חלק ראשון: אפקט 'הפרפר המפוטר'

איך קורה שמשבר באמריקה משפיע על פיטורים של החברים וקרובי המשפחה שלנו בארץ, מהי בכלל גלובליזציה, ועד כמה כולנו באמת קשורים?

פרק 1: תקציר הפרקים הקודמים, או למה פיטרו את דוד מהעבודה?

	"אָה יֶה לא עלינו, הנה זה בא, הנה זה בא, גם אלינו אָה יֶה לא עלינו, הנה זה בא, הנה זה כאן, גם אצלנו" (טיפקס, "בתוך נייר עיתון")

אחת השאלות הראשונות שעולות אצל כל אדם שעיניו בראשו היא, איך לעזאזל כל זה קרה? למה העולם נכנס לסחרור שבו הוא נמצא עכשיו? איך זה קשור אלינו? ולמה דוד מפתח תקווה צריך היה להתחיל לדאוג כשג'ו מאמריקה פוטר מהעבודה?
הרשו לי להתחיל בנימה אישית לאחיי המפוטרים: אתם לא לבד.
הפעם, בניגוד למשברים אחרים, גורל זהה לדוד מפתח תקווה, לג'ו מניו-יורק, לאינגריד מברלין, ולצ'ן משנחאי. קרוב ל-21 אלף המפוטרים שנוספים מדי חודש למעגל האבטלה בישראל, הם רק פרוסה אחת מעוגה גלובלית שגם החודש תפחה במיליוני מובטלים נוספים. 2.5
מיליון אנשים פוטרו בארבעת החודשים הראשונים של 2009 רק בארצות הברית; באנגליה ובגרמניה אחוזי האבטלה שוברים שיאים חדשים; ואילו ביפן, שבה לא נצפתה נסיקה כזו באחוזי האבטלה כבר יותר מארבעה עשורים, תורים ארוכים משתרכים לנקודות חלוקת מזון. וכפי שהודיעה לאחרונה סוכנות העבודה של האו"ם, גל הפיטורים הזה עוד רחוק מלהסתיים. לדברי המומחים, עד סוף שנת 2009 מספר המובטלים בעולם צפוי לעלות בכ-40 מיליון, ולהסתכם במספר חסר תקדים של בין 210 ל-230 מיליון מובטלים(!).
מה שאני מנסה לומר הוא, שהפעם זה באמת גלובלי. המשבר מכסה את כולנו כמו גל צונאמי ענק, מבלי להבחין בצבע העור, במין ובמוצא שלנו, ואינו פוסח על איש. וזו גם הייחודיות שלו. ייחודיות שהתגלתה בכל היקפה רק אחרי שמגדל הקלפים המכונה 'הכלכלה העולמית' התחיל להתנדנד בעצבנות.

איך שכדור שלג מתגלגל לו...
כשהחבר'ה בוול סטריט הרגישו בני מזל והחליטו 'לדפוק קופה', איש מהם לא חשב שכך תסתיים ההרפתקה. עמוק בפנים היה ברור לכולם שיהיו כאלה שיפסידו כסף, אבל אלה חוקי המשחק. 'המערכת ממילא בנויה כך שמישהו ירוויח על חשבון האחרים', הם מלמלו מתחת ללפ-טופ והתחילו לשחק בכספי האזרחים. למרות שכמה מומחים מהתחום הזהירו מפני מה שהולך ממש בעוד רגע להתפוצץ לכולנו בפרצוף, זה לא הפריע לאיש להמשיך ולהשתעשע, לנסות למתוח את החבל רק עוד טיפה עד לקצה. וכך, המשחק הפיננסי הפך לרולטה רוסית. הדבר היחיד שהמשתתפים לא לקחו בחשבון הוא, שהאקדח היה מכוון לרקה של כולנו.
שילוב "מנצח" בין ברוקרים ממולחים ששיחקו במכשירים פיננסים מתוחכמים, כרישי נדל"ן ובנקאים שאישרו לאזרחים הקטנים הלוואות שהם לא מסוגלים לעמוד בהן, ואותם אזרחים, שהבינו טוב מאוד את מצבם הכלכלי ובכל זאת בחרו ללכת על החלום האמריקאי (שהפך די מהר לחלום בלהות), יצרו יחד תגובת שרשרת הרסנית שלא נראתה כמותה בעבר.
כשהאזרחים לא יכלו להחזיר את הכסף, הם החזירו את הבתים, אלא שאז ערך הדירות ירד. וכשערך הדירות ירד והוכרזו פשיטות רגל, כולם הפסידו כסף – סוכני הנדל"ן, הבנקים וחברות הביטוח שערבו להלוואות האזרחים. וכמו אבנים במשחק דומינו – בנקים, חברות ביטוח ומוסדות פיננסיים בארצות הברית החלו ליפול, וסחבו איתם למטה את הסניפים שלהם ואת החברות שאיתן הם עבדו בכל העולם. איך שכדור שלג מתגלגל לו... חוסר היכולת של האנשים בארצות הברית לשלם משכנתא הגיע אלינו בתוך מספר חודשים. ככה זה, כשֶבּועת הנדל"ן באמריקה מתפוצצת, כל העולם נפגע מההדף. אז למה דוד פוטר מהעבודה? תאמינו או לא, בגלל אנשים שמעולם לא פגש, וכנראה שגם לעולם לא יפגוש.

גם אמירה המנקה
והנה עוד סיפור אמיתי, שמסביר במילים פשוטות את הדרך שבה התלות ההדדית בינינו הפכה להרבה יותר מסיסמה יפה. הסיפור שהובא לדפוס על ידי איתן גליקמן, כתב ידיעות אחרונות ב-19.11.08, התפרסם תחת הכותרת "כמו מגדל קלפים", או "תראו איך פיטורים של עובד היי טק הופכים לבעיה של כל העיר", ומובא כאן בקצרה: ק', עובד בחברת היי טק, מעולם לא ציפה שזה יקרה לו, אבל בעקבות המשבר שסיבך כלכלית את הסניף הראשי של חברת "קליוק את סופה" שבה עבד (הממוקם בכלל בארצות הברית), לפני מספר חודשים הוא קיבל את ההודעה המרה. "ק, אנו מצטערים להודיע לך על סיום תפקידך, ומודים לך על תרומתך לחברה". ק' הבין מיד שעליו להצטמצם כדי לשרוד כלכלית וויתר על הרכב השכור שבו נסע. "ויתרתי גם על חדר הכושר, צמצמתי את הקניות בסופר והקפאתי את שיפוץ הדירה", הוא סיפר.
כדור השלג שהחל להתגלגל, לא עצר מאז.
גל של החזרות רכב הביא לפיטוריה של ע', אם לשניים, שעבדה בסוכנות הרכב המספקת שירותי השכרה ל"קליוק את סופה". כתוצאה, הוציאה ע' את ילדיה מהפעוטון הפרטי, ביטלה את המינוי לחדר הכושר, ויתרה על חוג הבלט של הילדה ופיטרה את אמירה, המנקה שלה, שעבודתה, דרך אגב, הופסקה על ידי מספר לקוחות במקביל, וכעת גם היא מחפשת עבודה...
גם סוזי, המורה לבלט של ילדתה של ע', נפגעה מעזיבה של ילדים את החוג לאחרונה. "באירועים הקרובים", היא העידה, "אנו הולכים להופיע עם תלבושות מהשנה שעברה". דבר שפגע אנושות בנטאשה – תופרת שֶחַיה מאירועים כאלה, ו"תלבושת מהשנה שעברה באירועים הקרובים", פירושה נזק כלכלי משמעותי מאוד בתקופה שעליה בנתה.
לסיפור הצטרפו בעל כורחן גם חנה הגננת, שהפסידה את שני ילדיה של ע'; ברוריה, הסייעת בגן, שכפי הנראה תאבד את משרתה בגן בגלל צמצומים; וטלי, מאמנת הכושר, שצריכה לחפש עבודה נוספת, כי המשמרות שהיא מקבלת כבר לא מספיקות כדי לשלם את שכר הדירה. "מה לעשות שאחד הדברים הראשונים שמפוטרים מוותרים עליו הוא חדר הכושר", אומרת טלי באכזבה מהולה בהבנה.
זוכרים את השיפוץ שעליו ויתר ק' המפוטר? אז אמיר, קבלן השיפוצים, לא רק זוכר אותו אלא גם מרגיש אותו טוב טוב על בשרו. "יש ירידה של עשרות אחוזים בביקוש, בהשוואה לאותה תקופה אשתקד", הוא מספר בכאב. "כתוצאה, גם אנחנו, הקבלנים, רוכשים פחות גלונים של צבע ופחות ציוד". והדבר משפיע כמובן גם על החנויות השונות לחומרי בניין, כמו למשל על "אורי ודוד – חנות לחומרי בניין", שמחפשת כעת היכן לצמצם הוצאות כדי לגשר על קצב הקנייה שכמעט ונעצר.
מובן שכל ההשתלשלות הזו משפיעה קשות גם על רשתות השיווק השונות, שהתנועה בהן הופכת ליותר ויותר דלילה. וזו כאמור רק הצגה מצומצמת מאוד של ההשלכות של פיטורי עובד היי טק אחד. בקיצור, כשפרפר מכה בכנפיו בוול סטריט, הוא מזעזע גם את אמירה מעוספיה. כמו שכתב יהודה עמיחי: "כולם נגועים זה בזה, וכולם נוגעים זה בזה ומשאירים טביעות אצבעות" (מתוך שירו "איזו תסבוכת בארץ הקטנה הזאת").

פרק 2: העולם במרחק נגיעה

הנה כמה עובדות ומספרים שיספקו לכם עוד קצת חומר למחשבה על עומק הקשר בינינו. וכן, אני בהחלט מודע להכללות.
אז ככה: המחשבים ומכשירי הטלוויזיה שלנו מיוצרים בסין ובטייוואן; המכוניות שאנחנו נוסעים בהן מיוצרות ביפן, באירופה ובארצות הברית, והדלק שבו אנחנו מתדלקים אותן מיובא מרוסיה או מערב הסעודית. הבגדים שאנחנו לובשים נתפרים בהודו ובסין, והקפה שאיתו אנחנו מתחילים את הבוקר מגיע היישר מברזיל. התרופות שאנחנו נוטלים מפותחות בעיקר בארצות הברית, והיהלומים שבטבעת האירוסין שלכם, עשו לכאן את כל הדרך מאפריקה.
כמעט כולנו צופים בסרטים הוליוודיים, ויש מצב שעד סוף השנה הנוכחית (2009), בסין יהיו יותר דוברי אנגלית מאשר בכל מדינה אחרת בעולם, כולל ארצות הברית.
והנה משהו מעניין במיוחד: לפייסבוק, הרשת החברתית המקוונת, יש היום כ-200 מיליון משתמשים פעילים ברחבי העולם. אם פייסבוק הייתה מדינה, היא הייתה החמישית בגודלה בעולם.
בקיצור, רשת האינטרנט, שִכלול המערכות הפיננסיות וקשרי העבודה בין בנקים בכל העולם, חברות שפעילות במדינות רבות מאוד בו-זמנית ומשקיעים מכל העולם – הביאו למצב שבו כבר אי אפשר "לבודד" משק חולה ולתת לו להבריא, מבלי שידביק את שאר השווקים. ואם המונחים הכלכליים לא מדברים אליכם, אז כל מה שרציתי לומר הוא שהיום כולם תלויים בכולם, כולם קשורים לכולם, וכולם משפיעים על כולם. כמו שכתב פול קרוגמן, הזוכה הטרי בפרס הנובל בכלכלה – "בעידן הגלובלי, כולנו בסירה אחת".
ומה איתנו? המצב בישראל לא שונה. רק כדי להמחיש: ארבעים וארבעה אחוזים מההכנסות של מדינת ישראל הם מייצוא למדינות אחרות (מה שאומר שכשהן מצטמצמות ורוכשות פחות, גם אנחנו צריכים להדק חגורות), ואילו נכסי הבנקים הגדולים שלנו, כמו בנק דיסקונט למשל, מושקעים עמוק בשני בנקים מרכזיים בארצות הברית, שדרך אגב, כמעט קרסו לפני מספר חודשים ואלמלא היו מולאמים על ידי הממשל האמריקאי (כלומר, עוברים מידיים פרטיות לרשות המדינה), היו מפילים את כולנו על הקרשים.
במילים אחרות, הגלובליזציה (מלטינית – גלובוס, כדור הארץ) היא עובדה, ומבט מהיר על הנעשה בעולם מראה עד כמה כולנו, כולל ישראל, קשורים בקשרי שתי וערב אחד לשני. ובעצם, מי אמר שזה רע?
העידן הגלובלי הבטיח לנו הרבה יותר הנאה. לכאורה, הקשרים המתהדקים בינינו היו אמורים לפתוח בפנינו המון הזדמנויות, לגוון מאוד את החיים ולאפשר שפע אינסופי. לאדם המודרני יש היום אפשרויות שאבותיו אפילו לא חלמו עליהן: הוא יכול לנסוע לטייל איפה שרק מתחשק לו, הוא יכול לקבל אינסוף מידע על כל דבר בכל רגע נתון, לעבוד עם כל העולם ובכל העולם, להרחיב את אופקיו ולגלות אנשים ומקומות חדשים. על פניו – העתיד מעולם לא נראה טוב יותר.
אלא שמתישהו, משהו השתבש והוציא את כל העולם מאיזון. במקום שפע של הזדמנויות זכינו לשפע של פיטורים, ובמקום לחזק את הקשר בינינו, גילינו שמדינות רבות התחילו להסתגר ולהגן על המוצרים שלהן במטרה לספק לעצמן מעט חמצן (ארצות הברית, למשל, חושבת ברצינות לבטל פרויקטים עם הצבא הישראלי כדי לשמור את הכסף לפיתוחים מבית). ואם כבר דיברנו על הנאה, אז מי מאיתנו באמת נהנה היום מהחיים יותר מפעם בכמה חודשים? בקיצור, לא מעט צרות ובלגן בכפר הקטן שלנו.
אז מה בעצם קרה פה? מי קלקל לנו את החגיגה? מי תקע מקל בגלגלי החופש שלנו והפך את התמונה המושלמת שהיינו אמורים לחוות, לכאב ראש מעיק? וחשוב מכול, האם עדיין אפשר לשחזר את חלום העולם החדש והמושלם, שהולך ונעלם? כל התשובות בחלק השני של הספר.