב"י כנ"ל וד"ל) וכ"ש מראה הנבואה דשאר נביאים שהיו רואים בחינת כבוד נברא. ואף על פי כן אמרו ואראה את ה', והכוונה לבחינת אור אין סוף ב"ה ממש. הוא בחינת ירידת אור האין סוף להתגלות להם במראה דכבוד ההוא. ועל דרך זה יובן מה שכתוב ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני. רוצה לומר בחינת התגלות אור האין סוף בבחינת הראיה דלמטה בעשיה ממש. וזה הוא השבח ועילוי דמעמד הר סיני עצמו, כמו שכתוב ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. וכמו שכתוב אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו.

"בהעלתך את הנרות כו׳"

בהעלתך את הנרות כו׳ עד כן עשה את המנורה:   

הקושיא ידועה בכתב (ע׳ בהעלותך הב׳) במ״ש אל מול כו׳ יאירו שבעת הנרות. ובאמת אינם רק ששה כמ״ש רש״י ז״ל, והוא ז״ל הרגיש בזה, אך פירושו דחוק.

ולהבין זה, יש להקדים בענין שידוכים בכלל מה שנוהגים עתה בזמן הזה לכתוב תנאים קודם. והאירוסין עם הנישואים יחד הם בדורות האלו, ובודאי לא דבר ריק הוא, כי מנהג ישראל תורה הוא. ותחלה יש לבאר ענין אירוסין ונשואין מה ענינם.

ויובן זה בהקדים ענין ב׳ מדריגות המבוארים בכתב הנ״ל, היינו ענין התעוררות הנשמה לברוח מן ההסתר [שיש בזה גופא ב׳ מדריגות (כמבואר שם דרוש הנ״ל) היינו בריחה מן ההסתר לבד ורצונה לחיות באופן אחר, וענין לאסתכלא ביקרא דמלכא (המבואר שם דרוש הנ״ל). ושם יש גם-כן ב׳ מדריגות הנ״ל].

ולהבין זה, הנה כתיב וארשתיך לי באמונה וידעת את ה׳. והקושיא ידוע איך שייך ידיעה בו ית׳, אחר שממך הכל ואפס בלעדו, איך שייך לנברא האפסי שידע את בוראו האין זולתו, אך הנה פירוש ידיעה זו הוא בחינת הכרה באלקות (בל״א דער הערין גאט אין כל הפרטים) ובתחלה יש לבאר ענין הנשמה מה ענינה. הנה פירוש נשמה מבואר בכתבים (דרוש חזריע) שהוא ענין התקבלות אלקות. ויש בזה ב׳ מדריגות בחי׳ מקיף (והוא בחי׳ אמונה) או בבחי׳ פנימי (והוא בחי׳ הדעת הנזכר). דהנה באמת אנו רואים בדור הזה שההסתר אלקי הוא ביותר במוח ולב, ועכ״ז אנו רואים בכל איש אשר בשם ישראל יכונה. בכל עומק התקשרותו בכל כחותיו לעניני עוה״ז, עכ״ז יעזוב כל עסקיו הנוגעים לחיי נפשו ממש, לרדוף אחרי המצות אשר יבאו לידו בתוקף עוז בתכלית ההידור, ובודאי לא דבר טבעי הוא, אחר שהוא נגד טבעו המקושר בענינים גשמיים, אלא מוכרח לומר שהוא כח אלקי המלובש בו המכריחו בזה, אך שהוא רק בבחי׳ מקיף, ואינו מאיר בפנימית כחותיו במוח ולב. פירוש שבפנימית ההסתר גדול ביותר, אך ורק כח הנשמה אינה בו כי-אם בבחינת מקיף. לכך כשמוצאה דבר שתפעול פעולתה בו ועל-ידה בגוף, שם תשלח פארותיה. כי ענין הנשמה הוא רק לדבקה בו ית׳ בכל הכחות. רק מצד ההסתר אשר בכחות הפנימי׳, לא תוכל להוציא מגמתה מכח אל הפועל, רק במצות מעשיות אשר המה מגיעים באמת עד נקודה העצמי׳ (נקודת היהדות), שם תמצא מקום אשר תוכל לפעול פעולתה. והוא ענין ופירוש האמונה בכלל, כי פירוש אמונה הוא מלשון כאומן את היונק (בל״א צו גיצויגינקייט און קלעפיקייט צו אלקות). והנה בדור הזה דור היתום הנקרא עקבות משיחא, פירוש שהנשמות אינם רק בבחי׳ עקביים. פירוש שכח הנשמה שהוא דביקות בבורא ית׳, אינו רק למעשה בפועל-ממש, (כידוע בענין רגלים שהוא בחי׳ נצח והוד הנק׳ תרין ירכין) לקיים רצונו ית׳ בקיום המצות (חסר קצת). כל עצמותו ית׳ כידוע ליודעי-חן. וזהו בא חבקוק והעמידן על אחת. פירוש כי כל התרי״ג מצות אינם רק לעשות כלים מכלים שונים (חסר קצת), ית׳ הפשוט בתכלית הפשיטות, והיא היא בחי׳ האמונה. דביקת כל הנבראים והיצורים והנעשים בו ית׳ האפס בלעדו. והנה בגלות מצרים הי׳ גם בחי׳ האמונה הזאת, מכוונת בתכלית הכוון אצל נשמות-ישראל, כי הי׳ קודם קבלת התורה ומצותיה, וגם האבות לא שמשו רק בכח האמונה, רק שהאירה בכל כחותיהם, לכך קיימו את התורה-ומצות ברוחניות על-כל-פנים מצד נשמותיהן הבהירים וגבוהים ביותר, עד שהיו מרכבה לחסד גבורה תפארת דאצילות, פירוש שפעלו בגופיהם פעולת כלים דאצילות, אשר עליהם אמר זוהר-הקדוש בתיקונים, איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון. ואחריהן היו י״ב שבטי י״ה, שהם י״ב גבולי אלכסון, כנודע.

ופירוש שבט הוא כמו שבט האילן שאינו יונק מגוף כח הצומח שבארץ, רק אחר התעלמו בשורש האילן וממנו לענף. הנמשל בזה למעלה הוא כמו מלכות דאצילות הבוקעת מסך המפסיק בין אצילות לבריאה יצירה עשי׳, ומאירה על ראשי החיות בד׳ מחנות שכינה כנודע: והוא ים של שלמה העומד על י״ב בקר. ככה בחינות י״ב שבטים הם י״ב מיני התכללות המשכות אלקות מאצילות לבריאה יצירה עשי׳. ולכך אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד האמיתי באצילות, כך אין בלבנו בבריאה יצירה עשי׳ אלא אחד. והוא מאמר הזוהר-הק׳ כגוונא דאינון כו׳ לעילא באחד, אוף הכי כו׳ לתתא. רק ברזא דאחד והוא רק כגוונא (כידוע בענין ההפרש שבין משה לשאר הנביאים שלא נבאו בזה רק בכה. והוא ענין אספקלריא המאירה ושאינה מאירה המבואר בכתבים ובדברי רז״ל). אך כשהיו בגלות מצרים נפסק מהם גם הכח ההוא. פירוש שגם האור של תולדה הבא ומאיר ממלכות דאצילות אחר המסך על-כל-פנים אור הוא שמאיר ובא. רק שההארה אינה כמו שהיא באצילות אלא כמו אור הנר המאיר דרך נקבי העששית של ברזל שעל-כל-פנים אור הנר הוא. רק שאינו מאיר כמו שהוא בתוך העששית. ונקרא מראה דמות כבוד הוי׳, (וכידוע בענין צלם ודמות). אך הנה בגלות מצרים לא האיר בהם אור ה׳ גם על-ררך הנ״ל בענין נקבי העששית הנ״ל. רק כמו אור הנר שבבית סגור, שאין מאיר לחוץ כלל, ככה לא האיר בהם אור האלקי כלל. אך מ״מ הי׳ בהם כח האמונה מצד האבות. כי מעשה האבות ירשו בניס. אך ורק שלא האירה בהם אפילו בדרך מקיף מצד פנימית כחותי׳ אשר הוטבעו ברע ביותר. ומחמת זה אין כח הנשמה פועל פעולתו אפילו בדרך מקיף (השייך לפנימי). כמשל אור הנר במקום אויר מעופש שיכבה מיד. וכמו-כן נר רשעים ידעך. והוא ישנו על כל-פנים רק שאינו מאיר. מהעדר המקום להתפשט בו. אך אס יעוררהו יתעורר כמו אויר מעופש הנ״ל, שאם יביאו לתוכו אור גדול כאבוקה ממילא ידחה. ככה בחינת נשמה הנ״ל, גם שלא האירה בהם אפילו בדרך מקיף כנ״ל, מ״מ כשנתגלה עליהם משה רבינו והאיר בהם ממקורו, נאמר ויאמן העם. כי האיר בהם משורש נשמתו, אשר שם נאמר גם חשך לא יחשיך כו׳ כחשיכה כאורה. והנה כתיב ועברתי בארץ מצרים כו׳. אני ולא אחר. פירוש שנתגלה עליהם אור עצמותו ב״ה שקודם הצמצום הראשון בשורש נשמותיהן, אשר על-זה נאמר ואתם הדבקים בה׳. ממילא חיים כולכם היום. כי במקום הזה אין מקום לרע כלל להסתיר. ממילא יצאו ממצרים, מנש״ט והכה כל בכור בארץ-מצרים. פירשו בכור היינו בחי׳ ישת חשך סתרו. המשתלשל ובא ע״י צמצוס אחר צמצום עד שנעשה בחי׳ מצרים, וכשנגלה אור ה׳ שקודם צמצום הנ״ל, ממילא אין מקום לבחי׳ זו. ויצאו כולם חפשים מהסתר אלקי. רק מ״מ נאמר בהם ויסעו בנ״י כו׳ הגברים. פירוש גבר הוא תרנגול המבחין בין יום ובין לילה. ככה לא הי׳ בהם רק זאת המדריגה להבחין בין רע הנק׳ לילה ולברוח ממנו, ובין טוב הנקרק יום ולדבקה בו. פירוש שברחו רק מן הרע ובחרו בחיים, אבל לא ידעו כלל מה הוא בית חייהם. וכמשל איש ההולך ליהרג שאין במחשבתו לעת כזאת איך ישאר בחייס חיותו. רק שרוצה לחיות ולא ימות. ולזה הוצרכו לקבלת התורה. כמ״ש והודעת להם כו׳ זה בית חייהם. כי היא חיינו באמת, חיים אמיתים, חיים נצחיים. והוא ענין דעת הנזכר למעלה (כמו-שיתבאר בעה״ש):

ולהבין ענין דעת, יש-להבין תחלה מה-שכתוב וידעת היום כו׳ כי הוי׳ הוא האלקים. פירוש כי הוא מילתא בטעמא, למה וידעת כי ה׳ הוא כו׳. וביאור על-זה, הנה ענין דעת הוא לשון יחוד כמו והאדם ידע כו׳. פירוש ההתקשרות במושכל בעומק אחר עומק, עד שיהי׳ לגוף א׳ עם המושכל, ואינו דבר בפני-עצמו, כי לא ירגיש שאר פרטי כחותיו בעת ההיא, וככה יובן בעבודת אלקית גם-כן ענין דעת. היינו יחוד הנשמה בכל פרטי׳ עם כח אלקי המאיר ומתגלה בקרבה, כמו הענין הסבר סובב וממלא או בהסבר ענין שלימות עצמותו וכל יכול, להתקשר במושכל הזה בעומק אחר עומק, ויוקלט הדבר הזה בקרבו מצד אלקותו עד שנעשה מיוחד בכח אלקי הזה המאיר בהסבר הזה, הוא ענין דעת (בל״א דער הער עס ווערט נקלט די געטליכקייט דער פון אין מוח און ער ווערט אכלי דער צו) וכמו-שכתוב בתניא להעמיק דעתו ביותר כו׳. והוא ענין הכרה בלי שום טעם ודעת, כמו ידע שור קונהו, שמכירו שהוא בעליו*, בלי הבין איך שהולידו. ולזה נצטווינו באמרו וידעת כו׳ כי הוי׳ הוא האלקים. פירוש למה וידעת, פירוש תתייחד בעצמותו ב״ה, כי ה׳ הוא עצמות אין-סוף ב״ה הפשוט בתכלית הפשיטות ואפס זולתו, אפס המוחלט, הוא האלקים. פירוש אלקים בגמטריא הטבע, המצמצם אור שלימות עצמותו אשר ממנו הכל ואין זולתו, רק שמתלבש בכל דרך הטבע, עד שנעשו מזה דעות כוזבות באמרם שהעולם קדמון. עזב ה׳ את הארץ. אבל באמת ה׳ הוא האלקים, פי׳ שגם כח זה המסתיר הוא גם-כן מצד שלימותו ופשיטותו ית׳. כמאמר ומבלעדי אין אלקים. פירוש שמצדו ית׳ אין כאן צמצום כלל, רק לעיני בשר הוא הצמצום הזה. ונצטווינו לסור מדעות כוזבות ההם, רק וידעת פירושו להתייחד בו ית׳. למה כי ה׳ הוא כו׳ ואפס בלעדו. גם בצמצום הזה הוא ממנו ית׳, ואין לל דבר חוץ ממנו ית׳ ומפשיטותו ית׳.

וזהו וארשתיך לי באמונה. פירוש דקאי על בחינת יציאת מצרים הנ״ל שהיו משוקעים בנש״ט כנ״ל, ולא האיר בהם כח אלקי כלל, אפילו בבחינת מקיף כנ״ל, אך כשבא משה רבינו אצלם בפעם ראשון והודיע להם שהם נגאלים על-פי הקב״ה, נאמר שם ויאמן העם. מפני שהאיר בהם כח האמונה שמצד האבות כנ״ל באריכות. רק שהאירה בהם בדרך מקיף, פירוש לשלוט על כחות הפנימים המשוקעים בנש״ט כנ״ל. ולכן יצאו ממצרים אל המדבר לא מקום זרע ולא שאלו לפי שעה זו איך יתפרנסו במקום ההוא, מפני שנתקשרו בבחי׳ מקיף לעצמותו ב״ה, רק שלא הי׳ רק לפי שעה זו שנתגלה בחי׳ מקיף הנ״ל. ולכן אח״כ התלוננו באמרם להמית את כל העם הזה ברעב. פירוש רעבון אלקות שלא האיר בהם כח זה בפנימי׳. וגם מקיף הנ״ל נתעלם מהם. והי׳ זה לצורך קבלת התורה בפנימיות דוקא. וזהו וארשתיך לי. פירוש אירוסין, ידוע שהתחתן נותן טבעת עגול על אצבע הכלה ואומר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו. פירוש מקודשת. מובדלת משאר בני-אדם ומיוחדת רק לי לבד, מלשון אל תגע בי כי קדשתיך. פירוש שבטבעת זו העגולה שהוא בחי׳ מקיף הנ״ל, פירוש מקיף וסובב בהעדר מומ״ט, כידוע בעיגול שאין בו מעומ״ט. בזה הוא מקדיש ומבדיל אותה שלא תהא מיוחרת רק לו לבד ולא לזולתו. אך עדיין אין זה נשואין גמורים להיות מזה הולדה. וככה יובן למעלה שבבחינת האמונה הנ״ל שהאיר בהם בדרך מקיף כנ״ל, נבדלו מכחותיהס המשוקעים בבנש״ט כנ״ל, רק להיות מיוחדים לו ית׳. לקבל גילוי אלקותו ית׳, אבל לא האיר בהם בדרך פנימי׳ במוח ולב. שהוא בחי׳ נשואין כמו-שיתבאר עד עת מתן-תורה, שנאמר בה ביום חתונתו זו מתן-תורה. וזהו ויסעו בנ״י כו׳ הגברים לבד. פירוש שלא נעשו רק בבחי׳ גברים לברוח מן הרע. אבל לא קבלו עדיין טוב האמתי בפנימית כחותיהם. כי לא נזדככו עדיין עד אחר ספירת-העומר שזככו לברר לזמ״ר. ואז היו ראוין לקבלת התורה בפנימית דוקא, הנקראת בחינת דעת, יחוד פנים-בפנים, כמו ״פנים בפנים דבר ה׳ עמכם״. להיות מזה הולדה גמורה בדומה, תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. ולהבין זה בביאור, יש-להקדים תחלה ענין פנים בפנים הנ״ל מה ענינו. הנה פירוש פנים הוא בחי׳ פנימית של הדבר ומהותו כמו שהוא. ויובן ממשל רב הלומד עם תלמידיו, שיש בזה ב׳ בחינות, מצד המשפיע וכן מצד המקבל. ותחלה נבאר הנ״ל במקבל. דהנה אנו רואים בתלמיד היושב לפני רבו ומקבל ממנו איזה שכל, שמעתיק דעתו ולבו, וירחיב דיבורו בהתפעלות גדולה עד שיזוזו כל אבריו ויתנענעו בחיות רב ובהתפעלות עצומה עד שמתפעל ומתענג מטוב טעם השכל הזה אשר יסביר לו רבו כאילו הוא חיותו ממש. ולכאורה הוא נגד מאמר רז״ל (ילקוט שמעוני מלכים ב׳ ג, סי׳ רכו): כל תלמיד (שיושב לפני רבו) שאין שפתותיו כו׳ (נוטפות מר תכוינה). אך באמת אינו תרתי דסתרי. רק שבהתגלות חיצונית הוא מתפעל ומתענג, אבל בתוכו ובקרבו דא לדא נקשן מאימת רבו המשפיעו, והא בהא תליא, שמצד ביטולו לרבו בפנימיות כחותיו עד שאינו מרגיש את-עצמו ליש ודבר כלל, נשפע עליו כח רבו בשכל הזה בכל כחותיו שיתנהגו ויפעלו פעולתם ע״י כח השכל הזה המאיר בו מרבו ואינם כח עצמו כלל. רק כח הרב הוא זה בהשכלתו ובדיבורו ובהתפעלות לבו ובכל פרטי כחותיו, והוא ענין פנים של המקבל. פי׳ פנימיותו בביטול והעדר עצמותו מכל וכל. וממילא נשפע עליו מרבו ג״כ מפנימיותו. פירוש פנימיותו של השכל ההוא אשר ישפיע לתלמידו גם-כן בכל כחותיו בתענוג ורצון ושכל-ומדות ומחשבה דיבור ומעשה הכל בפנימיות כחותיו של המשפיע, כידוע בענין רוח אייתי רוח ואמשיך רוח. ולפי-ערך עומק-רום ככה יתגלה בחי׳ עומק תחת. והנה מזה יוכל להיות הולדה. היינו בהפרדו מרבו ויחזור על לימודו (חסר הרבה) ליחוד וזווג. אבל עדיין לא קבלה השפעתה מהחתן, ככה לא נתקבלה עדיין בו אור האלקי, כי טוב הוא, רק שמיועד לכך.

אך הנה זה הכח הי׳ בתמידות רק בדורותיהם שהי׳ לבם רחב כפתחו של אולם ולא היו צריכים לדבר אחר. והיו תמיד באופנים אלו. אם להתענג מאלקותו ית׳ ואם לתקן את-עצמם שיהיו מוכנים לכך. אך בדור זה היתום תכפו הצרות ונתמעטו הלבבות עד שגם זה לא נמצא, כי-אם א׳ בעיר ושנים במשפחה. רק זה הכח נשאר גם כעת שירע לבבו על רוב יגיעתו בעניני ההוה ונפסד אחר התבוננו גודל ההיזק המגיעו מזה כנ״ל באריכות (במדריגה הא׳ בבריחה מן ההסתר הנ״ל) והוא הוא על ידי כח הנשמה אשר בקרבו. בצירוף תורה-ומצות אשר הנחילנו בוראנו, והוא הוא ענין שידוכין הנ״ל כנודע בענין השידוך שהוא רק שייכות הכלה ששייכת לחתן זה ולא לזולתו. אבל עדיין אינו אפילו הבדלה הנ״ל. והראי׳ כי אנו רואים בחוש שכמה שידוכים יבטלו והי׳ כלא הי׳ כלל ממש. רק שלפי שעה זו אינה מיוחדת ושייכת רק לזה. ככה יובן למשכיל למעלה, ששידוכים הוא ענין הנ״ל ברוע לבבו אשר ירע לו מהפרדו מאלקות. ואינו שייך לפי שעה זו רק לאלקותו ית׳ ולא לעניני העולם, אבל בהולכו לעסקיו תיכף ישכח כח זה ממנו. כנ״ל במשל שאינו רק שייך לאלקות ית׳. שיוכל לזכור את רעתו ולהתחרט, אך תיכף יבטל.

ועתה נבוא לבאר הפסוקים בע״ה. ותחלה יש להעיר מה צורך הי׳ דוקא שאהרן ידליק את הנרות. גם שינוי לשון בהעלתך אינו מדוקדק לכאורה. ויש להקדים תחלה בענין כי אל דעות ה׳. פי׳ שסובל ב׳ דעות, דעת-עליון המשפיע, ודעת-תחתון של המקבל (כמבואר בכ״ד בכתבים). ויובן ביאורו בהקדים ביאור ענין סובב וממלא בכלל. דהנה ענין סובב ביאורו שהכל בו כלולים עד פרט היותר אחרון, כמאמר אין בפרט אלא מה שבכלל. וידוע המשל לזה מהנפש טרם בואה להחיות את הגוף בכלים מכלים שונים. שבודאי אין כל חדש בהתלבשותה בכלי הגוף להחיותם, כי מאין נמצאו כל כחות הנפש בגוף כרצון ושכל-ומדות ומחשבה דיבור ומעשה, אם לא שהיו בנפש גם תחלה קודם התלבשותה בגוף. והנה איך נשער אותם הכחות בנפש בלי גוף, אם לא שנקרא את הנפש בבחינה מוגדרת מהכחות ההם. מאחר שהנפש היא תכלית הרוחנית ומושללת מכל הכחות האלו המתלבשים בגוף בודאי לא נקראנה רק בשם מוגדרת. פי׳ שהיא מוגדרת ומיוחדת להאיר בכלי הגוף, באופן זה דוקא ולא באופן אחר. אבל לא שהכחות ההמה נמצאים בה טרם בואה בגוף, ככה יובן למעלה בענין סובב הנ״ל, שפירושו שכל העולמות בטלים בו בתכלית הביטול ואינם במציאות כלל. רק שמוגדר ומיוחד להאיר רק בבחינת ע״ס ובד׳ עולמות אבי׳ע דוקא. אבל לא שנמצא בו במציאות נבדל בחי׳ ע״ס וד׳ עולמות אבי״ע הנ״ל. ולכן בהאירו לעולם האצילות בגילוי, מאחר שהוא קודם הפרסא ומסך המפסיק בין אצילות לבי״ע, נאמר שם אחליפו דוכתייהו. ואור החסד מאיר בכלי הגבורה, ואור הגבורה מאיר בכלי החסד. כי מאחר שבחינות חסד-וגבורה אינם במציאות בו כנ״ל, רק שהוא מוגדר להאיר באופנים כאלו דוקא. לכך יכול להאיר בכלי החסד כמו בכלי הגבורה ממש בשוה, ונקרא דעה זו מיש לאין, פי׳ שהוא ית׳ יש אמיתי וכולם כאין וכלא נגדו. מאחר שאינם במציאות זולתו כלל. ונקרא דעת-עליון מפני שהוא עליון על כל פרטי הנבראים מאורו ית׳. אך הנה בחינת ממלא הוא להיפך מזה ממש, שממלא את כל הכלים לפי ערכן דוקא. כמשל אור הנפש בהתלבשותה בגוף להחיותה בכלים מכלים שונים דוקא. ובבחינה זו נק׳ מאין ליש דוקא. פי׳ שלעיני בשר אינו נראה רק היש הגשמי, וחיותו האלקי המחייהו ונותן לו שפעו בתמידות אינו נראה כלל. ונקרא דעת-תחתון דוקא. כי זה הטעות אינו במציאות רק אצל התחתונים דוקא. כי העליונים בטלים במציאות לאור המחיים. אך הנה הוא ית׳ סובל ב׳ הדעות ביחד, כי באמת גם הדעת-תחתון הנ״ל הוא ממנו ית׳, מאחר שאפס המוחלט בלעדו ית׳, ואדרבה כל שהיש גשמי ביותר ואור המחייהו אינו נראה, מורה יותר על פשיטותו ית׳. שאין כל גבול מגבילו אף גם הגבול הזה שלעינינו הוא היותר מגביל גם הוא תמונתו. והנה יודע דבחינת אהרן שהוא נקרא שושבינא דמטרוניתא בזוה״ק. פי׳ שבכחו להעלות נשמות-ישראל המלובשים בגופים למעלה מעלה לעצמותו ית׳ שלמעלה מערך מב׳ הדעות הנ״ל. כשושבין הכלה שמביא את הכלה ומעמידה לפני החתן דוקא, כמאמר כל נשמתא ונשמתא הוות קיימא בדיוקנהא קמי׳ מלכא קדישא. ולכן נאמר לו דוקא בהעלתך כו׳. שהכל תלוי בו דוקא.

ועתה נבאר בס״ד כל הפסוקים הנ״ל כסדרן. בהעלתך את הנרות. פי׳ נרות הם נשמות-ישראל המלובשים בגופים, בכלים מכלים שונים כנ״ל. אל מול פני המנורה. פי׳ מנורה הוא מקור הנשמה שאינה מתלבשת בכלי הגוף. רק בבחינת מקיף כנ״ל. ופני המנורה הוא בחי׳ פנימיות של המנורה הנ״ל בבחי׳ לאסתכלא הנ״ל ולא חיצוניותה להאיר בבחי׳ בריחה מן ההסתר לבד כנ״ל. ומול פני המנורה הנ״ל היא בחי׳ מלכות דאצילות, מקור כללות נשמות-ישראל, כי פי׳ מול הוא מה שפני המנורה אצלו לנוכח בעלייתן בבחינת לאסתכלא הנ״ל, ולקבל תענוג גילוי אורו ית׳ הפשוט, והוא הוא הנקרא בחינת מלכות דאצילות כידוע, עשישתא דמקבל כל נהורין ומשפעת לחוץ לגלות לכל הדבקים. ועתה יובן שבהעלות אהרן את הנרות כנ״ל אל מול פני המנורה, מיד יאירו ז׳ הנרות. פי׳ שעלייתן ע״י אהרן הוא לעצמותו ב״ה הסובל ב׳ דעות הנ״ל. נמצא שמצדם ומכוחם יתוסף הארה יתירה גם במול פני המנורה הנ״ל. ואומרו ז׳ הנרות הוא כי באמת מקור נשמות-ישראל הם בבחינת ז׳ מידות דזעיר-אנפין דאצילות להתלבש בבחינת נפש רוח נשמה דבי״ע. כידוע של׳ כלים דזעיר-אנפין דאצילות נעשים נפש רוח נשמה לבי״ע (כמוזכר כל-זה בכתבים). ואומר ויעש כן אהרן. ופירש רש״י ז״ל להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. פי׳ שלא שינה. בהעלותן מדעת-תחתון הנ״ל כמו שנצרך להיות בדעת-עליון הנ״ל, והטעם מבאר הכתוב ואומר אל מול כו׳. העלה כו׳. פי׳ שמפני שאל מול כו׳ העלן שיאירו, ושם הם שווין דעת-עליון ודעת-תחתון הנ״ל בשוה כנ״ל באריכות בענין סובלו ב׳ דעות הנ״ל. אך עכ״ז הי׳ צריך גם למשה שהי׳ שושבינא דמלכא כידוע. פי׳ שבכוחו להמשיך עצמות אור אין-סוף ב״ה הסובל ב׳ דעות הנ״ל בכנסת-ישראל אחר עלייתן על-ידי אהרן כנ״ל, והוא אומרו כאשר צוה ה׳ את משה. ומבאר הכתוב עוד ואומר וזה מעשה המנורה. פי׳ פעולתה בכלי הגוף מקשה זהב. פי׳ מקשה, הוא בחינת התייחדות כל הפרטים אל מקורן המקיף כנ״ל בענין סובב. ואומר זהב נודע שהוא בחינת גבורה, להגביר עליו כח המלכות-שמים אחר התבוננו כנ״ל באריכות. עד ירכה עד פרחה. פי׳ ירכה בחינת אירוסין הנ״ל, שהוא היותר תחתון מכלי הגוף המקבלים אור הנשמה, שאינו מאיר רק למעשה בפועל-ממש (כנ״ל בענין תרין ירכין). פרחה הוא בחינת שידוכין הנ״ל שאינו אלא כפרח הנופל תיכף. הכל מקשה במקור הנשמה, כי כאשר צוה כו׳. פי׳ כאשר צוה ה׳ את משה, שנאמר בו ותמונת ה׳ יביט כנ״ל באריכות ביאורו, כן עשה גם את המנורה הנ״ל, פי׳ מקור כל נשמה כמו שהיא שבכחה גם-כן להביט תמונתו ית׳, והוא הנקרא אתפשטותא דמשה בזוהר-הקדוש, כן עשה את המנורה.