חיי שנים עשר הקיסרים/קליגולה

ספר רביעי: קאליגולה

(גאיוס קיסר קאליגולה)

1

גֶרמאניקוֹס, אביו של גאיוס קיסר, בנם של דרוסוס ואנטוניה הצעירה, שטיבריוס אחי־אביו אימצהו אחר כך לבן, שימש קויסטור חמש שנים לפני שהגיע לגיל המתאים לכך לפי החוק, ומיד אחרי כן היה לקונסול ונישלח אל הצבא בגרמניה. בבוא הידיעה על מות אבגוסטוס סירבו כל הלגיונות בעקשנות להכיר בטיבריוס כקיסר והציעו לו את השלטון על המדינה^[1]. אך הוא הרגיעם וגילה בכך נאמנות כלפי אביו ותקיפות־דעת לא פחות מזה; וכעבור זמן־מה ניצח את האויב וחגג את חגיגת־הניצחון ברומא. אחר־כך ניבחר לקונסול בפעם השניה, אבל קודם שניכנס לתפקידו היה עליו למהר ולחוש לארצות המזרח להשיב שם את הסדר על כנו; ושם, לאחר שניצח את מלך ארמניה והפך את קפדוקיה לפרובינציה, מת באנטיוכיה בשנת השלושים וארבע לחייו לאחר מחלה ממושכת; אף התעורר החשד שהרעילוהו, כי מלבד זאת שהופיעו בהרות כחולות בכל גופו וקצף יצא מפיו, הנה לאחר ששרפוהו נימצא לבו שלם בין העצמות, וכפי הסברה זה טבעו של הלב, שאם חדר אל תוכו רעל לא ייאכל באש.

2

לדעת רבים מת גרמאניקוס כתוצאה מנכלי טיבריוס, על ידי גניוס פיסו^[2] ובעזרתו. הוא היה בזמן ההוא נציב סוריה ולא התעלם מן הדבר, שעליו לבוא לידי התנגשות או עם האב או עם הבן; לפיכך לא נירתע מכל דרך שבה יכול לפגוע בגרמאניקוס, ואפילו בחוליוֹ, בדברי־טינה ובמעשי־איבה. מטעם זה כמעט קרעוֹ העם לגזרים בשובו לרומא, והסנט דן אותו למיתה.

3

מקובלת וידועה למדי העובדה, כי גרמאניקוס חונן בכל מעלות הגוף והנפש במידה שאיש לא הגיע אליה: יפה־תואר ורב־כוח, בעל כשרון מעולה בדברנות ובמדעים של שתי הלשונות יחד, מסביר־פנים מאין כמוהו ומפליא בשאיפתו ובהצלחתו להשביע את רצון בני האדם ולזכות באהבתם. רגליו הדקות לא הלמו ביותר את יפי־תוארו, אך גם אותן חיזק לאט־לאט על ידי רכיבה קבועה על סוס לאחר כל סעודה. תכופות היכה את אויביו בקרב פנים־אל־פנים. בבית המשפט היה מלמד סניגוריה אפילו אחרי שערך כבר את תהלוכת־הניצחון שלו, ובין יתר פירות מחקריו נשארו גם קומדיות יווניות. בבית ובחוץ נהג כאזרח פשוט ואל ערים חפשיות ובעלות־ברית בא תמיד בלי ליקטורים. בכל מקום שמצא קברי אנשים מפורסמים, היה מקריב קרבנות לנשמותיהם. כאשר בא לקבור בקבר־אחים את שרידיהם הישנים והפזורים של חללי תבוסת ווארוּס, היה הראשון שניגש ללקטם ולאספם בעצם ידו. אפילו לגבי שונאיו, יהיו מי שיהיו ותהא סיבת שנאתם מה שתהיה, היה נוח כל כך וחסר כוונות רעות; ואפילו בשעה שפיסוֹ ביטל את פקודותיו והתעלל בקליאנטים שלו, לא נתנוֹ לבו לכעוס עליו כל עוד לא נודע לו, כי הלה יורד לחייו על ידי מזיגת רעל וחרמות^[3]. גם אז לא הרחיק לכת מזה שהודיע לו, כמנהג האבות, כי הוא מבטל את הידידות שביניהם, וביקש את בני־ביתו, שאם יאונה לו רע, יקמו את נקמתו.

4

מעלותיו אלה נשאו לו פרי בשפע רב. קרוביו כיבדוהו ואהבוהו עד מאוד, ואבגוסטוס – אם לא להזכיר את שאר בני־משפחתו – נתן אותו לטיבריוס שיאמצהו לו לבן, לאחר שהיסס זמן רב אם למנותו יורש מקומו. מן המון־העם נודעה לו חיבה רבה, עד כי בבואו למקום מן המקומות ובצאתו אותו, נימצא לא פעם בסכנת־נפשות, כפי שמספרים רבים, בעטיו של המון העם שבא לקראתו בבואו וליווהו בצאתו. ובשובו מגרמניה, לאחר שדיכא שם את המרד, יצאו לקראתו כל הקוהורטות שבגדוד הפריטורינים, אם כי נקבע כבר קודם לכן, כי שתיים בלבד תצאנה להקביל פניו; אך העם הרומאי ללא הבדל של מין, גיל ומעמד, נהר לקראתו עד לאבן־המיל העשרים.

5

אולם ההערצה נתבטאה ביתר שאת וביתר עוז במותו ואחרי מותו. ביום פטירתו רגמו האנשים את מקדשי האֵלים, ניתצו את מזבחותיהם, אחדים אף הטילו את תרפי־הבית לרשות־הרבים ונטשו בחוצות את הולדות, שילדו נשותיהם. אומרים, שאפילו עמי־הנכר, גם אלה אשר היו להם מלחמות בינם לבין עצמם וגם אלה שנלחמו בנו, הסכימו כולם לשביתת־נשק כאבלים באסון משותף שפגע בביתם; כמה נסיכים גזזו את זקנם וגלחו ראשי נשותיהם לאות אבל כבד מאד, ואפילו מלך־המלכים^[4] נמנע מציד וממשתאות בחברת שריו, דבר המקביל אצל הפרתים לסגירת בתי־הדין שלנו.

6

כאשר הגיעה הידיעה הראשונה לרומא על דבר מחלתו, חיכה הקהל בתדהמה ובצער לידיעות נוספות ולאחר שפשטה לבסוף לפנות־ערב השמועה, שאין לדעת מקורה, על הבראתו, נהרו מיד מכל עבר אל הקאפיטוליום בלפידים ובבהמות־קרבן; עקרו כמעט את שערי המקדשים מציריהם, שלא יעמוד דבר בדרכם של אותם הממהרים לשלם נדריהם. אף טיבריוס ניעור משנתו מקולותיו של ההמון החוגג ושירתו הבוקעת מכל עבר: "שלום לרומא, שלום למולדת, כי גם לגרמאניקוס שלום!"

אבל משנודע לבסוף ברבים דבר פטירתו, לא יכלו כל תנחומים, כל פקודות לשים גבול לאֵבל הכללי שנמשך גם בימי החגים של חודש דצמבר^[5]. תהילת הניפטר והגעגועים עליו עוד גברו לרגל זוועות התקופה הבאה, מאחר שהכול סברו, ולא בלי יסוד, כי ההערצה והחשש בפני גרמאניקוס גדרו בעד אכזריותו של טיבריוס, שהתפרצה מיד לאחר מכן.

7

אשתו היתה אגריפינה, בת מארקוס אגריפה ויוליה, וילדה לו תשעה ילדים. שנים מהם חטפם המוות בעודם עוללים, ואחד מת על סף הנעורים, ילד חמוד עד־מאוד, שאת תמונתו, שבה הוא מתואר בלבוש קוּפִּידוֹ, הקדישה ליוויה למקדש וונוס הקאפיטולינית, ואבגוסטוס העמידה בחדר־מיטתו והיה נושק לה כל פעם שניכנס לחדר. שאר צאצאיו האריכו ימים אחר אביהם, בהם שלוש בנות: אגריפינה, דרוסילה וליוויה, כל אחת גדולה בשנה אחת מאחותה, ובנים שלושה: נירון, דרוסוס וגאיוס קיסר. נירון ודרוסוס הוכרזו לאויבי המדינה על ידי הסנט, על פי האשמת טיבריוס^[6].

8

גאיוס קיסר נולד ביום השלושים ואחד לחודש אבגוסט, בשנת הקונסולט של אביו ושל גאיוס פוֹנְטֵיוּס חאפּיטו^[7]. מקום הולדתו מוטל בספק לרגל העדויות השונות זוּ מזו שבמסורת. גאיוס לֶנטוּלוּס גֵיטוּליקוּס כותב, כי נולד בטיבּור, פְּלִינְיוּס סקוּנדוס כי נולד בין הטְרֶבֶרים בכפר אַמְבִּיטַארְוִיוּס, למעלה מ"איחוד הנהרות"^[8]. וכראייה לדבר הוא מוסיף עוד, שבאותו מקום מראים מזבחות ועליהם הכתובת: "בעד אגריפינה כי ילדה". ואילו החרוזים שהיו נפוצים מיד עם עלותו לשלטון מרמזים, שנולד במחנה־החורף של הלגיונות:

"יליד־מחנות, שטופח בין חילות צבא־המולדת,

אות ומופת, כי אכן לשלטון נועד."

אך אני כשלעצמי מוצא בספרי־הימים, שנולד באנטיוּם. פליניוס סותר את דברי גיטוליקוס באמרו, כי הלז שיקר מתוך חנופה, כדי להוסיף עוד משהו לתהילת הקיסר הצעיר ואוהב־הכבוד מן העיר הקדושה של הרקולס; והשקר בולט ביותר לרגל העובדה, כי כשנה קודם לכן נולד בן לגרמאניקוס בטיבור וגם שמו של זה היה גאיוס קיסר, אותו נער, שעל חמדת־נעוריו ומותו בלא־עת דובר כבר לעיל. פליניוס עצמו בא בסתירה עם חשבון הזמנים, באשר אלה שמספרים את מעשי אבגוסטוס, כולם הם בדיעה אחת, כי גרמאניקוס נישלח עם סיום הקונסולט לגאליה רק לאחר הולדת גאיוס. אף הכתובת שעל גבי המזבח אינה משמשת ראייה כלשהי לסברתו של פליניוס, היות ובאותה סביבה נולדו פעמיים בנות לאגריפינה, וכל לידה, ויהא הוולד מאיזה מין שהוא, קרויה puerperium כיוון שדרך הקדמונים היה לקרוא גם לילדות puerae כמו שאמרו גם על הבנים puelli. כמו כן נימצא מכתב, שכתב אבגוסטוס כמה חדשים לפני מותו לנכדתו אגריפינה על־אודות גאיוס זה (כי באותם הימים לא היה עוד בחיים בן אחר בשם זה), כדברים האלה: "אתמול קבעתי עם טאלאריוּס ואָסיליוּס שיביאו את גאיוס בנך, ברצון האֵלים, ביום השמונה־עשר במאי^[9]. עם־זה שולח אני אתו רופא מבין עבדי, וכתבתי לגרמאניקוס, שאם ירצה בכך, יוכל לשמרו לעצמו. השלום לך, אגריפינה יקירתי, והשתדלי לבוא בריאה אל גרמאניקוס שלך." מכאן ברור למדי, לפי דעתי, כי לא ייתכן שגאיוס נולד במקום שהובא לשם מרומא לראשונה רק בהיותו בן שנתיים. אותו מכתב מבטל גם את ערכם של החרוזים המובאים למעלה, ומה גם שאין לדעת מי חיברם. עלינו לקבל איפוא את העדות המוסמכת היחידה שנותרה בידינו, והיא עדות התעודה הרשמית, ביחוד מאחר שגאיוס העדיף תמיד את אנטיום מעל לכל שאר מקומות המרגוע ואהב אותה כאילו היתה מקום־הולדתו; ועד כדי כך שמספרים כי בבחלו ברומא היה בדעתו להעביר לשם את מקום מושב הממשלה.

9

הכינוי קאליגולה^[10] בא לו מצחוק שעשו לו במחנה, מאחר שנתחנך בין החיילים לבוש במדי איש־צבא פשוט. ועד לאיזו מידה גדולים היו יחד עם־זה האהבה והחסד, שנטו לו בעקבות ההרגל שבא מן החינוך הזה, נראה ביחוד בשעה שפרצו במות אבגוסטוס מהומות בין אנשי הצבא, שהיו מוכנים להשתוללות, והוא לבדו הרגיע אותם, וכנראה על ידי עצם הופעתו; ולא חדלו מן המהומות, אלא בראותם כי עומדים לסלקו משם ולהעבירו אל העיר הקרובה בשל סכנת ההתמרדות. אז חזרו בהם סוף־סוף, הדביקו את מרכבתו ועצרוה, והתחננו אליו לבל ימנע את חסדו מהם בדרך זו.

10

גם במסעו לסוריה נילווה אל אביו, ובשובו משם נשאר תחילה בחברת אמו; אחרי־כן, משהלכה לגולה, חי בבית אמו־זקנתו של אביו, ליוויה אבגוסטה, שהספיד אותה במותה מעל במת הנואמים, אף־על־פי שלא הגיע עדיין לגיל הבגרות. אחר כך עקר אל אנטוניה, אם אביו, ובשנתו העשרים ואחת ניקרא לקאפרי אל טיבריוס. בו ביום לבש את טוגת־הבגרות וגילח לראשונה את זקנו, אבל בלא כל אותה חגיגיות, שבה נתלוותה התבגרותם של אחיו. שם ביקשו לפתותו ולהביאו בכל מיני תחבולות־ערמה לידי תלונות והתאוננות, אך הוא לא נתן כל הזדמנות לכך מעולם, ואף העלים עין מאבדן קרוביו, כאילו לא אונה להם כל רע. וגם על הסבל, שנפל בחלקו שלו עצמו, עבר בשוויון־נפש שלא ייאמן, והוכיח לאבי־אביו והאנשים אשר בקרבתו הכנעה במידה כזאת, שבצדק נאמר עליו, כי לא היה מעולם עבד טוב ואדון גרוע ממנו.

11

ואף־על־פי־כן לא יכול כבר אז לעצור בנטייתו הטבעית לאכזריות ולשפלות, והיה נוכח ברצון רב בשעת עינויי הנידונים למוות ובהוצאתם להורג; בלילות היה מבקר במיסבאות ובמקומות־זימה, מחופש בפיאה נכרית ובמלבוש ארוך; התמסר בהתמדה רבה לאמנויות התיאטרון, במחול ובשירה, דבר אשר טיבריוס הסכים לו ברצון, בתקוותו, שעל ידי כך יוכלו לרכך את אופיו הפראי. אותו זקן הכיר זאת בעינו החדה בבהירות רבה כל־כך, שלא אחת היה מכריז ואומר, כי גאיוס זה, אם ישאר בחיים, יביא אבדן עליו ועל כל בני־האדם, והוא מגדל פתן לעם הרומאי ופָאֵיתוֹן^[11] לעולם כולו.

12

לא יצאו ימים רבים ביותר עד שלקח לו לאשה את יוּנְיָה קְלַאבְדִילָה, בתו של מארקוס סילאנוּס, מרמי־המעלה. אחרי כן נתמנה לאבגור במקום דרוסוס אחיו, אך עוד קודם שהוקדש למשרה זו, הועלה לכהונה הגדולה, "כעדות נאמנה להיותו מכבד־אביו ולכשרונותיו." ואחר שהחצר שוממה היתה ועזובה משרידי תומכיה, וגם סייאנוס נחשד באיבה וסולק לאחר זמן, נתעודד גאיוס לאט־לאט בתקווה, שיירש את כיסא המלוכה. כדי להגביר את הסיכוי הזה, אחרי שמתה עליו יוּניה בלדתה, פיתה לזנות את אֶנְיָה נֵיבְיָה, אשת מאקרוֹ, שעמד באותו זמן בראש גדודי הפריטוריאנים, ואף הבטיח לה לקחתה לאשה לאחר שיעלה לשלטון; וערובה נתן על כך גם בשבועה וגם בכתב־ידו. ובעזרתה רכש את לב מאקרו והתנקש בחיי טיבריוס, כפי שסוברים, על ידי רעל; אף ציווה להסיר טבעתו כל עוד נשמתו בו, וכשנידמה היה לו שהוא מתנגד לכך, פקד להטיל כר על פניו וגם לחץ את גרונו בעצם־ידו; משוחרר אחד, שפרץ בצעקה למראה מעשה־הזוועה, הוקע מיד על הצלב. ודברים אלה אינם רחוקים כלל מן האמת, שכן לפי דברי סופרים אחדים הודה קאליגולה בגלוי לאחר־זמן, שאף אם לא ביצע את רצח אביו על־כל־פנים זמם פעם לבצעו; וכל אימת שהזכיר את יראת־הכבוד, שרחש לאביו, מתפאר היה בכך, שבא פעם לחדר־השינה של טיבריוס המתנמנם ובידו פגיון, כדי לקחת נקם על רצח אמו ואֶחיו, אך נתמלא עליו חמלה, השליך את נשקו והסתלק משם. כמו כן מספר היה שטיבריוס הרגיש בכך, אך לא העז לחקרו או לעשות דבר בענין זה.

13

לאחר שהגיע לשלטון בדרך זו, מילא את תקוותו של העם הרומאי, ואם אפשר לומר כך, של כל המין האנושי, בהיותו השליט שאליו נכספה נפשם של רוב בני הפרובינציות ושל החיילים, שהכירוהו ברובם עוד מילדותו, וגם של המון העם בעיר הבירה, של כולם כאחד, שזכרו לו את חסד גרמאניקוס אביו ורחמיהם ניכמרו על ביתו, שניכרת כמעט כולו. וכאשר יצא ממיסנוּם, ואף־על־פי שעטה בגדי־אבילות ונצטרף אל הלווית טיבריוס, עשה דרכו בין מזבחות, קרבנות, לפידים דולקים והמון צפוף ומלא־צהלה של הבאים לקראתו, שבין שאר שמות־החיבה קראו לו "כוכבי", "אפרוחי", "בובתי" ו"בן־טיפוחי".

14

מיד לאחר שניכנס העירה, ביטלו הסנט והאספסוף, שפרץ לתוך הקוריה, פה אחד את רצון טיבריוס, שבצוואתו צירף אליו את נכדו השני, שעדיין היה נער, כיורש שווה־זכויות, ומסרו לידו את זכות השלטון וההכרעה בכול. והשמחה הכללית היתה גדולה כל־כך שבשלושת החדשים שבאו לאחר זה, ועוד לפני שנסתיימו, ניזבחו, כפי שמוסרים, למעלה ממאה וששים אלף קרבנות.

כעבור ימים אחדים כשעבר אל האיים שבקרבת קאמפאניה, נדרו בקהל נדרים לשובו בשלום, ואיש לא היה מחמיץ אפילו את ההזדמנות הקטנה ביותר להפגין את חרדתו ודאגתו לשלום הקיסר. וכאשר נפל למשכב היה ההמון מבלה את כל הלילה סביב לפלטין, והיו גם כאלה שהתנדבו להיאבק בנשק כגלדיטורים, או גם מוכנים להקריב חייהם לרפואת החולה, והכריזו על כך בפומבי^[12]. לאהבה זו שאהבוהו האזרחים ללא־גבול, נילוותה גם האהדה הראויה לציון מצד הזרים. ארטאבּאנוּס, מלך הפרתים, שהראה תמיד בגלוי שנאה ובוז לטיבריוס, ביקש מרצונו הטוב את ידידותו של קאליגולה ובא לשאת ולתת עם הנציב הקונסולרי; אף עבר את הנהר פרת וחילק כבוד לנשרי הרומאים ודגליהם ולפסלי הקיסרים.

15

גאיוס עצמו גם הוא מעורר היה את מסירות בני האדם אליו בכל מיני מעשים, שדעת הבריות נוחה מהם. מיד לאחר שהספיד את טיבריוס בדמעות שליש לפני העם וקבר אותו ברוב־פאר, מיהר לפּאנדאטאריה ולפּוֹנטיה להעביר משם את אֵפר אמו ואחיו; וזאת על אף הסערה המשתוללת, כדי להבליט בכך את הכבוד שרחש להם; התקרב אל האפר ביראת־כבוד ולקטוֹ בעצם ידו לתוך הכדים. והתכונה לא היתה קטנה מזו גם כאשר הביאם, בספינה שדגל תקוע לה מאחוריה, לאוסטיה ומשם על פני הטיבר לרומא. שם נישאו בידי החברים המפוארים ביותר של מעמד הפרשים על שתי אלונקות אל המאבזוֹלאוּם^[13] באמצע היום, בשעת התנועה הגדולה ביותר; וגאיוס אף הנהיג מנהג של הבאת־קרבן שנתית לזכר נשמתם מטעם המדינה, ולזכר אמו הועיד משחקי קירקס ודאג למרכבה, שעליה יעבירו את תמונתה בתהלוכה^[14]. ולזכר אביו שינה את שם החודש ספטמבר לגרמאניקוס. אחר הדברים האלה העביר בהחלטה אחת של הסנט אל אמו־זקנתו אנטוניה את כל אותות־הכבוד, שזכתה בהם פעם ליוויה אבגוסטה; צירף אליו כחברו בקונסולט את אחי־אביו קלאבדיוּס, שעד אותה שעה היה פרש רומאי; את אחיו טיבריוס אימץ לו לבן ביום לבשו את טוגת־הבגרות והעניק לו את התואר "מנהיג־הנוער"^[15]. אשר לאחיותיו, התקין כי שמותיהן יהיו כלולים בכל שבועה בלשון זו: "ולא ייקר בעיני לא אני עצמי ולא בני מגאיוס ואחיותיו", וכן בהרצאות הקונסולים^[16]: "כל טוב ואושר על גאיוס קיסר ועל אחיותיו."

מתוך אותה שאיפה להניח את דעת־הקהל, החזיר את הנידונים והגולים למעמדם הקודם. כן מחל על כל ההאשמות שנותרו מן התקופה הקודמת, במידה שנותרו. כדי שלהבא לא יהיה למישהו מן המלשינים, או מן העדים, טעם לפחוד, כינס אל הפורום את המסמכים הנוגעים למשפטי אמו ואחיו, ולאחר שהעיד על עצמו בקול רם את הֵאלים, כי לא קרא ולא נגע באחד מהם, ציווה לשרפם. כאשר מסרו לו מכתב ובו הודעה ביחס לביטחונו האישי, לא קיבל אותו, אלא טען בתוקף כי לא הירשה לעצמו דבר שבגללו יהיה שנוא על מישהו והודיע, כי אזניו אטומות בפני מלשינים.

16

בקושי נעתר שלא לטַבֵּעַ בים את הספּינטריוֹת^[17], עושי מעשי־הזימה האיומים וגרש אותם מן העיר. נתן רשות לחפש את כתבי טיטוס לַאבְּיֵאנוּס, קוֹרדוּס קְרֶמוּטְיוּס^[18] וקאסיוּס סוורוּס, שניגנזו בפקודת הסנט, ואף נתן לפרסמם ולקרוא בהם באמרו, כי ענין מיוחד לו בכך שכל שקרה יימסר לדורות הבאים; פירסם את הסקירות על מצב הממלכה, שאבגוסטוס נהג להוציאן לאור^[19] וטיבריוס ביטל אותן. לפקידים נתן זכות שיפוט בלתי־מוגבל, ובלי שיוכל איש לערער בפניו. בביקורת על הפרשים הרומיים החמיר והקפיד מאוד, אך עשה זאת במתינות: לקח בפומבי את סוסיהם של אלה, שרבץ עליהם חטא או מעשה מחפיר, ואילו כלפי האשמים בעבירות פחותות־ערך נהג להשמיט בפשטות את שמותיהם בשעת קריאת הרשימה. כדי להקל את המעמסה מעל השופטים הוסיף על ארבע החבורות הקיימות חמישית. כמו כן ניסה להשיב לעם את זכות הבחירה על ידי חידוש מנהג אספות הבחירות; סילק במזומנים, בנאמנות ובלי רמייה את העזבונות שבצוואת טיבריוס, אף כי זו נפסלה, וגם את אלה של יוליה אבגוסטה, שטיבריוס ביטל אותם. את מס מחצית־האחוז, שהוטל באיטליה על מכירות פומביות, ביטל; מילא את ההפסדים, שנגרמו לרבים על ידי שריפות; למלכים, שהשיבם אל כסא־מלכותם, נתן גם את כל הסכומים שניגבו מן המכס ומהכנסותיהם בהמשך הזמן, כגון מאה מיליון הססטרקים שהוחרמו מאת אנטיוכוס מקוֹמאגֵנִי. וכדי להופיע כמי שמעודד כל מעשה טוב, העניק שמונה מאות אלף ססטרקים לאמה משוחררת על אשר העלימה את פשע פטרונה על אף העינויים האכזריים ביותר שעינוה. על כל המעשים האלה החליטו לתת לו, בין שאר אותות־הכבוד, גם מגן זהב, שחבורות הכוהנים ישאוהו מדי שנה בשנה ביום המיועד לכך אל הקאפיטוליום, בלווית הסנטורים, נערים ונערות בני־אצילים, הפוצחים בשיר שבו ניתן שבח למעלותיו הטובות. כמו כן הוחלט לקרוא בשם פארִילְיָה^[20] את היום, שבו עלה לשלטון, מעין אות ומופת לכך, כי העיר כמו נוסדה מחדש.

17

ארבע פעמים שימש בקונסולט: בפעם הראשונה החל מראש חודש יולי במשך חדשיים, בשניה מראש חודש ינואר לשלושים יום, בשלישית עד השלושה־עשר בינואר ובפעם הרביעית עד השביעי בו. מבין כל אלה באו רק שני האחרונים בזה אחר זה^[21]. בקונסולט השלישי התחיל לשמש לבדו, בשעה שעשה בלוּגדוּנוּם. אך לא מתוך יהירות או חוסר־התחשבות בנוהג, אלא מפני שחברו מת אור ליום ראש־השנה והדבר לא נודע לו בהיותו רחוק מן העיר. פעמיים נתן מתנת־כסף לעם, שלוש מאות ססטרקים לאיש בכל פעם; כן הגיש פעמיים סעודה עשירה ביותר לבני מעמד הסנטורים והפרשים, ואף לנשותיהם ובניהם של אלה; בשניה חילק, נוסף על כך, בגדי־חג לגברים וסוּדרי ארגמן ושני לנשים ולילדים. ולהגדיל את שמחת הציבור לאורך־ימים הוסיף יום אחד לחג הסאטורנליה וקראהו יובֶנאליס^[22].

18

הוא ערך כמה וכמה משחקי־גלדיאטוֹרים, מהם באמפיתיאטרון של טאברוּס ומהם בסֵיפטוֹת, וכלל בהם חבורות־אגרופנים מאפריקה ומקאמפאניה, ומן המובחרים שבאותן הארצות. לא תמיד ישב בעצמו בראש ההצגות, אלא הטיל את התפקיד הזה לפעמים על הפקידים הגבוהים, או על ידידיו. לעתים קרובות ערך משחקי־תיאטרון ממינים שונים ובמקומות רבים, לפעמים אף בלילה, לאור הלפידים הדולקים בכל העיר. פיזר גם תשורות של חפצים שונים וחילק לכל אחד ואחד סל עם צרכי־אוכל. באותה חלוקה נתן לפרש רומי, אשר ישב למולו ואכל בהנאה ובתיאבון גדול, את מנתו שלו, ומאותה סיבה שיגר מכתב לסנטור אחד, שבו מינהו פריטור מחוץ לתור. גם משחקי קרקס רבים מאוד ערך, שנימשכו מן הבוקר עד הערב ובהפסקות שילב פעם ציד־ברדלסים ופעם תימרון טרויאני^[23]. בשעת משחקים מפוארים ביותר כוסה הקירקס בששר ובכרכּוֹם, ובמרוצים השתתפו רק אנשי המעמד הסנטורי. כמו כן פקד לבצע משחקים מניה וביה, בשעה שדרשו זאת אנשים אחדים מן היציעים המֵיניאניים^[24] הקרובים כשישב וסקר את התכונה שבקרקס מן הבית הגֵילוֹטיאָני.

19

לבד מאלו תיכן מין מחזה חדש, שעוד לא היה כמוהו: מתח גשר על פני הרווח שבין בַּאיֵי והמזח של פּוּטֵיאוֹלי, מרחק של קרוב לשלושת אלפים ושש מאות צעד^[25], על ידי אניות־משא שנאספו מכל עבר וסודרו בשורה כפולה אגב הטלת עגניהן; עליהן שפכו סוללת־אדמה ויישרוּה כדוגמת הכביש האפיאני. ועל פני הגשר הזה עבר הוא הלוך ושוב יומיים בזה אחר זה: ביום הראשון רכוב על סוס עדוי חושן־זהב, והוא עצמו מפואר בזר־אלונים, מגן־עור וחרב, עוטה מעיל רקום זהב; בשני עטה מלבוש של נהג־מרכבה ולרכבו רתם צמד־סוסים מן המשובחים; לפניו צעד הנער דאריוּס, מבני התערובת שנתנו לו הפרתים, נילווה עליו גדוד הפריטוריאנים ובכרכרות סיעת ידידיו. ידוע לי, כי רבים סבורים שגאיוס המציא גשר גדול כזה ברצותו לעלות בגדולתו על כְּסֶרְכְּסֶס, שגישר את ההלספונטוס, שהיה צר בהרבה מזה, לתימהון בני־האדם; אחרים סוברים, כי כוונתו היתה להפיל אימה על גרמניה ובריטניה, שעמד להתקיפן, על־ידי השמועה על דבר איזה מיפעל ענק. אך בנעורי שומע הייתי את אבי־זקני מספר, כי המניע האמיתי למיפעל זה נמסר לו על ידי אנשים קרובים מאוד לחצר, והוא שבהיות טיבריוס, דואג ליורש מקומו ונוטה יותר לנכדו האמיתי^[26], הבטיח לו תראסילוּס התוכן, כי "כן עתיד גאיוס למלוך, כמו שעתיד הוא להתרוצץ בסוסים על פני מפרץ־בּאיֵי."

20

גם בחוץ לארץ ערך שעשועים; משחקים עירוניים^[27] בסיראקוּסה אשר בסיקיליה ושעשועים מעורבים בלוּגדוּנוּם אשר בגאליה. בזו האחרונה ערך גם תחרות של נואמים ביוונית ובלאטינית, וכפי שמספרים הוצרכו המנוצחים בתחרות זו לתת פרסים למנצחים ולחבר עליהם דברי־תהילה; ואילו המשתתפים שלא מצאו חן בעיניו כל עיקר ניצטווּ למחוק את כתביהם בספוג או בלשונם, אם לא העדיפו לשאת מלקות של שבטים או להיטבל בנהר הקרוב.

21

הוא השלים את בנינם של אותם המיפעלים שלא ניגמרו בימי טיבריוס, אלא למחצה, והם מקדש אבגוסטוס והתיאטרון של פומפיוס. כמו כן התחיל בבנין אַמַת־המים מחבל טיבּוּר ובהקמת אמפיתיאטרון ליד הסֵיפטות. את הראשון משני מיפעלים אלה סיים קלאבדיוס^[28] יורשו, אך השני נפסק באמצע. בסיראקוסה הקים מחדש את חומות־העיר שנפלו מרוב ימים, ואת מקדשי האלים. בדעתו היה לבנות מחדש גם את ארמון פּוֹליקראטס בסאמוֹס, לסיים את מקדש אַפוֹלוֹן דידימאיוֹס במילֶטוֹס, לייסד עיר על פיסגת האַלפּים, אך בראש כולם: לחפור תעלה דרך האיסטתמוּס ביוון^[29]; וכבר שלח לשם קצין גבוה לשם ביצוע המדידות.

22

עד כאן דובר עליו כעל קיסר; מכאן ואילך יש לספר עליו כעל מפלצת.

לאחר שהעמיס על עצמו תארים מתארים שונים (שכן ניקרא גם "חסיד", גם "יליד־מחנות", גם "אבי־הצבאות", וגם "הקיסר הגדול והטוב מכולם") – שמע פעם במקרה, שבין המלכים שבאו לרומא לחלק לו כבוד, פרץ דין ודברים בשבתם ליד שולחנו על דבר אצילות־ייחוסם; מיד פרץ בקריאה: "יהי אדון אחד; אחד יהי המלך!"^[30] ועוד מעט נכון היה לשים בו במקום כתר על ראשו ולהחליף את הנשיאות במלוכה^[31]. ולאחר שהעירוהו על כך, שהוא עולה בגדולתו מעל לרוממותם של כל הנשיאים והמלכים, התחיל מיחס לעצמו מעלת־האלוהות. נתן פקודה להביא אליו מיוון את פסלי האלים המצויינים במעלתם הדתית או האמנותית, ביניהם של יופיטר האולימפי^[32], כדי להסיר מעליהם את ראשיהם ולשים במקומם את ראשו שלו. אחרי־כן הרחיב חלק מבנין־הארמון עד הפורום. ולאחר שהפך את מקדש קאסטוֹר ופּוֹלוּכּס לכעין פרוזדור שלו, היה מתייצב תכופות בין שני האחים האלוהיים ומציג עצמו שם באמצע, כדי שהבאים לפניו יסגדו לו. היו גם כאלה שברכוהו כיופיטר לאטִיאַרִיס^[33]. ועוד התקין מקדש מיוחד לאלוהותו שלו, וכוהנים וקרבנות הומצאו לכך ברוב תחבולות וערמה. במקדש עמד פסל־זהב בצלמו ובדמותו, שעטפוהו יום־יום במלבושים דומים לאלה שהוא עצמו היה משתמש בהם. העשירים שבעיר השתדלו להשיג את משרת ראש הכהונה הזאת; השתמשו לשם כך בכל השפעתם וביזבזו סכומים עצומים. לקרבנות שימשו שקיטנים^[34], טווסים, תרנגולי־בר, פניניות^[35] ופסיונים, וכל אלה למיניהם נזבחו מדי יום ביומו. בלילה היה מזמין פעם בפעם את הלבנה המזהירה במלואה אל בין זרועותיו, כדי שתשכב עמו, ואילו ביום היה ממתיק סוד עם יופיטר הקאפיטוליני; פעם לוחש על אזנו ומושיט לו אוזן חליפות, פעם בקול רם ואף מתוך ריב־שפתיים; ופעם נשמע קולו, כשהוא מאיים עליו: "הרימני שאם ללא כן, אני…!"^[36]. עד שלבסוף נעתר לבקשות האל, כפי שהיה אומר בעצמו, ואף קיבל את הזמנתו לדור עמו בכפיפה אחת, וקישר לשם כך את ארמונו עם הקאפיטוליום על ידי גשר, שניבנה מעל למקדש אבגוסטוס האלוהי. וכעבור זמן־מה הניח יסודות לבית חדש באיזור הקאפיטוליום, כדי שיהא קרוב אליו עוד יותר.

23

לא חפץ שיחשבוהו או יכנוהו נכדו של אגריפה, בשל מוצאו השפל של זה, וחרה אפו בו אם מישהו, בנאום או בשיר, היה מונה את אגריפה בין אבות הקיסרים. אבל באמו היה מתפאר, שנולדה בגילוי־עריות, שחטא אבגוסטוס עם בתו יוליה. גם לא הסתפק בחילול זכר אבגוסטוס באופן זה, אלא אסר לחוג בחגיגות שנתיות את נצחונות אקטיום וסיקיליה, "שהמיטו אך אבל ואסון על עם רומא". את אֵם אמו־זקנתו, ליוויה אבגוסטה, היה קורא תכופות בשם "אוּליסס בשמלה", ובמכתב ששלח אל הסנט האשימה כי היא צאצא ממוצא שפל, באשר אבי־אמה היה יועץ עירוני בפוּנדה, בה בשעה שמתוך התעודות הרשמיות יוצא ברור, כי אבפידיוּס לוּרקוֹ שימש ברומא במשרות חשובות. כאשר ביקשה אנטוניה זקנתו לדבר אתו ביחידות, לא הסכים לכך אלא בתנאי שהפרפקט מאקרוֹ יהא נוכח, ועל ידי עלבונות והשפלות בדומה לזה גרם גם למותה. ויש החושבים, שגם רעל נתן לה. אפילו במותה לא חילק לה כבוד כלל, והיה צופה אל המוקד הדולק מתוך חדר־האוכל. את אחיו טיבריוס המית פתאום בלי שזה פילל לכך, בידי טריבון צבאי ששלח אליו. כן הכריח את חתנו סילאנוּס, שיטרוף את נפשו בכפו על ידי חיתוך צווארו בתער. נגד שניהם השתמש באמתלאות: נגד סילאנוּס העלה, שהלה לא נילווה אל הקיסר בשעה שהפליג בים סוער, אלא נשאר בבית בתקווה שאם יקרהו אסון בסערה, יוכל להשתלט על העיר; ואת טיבריוס האשים בכך, שנדף מפיו ריח תרופה נגד רעל, שלקחה כדי להישמר, כביכול, מלהיות מורעל בידי גאיוס. ובאמת ביקש סילאנוס אך להימנע ממחלת־הים, שהיתה מכבידה עליו, ומעמל הנסיעה בים, וטיבריוס השתמש בתרופה נגד שיעולו הממושך שגבר והלך מיום ליום. לעומת זאת השאיר בחיים את אחי־אביו, קלאבדיוס, וזאת רק כדי לשימו לצחוק.

24

עם כל אחיותיו חי חיי־זימה מתמידים, ובמשתה ברוב־עם הושיבן בזו אחר זו על המסב שלמטה ממנו ואשתו היתה מסבה אותה שעה למעלה ממנו. אחת מהן, דרוסילה, כפי שחושבים, נטמאה על ידו עוד בהיותו נער ובשכבו אתה תפשתהו פעם אמו־זקנתו אנטוניה, שבביתה גודלו יחדיו. אחר כך, כשנישאה ללוקיוס קאסיוס לוֹנגינוס קונסול לשעבר, גזל אותה ממנו ונהג בה בגלוי כבאשתו החוקית, ובחוליו מינה אותה ליורשת נכסיו ושלטונו. ואחר שמתה זו, הכריז אבל ציבורי, שבו הוטל עונש־מוות על כל מי שצחק, רחץ גוו או סעד בחברת הוריו, או עם אשתו וילדיו. צערו גדל משיוכל לשאתו ובלילה ברח פתאום מן העיר, עבר את קאמפאניה במרוצה והגיע לסיראקוסה ושוב מיהר וחזר משם מגודל זקן ושערות. מכאן ואילך נוהג היה בכל ענין מן הענינים, אם בפני אסיפת־העם ואם בפני החיילים לא להישבע אלא באלוהותה של דרוסילה. את שאר אחיותיו לא אהב בתשוקה כזאת, וגם לא כיבדן כל־כך, כי הרי פעמים רבות הפקירן בידי מרעיו־לזימה. לפיכך הנקל היה לו לחייבן במשפט אימיליוּס לפּידוּס^[37] על היותן, כביכול, שטופות בזנות ושותפות להתנקשות בחייו; ומלבד מה שפירסם ברבים מכתבים, שהוצאו מידיהן בפיתויי־ערמה, עוד הקדיש למארס, אֵל־הנקמות, שלוש חרבות שהכינו לרצחו, ועוד הוסיף עליהן כתבוֹת של הסבר.

25

לא נקל להכריע בדבר, אם בכריתת ברית־נישואין פעל באופן שפל יותר, או כאשר ביטל נישואין, או בחיי הנישואין עצמם. כשנישאה ליוויה אוֹרֶסְטִילָה לגאיוס פּיסוֹ, בא גם הקיסר אל הטקס ומיד ציווה להביא את הכלה אל ביתו. אך כעבור ימים אחדים חזר ודחה אותה; ושנתיים לאחר מכן הגלה אותה, כי נידמה היה לו שבינתיים חידשה יחסיה עם בעלה הקודם. אחרים מוסרים את הדבר כך: כאשר הוזמן קאליגולה לסעודת הנישואין, ציווה לפיסו, שהיה מסב למוּלוֹ אל השולחן, ואמר: "השמר לבל תגע לרעה באשתי!". מיד הוליכה אתו מן המשתה ולמחרת הודיע בכרוז, כי הנה השיג לו אשה כדוגמת רומוּלוס ואבגוסטוס. משהזכירו פעם לפניו, כי זקנתה של לוֹליה פּאבלינה אשת גאיוס מֶמיוּס, קונסול לשעבר ושר־צבא, היתה היפה בנשים בזמנה, מיד קרא אותה אליו מן הפרובינציה, חטף אותה מידי בעלה ונשאה לאשה. אולם במהרה גירש אותה ואסר עליה לעולם את המגע עם איש. אף על פי שקיסוֹניה לא הצטיינה ביופיה וגם לא בגילה הצעיר, ועוד היו לה שלוש בנות מבעל אחר והיתה שקועה במותרות ופריצות, אהב אותה אהבה עזה יותר ונאמנה יותר; לפעמים היה מראה אותה לחיילים כשהיא רוכבת לצידו, מקושטת בגלימה, מגן וקובע; לידידיו הראה אותה אפילו במערומיה. רק כשילדה לו ילד כיבד אותה בתואר אשתו החוקית, וביום בו הכיר אותה כאשתו, הודיע שהוא־הוא אבי הילדה. התינוקת, שנקראה בשם ליוויה דרוסילה, הובאה למקדשי כל האֵלוֹת ולבסוף שם אותה קאליגולה בחיקה של מינרווה והפקידה בידיה לטפחה ולחנכה. וההוכחה הבטוחה ביותר להיות הילדה יוצאת יריכו היתה בעיניו פראיותה, שגדלה כבר אז במידה כזאת שהיתה מנסה לפגוע בצפרניה בפני הילדים, המשחקים אתה, ובעיניהם.

26

אין זה אלא דבר חסר־ערך וטפל להוסיף על כל אלה, כיצד נהג בקרוביו וידידיו, כגון בתלמי בן המלך יוּבּה, שאר־בשרו (בהיות גם הוא נכדו של מארקוס אנטוניוס מבתו סֶלֶנֵה), וביחוד במאקרוֹ עצמו, ואפילו באֶניָה, שהעלוהו לשלטון. לכל אלה גמל במוות אכזרי בזכות קירבתם אליו ועל חסד מעשיהם הטובים.

גם לסנטורים לא היה רוחש כבוד יותר מכל וכל, ולא הסביר להם פנים; לאחדים מהם – בעלי משרות רמות ביותר – נתן לרוץ לבושי טוגה ליד מרכבתו דרך כמה מילין, או לעמוד בשעת הסעודה חגורי סינר למראשותיו או לרגליו. את האחרים, לאחר שסילק אותם בסתר, הוסיף להזמין כאילו היו עוד בחיים, וכעבור כמה ימים שיקר ואמר, כי שלחו יד בנפשם. הקונסולים, ששכחו לפרסם כרוז לכבוד יום־הולדתו, הורדו ממשרתם והמדינה נשארה במשך שלושה ימים בלי פקידיה הגבוהים ביותר. הילקה אף את הקויסטור שלו, שנאשם בקשירת קשר, אך קודם לכן ציווה לפשוט מעליו את בגדיו ולפרשׂם תחת רגלי החיילים, כדי שיעמדו על קרקע נוח בבואם להלקותו.

אותה יהירות וחמס נהג בשאר המעמדות. כאשר שנתו הופרעה על ידי השאון, שהקימו האנשים שתפסו את מקומות־החינם בקירקס מבעוד לילה, גירש את כולם באלות. באותה מהומה נידרסו למעלה מעשרים פּרשים וכמיספר הזה נשים כבודות, מלבד המיספר העצום של שאר אנשי ההמון. בהצגות־תיאטרון היה מקדים לחלק כרטיסי־חינם, כדי שמקומות הפרשים ייתפסו ביד האספסוף, ועל ידי כך נתן עילה לריב בין העם לבין הפרשים. במשחקי גלדיאטורים היה מסלק לפעמים את מסכי־המגן בשעה שהשמש ליהטה בכל תקפה, ואסר שיניחו למישהו לצאת. או שהיה מבטל את ההכנות הרגילות למשחקים והביא בעלי־חיים תשושי־כוח וגלדיאטורים זולים, שנס ליחם מזיקנה, וכלוחמים למראית־עין^[38] אבות־משפחה בעלי שם טוב, אך לקויים באיזה מום שבגופם. ולא פעם סגר את מחסני התבואה והפקיר את העם לרעב.

27

את האכזריות שבטבעו הראה בעיקר במעשים כגון אלה: כאשר נתייקר ביותר בשר־הבהמות להאכלת החיות המיועדות למשחקים, בחר מבין הפושעים־האסירים אלה שיושלכו טרף לפניהן. ובשעה שעבר לשם כך על שורת כל האסירים שבבתי־הסוהר, לא בדק אפילו את רשימת־הפשע^[39] של אחד מהם, אלא עמד לו שם באמצע המיסדרון וציווה לקחתם "מן הקרֵחַ הזה עד לקֵרֵחַ ההוא"^[40]. אותו אדם, שנדר נדר להשתתף בקרב־גלדיאטורים למען שלום הקיסר^[41], הוכרח לקיים את נדרו, והוא עמד והסתכל בהיאבק הלז בחרב, ולא פטר אותו אלא לאחר שניצח את אויבו, ואף זה לאחר תחנונים מרובים. אדם אחר, שהבטיח למסור נפשו לאותה מטרה והתמהמה אחר־כך למות, נימסר בידי עבדיו שיובילוהו דרך הרחובות מקושט בזלזלי־קודש וסרטי־חג; בדרך ידרשו מידו את קיום נדרו ולבסוף ישליכוהו מעל הסוללה^[42]. לאנשים רבים בעלי מעמד של כבוד השחית קודם את פניהם באות־קלון ודן אותם לעבודה במכרות ובסלילת־כבישים, או למלחמה בחיות רעות; או שכלא אותם בכלובים של חיות על ארבעתם כדרך החיות, או שניסר במשור את גופם בתווך. ולא כולם נענשו כך על עוונות חמורים, אלא גם על שהביעו דיעה לרעה על אודות השעשועים שערך, או על שלעולם לא נישבעו בּגֶניוּס^[43] שלו. כן כפה על ההורים להיות נוכחים בשעה שעשה שפטים בבניהם, וכאשר אחד מהם השתמש באמתלה שהוא חולה, שלח לו אפיריון להביאו. ואת אחד ההורים הזמין ישר ממשפט־הדמים למשתה, הסביר לו פנים ככל־יכלתו וביקש לעוררו על־כרחו לעליצות ולבדיחות־הדעת. את מנהל המשחקים ומלחמות־החיות שלו ציווה לייסר בשלשלאות במשך ימים רצופים לנגד עיניו, ולא המיתו אלא לאחר שריח מוחו הסרוח התחיל להציק לו. פייטן אחד של מחזות אַטֶלַאנִיוֹת שרף באש באמצע זירת האמפיתיאטרון בשל חרוז אחד, שהיה בו חידוד דו־משמעי. פרש רומי, שבשעה שהושלך לפני החיות טען בקול רם, כי איננו אשם, ציווה להוציאו, לגזור לשונו ולהכניסו שנית לזירה.

28

פעם חקר מפי אדם אחד, שהוחזר מגלותו הארוכה, מה נוהג היה לעשות שם, והלה ענה מתוך חנופה: "התפללתי תמיד לאֵלים על הדבר שנתגשם לאחר־כך, כי ימות טיבריוס ואתה תמלוך". מכאן הסיק קאליגולה, שגם אלה, שהוגלו על ידו, בוודאי מבקשים את מותו ושלח לכל האיים אנשים שיטבחו את הגולים כולם עד אחד. ופעם כשהשתוקק לראות סנטור אחד ניקרע לגזרים, עורר את אנשיו שיכריזו עליו פתאום, בשעה שייכנס לקוריה, כעל אויב־העם ויתקיפוהו, ולאחר שידקרוהו בחרט ימסרוהו לאחרים שיקרעוהו לגזרים. ולא נתקררה דעתו עד שראה, כיצד גוררים את אבריו של הלז, קרביו ושאר חלקי־גופו דרך החוצות וצוברים אותם לפניו לערימה.

29

ואת אימת־מעשיו עוד הגדיל בגסות־לשונו. הוא היה אומר, כי אין דבר באופיו, הראוי יותר לתהילה ולהערכה בעיניו מאשר – אם להשתמש בביטוי יווני משלו – ה־adiarepsia^[44] שבו, שאינו אלא חוסר־בושה. כשבאה זקנתו אנטוניה להוכיחו על פניו, לא הסתפק בכך שלא שמע בקולה, אלא אמר לה: "זכרי, כי בידי לעשות הכול ולכולם!". כאשר עמד לרצוח את אחיו, שחשד בו כי השתמש בתרופות כהתגוננות מפחד־הרעלה, קרא: "וכי מה, רעל שכנגד בפני קיסר?!" על אחיותיו שהוגלו מאיים היה, כי לא רק איים יש לו אלא גם חרבות. אדם אחד במעלת פריטור, שהתבודד באנקירה, ובא לשם לרגל מחלתו, שלח אליו בקשות תכופות ממקום זה, שיאריך לו זמן־חופשתו; אך קאליגולה ציווה להכותו נפש, והוסיף אגב: "הקזת־דם נחוצה לו לאדם שהיַחֲנוּן^[45] לא הועיל לו במשך זמן רב כל־כך". כל־אימת שחתם על רשימת האנשים, שעמדו להוציאם להורג בכל יום עשירי, היה אומר: "הנני מסלק את חשבונותי". כאשר דן למיתה כמה גאליים ויוונים באותו זמן, התפאר שדיכא את גַאלוֹגְרֶקְיָה^[46].

30

לא על־נקלה הסכים להוציא מישהו להורג בדרך אחרת מאשר בפגיעות מרובות אך קלות, ופקודתו המתמדת והנודעת היתה: "הכּוהוּ באופן כזה שירגיש במותו!". ופעם כשמחמת טעות בשם נהרג אחר ולא זה שניקבע על ידו, אמר שגם זה ראוי היה לאותו גורל. תכופות היה משמיע את החרוז הידוע של המשורר הטראגי: "ישנאוני ובלבד שייראוני!"^[47]. לעתים קרובות חשד בסנטורים כולם כאחד שהם מצדדי סייאנוס והם שהלשינו על אמו ואֶחיו; הראה להם את התעודות, ששרף אותן לפנים למראית־עין^[48], ודיבר בזכות אכזריותו של טיבריוס, שהיתה הכרחית, מאחר שאי־אפשר היה שלא להאמין למאשימים רבים כל־כך. את מעמד הפרשים גינה תמיד על להיטותו אחר משחקי הבימה והקירקס. כאשר נתרגז על ההמון משום שנוטה היה חסד לסיעה זו שהוא פנה נגדה, פרץ בקריאה: "מי יתן ולעם הרומאי היה צוואר אחד בלבד!". כאשר דרשו ממנו את השודד טֶטריניוּס אמר, כי הדורשים אותו גם הם טטריניוּסים. בעלי רשתות^[49] לבושי טוניקה, חמישה במספר, שנילחמו פעם בפלוגה אחת נגד סקוּטוֹרים באותו מיספר ניכנעו לאלה בלי שייכנסו לקרב; אך בהנתן האות להמיתם, חזר ואחז אחד מהם בקלשונו והמית את המנצחים כולם. הקיסר הביע צערו בהכרזה פומבית על המקרה הזה כעל רצח אכזרי ביותר, וגינה את האנשים אשר מלאם לבם להסתכל במחזה זה.

31

רגיל היה להתאונן בגלוי על המצב בימיו, שלא היה מצויין בשום אסון כללי גדול. בשעה ששלטונו של אבגוסטוס ישתמר בזכרון לרגל תבוסת ווארוּס, וזה של טיבריוס בשל מפולת התיאטרון בפידֵינֵי, הרי שלטונו שלו עלול להישכח לרגלי הפריחה הכללית. וכך היה חוזר ומשתוקק לתבוסות צבאותיו, לרעב, למגפה, לשריפות או לאיזו רעידת־אדמה שתבוא.

32

אותה אכזריות שבמעשה ובדיבור היתה בו גם בשעה שנתן מנוחה לנפשו ונתמסר לשעשועים ולמשתאות. תכופות נערכו בפניו חקירות פליליות על־ידי עינויים בסעדו את ארוחת־הבוקר או בשעת־הוללות, וחייל מומחה להתזת ראשים היה עורף לפניו ראשיהם של אנשים שהובאו מבית־האסורים. בפּוּטֵיאוֹלי, בשעה שחנך את הגשר שהמציא לו, כמתואר לעיל^[50], הזמין אליו רבים מן העומדים על החוף, ופתאום דחף את כולם לתוך הים; מהם, שנאחזו בהגה הספינות, ציווה לחזור ולדחוף לתוך הים במוטות ובמשוטים. ברומא, בשעת משתה פומבי, מסר לידי התליין עבד אחד שגנב טס של כסף מן המסב; זה ניצטווה לקצץ את ידי הגנב, לתלותן סביב צווארו על חזהו ולהוליכו מסביב בתוך קהל המוזמנים, עם כתובת שנשאו לפניו, שבה הוגדרה סיבת העונש. מוּרמילוֹ^[51] מבית־הספר ללודרים, שהתנגח אתו בחרבות־עץ, ניכנע לפניו מרצונו; מיד דקר אותו קאליגולה בפגיון־ברזל והתרוצץ לאחר מעשה אנה ואנה ובידו ענף־דקל כדרך המנצחים. פעם, כאשר עמד מתעטף בלבושו של שוחט על הקרבן שהובא אל המזבח, הגביה למעלה את הקורנס והיכה ארצה את המחזיק במאכלת^[52]. במשתה עליז ביותר פרץ פתאום בצהלת־צחוק וכאשר הקונסולים, שהסבו על ידו, שאלוהו בשפת־חלקות על מה יצחק, ענה להם: "על מה, אם לא על שיש לאל ידי במנוד־ראש אחד להניח שיחתכו את צווארי שניכם יחד?"

33

בין שאר תעלוליו יש למנות גם זה, שפעם שאל ליד פסל יופיטר את השחקן אַפֶּלֶס, מי משניהם גדול בעיניו. וכאשר היסס הלז להשיבו, ריטש בשרו במלקות, ובשעת מעשה שיבח את קולו של המבקש־רחמים, שהוא ערב מאוד לאוזן אפילו באנחותיו. כל אימת שנשק לצוואר אשתו או אהובתו, היה מעיר: "עורף יפה כל־כך; אך אצווה ומיד ייערף". עתים היה מתרברב ואומר, כי הוא מוכן לחקור, ויהא זה אפילו בעינויים, מפי קיסוֹניה שלו, על מה זה יאהב אותה אהבה כה עזה.

34

מתוך קנאה ורוע־לב, שלא נפלו במאומה מיהירותו ואכזריותו, התעלל בבני־אדם מכל הדורות כמעט. אנדרטאות של אנשי השם, שאבגוסטוס העבירן מן האיזור הקאפיטוליני, לרגל הדוחק, אך שדה־מארס, הפכן קאליגולה והשחיתן עד כדי כך, שלא יכלו לקומם אותן עוד שלימות בכתובותיהן. אף אסר מאותה שעה ואילך, להקים אנדרטה או פסל לאנשים חיים, אלא לאחר ששאלו את פיו וניתנה הסכמתו לכך. ועד לידי כך הגיע, שחשב להשמיד את שירי הוֹמרוֹס באמרו, כי למה־זה לא יותן לו לעשות מה שביקש אפלטון לעשות – לגרש את הומרוס מן המדינה אשר תיכן לו? יתר על כן, עוד מעט היה מבער מכל הספריות את כתבי וורגיליוס וטיטוס ליוויוּס ואת דיוקנאותיהם בטענה, שהראשון היה חסר כשרון כלשהו ובעל השכלה מועטה ביותר, והשני אינו אלא היסטריון פטפטן וחסר־דיוק. גם בכל שנוגע ליודעי דת־ודין, שאמר לבטל, כביכול, את השימוש באומנותם, התפאר תכופות ואמר: "בחיי הרקולס, אני אדאג לכך שלא יוכלו לענות דבר אם לא כדברי!".

35

מן המיוחסים ביותר שלל את סמלי משפחותיהם העתיקים: מטוֹרקוואטוּס את השרשרת, מקינקינאטוּס את התלתל, מגְנֶיוס פומפיוס, בן הגזע הקדום, את תואר "הגדול". לאחר שהזמין את תלמי, שהזכרתיו לעיל^[53], לבוא אליו מארצו וקיבל אותו ברוב כבוד, ציווה פתאום להכותו נפש, ולא היתה לו סיבה אחרת לכך אלא זו שראה כי בהופיע הלז במשחקים שערך הקיסר, הסב אליו את עיני האנשים בתפארת אדרת־הארגמן שלבש. כל אימת שפגע באנשים מגודלי שער נאה, השחית מראיהם על ידי גילוח השער שבערפם. היה איש אחד, אֶיסיוּס פּרוֹקוּלוּס שמו, בנו של קצין־גדוד, שעל שום גופו המצויין בגדלו ובתוארו ניקרא קוֹלוֹסֶרוּס^[54]; אדם זה ציווה קאליגולה פתאום להורידו מבין המסתכלים ולהביאו אל הזירה; שם העמידהו קודם מול איש תראקי ואחר כך נגד הוֹפּלוֹמאכוֹס^[55] וכאשר ניצח בשתי הפעמים, ציווה לאסרו בלי־שהיות באזיקים, להלבישו סחבות ולהעבירו בחוצות כשהוא מוצג לראווה בפני הנשים, ולבסוף לחנקו. בקיצור, לא היה אדם במצב ירוד כל־כך ושפל גורל, שקאליגולה לא קינא בו על איזו מעלה שתהיה. מאחר שהמלך־הכהן שבנֶמִי^[56] החזיק כבר שנים רבות בכהונתו, הקים לו יריב חזק ממנו. ביום מימות המשחקים שיחרר לוחם־המרכבה פּוֹריוּס את עבדו לאחר היאבקות מוצלחה והעם הריע לקראתו בהתלהבות; על כך הסתלק קאליגולה מן ההצגה במהירות כזו, שדרך על שולי גלימתו ונתגלגל מעל המדריגות, מתוך צעקות־התמרמרות: "העם הזה, אדון העמים, על דבר קל שבקלים מחלק כבוד לגלדיטור יותר מאשר לקיסרים האלוהיים, או לי לעצמי בנוכחותי!".

36

לא היה חס לא על צניעותו שלו ולא על זו של אחרים. אומרים שעמד ביחסי־זימה הדדיים עם מארקוס לפידוס, עם השחקן מְנֶסְטֶר ועם כמה בני־תערובות. וואלריוס קאטוּלוּס, צעיר מצאצאי קונסולים, הכריז קבל־עם, שנאנס על ידי הקיסר וגופו נחלש ונחלה לרגל המגע אתו. מלבד נאפוֹ את אחיותיו, ונוסף על אהבתוֹ הידועה ברבים אל הזונה פּיראליס, הרי לא היתה כמעט אשה בת־טובים בטוחה מפניו. לרוב היה מזמינן לסעודה יחד עם בעליהן ובעברן על פניו היה מתבונן בהן בשימת־לב ובנחת כדרך סוחרי־ העבדים, ואף היה מגביה ראשיהן, אם היו מהן שהשפילום מתוך בושה. אחר־כך, כל אימת שחפץ בכך, היה יוצא מן הטרקלין וקורא אליו את זו שמצאה חן בעיניו ביותר; ומיד לאחר כך היה חוזר, בעוד רשמי־הפריצות ניכרים בו, והיה מהלל אותה בגלוי, או מחרפה, ומונה אחת לאחת את מעלות או מגרעות גופה ודרך משכבה. לכמה מהן היה שולח גט־פיטורין בשם בעליהן הנעדרים וציווה לרשום את הדבר בספרי־הממשלה.

37

בבזבזנותו, שלא ידע בה גבול, עלה על כשרונות כל הפזרנים למיניהם. המציא דרך חדשה של מרחץ ומיני מאכלים וסעודות שונים ומשונים: את גופו היה רוחץ בשמני־בושם חמים יקרים, גומע מרגליות יקרות־ערך שהומסו בחומץ, נותן לפני אורחיו לחם ושאר מאכלות עשויים זהב, באמרו תמיד: "חייב אדם להיות כילי – או קיסר!". אף מטבעות פיזר – בסכום לא מבוטל – במשך כמה ימים לעם מעל גגה של הבאסיליקה יוליה. בנה גם ספינות ליבּוּרניות^[57] בנות עשרה טורי־משוטים, שקושטו אבנים יקרות, מפרשׂיהן בשלל צבעים, ובהן מרחצאות, אולמות וטרקלינים רחבי־ידים, ואפילו מבחר גדול של גפנים ועצי־פרי; על סיפונן סרוח היה משעה מוקדמת בתוך מקהלת מחולות ומנגינות כשהוא מפליג לאורך חופי קאמפאניה. בבנין ארמונות ובתי־קיץ לא שם לב לכל חשבונות ושאף לבצע דברים כאלה בלבד, שנחשבו שאינם בני־ביצוע. לפיכך העמיק להניח סכרים בתוך ים סוער, חצב בצור הסלע הקשה ביותר, הרים מישורים לגבעות על ידי סוללות ויישר רוכסי־הרים בחפירות; וכל זה נעשה במהירות שלא תיאמן, כיוון שהמאחר שילם בראשו על פשעו. אבל כלום אלך ואמנה כרוכל אחת לאחת? – בפחות מתקופת־שנה אחת פיזר הון עצום, ובתוך זה כל אותו הסכום של אלפיים ושבע מאות מיליון ססטרקים של טיבריוס.

38

לאחר שרוקן את כיסו והיה זקוק לממון, הפנה עצמו אל השוד והגזל, ובדרך מחוכמת ביותר של הלשנות, מכירות פומביות והטלת מסים חליפות. הוא קבע, כי אלה שאבותיהם השיגו את האזרחות הרומית "להם ולצאצאיהם", לא יוכלו להשתמש בה באורח חוקי, אלא אם כן בנים הם ממש, שהרי אין להבין את המלה "צאצאים" מעבר למידת־קירבה זו; וכאשר הביאו לפניו את התעודות, שניתנו מאת יוליוס ואבגוסטוס האלוהי, השליכן הצידה כמיושנות שאבד עליהן כלח. גם את אלה, שאחרי המיפקד נתווסף להם רכוש כלשהו מאיזו סיבה, האשים במתן הודעה כוזבת על רכושם. ביטל את צוואות קציני־הגדודים^[58] שמאז ראשית ממשלת טיבריוס לא מינו בין יורשיהם את הקיסר ההוא או אותו עצמו, בשל היותם כפויי־טובה. וכן הכריז כפסולות וחסרות־ערך את צוואותיהם של שאר אנשים שמישהו אמר עליהם כי היה בדעתם לקבוע את קיסר כיורשם לאחר שימותו. בעקבות הפחד, שעורר על ידי כך, עמדו ומינוהו כמה אנשים זרים כיורש בין בני־ביתם והורים בין בניהם. אך הוא טען, שהם שמים אותו לצחוק בהמשיכם לחיות לאחר מינוי זה, ולרבים שלח ממתקים מורעלים. עם־זה מנהל היה בעצמו את החקירה במשפטים כאלה לאחר שקבע למפרע את גובה הסכום, שחשב להשיגו בישיבה זו ורק לאחר שזה נתמלא, קם היה ממקומו ויוצא. ומאחר שלא סבל גם דיחוי קל שבקלים, חייב פעם בפסק־דין אחד למעלה מארבעים אנשים אשר נאשמו בעוונות שונים והתפאר לאחר־מכן בפני קיסוֹניה, שקמה אז משנתה בסכום הגדול שהשיג בשעה שהיתה ישנה לה שנת־מנחה.

במכירה פומבית שהכריז העמיד למכירה כל שנשאר לו ממשחקי־השעשועים; בעצמו קבע את המחירים והעלה אותם עד־כדי־כך, שכמה אנשים, שמוכרחים היו לקנות אילו דברים במחיר עצום ועל ידי כך יצאו נקיים מנכסיהם, חתכו להם את עורקיהם. ידוע המעשה באפּוֹניוּס סאטוּרנינוּס, שנירדם על אחד הספסלים, בשעה שהזהיר גאיוס את הכרוֹז שלא יסיח דעתו מן האיש במעלת פריטור, הרומז לו תכופות במנוד־ראשו, ולא נתן להפסיק את הצעת־המחירים עד ששלושה־עשר גלדיטורים נימכרו במחיר תשעה מיליון ססטרקים לידי אותו אדם, בלי שהלה ידע את הדבר כלל.

39

גם בגאליה, לאחר שמכר את תכשיטי אחיותיו שנידונו למוות, את רהיטי ביתן, עבדיהן ואף את משוחרריהן במחירים עצומים, שבה את לבו הרווח שבדבר ושלח להביא מרומא כל חפצי־הבית שבארמון הישן; ולשם הובלת הדברים האלה החרים גם את המרכבות הציבוריות שברומא ובהמות־המשא של הטוחנים, וכתוצאה מזה גבר תכופות מחסור הלחם בעיר ורבים מבעלי־הדין נתחייבו במשפטיהם מהיותם רחוקים ממקום המשפט ומחוסר האפשרות להופיע בשעה הנכונה לבירור הענין. כדי להפטר מחפצים אלה, השתמש בכל מיני תחבולות ופיתויים, פעם על ידי שהוכיח אחדים מאלה על קמצנותם ועל אשר אינם מתביישים להיות עשירים ממנו, ופעם בהעמידו פנים כאילו לבו נוקפו על אשר הוא מעמיד לרשותם של אנשים פשוטים את חפצי הקיסרים. יום אחד נודע לו, שעשיר אחד מן הפרובינציות שילם מאתיים אלף ססטרקים לעורכי ההזמנות, כדי שיגניבוהו בערמה לבין האורחים שבסעודה, אך הוא לא ניפגע כלל מן העובדה, שהכבוד להשתתף בסעודתו נערך בסכום גדול כזה, אלא בשבת האיש למחרת במכירה הפומבית, שלח אליו שליח שימסור לו איזה חפץ זול, לא אדע מהו, במחיר מאתיים אלף ססטרקים, ויאמר לו, כי הפעם יסעד עם הקיסר על פי הזמנתו ממש.

40

את מיני מיסיו החדשים, שלא נשמע עוד כמוהם, היה גובה קודם על ידי המוכסים, אחר כך, כיוון שרווחיהם היו גדולים מדי, עשה זאת על ידי הקנטוריונים וקציני הפריטוריאנים, ולא דילג על שום דבר ועל שום איש בלי להטיל עליו איזה מס מן המיסים. ממיני מאכל שנמכרו בעיר כולה ניגבה מס מסויים וקבוע; מן הדינים והמשפטים, שפתחו בהם במקום מן המקומות, ניגבה החלק הארבעים של הסכום הנידון; והמתדיין שהתפשר או וויתר על תביעתו, אף הוא לא ניקה מקנס. הסבּלים שילמו שמינית שכרם היומי; הזונות מן האתנן סכום השווה לזה שכל אחת משתכרת במשכב אחד; לסעיף זה של החוק הוסיפו עוד, שמס כללי זה יחייב גם את אלו, שהיו זונות לפנים או עסקו בסרסרות לדבר־עבירה, ואף הנישואין עצמם לו יינקו מכך.

.41. על מיני מכס אלה הכריז בלי לפרסמם בכתב, לפיכך נעשו עבירות רבות מתוך ידיעת הכתוב בחוק. סוף־סוף פירסם אותם על פי תביעת העם, אך באותיות קטנטנות ובמקום דחוק ביותר, כדי שלא יוכל איש להעתיקם. וכדי שלא להשאיר כל דרך שמובילה אל בצע־כסף בלי לנסותה, סידר בית־בושת בתוך הארמון, מקום שם הקציע לשם כך כמה תאים וריהט אותם לפי כבוד המקום, כדי להעמיד שם נשים כבודות וצעירים בני־חורין. אז שלח את כרוזיו בשווקים ובבאסיליקות מסביב, שיזמינו צעירים וזקנים למלא תאוותם; ועוד הציע לבאים כסף בריבית, והעמיד אנשים שירשמו בגלוי את שמותיהם של אלה כמגבירים את הכנסות הקיסר. לא בז גם לרווח של משחק בקוביה ועוד הגדילו במשחק־רמיה ושבועת־שקר. פעם מסר את תורו למשחק אחריו ויצא לחצר־ביתו; שם ציווה לתפוס בו במקום שני פרשים רומיים עשירים, שעברו במקום לתומם, והחרים את נכסיהם; מיד חזר למשחק בעליצות ותוך התפארות אמר, שמעולם לא היתה הצלחתו בקוביה גדולה מזו.

42

אבל משנולדה לו בתו, מתאונן היה על דלותו, כי הנה עליו לשאת לא רק בטרדות הממלכה אלא גם בדאגות אב, וקיבל דורונות לגידול הנערה ולנדוניתה. כמו כן הכריז, שבראש השנה יקבל גם תשורות־חג, ובראש־חודש ינואר עמד בפרוזדור מעונו כדי לקבל את המטבעות שהמון־העם הרב מכל המעמדות השפיע עליו מלא הכף והשמלה^[59]. לאחרונה הוצתה בו התשוקה למגע הכסף ותכופות התהלך ברגל יחפה על גבי ערימות עצומות של מטבעות־זהב שפוזרו על שטח נרחב, ואף האריך להתגולל בהן בכל גופו.

43

רק פעם אחת עסק בענינים של צבא ומלחמה, וגם אז ללא מחשבה תחילה, אלא בשעה שהלך למֶוַואנְיָה לבקר את החורשה של נהר קְלִיטוּמנוּס^[60] והזכירו לו, שעליו להשלים את מיספר הבַּטָבים שומרי ראשו. אז הרגיש דחיפה למסע־מלחמה על גרמניה, ואף לא דחה את הענין לזמן רב: מיד הזעיק לגיונות וצבאות־עזר מכל העברים, גייס גיוסים בכל מקום בחומרה יתרה ואסף צידה מכל המינים בכמות שכמותה לא היתה עוד. אז יצא לדרך ועבר בה עתים בחפזון ובמהירות גדולה כל כך, שגדודי הפריטוריאנים הוכרחו, בניגוד לנוהג, להעמיס את סמליהם על גבי בהמות־המשא וללכת כך בעקבותיו. ושוב נסע לעתים באיטיות ומתוך התפנקות כזאת, שאפיריונו נישא בידי שמונה אנשים ותושבי הערים הקרובות נתחייבו לטאטא את הדרך לפניו ולזלוף עליה מים שלא תעלה אבק.

44

לאחר שהגיע אל המחנה ביקש להיראות כמצביא תקיף וקפדן ושילח מעליו בחרפה לגַטים, שאיחרו להביא את צבאות־העזר ממקומותיהם השונים; ואילו בסקרו את מחנהו שלל את דרגת מפקד־הגדוד מקנטוריונים רבים, בהם גם גדולים בשנים ואף כאלה שבעוד ימים מועטים עמדו לסיים את שנות־שירותם. לסיבת מעשהו העלה את זיקנתו וחולשתו של כל אחד מהם. בשאר הקצינים נזף על תאוותם לבצע והפחית את הפרס הניתן לאחר גמר השירות לסכום של ששת אלפי ססטרקים^[61]. במלחמה זו לא השיג יותר מקבלת כניעתו של אדמיניוּס בן קינוֹבּלינוּס מלך הבריטנים, שגורש על־ידי אביו ואחר כך נמלט לרומאים יחד עם גדוד מצער; אך גאיוס שלח לרומא מכתב מלא התפארות, כאילו כל האי כולו ניכנע בפניו; ועוד ציווה על הרצים שיסעו בעגלתם ישר עד לפורום והקוריה ולא ימסרו את המכתב אלא לידי הקונסולים בהיכל מארס, בנוכחות כל הסנט.

45

מיד לאחר מכן ציווה, מחוסר הזדמנות למלחמה, להעביר גרמנים אחדים משומרי ראשו אל מעבר לריינוס ולהחביאם שם, כדי שלאחר פת־השחרית יקבל הודעה מתוך מהומה ובקולי־קולות, כי האויב בשער. כך הווה. והוא פרץ ויצא עם ידידיו וחלק מפרשי הפריטוריאנים אל היער הקרוב, שם קיצץ ענפי עצים וערכם לתפארת כאותות־ניצחון ושב לעת־ערב; הטיל דופי באנשים, שלא יצאו אחריו, על היותם מוגי־לב ופחדנים, ואילו לבני־לוויתו שהשתתפו בניצחונו, העניק עטרות ממין חדש ובשם חדש, מקושטות בצורות השמש, הירח והכוכבים, שקרא להן "עטרת־הסיירים". בפעם אחרת לקח בני־תערובות אחדים מבית־ספרם ושלח אותם בסתר בדרך לפניו; אחר קפץ פתאום ועזב את סעודתו, רדף אחריהם בעזרת רוכביו, כאילו ברחו ממנו, תפסם והחזירם בשלשלאות. וגם במשחק־תעתועים זה הראה, כי אינו יודע כל גבול: בשובו אל השולחן דרש מאת אנשיו, שהודיעו לו כי הצבא שב אל המחנה, שיסבו אתו במדי־הקרב שלהם, כמו שהיו, והזכיר להם גם אותו חרוז ידוע של וורגיליוס: "ישאו־נא בסבל וישמרו נפשם לזמנים טובים מאלה"^[62]. אותה שעה גער בסנט ובעם, הרחוקים ממקום המעשה, על ידי כרוז חריף ביותר, שבו נאמר: כי בשעה שקיסר לוחם ומחרף נפשו בסכנות גדולות, מאריכים הם במשתאות ומתענגים על הקירקסים, התיאטראות וקיטנותיהם הנעימות.

46

לבסוף, כמבקש כביכול להביא את המלחמה לידי גמר, סידר את מערכת־הקרב על חוף האוקינוס, ערך את המקלעים ושאר כלי־המלחמה על מקומם בלי שאיש ידע או ישער בנפשו מה הוא עומד לעשות; ופתאום ציווה ללקט קונכיות ולמלאות בהם את הקובעים וכנפי־הבגדים ולזה קרא בשם: "שלל האוקינוס, המיועד לקאפיטוליום ולפלַטיוּם". לאות ניצחונו הקים מגדל גבוה־מעל־גבוה, שמעל ראשו יזהירו אורות בלילות להדריך את האניות במהלכן, כמו מעל הפארוֹס^[63]; הבטיח לחיילים מתנת־כסף בסך מאה דינרין לאיש וקרא אליהם, כאילו עלה בכך על כל המופתים של נדיבות־לב: "לכו לכם מאושרים, לכו לכם עשירים!".

47

לאחר מזה נתן דעתו לעריכת מסע־הניצחון. נוסף על הברברים, שנפלו בידו או שעברו לצידו, בחר גם מבין הגאלים כל איש גבה־קומה ש"היה ראוי לחגיגת־נצחון" כפי שהיה אומר בעצמו ואת אלה שמר לתהלוכה. הוא הכריח אותם לא רק לצבוע את שערם בצבע צהבהב ולגדלו, אלא ללמד לשונם גרמנית ולשאת שמות ברבריים. כמו כן פקד להוביל את רוב האניות, שבהן הפליג על פני האוקינוס, לרומא בדרך היבשה; יחד עם־זה כתב לסוכניו, שיכינו את חג־הניצחון בהוצאות קטנות ככל האפשר^[64], אך בממדים שכמותם לא היו לעולם, מאחר שנכסי בני־האדם כולם עומדים לרשותם.

48

ולפני צאתו מאותה פרובינציה זמם מזימת אכזריות מתועבת, והיא: להכות בחרב את הלגיונות שהתקוממו אחרי מות אבגוסטוס על אשר שמו אז מצור על אביו גרמאניקוס מצביאם ועליו בהיותו עדיין ילד; בקושי הוציאו מלבו את מחשבת האֵימים הזאת אך בשום פנים לא יכלו למנוע בעדו מלעמוד על דעתו, שיוציאו מהם להורג כל עשירי. לשם כך הוּזעקו החיילים הללו לכינוס כשהם בלתי־מזוינים ואף את חרבותיהם הניחו מידיהם; אז הקיף אותם בפרשים מזוינים; אך בראותו, שרבים ניחשו את הדבר והתחמקו כדי לקחת נשקם בידיהם למקרה שישתמשו נגדם בכוח, מיהר וברח מן הכינוס ואץ מיד לרומא. שם שפך את כל זעמו על הסנט ואיים עליהם בגלוי, כדי להשתיק על־ידי כך את דברי־הרכילות על אותו בזיון גדול שנחל. בין השאר התאונן, כי קיפחו במרמה את זכותו למסע־ניצחון; וכל־זה בשעה שמעט לפני כן אסר בעצמו, ובעונש־מוות, לעשות דבר לכבודו.

49

כאשר פגשוהו אחר־כך בדרך שליחי אותו מעמד מכובד וביקשוהו שיחיש את שובו, אמר להם בהרימו את קולו ככל שיכול: "אבוא כבר, אבוא, אך גם זה יבוא אתי!" והיכה בידו תכופות על ניצב חרבו, שחגר לצדו. כן הכריז בצו, כי הנה הוא חוזר, אך לאלה בלבד שמבקשים את שובו, והם: מעמד הפרשים והעם; שכּן לא ישמש עוד לא חברם לאזרחות ולא מנהיגם של הסנטורים; וכן פקד שלא יצא לקראתו איש מן הסנטורים. וויתר על חגיגת־הניצחון, או אולי דחה אותה לזמן אחר, ובא העירה בתרועת־ניצחון בעצם יום־היוולדו. וכעבור ארבעה חדשים נרצח, לאחר שביצע מעשי פשע נוראים וזמם עוד גדולים מאלה. שהרי היה בדעתו להעתיק את מושבו לאנטיום, אחר כך לאלכסנדריה, לאחר שיטבח תחילה את כל אנשי־המעלה שבשני המעמדות. ואל יהא הדבר הזה מסופק בעיני מישהו, שכן נימצאו בכתבי־הסתרים שלו שתי חוברות עם כתבות שונות, על האחת כתוב "חרב" ועל השניה "פגיון"; שתיהן הכילו שמותיהם של אנשים, אשר נועדו למיתה ואת סימני־ההיכר שלהם. נמצאה גם תיבה גדולה מלאה מיני רעל שונים, שקלאבדיוס, כפי שמספרים, טיבע אותם בים והמים ניזדהמו מהם עד שנהרגו שם הדגים ופגריהם ניפלטו בגיאות־הים אל החופים הקרובים.

50

קאליגולה גבה־קומה היה וחיוור ביותר; גופו עצום, אך צווארו וגפיו דקים עד־מאוד; עיניו ורקותיו שקועות, מצחו רחב וזועם, שערותיו דלות ומקדקודו נשרו לגמרי, אך יתר חלקי גופו שעירים היו. לפיכך נחשב הדבר לעוון פלילי, שסופו מוות, להביט עליו ממקום גבוה בעברו, או להזכיר בכלל מאיזה טעם שהוא שעיר־עזים. ואילו את פניו, שהיו מעצם טבעם מבהילים ומכוערים, היה מעוות גם מדעת, בעקמו אותם לפני הראי למיני העוויות איומות ומדהימות.

בריאות־גופו כשלימות־נפשו לא היו יציבות. בילדותו סבל ממחלת־הנפילה; בנעוריו היה לו כוח־סבל מסויים, אבל לעתים תכופות קרה שלרגל חולשה פתאומית נתקשה לצעוד צעד, לעמוד, לאזור כוח ולהתעודד. הוא עצמו חָש בחולשת־רוחו ופעם בפעם עלה בדעתו להתבודד לשם ריפוי. סבורים שקיסוניה אשתו השקתהו סם־אהבה, אך תוצאת הדבר היה שיגעון. בראש וראשונה הטרידו חוסר־שינה; כי לא היה נח בלילה יותר משלוש שעות, וגם זאת לא בשינה נעימה, אלא מוטרד בחזיונות משונים. בין השאר נידמה לו, כי הוא רואה את־עצמו משוחח עם דמות האוקינוס. וכאשר קצרה בו רוחו מנדודי־השינה בשכבו, היה נוהג לשבת על גבי המיטה רוב שעות הלילה, או לנדוד באולמי־העמודים הארוכים, בקראו מפעם לפעם מתוך ציפיה לאור היום.

51

בצדק אזקוף למחלת־רוחו את דבר הופעת שתי מגרעות מנוגדות כל־כך באותו אדם: הביטחון המוגזם בעצמו ולעומתו הפחד המופרז. שכן האיש שבז לאֵלים במידה כזאת, נוהג היה לעצום עיניו לכל רעם וברק קטן, להליט ראשו, ולקול חזק מזה אף קפץ ממשכבו והסתתר תחת המיטה. בנסיעתו בסיקיליה שפך לעג הרבה על מעשי־הניסים שבמקומות שונים, ואילו מן העיר מסאנה ברח פתאום בלילה מפּחד העשן והרעש העולים מפיסגת האֶטנה. הוא שהתהלך באיומים גדולים גם עם הברברים, עשה פעם את דרכו במרכבה מעבר לריינוס במיצר־הרים ובתוך טור־צבא צפוף, וכאשר העיר מישהו, כי אם יופיע האויב מאיזה צד תקום מבוכה לא־קטנה, עלה בו־במקום על סוס ומיהר לשוב אל הגשרים; וכאשר מצא אותם תפוסים עד אפס־מקום על־ידי חיל־החפרים והכבודה, קצרה רוחו בו מלחכות והועבר על כפיים ומעל לראשי האנשים. מיד לאחר־כך שמע על מרד בגרמניה וכבר עשה הכנות לבריחה וכונן לו צי שיסתייע בו לשם כך, אלא שהרגיעתו הנחמה, שהפרובינציות מעבר לים בוודאי תישארנה נאמנות לו, אם האויב המנצח ילכוד את מעברות האלפים כמו הקימברים, או אפילו את רומא כמו הסנונים בשעתם. מתוך כך נולד אחר כך, לדעתי, הרעיון בלב רוצחיו להרגיע את החיילים הנירגזים על־ידי הבדותא, שהוא עצמו שלח יד בנפשו כאשר נבעת מן השמועה על איזה קרב שניגמר בתבוסה.

52

אשר ללבושו, לנעליו ולהופעתו החיצונית בכלל, הרי מעולם לא נהג בהם כדרך בני־ארצו, או כדרך האזרחים, אף לא כדרך הגברים, ולבסוף כדרך בני־אדם בכלל. תכופות הופיע בציבור לבוש אדרת מרוקמה ומשובצת אבני־חן, כותונת ארוכת־שרוולים, וצמידים על ידיו; לפעמים לבוש בגדי משי^[65] או שמלת נשים; פעם בסנדלים או באנפילאות, פעם אחרת במגפים כשל חיילי המשמר, ולפעמים אף בסנדלי־נשים; ואילו לרוב הציג עצמו כשזקנו מוזהב, בידו הברק, הקלשון המשולש, או שרביט־המבשרים, המה סמלי האֵלים^[66]; יתר על כן, אפילו בלבוש וונוּס הופיע. את לבוש־הפאר של המנצחים לבש בהתמדה גם קודם שיצא למלחמה, ולעתים אף את שריונו של אלכסנדר הגדול, שהוציא מתוך קברו.

53

בלימודיו החפשיים לא הקדיש תשומת־לב רבה להשכלה הכללית אך הירבה להתמחות באמנות־הדיבור, והיה בקיא וזריז בה בעיקר כאשר היה עליו לשאת נאום־קיטרוג על מישהו. בשעה שהיה שרוי בכעס, היה פיו מלא שפע של מלים ורעיונות, אף כוח הביטוי והקול לא עזבוהו, עד שמתוך ההתרגשות לא יכול לעמוד במקום אחד, וקולו נישמע גם לעומדים מרחוק. כאשר עמד להאריך בנאום היה מאיים, ש"הנה ישלוף את חרב מחקרי־לילותיו"; ואילו בדרכי הכתיבה המעודנת והנאה היה מואס במידה כזאת, שעל סנקה, הסופר החביב ביותר בימים ההם, היה אומר, כי הלה מחבר סתם תרגילי־כתיבה וסיגנונו אינו אלא "חול ללא־סיד". נוהג היה גם לכתוב תשובות לדברי נואמים שהצליחו, או לחבר נאומי קיטרוג או סניגוריה על נאשמים חשובים, שמשפטם בא לפני הסנט, וכיד הכשרון הטובה עליו היה מחווה דעתו לרעת הנאשם או לטובתו. לשמיעת הדברים האלה היה מזמין על פי צו גם את מעמד הפרשים.

54

אבל גם במינים ממינים שונים של שאר אמנויות עסק בשקידה: סייף היה ונהג־מרכבה, אף זמר וגם רקדן; היה נלחם בנשק של ממש^[67] ונוהג במרכבה בקירקסים שהוקמו במקומות שונים. בתאוות הזימרה והריקוד הרחיק לכת עד כדי כך שאפילו בהצגות פומביות לא התאפק מלהילָוות אל שירת הטראגיקון המדקלם, או לחקות קבל־עם את תנועות השחקן דרך שבח או לשם תיקון. ביום בו נרצח פקד לערוך חגיגת־לילה^[68] ומטרתו היחידה בכך היתה, כנראה, שראשית צאתו אל הבמה תחול במזל־ברכה לרגל ההזדמנות המתאימה הזאת. עתים היה רוקד אף בלילה ופעם קרא אליו באשמורת השניה שלושה קונסולים לשעבר אל הארמון, הושיב על הבימה את האנשים הללו שהיו שרויים בפחד־מוות, ופתאום יצא לפניהם במחול לקול המון חלילים וצלצלי העכסים, עוטה חלוק וכותונת המגיעה עד קרסוליו, ועם גמר השיר והמחול קם והלך לו. אבל אותו אדם, שהיה מושלם בכל הסגולות הללו, לא ידע לשחות.

55

אם היה מסור למישהו, האיר לו פנים עד כדי טירוף. את שחקן־המומוס מנסטר מנשק היה בשעת ההצגות, ואם בשעת ריקודו של זה הקים מישהו רעש קל ביותר, ציווה לסחבו לפניו והילקהו במו ידיו. כאשר פרש רומי אחד הפריע את הסדר, הודיע לו על ידי קנטוריון, כי עליו ללכת בלי שהיות לאוסטיה ולהביא את מכתבו לתלמי מלך מַבְרֶטאניה ובו כתוב היה: "האדם אשר שלחתי אליך, אל תעשה לו דבר מטוב ועד רע!". בני־תראקיה אחדים הפקיד על שומרי־ראשו הגרמנים, וצימצם את מערכת־הנשק של המוּרמילוֹנים^[69]. אדם אחד בשם קולומבוס ניצח בקרב, אך נפצע פצע קל; קליגולה שפך רעל לתוך המכה ומכאן ואילך קרא לרעל זה בשם קולומבוס; על כל פנים כך נמצא כתוב בעצם ידו בין שאר מיני הרעל. הוא היה מסור ודבוק כל־כך בסיעת הירוקים^[70], שבתמידות היה מכלה את סעודת הערב באורוותם ואף נשאר ללון שם. לרכב אֶבטיכוּס העניק באחד המשתאות שני מיליונים ססטרקים, בין שאר המתנות. נוהג היה לצוות בידי חייליו על השכנים שישמרו על השקט ביום שלפני המשחקים, פן יפריעו את מנוחתו של הסוס אינקיטאטוס^[71]. מלבד אורוות־שיש ואבוס עשוי שן, שמיכות־ארגמן ורבידים משובצים אבני־חן, נתן לסוס הזה גם ארמון מיוחד, חבר־משרתים ומערכת רהיטים, כדי שהאורחים, שהזמין בשמו, יתקבלו בפאר. ויש אומרים שייעדוֹ אף למשרת קונסול.

.56. לרבים היה אומץ הלב הדרוש לקום על העריץ המתהולל הזה. אך לאחר שנתגלו הקשרים, בזה אחר זה, והשאר היססו מחוסר הזדמנות מתאימה, נידברו ביניהם שני אנשים וביצעו את זממם, ודווקא בידיעת משוחרריו רבי־ההשפעה וקציני המשמר הפריטוריאני; שכן הללו, אף־על־פי שנחשבו בלי כל יסוד בין המשתתפים באחד הקשרים הקודמים, הרגישו גם הם שהוא חושד בהם ונוטר להם איבה. כי מיד לאחר מכן משך אותם הצידה ובחרב שלופה בידו הכריז, כי מוטב לו למות מרצונו, אם גם בעיניהם ראוי הוא למוות. מאותה שעה ואילך לא פסק להעליל על האחד בפני חברו ולהסית את כולם זה בזה.

כאשר הוחלט, כי במשחקים הפּאלאטיניים יתקיפוהו באמצע היום בצאתו מן ההצגה, דרש לעצמו קאסיוס כֵירֵיאָה, טריבון של פלוגת־המשמר, את התפקיד הראשי; כי גאיוס רגיל היה לפגוע באותו אדם בא־בימים בכל מיני עלבונות, שהוא רכרוכי ומפונק כביכול. ופעם בפעם, משביקש ממנו קאסיוס את הסיסמא, נתן לו את "פּרִיאָפּוּס"^[72] או "וונוּס"; פעם אחרת, כשבא להודות לו על איזה דבר, הושיט לו את ידו לנשקה בצורה ובתנועה מתועבות.

57

אותות רבים בישרו אך דבר בוא הרצח. פסל יופיטר באולימפיה, שגאיוס ציווה לפרקו ולהעבירו לרומא, פרץ פתאום בצחוק אדיר כל־כך, שהפיגומים נתמוטטו והפועלים נסו לכל עבר. בו במקום הופיע איש אדם בשם קאסיוס, שהכריז כי ניצטווה בחלום לזבוח פר ליופיטר. בקאפואה פגע ברק בקאפיטוליום באמצע חודש מארס, כן בתא השוער של הארמון ברומא. ואמנם נמצאו אנשים שניחשו, כי האות האחרון מנבא סכנה לאדוני־הבית מידי שומריו, והראשון מראה על רצח חדש של אדם חשוב, כפי שקרה כבר פעם באותו יום עצמו^[73]. גם כאשר שאל על הגורל הצפוי לו מפי האיצטגנין סולָה, הודיע לו בביטחון גמור, כי קרוב היום שבו ירצחוהו נפש. גם גורלות פוֹרטוּנה שבאנטיום הזהירוהו, שיישמר לנפשו מפני קאסיוּס. לפיכך שלח אנשים שיהרגו את קאסיוס לוֹנגינוּס, נציב אסיה בימים ההם – ולא עלה על דעתו כי שם משפחתו של כיריאָה הוא קאסיוס. יום אחד לפני מותו חָלם, כי עומד הוא בשמים לצד כיסא־הכבוד של יופיטר, שדחפהו בבוהן רגלו הימנית והשליכהו ארצה. לאותות נחשבו גם דברים, שחלו במקרה באותו היום זמן מועט לפני מותו: בשעה שהקריב את קורבנו הותז עליו מדם השקיטן. מנסטר השחקן הופיע באותה טראגדיה^[74], שהציג אותה פעם הטראגיקון ניאוֹפּטוֹלמוּס בשעת המשחקים שבהם נרצח פיליפוס מלך המקדונים. במשחק של מומוס, לאוּרֵיוֹלוּס^[75] שמו, שבו נופל ומקיא דם השחקן הראשי בנוסו ממפולת, התחרו ביניהם שחקנים רבים ממדריגה שניה להראות יכלתם בדבר, והנה היתה הבמה שטופה דם. אף הכינו מחזה לעת־ערב, שמצרים וכושים יציגו בו תיאורי שאול.

58

ביום העשרים וארבעה לחודש פברואר^[76], סמוך לשעה השביעית^[77], מהסס היה לקום ממושבו בתיאטרון. לסעודת־הבוקר, משום שקיבתו היתה עוד סובלת מן המאכלים שהעמיס עליה ביום שלפני כן. לבסוף יצא על־פי עצת ידידיו. במסדרון תת־קרקעי, שבו היה עליו לעבור, התאמנו בני־אצילים שניקראו מאסיה להשתתף, בהצגת מחזה; שם דמם במקומו להתבונן בהם ולעוֹדדם ונכון היה לשוב על עקבו ולתת להציג את המחזה, אילמלא אמר לו ראש־הלהקה שצינה אחזתו. מכאן ואילך מתוארים הדברים בשני אופנים שונים: אלה מוסרים, שבשעה שדיבר עם הנערים, פגע כֵירֵיאָה מאחור בצווארו על־ידי מכה אחת חזקה בחרבו, אך קודם קרא: "מכאן תכה"^[78]; אחרי כן פילח את חזהו הטריבון קורנליוּס סאַבּינוּס, השני בקושרים, שעמד ממולו. אחרים מספרים, שסאבינוס, לאחר שסילק את ההמון בעזרת קנטוריונים שותפים־לדיעה, ביקש כדרך חיילים, את הסיסמא מגאיוס, וכאשר זה ענה לו: "יופיטר!", פרץ כיריאה בקריאה: "אם כן, קבּל את הבא ממנו!"^[79]. וכאשר הסב גאיוס את ראשו ביתק את לסתו במכה. הוא נפל ארצה ובפירפורי־אברים צעק כי חי הנהו. אז שמו השאר קץ לחייו בשלושים פגיעות, בהיות הסיסמא המשותפת לכולם: "שְנֵה!". היו אפילו שפילחו בחרבם את מבושיו. בראשית המהומה מיהרו לעזרתו נושאי אפיריונו במוטותיהם, ומיד אחרי כן הגרמנים שומרי־ראשו, שהרגו רבים מרוצחיו וגם סנטורים אחדים חפים מפשע.

59

שנות־חייו עשרים ותשע ומלך שלוש שנים, עשרה חדשים ושמונה ימים. גוויתו הובאה בחשאי אל גני לַאמיָה. שם נישרפה למחצה על מוקד שהוקם בחפזון וניקברה תחת שכבת־דשא דקה. לאחר זמן חפרוה משם אחיותיו, שחזרו מגלותן, שרפוה וקברוה. ידוע ברבים, שלפני שנעשה דבר זה, החרידו רוחות את שומרי הגנים, וגם בבית שבו נירצח, לא עבר לילה בלא איזה מחזה־זוועה; עד שנחרב הבית עצמו בשריפה. יחד אתו נספתה אשתו קיסוֹניה, שקנטוריון דקרה בחרבו, ובתו נופצה אל הקיר.

60

על מצב העיתים ההן יכול אדם לעמוד גם על־פי העובדות הבאות: משנודע דבר הרצח לא האמינו בו מיד אלא חששו שגאיוס עצמו בדה והפיץ את השמועה, כדי להכיר בדרך זו את דעת בני־האדם על אודותיו. אף הקושרים עצמם לא הועידו איש אחר לשלטון, ואחדות־הדיעות בסנט ביחס להשבת החירות לישנה היתה כללית, עד שהקונסולים קראו לישיבה הראשונה לא בקוריה, כי זו נקראה על שם יוליוס, אלא בקאפיטוליום. ואילו אחדים הציעו בחוות־דעתם, שיש למחות את זכר הקיסרים ולהרוס את מקדשיהם. ברם את תשומת לבם עוררה בעיקר העובדה, שכל הקיסרים ששמם היה גאיוס, מתו בחרב, החל מאותו האחד, שנירצח עוד בימי קינה^[80].

הערות שוליים

1. ראה טיבריוס פרק 25
2. ראה על אודותיו: טיבריוס פרק 52.
3. הכוונה לנוסחאות־קללה שנכתבו על לוחות־עופרת ויחסו להם כוח־כשפים (defisciones). ראה ביתר פרוט Tacitus, Annales II, 69.
4. תואר שניתן לכתחילה בפי היוונים למלך פרס, ואותו זמן שימש ציון למלך הפרתים.
5. חג הסאטורנליה.
6. ראה, טיבריוס, פרק 54.
7. שנת 12 לספירה.
8. הטְרֶבֶרים הם שבט קֶלטי־גרמני בגאליה, והנהרות הנזכרים הם המוזל והריינוס.
9. בשנת 14 לספירה.
10. צורת הקטנה של המלה caliga, היא מגף־החיילים הגס והמסומר.
11. בן אֵל השמש, שביקש מאת אביו את מרכבת־האש לרכוב בה, אבל משנתמלאה בקשתו נתקרב אל הארץ יתר על המידה וגרם לדליקה נוראה.
12. אחר כך הוכרחו לקיים את נדרם, כאמור להלן בפרק 27.
13. זה של אבגוסטוס. השווה אבגוסטוס, פרק 100.
14. ראה על כך בהערה לקיסר, פרק 72.
15. לכתחילה תוארו של מפקד הפרשים בשירות פעיל בצבא; לאחר שאבגוסטוס העניק אותו לגאיוס וללוקיוס, נתקבל כתואר קבוע ליורש־העצר.
16. בנוסחת־הפתיחה הקבועה, שבה התחילו הקונסולים את דבריהם בסנט.
17. ראה: טיבריוס, פרק 43.
18. ראה: אבגוסטוס, פרק 35.
19. ראה: אבגוסטוס, פרק 28 ופרק 101.
20. בשם זה חגגו את יום היווסד העיר רומא, שחל בעשרים ושנים לאפריל.
21. טעות היא בידו, כי קאליגולה היה קונסול בשנים 41, 40, 39, 37.
22. "חג־הנוער", שבו השתתפו אגודות־בני־הנעורים (iuvenes).
23. ראה אבגוסטוס פרק 43.
24. גזוזטרות על גגות הבתים הסמוכים לקרקס. שמם בא מאת הקנסור מיניוּס, שבנה יציע כזה לראשונה בפורום כדי להוסיף מקומות לקהל הצופים בחגיגות פומביות.
25. 5.328 קילומטר.
26. טיבריוס הצעיר. ראה: טיבריוס, פרק 55.
27. טיבריוס, פרק 6. בהערה ניתנו פרטים על אלה.
28. ראה: קלאבדיוס, פרק 20.
29. ראה גם: קיסר, פרק 44.
30. מתוך האיליאס של הומרוס, II, 204.
31. במלים נשיאות ונשיא (principatus, princeps), היסוו הרומאים את המושג מלוכה, שהיה שנוא עליהם.
32. פסל־זהב ושן של יופיטר מעשה ידי הפסל המהולל פיידיאַס.
33. בשם זה העריצו את יופיטר בערי הבירה הלאטינית ובמקדשו הקדום שעל ההר האלבאני.
34. Flamingo.
35. guinea–hen; השמות ניתנו על=פי "מלון כל־בו לחקלאות" של זאגורודסקי.
36. איליאס XXIII, 724; הוא התכוון כנראה לומר: "הרימני לשמים, או שארימך אני ממקומך!".
37. קשר זה נזכר ב: Tacitus, Annales 14, 2.
38. אלה נשאו, כנראה, כלי נשק שלא היו עשויים לגרום פצעים.
39. לוח מיוחד לכל נאשם ועליו רשומים האשמה והעונש.
40. כנראה שבמקרה עמד אדם קרח בראש השורה ובסופה. הביטוי נהפך לפתגם.
41. כנ"ל בפרק 14.
42. מקום בחומת העיר, ליד השער הקוליני, מיועד להוצאת פושעים להורג.
43. הגשמת אישיותו של אדם, בדמות יצור אלוהי המתלווה אליו כל ימי חייו, לפי אמונתם של הרומאים.
44. ביטוי בפי הפילוסופים הסטואיים, ופירושו: תקיפות שאין לזעזעה. קאליגולה הפך את מעלת־השלווה־הפילוסופית הזאת לשיוויון־נפש שאינו יודע רחמים ובושה.
45. הוא צמח ה־ helleborus, שגדל בהרי אנטיקירה שביוון וריפאו בו מחלות־רוח ומחלת־הנפילה.
46. היא ארץ גאלאטיה שבאסיה הקטנה, שהיתה מיושבת תערובת גאלים ויוונים.
47. מתוך "אטראיס" של אקיוּס.
48. ראה למעלה פרק 15.
49. גלדיאטור שנלחם בחנית משולשת־קצוות וברשת־דייגים, שהשתדל לסבך בה את מתנגדו, הסקוּטוֹר, שהיה לבוש שריון כבד ומזוין בחרב.
50. פרק 19.
51. מסוג הגלדיטורים, מזוין בנשק כבד, ונילחם לרוב בלוחמי־הרשת שנזכרו בפרק 30, או בגלדיטורים תראקיים.
52. השוחט (popa) היה מכה בראש בהמת־הקרבן בקורנסו ובעל הסכין (cultrarius) שעמד על ידו, חתך את גרון־הבהמה וביתרו לנתחיו.
53. פרק 26.
54. כלומר, ענק־האהבה.
55. גלדיטור מזוין בנשקו של חיל הרגלים היווני.
56. תואר כהן דיאָנה בחורשה הקדושה בנמי. הוא היה תמיד עבד שברח מאדוניו ואחר כך בא והרג את הכהן הקודם, וכיהן תחתיו עד בוא רוצחו הוא.
57. ספינות קלות־תנועה, שצויידו בדרך כלל בשורה אחת או שתים של משוטים ולא יותר.
58. primipilarius היה הראשון בשורה ובמעלה בין הקנטוריונים של הלגיון; הם שימשו מעין סגני־מפקד הלגיון ועל־ידי מיקח־שוחד מחיילים השיגו לרוב עושר הגון.
59. sinus הוא חיק הטוגה, ששימשה בקפליה לכיסים.
60. מקום קטן באומבריה, ובו מקדש־יופיטר; שם נולד המשורר פרופֶּרְטיוּס.
61. מחצית הסכום שקבע אבגוסטוס
62. מתוך האינאיס של וורגיליוס (I.207).
63. המגדלור המפורסם שבאלכסנדריה.
64. מצד הקיסר, כמובן.
65. בגדי־משי אסורים היו לגברים.
66. הברק של יופיטר, הקלשון של נפטוּנוּס אֵל־הים, המטה של מרקוּריוּס, שליח האֵלים.
67. במקום מקל־העץ, ששימש לאמונים, ושמתנגדו היה בוודאי מזוין בו.
68. מסיבה לכבוד אחד האלים, והיו אוכלים ושותים בה, וגם מעלים מחזות על הבמה במשך כל הלילה.
69. סוג הלודרים שקאליגולה לא חיבבו ותמך במתנגדיהם התראקיים.
70. היו ארבע סיעות של רכּבי המרוץ: הלבנים, האדומים, הכחולים והירוקים. "האורווֹת" הנזכרות שמשו כנראה גם מעין מועדוני־ספורט כבימינו.
71. מעין: "קל כנשר".
72. אֵל של פריצות, שתואר בדמות אבר הזכרות.
73. ליוּליוּס קיסר.
74. שמה היה "קיניראס" ותכנה נימסר אצל אוֹבידיוּס בתוך Metamorphoses X. sqq..
75. מאת קטוּלוּס.
76. בשנת 41 לסה"נ.
77. בשעה 1 אחה"צ.
78. נוסחת־פולחן של הקרבת קרבנות. השוחט שאל:"האַכּה?", והכוהן ענה: "כאן הכה!"
79. כלומר: מות פתאומי.
80. גאיוס יוליוס קיסר סטראבּוֹ, הומת על־ידי מאריוּס בשנת 87 לפנסה"נ. אבל אבי קיסר הדיקטאטור, וכן נכדו של אבגוסטוס, ששניהם היו בני אותו השם, מתו מות טבעי.