חיי שנים עשר הקיסרים/נירון

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ספר שישי: נירון[עריכה]

(נירון קלאבדיוס קיסר)

1[עריכה]

מבית־האב הדומיטיאני[1] נתפרסמו לתהילה שתי משפחות: הקאלווינים והאַהֶנוֹבַּארְבּים. האחרונים חושבים לאבי משפחתם, שהשיג להם גם שם־כינויָם, את לוקיוס דוֹמיטיוּס. אדם זה – כך מסופר – בשובו פעם מן השדה, הופיעו לקראתו תאומי־עלָמים בדמות שלא מעולם זה וציווּהוּ להודיע לסנט ולעם על הניצחון[2], שעד אותה שעה לא ידעו על אודותיו דבר ברור; ולאות מוצאם האלוהי ליטפו את לחייו עד שהפכו את שערות־ראשו השחורות לאדומות כעין־הנחושת[3]. אות זה נשאר טבוע גם בזרעוֹ אחריו ולרוֹב צאצאיו היה זקן אדום. גם לאחר ששבעה מהם שימשו קונסולים; שנים חגגו חג־ניצחון ושנים היו קנסורים ולבסוף ניספחו למעמד הפטריקיים, הוסיפו כולם להשתמש באותו כינוי. גם לא נטלו לעצמם שמות פרטיים אחרים מלבד גניוּס ולוּקיוּס, וגם שני אלה בסדר־חליפין מיוחד במינו: פעם המשיכו לתת כל אחד מן השמות לשלושה אנשים בזה אחר זה, ופעם החליפו את השמות אחד לאחד. כן מקובלנו, שלראשון, שני ושלישי מן האהנובארבים ניתן השם לוקיוס; שלושת הבאים אחריהם נתקראו שוב בשם גניוס בזה אחר זה, ואילו השאר קיבלו חליפות פעם את השם לוקיוס, פעם גניוס, רצוני להרצות בזה על חקר אופים של כמה וכמה מבני המשפחה הזאת, כדי שאבליט על ידי כך ביתר קלות עד מה נפל נירון ממעלותיהם של אבותיו, ובה בשעה נידבקו בו מידותיו הרעות של כל אחד מהם, כאילו נימסרו לו בירושה וניטעו בו מלידה.

2[עריכה]

ובכן אקדים בקצת ואתחיל: בשעה שאבי־אביו־זקנו גניוס דומיטיוס שימש טריבון־העם[4], חרה אפו בכוהנים על אשר לא סיפחו אותו אליהם תחת אביו, אלא איש אחר, ושלל את זכות סיפוח הכהנים החדשים מחבורות הכהנים עצמן והעבירו לידי העם; וכאשר היה קונסול ניצח את האלוֹבּרוֹגים והארוֶרְנים[5] ואחרי כן עבר דרך הפרובינציה כשהוא רכוב על פיל והמוני חייליו מלווים אותו כבתהלוכת־ניצחון חגיגית. עליו אמר הנואם ליקיניוּס קראַסוּס, כי אין להתפלא שזקנו נחושת מאחר שמצח־ברזל לו ולב־עופרת. בנו של זה, כשהיה פריטור, הועיד למשפט בפני הסנט את גאיוס קיסר בגמר תקופת הקונסולט, ששימש בו לדעת הרבים בניגוד לאותות־השמים ורצון החוקים[6]. אחר כך ניבחר לקונסול ואמר להרחיק את קיסר, המפקד העליון באותה שעה, מעל צבאותיו אשר בגאליה, ולאחר שמפלגתו מינתה אותו במקום קיסר, נישבה על ידו בתחילת מלחמת־האזרחים על יד קורפינום. לאחר ששילחוהו לחָפשי, בא אל יושבי מאסיליה, שהיו נצורים במצור קשה ועודד בזה את רוחם, אך עזב אותם פתאום, ולבסוף נפל בקרב ליד פארסאלוּס. אדם הפכפך היה ועם־זה עיקש באופיו, וכשמצבו היה מיואש נירתע מפני המוות שבקשוֹ לו בעצמו מפּחד, עד שבחרטתו הקיא את הרעל ששתה, ולאחר זה שילח את רופאו לחפשי, שכן בחכמתו ידע הוא את נפש בעליו והכין לו מנת־רעל שאינה מזיקה. אבל כאשר גניוס פומפיוס דן במועצתו על דבר האנשים שעמדו מן הצד ולא הצטרפו לאחת משתי המפלגות, היה הוא היחידי שסבר, כי יש לחשוב את אלה לאויבים.

3[עריכה]

הוא השאיר אחריו בן, שעלה בלי ספק על כל בני בית־אביו. היה בין המעורבים ברצח קיסר ונידון למוות על־פי חוק פֶּדיוּס, אף־על־פי שהיה חף מפשע. לפיכך הצטרף אל ברוטוס וקאסיוס, מהיותו קשור אתם בקשרי משפחה, ואחרי מפלת שני אלה החזיק בידו את הצי, שנימסר לפיקודו קודם לכן, ועוד הגדיל אותו; ורק לאחר שמפלגתו הוכתה בכל מקום, מסרוֹ מרצונו לידי מארקוס אנטוניוס, כמי שעושה טובה גדולה לחברו. מכל אלה שהוצאו עליהם פסקי דין על פי החוק הנ"ל, הורשה הוא לבדו לשוב למולדת ושימש אחר כך בכל המשרות הגבוהות, בזו אחר זו. אך בפרוץ מחדש מלחמת־האזרחים[7] נתמנה קצין גבוה אצל אנטוניוס עצמו, והאנשים שהתביישו במעשה קליוֹפּאטרה הציעו לו את הפיקוד העליון[8], אך הוא לא מצא עוז בנפשו לקבלו או לדחותו בהחלט, מאחר שתקפתו מחלה פתאומית; על כן עבר לצד אבגוסטוס ומת כעבור ימים אחדים; ואילו גם שמו הוכתם במידת־מה על ידי אנטוניוס, שהכריז ברבים כי הלה עבר לצד שכנגד מפני שהתגעגע אל אהובתו, סֶרְוִוילְיָה נָאִיס.

4[עריכה]

ממנו נולד אותו דומיטיוס, שעורר לאחר־זמן תשומת־לב בשעה שהיה ממונה להוציא אל הפועל את צוואת אבגוסטוס[9]. בימי עלומיו נתפרסם על ידי זריזותו בנהיגת מרכבת־מרוץ לא פחות מאשר על ידי אותות־הניצחון שזכה בהם אחר־כך במלחמה בגרמניה, אלא שהיה שחצן, פזרן וגס־רוח ובשעה שעוד היה אֵידיל בלבד הכריח פעם את הקנסור לוקיוס פלנקוס לפנות לו דרך ברחוב. כששימש פריטור וקונסול העלה על הבמה פרשים ומטרוניתות רומיות שישחקו במימוס. ציד־חיות הציג גם בקירקס וגם בכל חלקי העיר; אף משחקי גלדיטורים ערך, אך באכזריות רבה כל כך, שאבגוסטוס אנוס היה לעצור בו על ידי צו, לאחר שההתראות שהיתרה בו בחשאי היו לשווא.

5[עריכה]

מאנטוניה הבכירה[10] נולד לו בן, שהיה אביו של נירון. אותו אדם חי חיי־ניווּל בכל המובנים. כשהיה אחד מבני־לוויתו של גאיוס קיסר[11] במזרח, המית את עבדו המשוחרר על שמיאן לשתות ככל שציווה עליו; על כן גורש מחבר ידידיו של גאיוס, ואף על פי כן לא שינה את חייו כלל על דרך הצניעות, כי אם להפך, פעם דרס נער בכוונה תחילה בהאיצו פתאום בסוסיו, ופעם אחרת הפיל עינו על פרש רומי בעיר באמצע הפורום, על שחירף אותו בגילוי־לב יתר על המידה. הוא היה לא־ישר במידה כזאת, שלא רק את השולחנים רימה במחיר הסחורות שקנה מהם, אלא שבשעה שהיה פריטור שלל בערמה את הפרסים מן המנצחים במרוצי־מרכבות. וכאשר אחותו קינטרה אותו בעקיצותיה על המעשה הזה, ולאחר שראשי החבורות התלוננו עליו, הוציא חוק שלהבא ישלמו את הפרסים בו־במקום. לפני מותו של טיבריוס נאשם גם בבזיון כבוד הקיסר, גם בניאוף וגילוי־ערות אחותו לֶפּידה, אבל נתחמק מן העונש כתוצאה מחילוף המאורעות[12]; לבסוף מת בפִּירְגִי במחלת ההִדרקון. אבל עוד קודם לכן הכיר לו כבן את נירון, שנולד לו מאת אגריפינה, בתו של גרמאניקוס.

6[עריכה]

נירון נולד באַנטיוּם[13], תשעה חדשים אחרי מות טיבריוס, בחמישה־עשר לחודש דצמבר[14], בדיוק בשעת זריחת החמה, וקרני־השמש נגעו בו עוד לפני שנגע באדמה[15]. אנשים רבים ניבאו לו מיד הרבה נוראות מתוך מערכת־מזלו, וכסימן לעתיד נחשבו גם דבריו של אביו דומיטיוס, שאמר עם דברי־הברכה של ידידיו, כי ממנו ומאגריפינה לא יוכל להיוולד אלא תועבה ואסון לעולם!. אות ברור להוותו העתידה ניתן ביום שקראו לא בשם[16]; שכן גאיוס קיסר, לשאלת אחותו שיתן לילד את השם הרצוי לו, הביט אל בן דודו קלאבדיוס – הוא שבעלותו לשלטון לאחר זמן אימץ לו את נירון לבן – ואמר, שהוא נותן לו לילד את שמו, קלאבדיוס; אלא שלא בכובד־ראש אמר זאת, ורק לצון חמד לו, וגם אגריפינה מאסה בשם זה כיוון שבאותם הימים היה קלאבדיוס ללעג לכל אנשי החצר.

בן שלוש נתייתם נירון מאביו, שהניח לו בירושה שליש מרכושו, אך גם אותו לא קיבל בשלימות לאחר ששותפו בירושה, גאיוס[17], גזל ממנו את כל־הרכוש. אחר כך, משהוגלתה אמו[18], נתחנך בבית דודתו לֶפּידה בדלות, וכמעט במחסור, בהשגחת שני פדגוגים, האחד רקדן והשני ספּר. אבל כשהגיע קלאבדיוס לשלטון, קיבל מחדש את רכוש אביו ולא עוד, אלא שהגיע לידי עשירות על־ידי ירושה שקיבל מאת אביו חורגו קריספּוּס פּאסיַנוּס. כאשר הושבה אמו מגלותה ומעמדה הוחזר לה, הרי בהשפעתה ובזכותה עלה נירון לגדולה עד כדי כך, שנתפשטה השמועה בעם, כי מסאלינה, אשת קלאבדיוס, שלחה אנשים להחניקו בשעה שישן את שנת הצהרים, כי נחשב למתחרהו של בריטאניקוס; ועוד הוסיפו למעשיה זו, שאותם אנשים ברחו בבהלה מפני נחש, שהציץ מתחת לכר. בדותה זו נולדה לאחר שמצאו פעם במיטתו, מסביב לכר, עור־נחש, שלאחר מכן אמנם נשאו על פי דרישת אמו, סגור בצמיד של זהב, על זרועו הימנית במשך זמן רב. אבל כאשר זכר אמו היה לו לזרא, סילקו מעליו, ובבוא קיצו חזר וחיפש אותו, אך לשווא.

7[עריכה]

עודנו רך בשנים, קודם שהגיע למלוא נעוריו, השתתף בשעשועי הקירקס ובמשחק־טרויה בהתמדה ובהצלחה רבה. בשנה האחת־עשרה לחייו אימצהו קלאבדיוס לבנו ומסרו לידי אַנֵיאוּס סֶנֶקה[19], שהיה כבר סנטור בימים ההם, ללמדו חכמה ודעת. אומרים, כי בלילה שלאחר זה חלם סנקה חלום, שהוא מלמד את גאיוס קאליגולה; ואמנם מילא נירון מיד אחרי דברי החלום הזה והוכיח את אכזריות־טבעו בהזדמנות הראשונה שבאה לידו. כי הנה בבוא אחיו בריטאניקוס לברכו אחרי האימוץ וקרא לו מתוך ההרגל אהֶנוֹבּארבּוּס, ביקש להוכיח לו ולאביו, כי הוא, בריטאניקוס, אינו אלא אסופי. כמו כן העיד בגלוי לרעתה של דודתו לֶפּידה בשעה שהעמידוה למשפט, כדי לעשות נחת־רוח לאמו, שרדפה את הנאשמת.

כשהביאוהו בפעם הראשונה באורח רשמי אל הפורום, הכריז על מתן דורון לעם ותשורות־כסף לחיילים, ובמיסקר המשמר הפריטוריאני שהועידו נשא בעצמו את המגן בראש[20], ולבסוף הביע בסנט את תודתו לאביו (מאַמצו). כששימש אביו זה קונסול נאם נירון בפניו לאטינית לטובת אנשי בּוֹנוֹניה, ויוונית למען בני רודוס ואיליון. בפעם הראשונה לבש את איצטלת־השופטים בחג הלאטיני, בהיותו פריפקט העיר. עורכי הדין המפורסמים ביותר התחרו ביניהם, כדי להופיע בפניו, ולא בתביעות מצערות שניפתרות במהרה, כפי שנהוג היה[21], אלא במשפטים חשובים ובמיספר רב, אף־על־פי שקלאבדיוס אסר את הדבר. מעט לאחר־מכן נשא לו את אוקטביה לאשה[22] וערך משחקי־קירקס וציד־חיות למען שלום קלאבדיוס.

8[עריכה]

בן שבע־עשרה היה בשעה שנודע ברבים דבר מות קלאבדיוס, ומיד יצא אל חיל־המשמר בין השעה השישית והשביעית, שכן כל אותו יום היה יום של אסונות ואימה ולא היתה לו שעה נוחה יותר להתחיל בה את מלכותו. לאחר שהוכרז לשליט עליון מעל למעלות הפלטין, הביאוהו באפיריון אל המחנה; שם נאם קצרות בפני החיילים והועבר אל הקוריה. לעת־ערב יצא משם לאחר שהשפיעו עליו כיבודים רבים ועצומים, שמהם דחה רק את התואר "אבי־המולדת" על שום גילו הרך.

9[עריכה]

ראשית מעשהו לאחר־זה היה להפגין את יראת־הכבוד, שרחש לקלאבדיוס; ערך לו לוויה מפוארה ביותר, הספידו והעלהו למנין האֵלים. כבוד רב מאוד חילק לזכר אביו דומיטיוס, ולאמו מסר את השליטה על כל הענינים הפרטיים והציבוריים. ביום הראשון לשלטונו נתן לטריבון של חיל־המשמר את הסיסמא: "הטובה שבאמהות", ואחר־כך נסע תכופות אתה ברחובות באפיריון אחד. באנטיום ייסד מושבה, הושיב בה את וותיקי חיילי־המשמר וצירף אליהם את העשירים שבקציני־הצבא וקבע שם את מקום־מושבם; גם נמל בנה בה בהוצאות גדולות ועצומות.

10[עריכה]

כדי להוכיח ביתר בירור את הלך־רוחו הודיע, כי ישלוט בהתאם להוראותיו של אבגוסטוס, והשתמש בכל שעת־כושר לעשות מעשים של נדיבות־לב ורחמים, או אף להציג לראווה סבר־פנים טוב. הוא ביטל, או הפחית את המסים הכבדים וצימצם את הפרסים, שניתנו למלשינים על פי חוק פּאפּיוּס, לחלקם הרביעי. חילק בעם ארבע מאות ססטרקים לאיש, ולרמי־היחש שבסנטורים, שהיו חסרי־רכוש, נתן הענקה שנתית, לאחדים מהם חמש מאות אלף ססטרקים, ואילו לגדודי־המשמר הפריטוריאני חילק את התבואה החדשית חינם. כאשר נידרש, כנהוג, לחתום על פסק־דין־מוות אמר: "הלוואי ולא ידעתי לכתוב". מברך היה אנשים מכל המעמדות בשלום על פי זכרונו[23], ולסנט שהביע לו את תודתו ענה: "כשאהיה ראוי לכך!". גם לעם נתן לחזות באימוני־השדה שלו והירבה לדקלם בפומבי; אף קרא משיריו לא רק בביתו אלא גם בתיאטרון, והכול ניהנו במידה כזאת שהוחלט לערוך הודיה על קריאתו[24] ואותו קטע משיריו ניכתב באותיות זהב והוקדש ליופיטר הקאפיטוליני.

11[עריכה]

משחקים רבים ערך וממינים שונים: משחק "יוּבנאליס"[25], משחקי קירקס, הצגות־תיאטרון וקרבות־גלדיטורים. ב"יוּבנאליס" שיתף גם זקנים, קונסולים לשעבר, ומטרונות באות־בשנים. במשחקי הקירקס ייחד מקומות ניבדלים מן הקהל לפרשים[26] וערך תחרות־מרכבות רתומות לארבעה גמלים. לשעשועים שערך למען נצחיות הממלכה נתן את השם "המשחקים הגדולים", ובהם לקחו חלק רבים משני המעמדות ומשני המינים. פרש רומאי מפורסם רכב על גבי פיל וירד מעליו בחבל שנמתח באלכסון. הוצג גם מחזה רומי של אפְראניוּס בשם "השריפה" ולשחקנים הורשה לסחוב אחריהם את רהיטי הבית הבוער ולשמרם לעצמם. כל יום מימי השעשועים פוזרו בין העם תשורות־חפצים מכל המינים: אלפי צפרים למיניהם מדי יום ביומו; מאכלים שונים ומשונים; המחאות למזונות; בגדים, זהב, כסף, אבנים יקרות ומרגליות; תמונות, עבדים ובהמות־משא ואף חיות־טרף מאולפות; לבסוף אניות, גושי בתים וקרקעות.

12[עריכה]

במשחקים אלה היה צופה מסיפון הפרוסקניום. בקרב־הגלדיטורים, שערך באמפיתיאטרון בנוי מעץ שהותקן בשנה אחת באיזור שדה־מארס, לא המית איש, ואף לא פושע מן הפושעים. ואילו בקרבות שיתף ארבע מאות סנטורים ושש מאות פרשים רומיים, ביניהם בעלי־רכוש, שלא היה כל כתם בשמם; ואפילו הלוחמים בחיות־טרף ועובדי־הזירה השונים היו משני המעמדות האלה. גם מלחמת־ים הציג במי־ים ממש, כשחיות־ים ענקיות משוטטות מסביב; וכן ריקודים פיריים אחדים על ידי בחורים יווניים, ולכל אחד מהם מסר בגמר ההצגה תעודת־אזרחות רומית. בין שאר נושאים, שהוצגו בריקודים אלה, היה מעשה הפר שבא על פּאסיפאי[27], שהיתה חבויה, כפי שהאמינו רבים מן הצופים, בתוך תבנית פרה עשויה עץ. איקארוּס[28] נפל מיד, בראשית נסיונו לטוס, ליד מושבו של נירון והתיז עליו מדמו. לעיתים רחוקות ביותר נהג לשבת בראש המשחקים, ולרוב היה מסב וצופה בהם, תחילה דרך מפלשים קטנים, אחר כך מעל דוכן שהיה פתוח לעין־כל. כמו כן היה הוא הראשון, שהנהיג ברומא התחרות, שנערכה בכל חמש שנים, והיתה משולשת כדרך היוונים: במוסיקה, התעמלות ורכיבה, והוא קרא לה בשם "נירוֹניה"; ובאותו זמן חנך גם מרחצאות ואולם־התעמלות, ולסנטורים ופרשים נתן את שמן־המשחה חינם. למנהלי ההתחרות כולה מינה קונסולים לשעבר, ניבחרים בגורל, והושיב אותם במקום־מושב הפריטורים. אחר־כך ירד אל הסנטורים באורכסטרה וקיבל את הנזר כפרס על אמנות הדיבור והשירה הלאטינית, שהתחרו עליו המצויינים שבאמנויות אלו וכולם הסכימו כאחד שהנזר מגיע לו. אבל כשהשופטים הביאו לו גם את הנזר של הנגינה בקתרוס, השתחווה לפניו וציווה להביאו אל אנדרטת אבגוסטוס. בתחרות־ההתעמלות, שסידר בספּטות, גזז לראשונה את זקנו בתכונה רבה של זבח־פרים, הניחו בנרתיק זהב משובץ אבנים יקרות והקדישו לקאפיטוליום. למחזה־אתליטים הזמין גם את בתולות־ווסטה[29], כיוון שגם כוהנות קֶרֶס באוֹלימפּיה רשאיות היו לעשות כן.

13[עריכה]

בצדק רשאי אני למנות בין המחזות שערך את דבר כניסת טירידאטס[30]לעיר. מלך ארמני זה נתפתה בהבטחות גדולות לבוא אליו, וכאשר נאלץ נירוֹן בגלל הערפל לדחות את הצגתו לפני העם ביום שהועיד לכך בהכרזתו, עשה זאת ביום הראשון המתאים לכך. אז העמיד את הגדודים על נשקם לפני המקדשים שבפורום מסביב, ובעצמו ישב על כס־השלטון ליד בימת־הנואמים בלבוש מנצח בין סמלי הצבא ודגליו. ראשית צעד ועלה טירידאטס בכבש משופע ובא וכרע מול ברכי נירון, שהרימו בימינו ונשק לו; אחר כך הסיר מעל ראש המתחנן את המצנפת והניח עליו כתר; בה בשעה תירגם איש במעלת פריטור את דברי המבקש־עזרה לפני העם. מכאן הובא המלך אל התיאטרון וחידש את תחינתו. אז הושיבו נירון על יד ימינו. על מעשה זה שוב בירכוהו כשליט עליון, ולאחר שנירון הניח זר־דפנה בקאפיטוליום[31], סגר את שתי הדלתות של מקדש יאַנוּס, כאילו לא נותרה עוד מלחמה בעולם.

14[עריכה]

בקונסולט שימש ארבע פעמים: בראשון במשך חדשיים, בשני ובאחרון במשך שישה חדשים, ובשלישי ארבעה חדשים; את שני האמצעיים נשא רצופות, את האחרים לאחר הפסקה של שנה בין האחד לשני.

15[עריכה]

בשעה שישב למשפט לא חפץ לענות לשואלים בדרך אחרת מאשר למחרת היום ובכתב. בחקירה המשפטית, ביטל את הנוהג של משפטים רצופים, ובעצמו דן היה בכל משפט ומשפט לחוד לפי הסדר. אולם בשעה שהתייחדו לשם התייעצות, לא היה משתף בשיקול את חבריו לבית־הדין באופן גלוי, אלא קרא בשתיקה ובהסתר את חוות דעתו של כל אחד, שמסרוה בכתב, ואחר היה פוסק את פסק־דינו כטוב בעיניו, כאילו היתה זו דעת הרוב. זמן רב לא נתן לבני משוחררים לבוא אל הסנט ומאלה שהוכנסו על־ידי הקיסרים הקודמים שלל את הזכות למשרות־כבוד. מועמדים למשרות, שהיו יתר על מיספר המקומות, פּייס על הדיחוי וההשהייה על ידי שהעמידם בראש לגיונות. את הקונסולים מינה על פי רוב למשך שישה חדשים. כאשר מת אחד משני הקונסולים בימים שלפני הראשון לינואר, לא מינה במקומו איש, והביע בזה גנאי לדוגמא הקדומה של קאנינוּם רבּילוּס, שהיה קונסול יום אחד. את אותות־הניצחון העניק גם לאנשים במעלת קוויסטוֹר ולאחרים ממעמד הפרשים ולא תמיד מסיבת שירות צבאי. את נאומיו, שבענינים מסוימים שלח אל הסנט, מסר על פי רוב לקונסול לקריאה, בלי להתחשב בכך שזה היה מתפקידו של הקוויסטור.

16[עריכה]

הוא המציא צורה חדשה לבניני־העיר, ולפני גושי הבתים והבנינים הקים מסדרונות, שמעל גגותיהם השטוחים יכבו את הדליקות; וכל אלה בנה על חשבונו. היה בדעתו גם להאריך את החומות עד אוסטיה ולהוליך משם את מי הים בתעלה אל העיר העתיקה. בזמנו נענשו ונירדפו פושעים רבים בחומרה יתירה, וגם חוקים חדשים נוצרו במידה לא פחותה מכן. הוגבלה מידת הביזבוז; הארוחות הפומביות צומצמו עד למנות־מזון רגילות; נאסרה מכירת מאכלות מבושלים במסבאות, מלבד קטניות וירקות, בשעה שקודם לכן הוצגו למכירה מיני תרגימה לרוב; הוטל עונש־מוות על המאמינים בכריסטוס – אלה המאמינים באמונת־הבל של כת חדשה ומושחתה; נאסרו תעלולי הנהגים של מרכבות־המירוץ, שעל סמך זכותם מאז ומקדם רשאים היו לשוטט לעברים ולרמות ולגזול כמתוך שחוק. לבסוף גורשו גם שחקני הפאנטומימים ומצדדיהם כאחד[32].

17[עריכה]

נגד מזייפי שטרות הומצאה בפעם הראשונה התחבולה, שכל הלוחות יהיו מנוקבים וייחתמו אך ורק על גבי משיחה שהועברה שלוש פעמים דרך הנקבים[33]; כן ניקבע שבצוואות יוצגו בפני העדים הבאים על החתום רק שני לוחות־השעווה החיצוניים בלבד, שעליהם רשום שם בעל הצוואה, והכותב צוואה בשביל אדם אחר לא יוכל לרשום ירושה לעצמו. וכן תיקנו, כי בעלי הדין חייבים לשלם שכר קבוע ומתאים לעורכי־הדין, אך לבית־הדין אין לשלם ולא כלום, כי דבר זה ניתן חינם על חשבון האוצר. כמו כן, שבירור משפטים, הקשורים באוצר המדינה, יועבר אל הפורום לידי בית־דין הבוררים[34], וכל העירעורים מטעם בתי־הדין יובאו בפני הסנט.

18[עריכה]

כל רצון להרחיב ולהגדיל את הממלכה וכל תקווה לכך לא נגעו ללבו כלל, אלא עוד חשב אפילו להוציא את צבאו מבריטניה, וחדל מזה רק מחשש שמא ייחשב כממעיט דמות אביו[35]. לפרובינציה הפך שתי ממלכות בלבד: את פונטוס, אשר פּוֹלמוֹן וויתר עליה, ואת ממלכת האַלפּים, אחרי מות קוֹטיוּס[36].

19[עריכה]

הוא התכונן לנסוע חוצה לארץ אך פעמיים בלבד: לאלכסנדריה ולאַכַיָה. אולם על הנסיעה לאלכסנדריה וויתר בעצם יום היציאה לדרך, כי החרידוהו אותות מבשרים סכנה. בשעת ביקורו במקדשים שבעיר, כשישב בהיכל ווסטה ואחר כך קם ממושבו, נישאר כנף מעילו תלוי בכיסא, ומיד לאחר־כך תקפתו סחרחורת עד שלא יכול היה לראות בעיניו. באַכָיָה פתח בחפירת תעלה דרך האיסתמוס[37]; כינס את המשמר הפריטוריאני לאסיפה ועודדהו לפתוח בעבודה זו. לאחר שניתן האות בחצוצרה, חפר הוא ראשון במעדרו באדמה, אסף את העפר בסל ונשאו משם על כתיפיו. גם למסע־מלחמה אל מעברות ההרים הכַּספיים הכין עצמו ולשם כך גייס לגיון חדש מבין טירונים יושבי איטליה, כל אחד שש רגלים קומתו[38], וקרא שם לחיל הזה: "הפאלאנכּס של אלכסנדר הגדול".

הנה כי כן אספתי בזה אחד לאחד את מפעליו אלה, שבחלק מהם לא תמצא כל פגם, ובחלקם ראויים גם לתהילה לא־מעטה; וזאת עשיתי כדי להפרידם ממעשי־הפשע המתועבים שעליהם אדבר להלן.

20[עריכה]

בנערותו, יחד עם שאר לימודים, למד גם במוסיקה מעט, ואך הגיע לשלטון קרא אליו את טֶרְפֵּנוּס, המנגן בקתרוס, שעלה על הכול באמנות זו בימים ההם, ולאחר שישב ושמע אותו מזמר לפניו יום־יום אחרי סעודת־הערב עד שעה מאוחרת בלילה, התחיל גם הוא מעט־מעט מנסה כוחו ומתאמן בכך, ולא נימנע משום פעולה, שאמנים מסוג זה נוהגים לעשות כדי לשמור על קולם או להגבירו. כך היה שוכב פרקדן ומניח לוח־עופרת על חזהו, או מריק קיבתו על ידי חוקן והקאה, או נימנע מאכילת פירות ושאר מאכלים המזיקים לקול. לבסוף, כשהתקדמותו הניחה את דעתו, השתוקק להופיע על הבמה, אף על פי שקולו היה חלש ועמום, ופעם בפעם היה מתרברב בין אוהביו בדברי הפתגם היווני: "נגינה בסתר אינה זוכה להערצה".

וכך עלה על הבימה לראשונה בניאפוליס, וגם כשהתיאטרון נתמוטט פתאום עם רעידת־האדמה, לא פסק מלשיר, עד שגמר את כל השיר שפתח בו. בעיר זו היה שר תכופות במשך ימים אחדים. גם כאשר נטל לעצמו חופשה קצרה, כדי לחדש את קולו, לא יכול לשאת את ההתבודדות, אלא עבר מן המרחצאות ישר אל התיאטרון וסעד סעודתו באמצע האורכסטרה לעיני המון העם; אף הבטיח להם בלשון יוון, כי אך ישתה מעט ומיד ינעים זמירות במלוא הקול. ביחוד הלך לבו שבי אחרי מחיאות־הכפים הקצובות של בני אלכסנדריה, שהתכנסו בניאפוליס משיירת הספינות שהגיעה אותה שעה, ועל כן הזמין אליו רבים משם, ועוד הגביר את שקידתו בבחרו לו בחורים ממעמד הפרשים ולמעלה מחמשת אלפים צעירים גיבורי־כוח מתוך העם וממקומות שונים; אלה נתחלקו קבוצות־קבוצות, והיה עליהם ללמוד את שיטות מחיאות־הכפים – "זמזומים" "רעפים" ו"לבֵנים" קראו להן[39] – ולחזק את ידי נירון בשעה שזימר. היו אלה בחורים מצוינים בשערם העבות ובלבושם המפואר עד מאוד ויד שמאלם היתה חשׂופה תמיד ללא טבעות. ראשי הקבוצות השתכרו איש־איש ארבעים אלף ססטרקים.

21[עריכה]

מאיר שייחס חשיבות יתרה להופיע בשירתו גם ברומא, חזר על התחרות ה"נירוניה"[40] עוד לפני בוא היום המיועד לכך, וכאשר הפצירו בו כל הנוכחים כי ישמיע את "קולו האלוהי" ענה להם קודם, שבגניו יעשה רצונם של אלה הרוצים בכך; אולם כאשר גם החיילים, שעמדו אותה שעה על המשמר, החרו־החזיקו אחרי בקשת ההמון, הבטיח ברצון להופיע מיד. בלי שהייות ציווה להוסיף את שמו לרשימת המנגנים, שהודיעו על הופעתם; אף הטיל גורלו לתוך הקלפי יחד עם האחרים ויצא לבימה בהגיע תורו, בלוית מפקדי המשמר הפריטוריאני, שהחזיקו בקתרוס, ובעקבוֹתיהם טריבוני הצבא והנאמנים שבידידיו. אחר שעמד במקומו וסיים את דברי־הפתיחה, הכריז על ידי קלוּביוּס רוּפוּס, קונסול לשעבר, כי ישיר על נִיוֹבֵּה, והמשיך בשירה עד לשעה העשירית[41]; את חלוקת הזרים ואת שאר חלקי ההתחרות דחה לשנה הבאה, כדי שתהיה לו ההזדמנות לשיר פעמים תכופות יותר. אלא שהזמן עד לאותה ההזדמנות ארך בעיניו יתר על המידה; לפיכך לא פסק מלהציג עצמו בפני הקהל לעיתים מזומנות. כמו כן שקל בדעתו להשתתף בהצגות פרטיות, בין שחקנים שמלאכתם בכך, והיה פריטור אחד שהציע לו בשכר זה מליון ססטרקים. גם מסכה היה לובש ומשחק בטראגדיות של גיבורים ואֵלים, וגם של גיבורות ואֵלוֹת, והמסכותנעשו בדמות קלסתר־פניו ופני האשה, שהיתה אהובתו אותה שעה. בין השאר הציג את "קאנאקֵה בחבלי לידה", "אוֹרסטס רוצח אמו", "אידיפּוּס המסוּמא", "הרקוּלס המטוֹרף". מספרים כי חייל־טירון, שעמד על משמרתו ליד פתח הבמה, בראותו במחזה הנזכר לאחרונה את נירון לבוש כפי שהענין דורש[42] ואסור באזיקים, מיהר ובא להגיש לו עזרה.

22[עריכה]

משחר־נעוריו בערה בו תשוקה יתירה לסוסים ורוב שיחתו נסבה על משחקי הקירקס, אף על פי שאסרו עליו את הדבר. ופעם כאשר התאונן מרה בין חבריו ללימודים על גורלו של נהג ה"ירוקים", שסוסיו סחבוהו על האדמה, ומחנכו נזף בו, שיקר לו באמרו כי על הקטור הוא מדבר. בראשית שלטונו היה משתעשע בכל יום ויום במרכבות־מירוץ עשויות שן על פני לוח־המשחקים והיה בא מאחוזותיו לכל מירוצי־הקירקס, אפילו לקלי־ערך שבהם, תחילה בחשאי, אחר כך בגלוי עד שכל אחד ידע היטב כי באותו יום וודאי שנירון יהיה ברומא. לא כיסה על רצונו שמיספר הפרסים יוכפל; ולפיכך הירבו במיספר המירוצים, והשעשועים נמשכו עד לשעה מאוחרת, עד שמנהלי הסיעות לא מצאו לכדאי להם לשלוח את קבוצותיהם אלא למירוץ של יום שלם. עוד מעט והוא עצמו ביקש לנהוג במרכבת־המירוץ וגם להופיע תכופות במירוצים, ולאחר שניסה כוחו בגניו לעיני עבדיו ואספסוף מן העם, הציג עצמו לעין־כל בקירקס הגדול, והאות[43] ניתן על־ידי איזה משוחרר, מאותו המקום שבו נהגו פקידי השלטון לעשות זאת. אבל דעתו לא נחה עליו בזה שהראה את כוחו באָמנויות אלו ברומא ושאף, כאמור[44], לבוא לאכיה. והניעתו לכך סיבה זו: כל הערים, שבהן נהגו לערוך תחרויות־מנגנים, החליטו לשלוח אליו את כל הזרים של הנגינה בקתרוס, והוא קיבלם ברצון רב, עד שנתן לצירים, שהביאו אותם, לבוא ראשונים לפניו, ועוד הושיב אותם אל שולחנו בין מקורביו. וכאשר ביקשוהו אחדים מאלה לשיר לפניהם בשעת הסעודה, ואחר כך קיבלו את שירתו בהתלהבות, קרא ואמר: "ליוונים בלבד אוזן שומעת, והם היחידים הראויים לו ולאָמנותו". עתה לא דחה עוד את היציאה לדרך, ואך הגיע לקאסיוֹפֵּי[45] התחיל בהופעתו על יד מזבח יופיטר קאסיוּס, ואחר כך השתתף בכל ההתחרויות.

23[עריכה]

לשם כך ציווה לרכז בשנה אחת את כל ההתחרויות שחלו במועדים שונים; מהן אפילו פעמיים; ובניגוד לנהוג, ציווה לסדר תחרות־נגינה גם באולימפיה. וכדי ששום דבר לא יסיח דעתו מן ההתעסקות הזאת ולא יעכבהו, כתב למשוחררו הליוּס, שהזהירו ואמר כי עניני העיר דורשים נוכחותו, את הדברים האלה: "אף על פי שדעתך ושאיפתך היא שאחזור במהרה, היתה עליך החובה לדבר על לבי ולאחל לי שאחזור כראוי לנירון!".

בשעה ששר אסור היה לעזוב את התיאטרון, ואפילו מטעמים הכרחיים. כפי שמספרים כרעו כמה נשים ללדת בשעת ההצגה, וגברים רבים, שקצה נפשם לשמוע שירתו ולהללו, קפצו בחשאי מעל החומה, כי שערי העיר סגורים היו, או שהוצאו בלוויה בשימם עצמם מתים. אין להאמין כמעט עד לאיזו מידה מפחד היה ודואג לפני כל התחרות; מה גדולה היתה קנאתו במתחריו וחרדתו בפני השופטים. לבני־תחרותו מתייחס היה בכבוד כאל אנשים כערכו; היה קונה את לבם בגלוי ובסתר היה מדבר עליהם סרה, ובפגישתו אתם התנפל עליהם לא פעם בגידופים; אף נוהג היה לשחד את המצטיינים בכשרונותיהם. ואילו אל השופטים פנה בהכנעה רבה לפני שהתחיל ואמר, שהוא מצידו עשה כל שיש לעשות וההצלחה בידי הגורל היא, אלא שהם, כנבונים ומלומדים, חייבים שלא להתחשב בדברים שבמקרה. ולאחר שאלה עודדוהו שיתאושש, הלך לו בלב שקט יותר, אך גם אז לא בלי דאגה, שכן פירש לו את שתיקתם והתאפקותם של אחדים מהם כצרוּת־עין ורוע־לב ואמר, כי חשודים הם בעיניו מלכתחילה.

24[עריכה]

בשעת ההתחרות היה מציית לחוקה במידה כזו, שמעולם לא העז לירוק, וגם את הזעה מעל פניו מנגב היה בשרווּלו[46]. פעם קרה שבאיזה מחזה טראגי נפל המטה מידו והוא מיהר להרימו, ומיד נפלו עליו פחד וחרדה, שמא יוציאוהו מן התחרות בגלל השגיאה הזאת; ולא נרגע אלא לאחר שהשחקן השני נישבע לו, כי בתוך ההתלהבות והתרועות של העם לא הרגיש איש בדבר. בעצמו מכריז היה על היותו המנצח, ולשם כך היה לוקח תמיד חלק בתחרויות הכרוֹזים[47]. וכדי שלא יישאר סימן וזכר לאיש משאר כל המנצחים בחגיגות, ציווה להפוך ולהרוס את פסלי כולם ואת אנדרטאותיהם, לגררם בחכות־ברזל ולהשליכם לביב־השופכין. גם במרכבת־המירוץ נהג במקומות רבים; ובאולימפיה ברכב של חמישה צמדים, ואף על פי שגינה באחד משיריו את המלך מיתרדאטס על מעשה כזה עצמו. ואילו לאחר שהושלך מן המרכבה וחזרו והושיבוהו על מקומו, לא יכול להמשיך עוד והפסיק עוד לפני סוף המירוץ; אף על פי כן הוכתר כמנצח. לאחר מזה עזב את הפרובינציה והעניק לכולם את החירות ולשופטים נתן אזרחות רומית וכסף רב. ועל חסדיו אלה הכריז בעצמו בעיצומה של הזירה ביום המשחקים האיסתמיים[48].

25[עריכה]

בשובו מיוון סר לניאפוליס, כי שם הראה לראשונה את אמנותו, וניכנס לעיר בסוסים לבנים מבעד לפירצה שפרצו בחומה, כמנהג המנצחים בחגיגות־ההתחרות. בצורה דומה לזו ניכנס לאנטיום, אחר כך לאַלבאנוּם ולבסוף לרומא. אלא שלעיר הבירה ניכנס באותה המרכבה, שבה עבר לפנים אבגוסטוס את תהלוכת־הניצחון; לבושו ארגמן ואדרת רקומת כוכבי־זהב, על ראשו הנזר מאולימפיה, בימינו הזר הפּיתּיי; שאר הפרסים נישאו לפניו בתהלוכה ועליהם כתבות, היכן ועל מי ובאיזה שיר ניצח, ומה היה תוכן המחזה שניצח בו. אחרי המרכבה באו מוחאי־הכף כדרך משתתפי תהלוכת־הניצחון והכריזו בקול, כי הם אנשי אבגוסטוס, חייליו בחג־ניצחונו. משם הלך דרך הקירקס הגדול, שנהרס לשם כך, ודרך הוֶולאבֵּרוּם[49] והפורום אל הפּאלאטיוּם ואל מקדש אפּוֹלוֹ. בדרכו נזבחו בכל מקום זבחים ופעם בפעם זלפו מי־כּרכּוֹם ברחובות, ועליו השליכו שפע של ציפרי־שיר, סרטים ומיני ממתקים. את נזרי־הקודש שׂם בחדר־משכבו מסביב למיטה, וכן את פסליו בלבוש מנגן־בקתרוס. גם מטבעות טבע באותה צורה. ואחר כל הסברים האלה רחוק היה כל־כך מלהניח ידו ממעשה זה או להתרפות בו, שלא היה מדבר לשם שמירת קולו אפילו אל החיילים, אלא פונה אליהם בכתב, או שׂם דבריו בפי איש אחר. ובכל דבר שעשה, אם בכובד־ראש ואם בצחוק, עמד תמיד לידי מורהו לזמרה להזהירו, כי יחוס על גרונו וישׂים מטפחת אל פיו. לאנשים רבים הציע את ידידותו, או הודיע להם על שנאתו אותם, ככל שהיו מרבים או ממעטים להללו.

26[עריכה]

מעשי שרירות אלה, תאוותנותו, פזרנותו, אהבתו לבצע ואכזריותו היו אמנם בודדים תחילה ובחשאי, כאילו נעשו מתוך שגגת־נעורים; אבל גם אז לא היה לאיש ספק, שמעשי־נבלה אלה יסודם באפיו ולא בגילו. מיד בהתקרב שעת בין־השמשות היה חובש כומתה או כובע והולך לבתי־המרזח ומשוטט בחוצות בהשתובבות, שלא תמיד היתה חסרת סכנה, באשר נוהג היה להכות באנשים השבים ממשתאות, ואם עמדו על נפשם, גם דקרם והשליכם לתעלת־השופכין. כמו כן שובר היה את דלתות החנויות ובוזזן, וסידר לו בבית שוק־של־עראי[50], שבו חילק את השלל ומכרוֹ במכירה פומבית, ומיד ביזבז את מחירו. בתיגרות כגון אלו סיכן תכופות את אור־עיניו ואף את חייו, וכך הוכה פעם כמעט עד יציאת הנשמה בידי איש ממעלת סנטור, שבאשתו פגע באופן גס. לפיכך לא היה יוצא מאותה שעה ואילך לרשות הרבים אלא אם הטריבונים של המשמר ליווהו ממרחק מסוים ובסתר. גם ביום נוסע היה בחשאי באלונקה סגורה אל התיאטרון ונוכח במהומות הפנטומימים, בשבתו במעלה הפרוֹסקֵניוּם גם כמנצח על המלאכה, גם כצופה. וכשהגיעו עד להרמת ידים ונילחמו באבנים ובשברי־כיסאות, הירבה גם הוא לזרוק מטלטלים שונים בעם, ופעם פגע קשה בראש הפריטור עצמו.

27[עריכה]

אבל כאשר הלכו וגברו תועבותיו חדל מתעלולי־צחוק, הנעשים בסתר, והתפרץ בגלוי בפשעים גדולים יותר בלי לדאוג כלל לחיפויָם. במשתאות היה מאריך מחצות־היום עד חצות־הלילה, וביניהם היה מחליף כוח תכופות במרחצאות חמים, ובעונת הקיץ במי־שלגים. לפרקים היה סועד גם בפרהסיה, בתוך הנאוֹמכיה[51] הסגורה או בשדה־מארס ובקירקס הגדול, וזונות מכל העיר ורקדניות עומדות עליו לשרתו. כל אימת שהיה יורד על פני הטיבּר עד אוסטיה, או כשהיה מפליג על פני מפרץ בּאיי, הוכנו במפוזר על גדות הנהר ועל החוף מלונות־אורחים, מצוינים במיסבאות, שבהן היו המוזגות מטרוניתות, ששיחקו את דרכי רועי־הזונות והזמינוהו מכל צד לרדת אל החוף. גם ממקורביו הזמין לעצמו סעודות, ולאחד מאלה עלתה מסיבת־המיטפחות[52] בארבעה מיליון ססטרקים, ולאחר חג־הוורדים[53] עוד בהרבה יותר מזה.

28[עריכה]

מלבד מעשי־זימה עם נערים בני־חורין וניאוף עם נשים נשואות, ביצע מעשה־אונס בבתולת־ווסטה אחת בשם רוּבְּרִיָה. כמעט שנשא לו לאשה כדת את השפחה המשוחררת אַקטֵי והסית כמה אנשים מבעלי מעמד של קונסול להישבע שבועת־שקר שהיא בת־מלכים. על ידי סירוס ביקש להפוך את הנער ספּוֹרוּס לנקיבה ונשאוֹ בטקס־נישואין חגיגי, במוהר ובצעיף־הכלה[54], והביאו ברוב פאר והדר אל ביתו, ויהי לו לאשה. עד היום מקובלת ההלצה הקולעת של מישהו שאמר, כי בני־האדם יכלו לחיות חיים טובים, אילו היתה לו לאביו דומיטיוס אשה כגון זו. ספורוס זה, מקושט בתכשיטי נשי הקיסרים, נישא באפיריון בלווית נירון בכינוסים ובשווקים בכל רחבי יוון ואחרי כן ברומא דרך שוק הפסילים[55], והקיסר חוזר ומעתיר עליו נשיקות פעם בפעם. ואמת היא שאיש לא הטיל ספק בה, שנירון השתוקק לשכב עם אמו ורק שונאיה מנעוהו מכך במה שעוררו פחד בלבו, שכוחה של אשה תקיפה ובלתי־מרוסנת זו עוד יגבר על־ידי יחס מעין זה. על כל פנים עובדה היא שנירון קיבל בין פלגשיו זונה, שאמרו עליה כי דומה היא מאד לאגריפינה. וישגם שמחזיקים בדעה, כי לפנים, כל פעם שנסע עם אמו באפיריון, מילא בה את תאוותו הפושעת, ובגדיו המוכתמים העידו בו על כך.

29[עריכה]

את צניעותו הפקיר במידה כזאת, שבשעה שכמעט כל איבריו כבר היו טמאים בזימה, המציא לו לבסוף מעין מישחק, שבו הליטוהו בעור של חית־טרף, והוא בצאתו מן הכלוב התנפל על מבושיהם של אנשים ונשים שהיו קשורים לעמוד, ואחרי שהשביע בהם את תאוותו, הומת כביכול בידי משוחררו דוריפורוס.

לאדם זה נישא כאשה, כשם שנשא את ספוֹרוּס לאשה לעצמו, וחיקה בשעת מעשה את קולותיהן ובכיין של בתולות שנאנסו. נודע לי מכמה אנשים, שנירון מובטח היה עד עומק לבו, כי אין איש צנוע שגופו לא ניטמא, אלא שרובם מסתירים את תועבותיהם ומערימים לכסות עליהן; לפיכך סלח לאלה, שהודו בפניו על נאופיהם וגם על פשעיהם האחרים.

30[עריכה]

לדעתו לא היתה הנאה אחרת בעושר ובכסף אלא הבזבזנות ואמר, שאלה המנהלים חשבונות בהוצאותיהם קמצנים הם וצייקנים, והראויים לתהילה והמפוארים באמת הם אלה המכלים ומבזבזים ממונם. מהלל היה ומעריץ את דודו גאיוס בראש וראשונה על שביזבז בזמן קצר את האוצרות העצומים, שטיבריוס הניח אחריו, לפיכך לא ידע מידה במתנות־כסף ובביזבוז. על טירידאטס[56] הוציא יום־יום שמונה מאות אלף ססטרקים, דבר שניראה כמעט בלתי־אפשרי, וכאשר יצא הלז לדרכו נתן לו למעלה ממאה מיליון ססטרקים. למֶנֶקְרַאטֶס המנגן בקתרוס, ולסייף ספיקוּלוּס העניק רכוש ובתים בדומה לאלה שזכו בתהלוכת־ניצחון. את המלווה בריבית, שהיו לו פני־קוֹף, פאנֶרוֹס, העשיר בקרקעות בעיר ובכפר וערך לו הלוויה כמעט כשל מלך. מעולם לא לבש בגד פעמיים. במשחק הקוביה הניח ארבע מאות אלף ססטרקים. דגים היה צד ברשת מוזהבת וקלועה מחוטי ארגמן ושני. מוסרים, שמימיו לא יצא לדרךבפחות מאלף מרכבות, פרסות פרדותיו כסף, העגלונים לבושים בגדי ארג קאנוּסי[57], והמון המַזַקים[58] והרצים מקושט צמידים וחושן.

31[עריכה]

אבל בשום דבר לא היה בזבזן כמו בבניה. ביתו, שבנה לו, השתרע מן הפאלאטיוּם עד הגבעה האסקווילינית[59], וקרא לו תחילה "בית המעבר", ולאחר זמן משנהרס בשריפה וניבנה מחדש, הפך את שמו ל"בית־הזהב". אשר לשטחו ולתפארתו של הבנין הזה יהיה סיפק בכך אם אמסור את הפרטים האלה: הפרוזדור היה גבוה כל כך, שיכול לעמוד בו פסל־ענק בדמותו ובצלמו, מאה ועשרים רגל[60] גובהו; המרחב בבית היה גדול כל כך, שאולם־העמודים המשולש אשר בו היה אלף רגל[61] לאורך, באמצעיתו אגם בדמות ים, ומסביב לזה בנינים בצורת ערים; נוסף על אלה היו שם כרים עם שדות־בר חליפות, כרמים ושדות מרעה ויערות, ובהם המון בהמות־בית וחיות־בר מכל המינים. בשאר חלקי הבית היה הכל מצופה זהב, מקושט באבנים יקרות וצדפי־מרגליות. לחדרי־האוכל היו תקרות משובצות לוחות־שן מסתובבים ומפזרים פרחים, ובהם צינורות מזלפים מי־בושם מלמעלה. אולם־האוכל העיקרי היה מעוגל והסתובב יומם ולילה בלי הרף ככיפת השמים. חדרי הרחצה קיבלו מים מן הים ומנחל אַלבּוּלָה[62]. כאשר חנך את הבית הבנוי באופן כזה לאחר שניגמר, הביע את קורת־רוחו ממנו רק בזה שאמר, כי סוף־סוף מתחיל הוא לדור כבן־אדם.

מלבד זאת התחיל בבנין מקוה־מים, שישתרע ממיסנוּם עד האגם האוורני, שיהא מקורה ומוקף אולמי־עמודים ולתוכו יהיו מופנים המים החמים מבאיי כולה. כן פתח בחפירת תעלה מאַוורנוּס עד אוסטיה, כדי לאפשר לעבור את הדרך באניות ועם־זה לא בים; ארכה מאה ושישים מיל ורחבה עד כדי מעבר שתי ספינות של חמישה טורי משוטים, האחת מול חברתה. כדי להוציא לפועל את המיפעלים האלה ציווה להביא את האסירים מכל המקומות לאיטליה ולהעניש גם את הנדונים על פשעים חמורים בעבודת־פרך בלבד. מלבד בטחונו בממלכתו, הביאתו לביזבוז מטורף זה גם איזו תקווה לאוצרות עצומים נסתרים, שנתעוררה בו פתאום בשל הודעתו של פרש רומי, שפירסם כדבר בטוח, כי אוצרות־הרכוש מימי קדם, שהביאה אתה המלכה דידוֹ בברחה מצוֹר, נמצאים באפריקה טמונים במערות גדולות ביותר וניתן לחשוף אותם בעבודת חפירה מועטה.

32[עריכה]

אבל משנכזבה גם התקווה הזאת, היפנה לבו אל האשמות־שווא וגזילות, כיוון שיצא נקי מנכסיו ומדולדל ומחוסר־כל במידה כזאת שאנוס היה למשוך ולדחות אפילו את תשלום שכר החיילים וקצבת הווטראנים. ראשית כל קבע שבמקום המחצית, ימסרו לו חמש שישיות מנכסי אותם המשוחררים שבמותם נתקראו בלי סיבה מספקת בשמות אחת המשפחות הקרובות לקיסר עצמו; שנית, שעזבונות האנשים כפויי־הטובה כלפי הקיסר[63] יעברו לרשות האוצר ושגם עורכי־הדין, שכתבו או הכתיבו אותן צוואות, לא יימלטו מעונש; ולבסוף, שכל מעשה ודיבור, שאחד המלשינים ניטפל אליו, ייחשב לעבירה וכפגיעה ברוממות הקיסר. כמו כן דרש להשיב לו את הפרסים שחילק למדינות שהעניקו לו זרים בהתחרויות בזמן מן הזמנים. לאחר שאסר את השימוש בצבע האחלמה והארגמן, שלח אדם אחד ביום השוק למכור אונקיות מעטות מהם וסגר את כל החנויות[64]. מספרים שפעם ראה בשעת שירתו מטרוניתא אחת בין השומעים, שהיתה לבושה בארגמן האסור, הצביע עליה בפני פקידיו ואלה סחבוה לפניו והחרימו בו במקום לא רק את שמלתה, אלא גם את כל נכסיה. מעולם לא הפקיד איש למשרה בלי להוסיף לו: "אתה יודע למה אני זקוק!" או: "עלינו להשתדל שלא יישאר לאיש דבר!" – לבסוף הוציא ממקדשים רבים את המתנות והתיך את הפסלים העשויים זהב או כסף וביניהם גם את אלה של האֵלים הפֶּנאטיים[65], שגאלבה הקימן מחדש לאחר־זמן.

33[עריכה]

הרג־קרוביו ומעשי־הרצח התחילו בקלאבדיוס. ברצח זה אמנם לא הוא היה המניע הראשי[66] אבל ידע על אודותיו ואף לא כיחד זאת, שכן רגיל היה לשבח אחרי־כן את הפטריות, שבהן קיבל קלאבדיוס את הרעל, על היותן "מזון־האֵלים", כמאמר היווני. על כל פנים השפיע על המת שפע של מיני מעשים ודברים של גידוף ועלבון. פעם העלה עליו את טיפשותו. פעם את אכזריותו[67]. היה עושה ממנו צחוק באמרו בהארכת ההברה הראשונה[68], כי הוא חדל מ"להשתטות" בין בני־האדם. מזלזל היה ברוב פקודותיו ותקנותיו, כאילו ניתנו מידי פתי ומטורף; לבסוף הזניח גם את המקום, שבו שרפו את גוויתו, והקיפו גדר נמוכה ופשוטה בלבד.

בחייו של בּריטאניקוּס התנקש על ידי רעל, גם מתוך שקינא בקולו הערב משלו, גם מתוך פחד פן יעלה עליו פעם בעיני בני האדם בזכות זכר אביו. את הרעל השיג מאיזו לוּקוּסטה, אשה מפורסמת בהתקנת סמי־מוות, וכאשר פעל הרעל ביתר איטיות מאשר חשב וגרם לבריטאניקוס שילשול בלבד, שלח להביא את האשה והילקה אותה בעצמם ידו, בהאשימו אותה שנתנה לו תרופה במקום רעל. האשה הצטדקה, שנתנה מנה קטנה יותר כדי להסיר מעל הקיסר את תועבת הפשע; אך הוא אמר: "כלום חושש אני לחוק יוליוס?"[69] והכריחה לרקוח לעיניו בחדר־משכבו סם הממית במהירות וכהרף־עין ככל שידעה. אחר־כך ניסה את הרעל בתיש, וכיוון שפעולתו נמשכה חמש שעות, בישלו וחזר ובישלו פעמים אחדות והגישו לחזרזיר. כשזה גווע בו במקום, ציווה להביא את הרעל לאולם האוכל ולהגישו לבריטאניקוס שסעד אתו. ואך טעם ממנו גווע ומת, אולם נירון שיקר לאורחים ואמר, שתקפתו מחלת הנפילה, שהיה רגיל בה, ולמחרת היום נזדרז להוציאו לקבורה בגשם שוטף ובלוויה רגילה. על הצלחת מעשיה פיטר את לוּקוּסטה מכל עונש ונתן לה נכסים רבים וגם תלמידים שלח אליה.

34[עריכה]

אמו היתה מפקחת עליו וביקרה אותו קשות; אך הוא הביע את מורת־רוחו על כך תחילה רק על ידי נסיונות חוזרים ונישנים לעורר שנאה אליה בהעמידו פנים, כאילו רצונו לוותר על השלטון ולהסתלק לרודוס. אולם אחר־כך שלל ממנה גם את הכבוד המגיע לה וגם את תקפה, סילק מעליה את משמר החיילים הרומאים והגרמנים ולבסוף גירש אותם מדירתם המשותפת בפאלטין. גם לא ידע גבול בכל שהציק לה. ושכר אנשים, שיטרידוה במשפטים בשעה שישבה ברומא, וכאשר אמרה למצוא לה מרגוע בכפר, החרידוה בדברי גנאי וליגלוג בעברם על פני מקום מגוריה בים וביבשה. לבסוף נתמלא פחד מפני איומיה ועוז־רוחה וגמר בנפשו לאבדה. כאשר ניסה לעשות זאת ברעל שלוש פעמים והרגיש שהיא מחוסנת בסם שכנגד, התקין את משבצות־התקרה באופן שיתרופפו על־ידי מכונה ויפלו עליה בשנתה בלילה. אבל מאחר שהתחבולה הזאת לא נשתמרה כראוי בסוד על־ידי העוסקים בה, המציא ספינה מתפרקת, כדי להמית אותה בהישבר הספינה, או תחת מפולת התא[70]. אַחַר העמיד פנים כי השלים אתה והזמינה במכתב חביב ביותר לבוא לבּאֵיי ולחוג יחד אתו חג חמשת־הימים; ועל רבי־החובלים פקד לשבר את האניה, שהגיעה בה בטענה של איזו התנגשות מקרית. אחרי כן האריך לשבת במשתה וכשעמדה לשוב לבּאוּלי[71], הציע לה את המכונה ההיא במקום ספינתה השבורה. שמח וטוב־לב ליווה אותה, וכשנפרדו אף נשק לה על דדיה. שארית הזמן עברה עליו ללא שינה, כשהוא מצפה בחרדה גדולה לתוצאות המעשה. אך כאשר נודע לו שהכל אירע אחרת ממה שקיווה וניצלה בשחייה, היה אובד עצות, וכשבא משוחרר אמו לוקיוס אַגֶרְמוּס להודיע לו בשמחה, כי אמו בריאה ושלימה, שם לידיו פיגיון בחשאי וציווה מיד לתפסו ולאסרו באזיקים כרוצח שנישלח לרצחו, ואת אמו פקד להרוג באופן כזה, כאילו היא עצמה שמה קץ לחייה, כדי להשתמט מאשמתה שניגלתה. סופרים מהימנים מוסיפים על אלה מעשים נוראים יותר. מספרים שמיהר לבוא לראות את גווית הנרצחה, מישש את איבריה, מהם גינה ומהם הלל, ובתוך כך תקפהו הצימאון ושתה[72]. אף־על־פי־כן לא יכול לשאת את הכרת־האשמה לא באותה ולא בכל שעה שלאחר מכן, אף כי ברכות העם, הצבא והסנט עודדוהו; ופעמים רבות הודה, שדמות אמו מטרידה מנוחתו והפוּריוֹת[73] במכותיהן ובלפידיהן הבוערים רודפות אחריו. יתר על כן, הוא אף ניסה להעלות את רוח המתה בעזרת טכסי־הקודש של האמגושים ולפייסה. גם במסעו ביוון לא מצא עוז בנפשו להשתתף בפולחן־המסתורין שבאֶלבסיס, שבתחילתו מכריז הכרוז, שעל הפושעים והחוטאים להסתלק מן המקום. לרצח אמו עוד הוסיף את רצח דודתו. היא היתה חולה במחלת העצירות ונירון ביקר אותה על ערש־דווי, היא ליטפה, כדרך אנשים באים בימים, את זקנקנו המבצבץ בפניו ואמרה בחיבה: "אך אקח ממך את זה[74], אמות ברצון." אז פנה נירון אל העומדים עליו ואמר כבצחוק: "הבה ואסירנו מיד!" ופקד על הרופאים שיתנו לחולה מנה גדושה של חוקן; ועוד לא נפחה נשמתה, כבר הניח ידו על נכסיה וכבש את צוואתה, שלא להפסיד דבר.

35[עריכה]

מלבד אוקטביה נשא לו אחר כך שתי נשים: את פּוֹפּיאָה סאבּינה, בת קוויסטוֹרים שהיתה נשואה לפרש רומי, ואחריה את סטאטיליה מסאלינה, נינה־ונכדה לטאברוּס, שהיה קונסול פעמיים וזכה בתהלוכת־ניצחון. כדי להשיג אותה רצח את בעלה, אטיקוּס וֶסטינוּס, בשעה ששימש במשרת הקונסול. עד מהרה מאס בחיים עם אוקטביה, ולידידיו שהוכיחוהו על כך ענה, כי עליה להסתפק בסימנים החיצוניים של אשה נשואה. פעמים אחדות אמר להמיתה בחנק ולא עלתה בידו, ואז גירש אותה בטענה שהיא עקרה. אולם כשהגרושין רעים היו בעיני העם ולא חסכו ממנו דברי גנאי, היגלה אותה ולבסוף המיתה באשמת ניאוף. והאשמה היתה חסרת־בושה כל־כך ומחוסרת־יסוד, שכל הנחקרים הכחישוה, והוא אנוס היה לעורר את מחנכו אַנִיקֶטוּס, שיופיע כמאשים ויודה על הבדותה, כאילו בעצמו אָנס אותה במרמה. את פופיאה נשא לאשה שנים־עשר יום לאחר שגירש את אוקטביה. אותה אהב בכל נפשו, ובכל זאת המית גם אותה בבעיטת רגל בהיותה חולה ומעוברת, על אשר קיבלה פניו בגערה בשובו מן המרוצים בשעה מאוחרת. היא ילדה לו בת, קלאבדיה אבגוסטה שמה, אך זו מתה בעודה תינוקת.

יש לומר, שאין כלל סוג של קרבת־משפחה, שלא פגע בו פגיעת־זדון. הוא רצח את אנטוניה, בתו של קלאבדיוס, שמיאנה להינשא לו אחרי מות פופיאה, והאשים אותה בנסיון של הפיכה. כמו כן הטריד מן העולם אנשים אחרים, שהיו קשורים אתו בקרבת־דם או בקרבת־משפחה, וביניהם את אַבְלוּס פְלַאוּטיוּס הצעיר, שלפני מותו טימא אותו באונס באמרו "תבוא עתה אמי ותשק לו ליורש כסאי!", וסיפר באזני כל כי אמו עגבה על הנער הזה ועוררה בו תקווה להגיע לשלטון. את בנו החורג רוּפיוּס קריספינוּס, בנה של פופיאה, ציווה לטבע בים עוד קודם שנתבגר, בשעת דייג ובידי עבדי הנער עצמו, כיוון שסיפרו עליו שהוא משחק בתפקיד של מצביא ושליט עליון. את טוּסקוּס, בן מינקתו, הגלה על אשר התרחץ, בהיותו נציב במצרים, במרחצאות שניבנו לקראת בוא הקיסר. את מורו סנקה הכריח לטרוף נפשו בכפו, אף כי בשעה שביקש ממנו הלה פעמים אחדות רשות לצאת בדימוס והציע לו כל רכושו, נישבע לו נירון בכל לשון של שבועה, כי אך לחינם יחשוד בו ויבחר למות בעצמו מלהזיק למורהו. לפריפקט בּוּרוּס הבטיח לתת תרופה למחלת הגרון ושלח לו סם־מוות; את המשוחררים העשירים והבאים בימים, שסייעו בידו לפנים להיות לבן מאומץ על־ידי הקיסר ואחר־כך להגיע לשלטון והדריכוהו בעצתם, אותם השמיד ברעל שהוגש לחלקם במאכלם ולחלקם במשקאותיהם.

36[עריכה]

אכזריותו, שבה התעלל באנשים זרים מחוץ למשפחתו, גם היא לא היתה קטנה מזו. פעם היה כוכב־שביט נגלה לילה אחר לילה, מה שלפי אמונת העם מנבא על מותם של שליטים גדולים. נירון נבהל, וכאשר שמע מפי האצטגנין בּאלבילוּס כי דרך המלכים לכפר על אותות כאלו על־ידי רצח איזה אדם מצויין ולהעבירם על־ידי כך מראשם על ראשי האצילים, החליט להביא כליה על כל רמי־המעלה. ומה גם שעשה זאת מסיבה מוצדקת לכאורה, כשנודעו ברבים שני קשרים שקשרו נגדו; מהם הראשון בזמן והגדול במידותיו של פּיסוֹ[75], שנירקם ברומא; והשני של וויניקיוּס, בבֶּנֶבֶנְטוּם, ושם נתגלה. הקושרים הועמדו לדין אסורים בכבלים משולשים; מהם שהודו באשמה מרצונם, ומהם שעוד זקפו את הדבר על העובדה, כי לא היתה להם דרך אחרת לעזור לאדם המגואל בכל מעשה־נבלה, אלא במוות. בני הנידונים גורשו מן העיר והושמדו מי ברעל ומי ברעב. ידוע שאחדים מהם הומתו יחד בסעודה אחת עם מחנכיהם ומלוויהם; מאחרים נשללה האפשרות להשיג את לחם־חוקם.

37[עריכה]

מעתה לא נהג עוד בשוּם אַמַת בחירה או מידה ברצחו את כל מי שחפץ לרצוח מאיזו סיבה שתהיה. וכדי שלא ארבה בדברים אזכיר רק אחדים: סַלוודיֶינוּס אוֹרפיטוּס נאשם בזה שהשכיר שלוש חנויות בביתו שבקרבת הפורום לצירים של מדינות זרות לדור בהן; קאסיוּס לוֹנגינוּס, איש יודע דת ודין ושתום־עין, על אשר שמר בלוח שלשלת־היוחסין הקדומה של משפחתו על תמונות גאיוס קאסיוּס, רוצח קיסר; פּאיטוס תראסיאָה בזה שהבעת־פניו זעומה ביותר, בדומה לפדגוג. לאלה שנצטוו למות לא היה נותן ארכה למעלה משעה, וכדי שלא יהא עיכוב היה שולח רופאים שיטפלו "טיפול" תכוף במתמהמהים (הכוונה לפתיחת העורקים לשם מיתה).כמו כן מאמינים רבים, שהשתוקק להשליך אנשים חיים לפני רעבתן אחד בן־מצרים, שדרכו היה ללעוס בשר חי וכל דבר שניתן לו. מתוך רהב וגאוות־הלב על שדברים כאלה הצליחו בידו, אמר ששום קיסר מן הקיסרים לפניו לא ידע מה באמת מותר לו לעשות, ורמיזות רבות וברורות למדי הפליט תכופות, שגם על שארית הסנטורים לא יחוס ויבוא יום שבו ימחה את המעמד הזה מן המדינה ואת הפרובינציות והפיקוד על הצבאות ימסור לידי הפרשים הרומאים והמשוחררים. ואכן לא כיבד איש בנשיקה[76], לא בצאתו לדרך ולא בבואו וגם לא השיב שלום על ברכות. גם כשפתח בחגיגיות את מיפעל האיסתמוס, ביקש בתפילתו לפני הקהל הרב בקול ברור, שהדבר ייהפך לטובה לו ולעם הרומאי – בלי להזכיר את הסנט כלל.

38[עריכה]

אבל גם על העם ועל חומת עיר מולדתו לא חס. כאשר מישהו הזכיר בשיחה כללית את החרוז:

"אחרי מותי תכלה האדמה באש!"[77]

אמר נירון: "לא! מוטב בעודני חי!" וכך עשה באמת. כי הנה בתואנה שאינו סובל את כיעור הבנינים ואת הסימטאות הצרות ומעוקלות, הצית את העיר[78]. ובאופן גלוי כל־כך שרבים מן הקונסולים לשעבר, שתפסו את משרתיו עושי רצונו באחוזותיהם, ובידיהם לפידים ואניצי־פשתן טבולים בזפת, לא העזו לגעת בהם; ומחסנים אחדים שבקרבת "בית־הזהב" שלו, שהתאווה מאוד לשטח אדמתם, נהרסו במכונות מלחמה והוצתו, מאחר שנבנו מחומות־אבנים. במשך שישה ימים ושבעה לילות השתולל האסון הזה והמון־העם נידחק למצוא לו מקלט בין מצבות הזכרון והקברים. אז עלו באש, מלבד גושי־בנינים ללא מספר, גם בתי המצביאים הקדמונים, שהיו עדיין מקושטים בשלל האויבים; גם מקדשי האלים שניבנו בנדרים ונחנכו בידי המלכים ואחרי כן בימי מלחמות הפוּנים והגאלים; ובכלל כל שהיה ראוי להראות ולהשמר בזכרון מימי קדם. והוא עמד והתבונן בדליקה מעל מגדל מייקינאס ונתענג, כפי שאמר, "על הלהבה", ושר את כל השיר "לכידת איליוֹן" לָבוש במלבושו התיאטרלי הידוע. וכדי שגם בשעת כושר זו יוכל לשלול שלל ולבוז בז ככל האפשר, הבטיח לסלק את הפגרים והמפולות חינם אין כסף ולא נתן לאיש לגשת אל שארית רכושו; וגם בתרומות, שאותן לא רק קיבל אלא גם דרש בתוקף, הציג כמעט ככלי ריק את הפרובינציות ואת קניניהם של אנשים פרטיים.

39[עריכה]

לאסונות ולמעשי־חמס אלה, שניגרמו על ידי הקיסר, ניתווספו גם אסונות שבמקרים: מגיפה, שהכניסה במשך סתיו אחד שלושים אלף הלוויות לרשימת הלִיבִּיטִינֶה[79]; תבוסה בבריטניה, שבה נישדדו שתי ערים חשובות[80] ונערך טבח גדול באזרחים ובבעלי־הברית; חרפת המזרח, שבה העברו הלגיונות בארמניה תחת העול[81] ובקושי החזיקו מעמד בסוריה. ותמוה הדבר ומענין עד מאוד, שבתוך כל־אלה לא היה דבר שנירון נשאו בשוויון־נפש יותר מאשר את הגידופים והנאצות של בני־אדם, ויחסו לא היה נוח כל־כך לשום איש, כמו לאלה שפגעו בו בביטויים ובשירים של גנאי. רבים נתפרסמו בכתב בשפה היוונית או ברומית והיו שגורים כחרוזים בפי העם, כגון אלו:

נירון, אורסטס[82], אלקמיוֹן[83], רוצחי אמם הם!

טימא, אחר הרג את הורתו נירון!

מי זה יכחיש כי נירון מגזע איניאס המיוחס הוא?

זה סילק את אמו, והלה את אביו[84]!

שלנוּ דורך את הקתרוס, הפרתי את הקשת;

זה אפוֹלוֹן בשיר, והלז המרחיק בקליעה[85].

כל עיר רומא בית אחד היא; צאו אל ויי[86], אזרחים!

אם גם לא את ויי יבלע הבית ההוא.

אולם נירון לא חיפש למצוא את מחבריהם, ואלה שנמסרו לסנט על ידי מלשינים, אסר להענישם בעונש חמור. הפילוסוף הקיני איסידוֹרוּס גידף אותו ברשות הרבים בעברו על פניו, ובקול רם, על שהוא מיטיב לשיר על המעשה הרע שעשה נאוּפּליוּס[87], ומשתמש לרעה בתכונות הטובות שלו. דאטוּס, שחקן בקומדיות אטלאניוֹת, הראה בשיר אחד, שבו נאמר: "שלום אבא, שלום לך, אמא" על ענין השיר בהעוויות כמעשה שוֹתה וכמעשה שוֹחה, כלוֹמר, שרמז בכך על מות קלאבדיוס ואגריפינה; ובחרוז האחרון: "השאול מחזיקה ברגליכם", סימל בתנועותיו את הסנט. את השחקן ואת הפילוסוף לא העניש נירון בעונש חמור יותר מאשר גלות מן העיר ומאיטליה, אם מתוך בוז לכל פגיעה בכבודו, ואם מפחד, שמא יגרה עוד יותר את הרוחות במה שיודה כי ניפגע.

40[עריכה]

ושליט כזה כדור־הארץ נשאוֹ כארבע־עשרה שנה עד שסוף־סוף ניפטר ממנו. ההתחלה באה מן הגאלים בהנהלת יוּליוּס ווינְדֶקְס, שמשל אותה שעה בפרובינציה ההיא כפּרוֹפּריטוֹר. האיצטגנינים חזו לפנים לנירון שתבוא השעה וכולם יעזבוהו; מכאן אותה אימרה מפורסמת שלו: "האמנות מפרנסת בכל מקום את בעליה", וביקש בזה להצדיק את התעסקותו בנגינה בקתרוס, שבהיותו קיסר לשעשועים היא לו, ואם יהיה לאזרח פשוט, תהיה לו לתועלת למצוא בה את לחמו. אבל לעומת זאת היו איצטגנינים שחזו לו את השלטון במזרח אם יורד מכיסאו, ומהם השלטון על המלוכה בירושלים, ורבים אמרו שישוב גם למלוא תפארתו הקודמת. הוא נטה יותר אל התקווה הזאת, וכאשר הפסיד את בריטניה ואת ארמניה ושתיהן חזרו לידו, חשב את עצמו פטור מן הרעות הצפויות לו. אך כאשר שאל באפולון אשר בדלפוי ושמע, כי עליו להישמר מפני שנת השבעים ושלוש, דימה שרק אז יבוא יומו ולא הביא בחשבון החזון את שנות חייו של גאלבּה, אלא בטחונו גדל בו כי לא רק יגיע לשיבה אלא יזכה גם להצלחה יתירה ובלתי־פוסקת. ובמידה כזאת האמין בכך שבהישבר ספינתו, שבה הובאו חפצים יקרי־ערך, לא היסס מלומר לאנשיו: "הדגים יחזירום לי!". בניאפוליס השיגתו הידיעה על המרד בגאליה ביום השנה לרצח אמו, והוא קיבלה בשקט ובשוויון־נפש עד שעורר עליו את החשד, כי שמח הוא על ההזדמנות שבאה לידו לבוז על פי חוק־המלחמה את הפרובינציות העשירות ביותר; ומיד אחר כך הלך אל הגימנסיון והתבונן בהתענינות רבה בתחרויות האתליטים. גם בשעת סעודת־הערב הופרע על־ידי מכתבים מרעישים, אך התרגשותו הגיעה רק עד כדי איום על המורדים, כי רע יהא גורלם. בקיצור, במשך שמונה ימים רצופים לא ניסה לענות על המכתבים, לפקד או לצוות דבר־מה, אלא הבליע את הענין בשתיקה.

41[עריכה]

לבסוף התעורר על ידי ההודעות הרבות והמעליבות של ווינדקס ודרש במכתב מן הסנט, שינקמו את נקמתו ואת נקמת המדינה, אף התנצל על שאינו נוכח בו, בסנט, באמתלה שגרונו חולה. אבל שום דבר לא גרם לו כאב גדול מזה שגינוהו כמנגן רע, או שקראו לו אהנוֹבּארבּוּס ולא נירון. אשר לשם־בית־אביו, שהעלו עליו כדי להעליבו, הבטיח כי יחזור וישתמש בו אחרי שיוותר על השם שקיבל באימוץ. אולם את שאר ההאשמות דחה כבלתי נכונות, והראייה היחידה שהביא לכך היתה זו שמוכיחים אותו על אי־ידיעה באמנות שעסק והשתלם בה במאמצים גדולים כל כך. אף שאל וחזר ושאל כמה אנשים יחידים, אם אמנם מכירים הם מישהו, העולה עליו בכך. אך כאשר האיצו בו השליחים בזה אחר זה, שב לרומא בלב מלא חרדה. רק בדרך חיתה רוחו בשל איזה סימן קל־ערך; במקרה ראה חייל גאלי חרות על מצבת־זכרון כשהוא כורע לפני פרש רומי ונסחב בשערותיו, מיד קפץ ממקומו בשמחה למראה הדבר והרים ידיו בהודיה לשמים. אך גם במצב זה לא פנה בעצמו בנאום אל הסנט או אל העם, כי אם קרא אנשים נכבדים אחדים אליו הביתה ואחרי התיעצות חטופה בילה את שארית היום בהסתכלות ובבחינת עוגב־מים[88] ממין חדש ובלתי ידוע עד אז, הראה את חלקיו אחד אחד וביאר את שימושם ופעולתם המסובכת, ולבסוף הבטיח, שעוד עתיד הוא בקרוב להציג את הכול אפילו בתיאטרון "אם רק ירשה זאת ווינדקס."

42[עריכה]

כאשר נודע לו אחר־כך שגם גאלבה והפרובינציות ההיספאניות פשעו בו, פרחה נשמתו וברוח נשברה שכב חצי־מת זמן רב בלי דבר דבר, וכששבה אליו רוחו קרע בגדיו, הטיח ראשו וצעק: "הקיץ הקץ!". כשמינקתו ניחמתו והזכירה לו, שגם לשליטים אחרים קרו מקרים הדומים לאלה, ענה לה כי הוא סובל יותר מן האחרים, סבל שלא נישמע ולא נודע כמותו, שהשלטון העליון יאבד לו עוד בחייו. למרות הכל לא הניח כלום מהרגלי המותרות והבטלה ואף לא גרע מהם. להיפך, כאשר נתבשר איזו בשורה טובה מן הפרובינציות שר, נוסף על הסעודה המשופעת בכל טוב שערך, שירי־לעג על ראשי המרד, שנתפשטו אחר כך בעם, ואת מנגינת־ההוללות עוד ליווה גם בהעוויות מתאימות; וכאשר הובא פעם בחשאי אל הצגה בתיאטרון, שלח לומר לשחקן, שמצא חן בעיני הקהל, שהוא "נהנה מזה שהקיסר עמל בו."

43[עריכה]

אומרים עליו, כי מיד בתחילת המרד שקל בדעתו לעשות מעשים רבים ואכזריים, אבל לא זרים לאופיו, כגון לשלוח רוצחי־חרש להרוג את ראשי הצבאות והפרובינציות, כי לדעתו קשרו אלה קשר עליו וכולם הם בדעה אחת; לרצוח נפש את כל המוּגלים בכל מקומותיהם, ואת כל הגאלים שבעיר הבירה. את ההם שלא יצטרפו למורדים, ואת אלה על שהם בדעה אחת עם בני עמם ותומכים בהם; להתיר לחיילות שישדדו את גאליה; להמית את כל הסנט ברעל בשעת משתאות; להצית את העיר ולשלוח חיות רעות בעם, כדי שיקשה עליהם להתגונן בפני האש. ממחשבות אלה הניאתו לא החרטה, כי אם חוסר היכולת לבצען. וכיוון שחשב כי עליו לצאת למסע־מלחמה, הוריד את שני הקונסולים ממשׂרתם קודם זמנם והתחיל משמש בעצמו בקונסולט במקום שניהם, כי לפי איזו נבואה מגזירת הגורל היא שגאליה תוכרע על ידי קונסול. אחרי שקיבל את אגודת־השבטים[89] לידו, בקומו מן המשתה כדי לצאת את אולם־האוכל, נישען על כתפי מקורביו והודיע, כי אך תדרוך כף רגלו על אדמת הפרובינציה, יצא בלי נשק לקראת הצבאות ולא יעשה דבר אלא יבכה בלבד, ואחרי שיביא בזה את המורדים לידי חרטה, ישיר למחרת, עליז בין עליזים, את שיר־הניצחון, שעליו לחבּרוֹ כבר עתה.

44[עריכה]

בהכנות למסע היה עיקר דאגתו לבחור עגלות לשם העברת כלי תשמישו התיאטרליים ולגזוז את שערות פילגשיו, שיוליכן אתו, בצורה גברית, ולציידן בקרדומות ומגינים כדרך האמזונות. אחר כך קרא את הטריבוס העירוניים אל הנשק, וכאשר לא נענו לו אנשים מתאימים, ציווה על בעלי־הבתים לשלוח מספר מסוים של עבדים, וקיבל מבין עבדי כל בית רק את המוכשרים ביותר, בלי להוציא אפילו את מנהלי המשק והמזכירים. כן ציווה שכל המעמדות יתנו חלק מרכושם, ונוסף על כך יסלקו הדיירים בבתים פרטיים ובבתים העומדים להשכיר, שכר־דירה של שנה לאוצר המדינה. בדקדקנות ובקפדנות רבה דרש מהם מטבעות בלתי־מחוקות בלבד, זהב בלי סיגים וכסף מזוקק עד שרבים סירבו לתרום תרומה כלשהי וכולם כאחד טענו, כי עליו לדרוש תחילה בחזרה מאת המלשינים את כל הסכומים שקיבלו.

45[עריכה]

המשטמה נגדו גדלה גם משום שעשה רווחים מיוקר התבואה, כי בימי הרעב הכללי נודע שהגיעה מאלכסנדריה ספינה טעונה חול בשביל המתגוששים שבחצר[90]. לכן עלתה שנאת כולם נגדו לשׂיאה ושום עלבון לא ניגרע ממנו. בראש האנדרטא שלו שׂמו פיאה נכרית[91] עם כתובת יוונית: "רק עתה הגיעה שעת ההיאבקות; היכנע סוף־סוף!". לצוואר פסל אחר ניקשר שׂק של עור ועליו הכתובת: "אני מה יכלתי? השק מגיע רק לך!"[92] ועל העמודים כתבו: "אף את התרנגולים הרגיז בשירתו!"[93] ובלילות היו רבים מעמידים פנים כאילו רָבים הם עם עבדיהם וקראו תכופות לווינדקס[94] כי יבוא.

46[עריכה]

נוסף על אלה הבהילוהו גם מופתים ברורים בחזיון־לילה, בניחושים ובאותות, ישנים גם חדשים. מעולם לא היה דרכו לחלום, אך לאחר שרצח את אמו ראה בשנתו, שהוא נוהג בספינה וההגה נחטף מידו; שאשתו אוקטוויה מושכתו לאפילה אטומה; פעם שהמוני נמלים בעלי־כנף מכסים אותו, ופעם שפסלי העמים הניכבשים, שהועמדו על יד תיאטרון פומפיוס[95], מקיפים ועוצרים אותו בדרכו; שסוסו האסטורי[96], שעליו התענג ביותר, נהפך בחלק האחרון של גופו לקוף; רק ראשו נשאר כמו שהיה והשמיע צהלה מרעשת. מן המאבסולאום, שדלתותיו ניפתחו מעצמן, נישמע קול קורא אותו בשמו. בראשון לינואר נפלו אֵלי־הבית אשר לו תוך כדי הכנתם להקרבת הקרבנות; בעוד הוא עוסק במעשי־הניחושים מסר לו ספוֹרוּס במתנה טבעת, שבאבן־החן שבה נחקקה גזלת פרוסרפינה[97]. בשעת אמירת הנדרים[98], לאחר שנתאספו המעמדות בהמוניהם, נימצאו בקושי מפתחות הקפיטוליום. כאשר קראו בסנט מתוך הנאום שנשא נגד ווינדקס, כי "עונש יוטל על הפושעים ויגיעו במהרה אל הסוף הראוי להם", פרצו כולם בקריאה: "תגיע לידי כך, אבגוסטוס!". כמו כן שמו לב גם לכך, שהמחזה האחרון, שבו הופיע בקהל, היה "אוידיפּוּס הגולה" והוא סיימו בחרוז: "למות ציווּני גם אשתי, אמי ואבי".

47[עריכה]

בינתיים, בהיוודע גם דבר בגידתם של הצבאות האחרים, קרע לגזרים את המכתבים שנימסרו לו בשעת ארוחת־הבוקר, הפך את השולחן, הפּיל ארצה שני גביעים יקרים וחביבים עליו ביותר שכינה אותם בשם "הוֹמריים" על שום התבליטים משירי הומרוס שהיו עליהם; ואחר שלקח רעל מאת לוקוסטה והחביאו בקופסת־זהב, עבר לגני סֶרוויליוּס; ושם, לאחר ששלח מלפניו את הנאמנים מבין משוחרריו לאוסטיה שיכינו לו את הצי, ניסה לפתות את הטריבונים והקנטוריונים של המשמר שיילווּ אליו במנוסתו. אבל כאשר הללו הפכו לו עורף בחלקם, ובחלקם סרבו בגלוי, ואחד מהם אף קרא "האם עד כדי כך נירא למות?"[99], חשב נירון מחשבות שונות, אם לבקש חסות אצל הפּרתים או אצל גאלבה, או לבוא לבוש שחורים אל בין הקהל ולעורר מעל הבימה חמלה עליו כל כמה שיוכל ויבקש סליחה על מעשיו בעבר, ואם לא יטה אליו את הלבבות יבקש שיתנו לו לפחות את הנציבות במצרים. בתוך שולחן־הכתיבה שלו נמצא אחר כך נאום, שחובר בענין זה; וחושבים שחזר בו מרעיון זה מפחד פן יטרפוהו לגזרים עוד קודם שיגיע אל הפורום. מתוך כך דחה את השיקולים הנוספים ליום המחרת, ובסמוך לחצות־לילה נחרד משנתו וכששמע כי משמר החיילים הסתלק, הרתיע מתוך המיטה ושלח לקרוא לידידיו הקרובים אליו, וכיוון שלא קיבל תשובה מאיש, חזר בעצמו על פתחי מעונותיהם[100] של כל אחד ואחד בלווית אנשים מעטים. אבל מצא את דלתות כולם סגורות ואיש לא ענהו. ולפיכך שב אל חדר משכבו, שמשם ברחו כבר גם שומרי ראשו בחטפם אתם את ציפיות הכרים ובסלקם אתם אפילו את קופסת־הרעל. מיד ביקש אחרי ספּיקוּלוּס הגלדיטוֹר, או איזה סייף זריז אחר, שימות מידו, וכאשר לא נמצא איש קרא: "ובכן אין לי לא ידיד ולא שונא?!" ופרץ החוצה, כאילו עמד להטיל עצמו לתוך הטיבר.

48[עריכה]

אבל חזר בו ושינה את דעתו ושאף לאיזו פינה נסתרה, כדי להתאושש. משוחררו פאוֹן הציע לו את ביתו שבפרברים, בין הכביש הסאלארי והנומֶנְטאנִי, בקרבת אבן־המיל הרביעית, וכמו שעמד, יחף ולבוש טוניקה בלבד, נתעטף במעיל שצבעו דהה, כיסה ראשו, חיפה פניו במטפחת ועלה על סוסו בלווית ארבעה אנשים בלבד, שגם ספורוס היה בתוכם[101]. ומיד לאחר שהוחרד על ידי רעידת אדמה ומברק שירד נגדו, שמע את קולות החיילים מן המחנה הקרוב כשהם מפרשים את האותות האלה להוותו ולהצלחת גאלבה; אף שמע מישהו מעוברי האורח שבאו לקראתו אומר: "אלה רודפים אחרי נירון!", והשני שואל: "היש חדשות בעיר על אודות נירון?". אותו רגע ניבהל סוסו מריח פגר מושלך בדרך וניגלו פניו, וחייל מפוטר מחיל־המשמר הכירו וברכו לשלום. כשהגיעו לדרך צדדית שילח את הסוסים לנפשם ובין שיחים וקוצים, בשביל שעבר בתוך סבך של קנים, חדר בקושי אל הקיר האחורי של הבית, וגם אז רק לאחר ששָטְחו בגד תחת רגליו. שם האיץ בו אותו פאון שייחבא בינתיים בבור של חול, אך הוא השיב שלא ירד בעודנו חי אל מתחת לאדמה, ובעוד ששהה קצת עד שיכינו כניסה חשאית לתוך הבית, שאב בידו מים לשתיה מתוך שלולית קרובה ואמר "הנה הם המים המזוקקים של נירון!"[102]. אחר־כך הסיר את הקוצים שחדרו מבעד מעילו הקרוע והועבר על ארבעתיו דרך החור הצר שנחפר. בחדר הראשון שהגיע אליו השתרע על מיטה מכוסה כר עלוב ומוצעת גלימה ישנה. ואף על פי שהרעב וגם הצימאון המתחדש הציקו לו, מאס בפת־קיבר שהוגש לו, אך שתה מעט מים פושרים.

49[עריכה]

וכאשר הפצירו בו עתה כולם כאחד, שימנע מעצמו את העלבונות הצפויים לו במהרה, ציווה לכרות בור לנגד עיניו לפי מידת גופו, לאסוף יחד עם־זה שברי־שיש[103] ככל שיימצאו, ולהביא גם מים ועצים לשם טיפול בגופתו אחר־כך. על כל דבר ודבר מאלה היה בוכה וחוזר בכל פעם: "איזה אמן יאבד בי!".

עוד הוא מתמהמה והנה הובאו מכתבים לפאון בידי רץ; נירון חטף אותם מידו וקרא בהם, שהסנט הכריזו לאויב ומחפשים אותו להענישו כמנהג הקדמונים. הוא שאל איזה מין עונש הוא זה, וכשמעו כי תוחבים ערפו של אדם זה כשהוא ערום לתוך קלשון ומלקים אותו בשבטים עד מוות, התפלץ בו לבו והוציא שני פגיונות, שלקח אתו לדרך, ולאחר שבחן חודו של כל אחד מהם, חזר והחביאם ואמר: "עוד לא הגיעה השעה הגורלית". מיד דרש מספורוס, כי יתחיל בנהיה ובקינה, ושוב ביקש שמישהו יעזור לו לטרוף נפשו בכפו, על ידי שישמש לו דוגמה. עתים גינה את רפיון־ידיו בדברים כאלה: "חיי מנוולים ומתועבים – לא נאה לנירון, לא יאה… במצב כזה עלי להיות תקיף בדעתי… הבה, התעודד!" וכבר התקרבו הפרשים שניצטווּ להביאו חי. משהרגיש בכך דיקלם ברעדה: "קול דהרות סוסים מהירים מרעים באזני!"[104] ותקע את הפגיון לתוך גרונו בעזרת מזכירו אפּפרוֹדיטוּס[105]. עודנו גוסס פרץ קנטוריון אחד לבית והעמיד פנים שהוא בא לעזרתו. אך נירון לא ענה לו עוד, אלא קרא: "מאוחר!" "אך זוהי נאמנות!" ובמלים אלה גווע כשעיניו בולטות ויוצאות מחוריהן לחרדת הרואים ולזוועתם. בראש ובראשונה, ובעיקר, התחנן לפני מלוויו על כך, שלא ימסרו את ראשו לרשות שום אדם, אלא ישרפו את גופתו ככל האפשר בשלמותה. והסכים לכך אִיקֶלוס, משוחררו של גאלבּה, שאותה שעה יצא מבית־האסורים, שלתוכו הושלך בראשית המהומות.

50[עריכה]

הוצאות ההלוויה עלו למאתים אלף ססטרקים והשתמשו בה בשטיחים הלבנים והמרוקמים זהב, שבהם היה לבוש בראשון לינואר. את עצמותיו קברו אומנותיו אֶגלוֹגֵי ואלכסנדריה, עם פילגשו אַקטֵי, בקבר משפחת הדומיטיים, המתנוסס על "גבעת הגנים"[106] ונראה משדה־מארס. ובקבר ארון עשוי שיש פוֹרפירי ועליו מזבח עשוי שיש מִלוּנָה ומסביב לו גדר מאבן תּאסוֹס.

51[עריכה]

קומתו היתה ממוצעת כמעט, גופו מלא כתמים ומעלה ריח רע, שערו צהוב־בהיר, פרצופו יפה אך לא־מושך, עיניו אפורות וחלשות מאוד, ערפו שמן, כרסו בולטת, שוקיו דקות ביותר ובריאותו מצויינת, ואף על פי שהיה זולל וסובא בלתי־מרוסן, חלה רק שלוש פעמים במשך ארבע־עשרה שנים, וגם אז לא מנע מעצמו יין או שאר הרגלי חייו. בייפוי עצמו ובתלבשתו היה חסר־בושה עד כדי כך ששערות ראשו היו תמיד מסודרות קווּצות־קווּצות־מדרגות ובמסעוֹ ביוון אף הניח להן שירדו לו על ערפו מאחוריו. עתים היה יוצא אל העם כשהוא לבוש חלוק־בוקר וסודר קשור לצווארו מסביב, ללא חגורה ויחף.

52[עריכה]

עודנו נער טעם את טעמם של הלימודים החפשיים כמעט כולם, אולם אמו מנעה אותו מן הפילוסופיה באזהרותיה, שהדבר מזיק למי שעתיד להיות קיסר; ומחנכו סנקה הרחיקו מלהכיר את הנואמים הקדמונים, כדי שיארך הזמן, שבו יעריץ את מורהו בלבד. לפיכך היה נוטה אחרי הפיוט וחיבר שירים ברצון ובלי התאמצות. ולא פירסם שירי אחרים בשמו, כפי שחושבים אחדים. באו לידי לוחות־כתיבה וגליונות ועליהם כמה חרוזים ידועים משיריו וכתובים בעצם ידו באופן כזה שמכירים על נקלה כי לא הועתקו או נכתבו על פי הכתבתו של מישהו, אלא נירשמו מתוך שיקול־דעת וחבלי־יצירה, שכן רבים מהם המקומות המחוקים, ודברים שנמחו ונוספו וניכתבו בין השיטין. ענין לא מעט הראה גם בציור ובפיסול.

53[עריכה]

אולם מעל לכול צמאה נפשו למצוא חן בעיני העם והיה מקנא בכל אדם, שרכש לו את לב ההמון באיזו דרך שהיא. הדיעה הרוֹוחת היתה, כי לאחר שזכה בפרסי התיאטרון השפיל עצמו וירד אל האתליטים שבזירה במחזור הבא של המישחקים האולימפיים; כי היה מתגושש בתמידות, ובכל יום היה מתבונן בתחרויות ההתעמלות כדרך השופטים, בשבתו לארץ בתוך הזירה, וכאשר אחד הזוגות התרחק יתר על המידה, משכהו בעצם ידיו לתוך הזירה. מאחר שאמרו לו, כי הוא משתווה לאפולון בשירתו ולאל־השמש בנהיגתו במרכבה, שאף גם לחקות את הרקולס בעלילותיו; ומספרים, שהכינו במיוחד אריה, שנירון, בעמדו ערום בזירת האמפיתיאטרון, היה צריך להרגהו לעיני העם באלתו או בחיבוק זרועותיו.

54[עריכה]

ואמנם בקץ ימיו נדר נדר ברבים, שבאם ישאר מצבו ללא שינוי ופגם יופיע במשחקים, לכבוד הניצחון שהשיג, גם כמנגן בעוגב־מים, בחליל ובחמת, וביום האחרון אף כשחקן וירקד בתפקיד "טוּרנוּס" של וורגיליוס. יש מוסרים, כי הוא רצח את השחקן פּאריס משום שראה בו את מתחרהו המסוכן.

55[עריכה]

היתה בו כמיהה להנצחת שמו לעולמים, אך לא היתה מחושבת מראש. כך ביטל את שמם הישן של דברים ומקומות רבים וכינה אותם מחדש בשמו; גם את חודש אפריל קרא "נירוֹנאוּס" והחליט לשנות גם את שם רומא ל"נירוֹפּוֹליס".

56[עריכה]

בז היה לפולחנות כולם כאחד, מלבד זה של האלה הסורית[107], אך גם בה מאס עד מהרה ואף טינף אותה במי רגליו, כי אמונת־הבל אחרת באה ולקחה את לבו ולה לבדה נשאר נאמן לתמיד. מאדם בלתי ידוע מפשוטי־העם קיבל במתנה פסל קטן של נערה, סגולה בפני התנקשויות; וכאשר נתגלה מיד אחר כך איזה קשר, העריץ אותה כאלהות עליונה והקריב לה קרבנות שלוש פעמים ביום כל ימי חייו; אף היה רוצה שיאמינו, כי בעזרתה הוא יודע מראש את אשר עתיד להתרחש. חדשים מעטים לפני מותו נכח בבדיקה החגיגית של מעי־הקרבן, אך מעולם לא זכה לסימן טוב.

57[עריכה]

בגיל שלושים ושתים מת, ביום בו רצח לפנים את אוקטביה, והדבר גרם לשמחה כללית גדולה כל כך, שהמוני העם התרוצצו בחוצות העיר חבושי מצנפת־החירות[108]. אף על פי היו גם כאלה שזמן רב עוד הוסיפו לקשט את קברו בפרחי האביב והקיץ ופעם הציבו את פסליו בלבוש־קיסרים על במת־הנואמים. ופעם הציגו שם את פקודותיו, כאילו עודנו חי ועוד מעט וישוב להוותם הגדולה של שונאיו. יתר על כן, אף ווֹלוֹגֵיסוּס מלך הפרתים, בשלחו צירים אל הסנט לחדש את בריתו, ביקש בהשתדלות גדולה, שיכבדו את זכר נירון. ולבסוף, לאחר עשרים שנה, בימי נעורי, כאשר קם שם איש אחד ממוצא מפוקפק ושׂם עצמו כאילו הוא נירון, היה שמו חביב כל כך על הפרתים, שתמכו בו בכל תוקף ובקושי הסכימו להסגירו לידינו.


הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ בית־אב פּלבּיי ניספח אל בית־האב של האצילים על־ידי אבגוסטוס.
  2. ^ ניצחון הרומאים על טארקוויניוּס סוּפּרבּוּס ליד אגם רגילוּס בשנת 497 לפסה"נ. העלמים השניים הם קאסטור ופוֹלוקס, בני יופיטר ולידה.
  3. ^ ומכאן קיבלו את שם־כינויים שפירושו: אדומי־הזקן.
  4. ^ בשנת 104 לפסה"נ.
  5. ^ אין זאת אלא טעות: הקונסול המנצח היה אביו של הטריבון הניזכר, והניצחון חל בשנת 121. השבטים הנזכרים הם בני גאליה.
  6. ^ השווה: קיסר פרק 25–23.
  7. ^ בין אנטוניוס ואוקטביאנוס.
  8. ^ במקום אנטוניוס.
  9. ^ Emptor familiae היה האיש שקנה מבעל הצוואה באופן סמלי אתכל רכושו ונתחייב בכתב (שצורף אל הצוואה) לסלק ליורשים את המגיע להם.
  10. ^ בת הטריוּמוויר מארקוס אנטוניוס.
  11. ^ בנם של אגריפה ויוליה. אך יש הוכחות כי המחבר טעה, והמסע למזרח היה זה של גרמאניקוס בשנת 17 לסה"נ.
  12. ^ מות טיבריוס.
  13. ^ היום Anzio על שפת הים דרומית לרומא.
  14. ^ בשנת 37 לסה"נ.
  15. ^ בשעה שהניחוהו לפני אביו על הארץ שיכירהו לבנו.
  16. ^ בבנים ביום התשיעי לאחר הלידה.
  17. ^ קליגולה.
  18. ^ ראה: קאליגולה פרק 24.
  19. ^ מחשובי הפילוסופים של כת הסטואה ברומא. נולד בשנת 4 לפנסה“נ והוצא להורג ע”י נירון בשנת 65.
  20. ^ כמפקד המסקר.
  21. ^ ביום חג לא היו עוסקים במקרי־משפט קשים ומסובכים.
  22. ^ בת קלאבדיוּס ומסאלינה; הנישואין נערכו בשנת 53 לסה"נ.
  23. ^ כלומר בלי עזרת ה־nomenclator שיזכיר לו את שמותיהם.
  24. ^ כבוד זה העניקו קודם רק למצביאים, שזכו בניצחון גדול, כהודיה לאֵלים על חסדם.
  25. ^ ביום שגזז בו את זקנו הראשון.
  26. ^ דבר זה נהוג היה קודם רק בתיאטרון.
  27. ^ אשת מינוס מלך כרתים. לפי האגדה נאפה עם פר, וניכנסה לשם כך לבטן תבנית פרה עשויה עץ בידי האמן דיידלוֹס. אחרי כן ילדה מפלצת בעל ראש של פר, הוא המינוטברוּס.
  28. ^ איקארוס בן דיידלוֹס ניסה לטוס על כנפים, שאביו הכין מנוצות ושעווה, אך בטוסו נתקרב אל השמש יתר על המדה, השעווה נמסה והוא נפל אל הים וטבע.
  29. ^ אבגוסטוס אסר על נשים לראות במחזות אלה; ראה אבגוסטוס פרק 44.
  30. ^ מלך ארמניה מבית הארסאקים, שגורש מארצו פעמים אחדות; לבסוף הסיר נזר־מלכותו ומסרו לחסדי המפקד הרומאי קוֹרבּוּלו וקיבל מחדש מידי נירון בשנת 66.
  31. ^ כמנהג המצביאים המנצחים אחר תהלוכת־הניצחון.
  32. ^ בפאנטומימים הציג שחקן אחד (גם הוא נקראpantomimus ) את תפקידו בלי לדבר ובתנועות בלבד. סוג זה חביב היה מאוד בימים ההם, אך בין מצדדי השחקנים השונים פרצו קטטות תכופות, עד שמוכרחים היו לגרשם פעמים אחדות מן העיר. השווה: Tacitus, Annales 13. 25, 28.
  33. ^ שלושה לוחות־כתיבה היו מחוברים יחדיו ואת תוכן השטר כתבו פעמיים: מבפנים ומבחוץ, ולאחר זה חתמו בחותמת; אם היה ספק, או שנתעורר דין־ודברים, פתחו את החותמת והישוו את הכתוב בשני הצדדים.
  34. ^ . recuperatores. תחילה עסקו במשפטים שבין בני רומא ובין זרים; במשך הזמן ניכנסו גם שאר ענינים שבין האזרחים לבין עצמם לחוג פעולתם.
  35. ^ קלאבדיוס, שאימצו לבן.
  36. ^ מלך ארץ קטנה בהרי האלפים, אביו היה ידידו של אבגוסטוס, והוא שהעניק לו את העצמאות.
  37. ^ מיצר קורינתוס.
  38. ^ 1.774 מטר.
  39. ^ רעפי הגג היו מעוגלים וחלולים, ובדומה לכך נעשתה מחיאת כפים זו בכף מעוגלת וכפופה, ואילו "הלבנים" בכף שטוחה כבלבנים שטוחות.
  40. ^ ראה לעיל פרק 12.
  41. ^ סביב שעה ארבע אחה"צ.
  42. ^ כלומר לבוש בגדי־עוני של נע־ונד, כלבוש הרקולס במחזה.
  43. ^ להתחלת המירוץ, על־ידי הטלת מטפחת לתוך הזירה.
  44. ^ למעלה, פרק 19.
  45. ^ באי קוֹרקירה, היום קוֹרפוּ.
  46. ^ השימוש במטפחת אסור היה בשעת התחרות.
  47. ^ הכרוזים לחגיגות הגדולות נבחרו אף הם בהתחרות.
  48. ^ שנערכו ברוב פאר בקרבת קורינתוס אחת לשנתיים.
  49. ^ ראה: קיסר פרק 27, בהערה.
  50. ^ Quintana, לכתחילה אחד הרחובות החשובים שבמחנה־צבא רומאי, שם היה החייל הרומי מוכר את השלל וקונה צרכיו מן הסוחרים. מכאן המלה "קנטין", Canteen.
  51. ^ הבריכה ששימשה להצגת מלחמת־ים.
  52. ^ מסיבת־הוללות, שבה היו המשתתפים עוטפים ראשיהם ב־mitella, מיטפחות־ראש קטנות עשויות משי, כעין טורבאן, סמל הפינוק וההתנוונות המזרחית בעיני בן־רומא.
  53. ^ חגיגה, שבה היו מתקשטים בוורדים; לכתחילה חג־זיכרון לנפטרים, אך בתקופה זו שימשה אך אמתלה נוספת להוללים ברומא, כדי לגוון שעשועיהם.
  54. ^ flammeum: צעיף אדמדם כעין האש, שבו היו עוטפים את ראש הכלה בשעת טקס־הנישואין החגיגי והרשמי.
  55. ^ השווה: קלאבדיוס פרק 17. בהערה.
  56. ^ ראה לעיל, פרק 13.
  57. ^ קאנוּסיום, היום Canossa, עיר באפוליה, ידועה בתוצרת אריגים.
  58. ^ פרשים מפורסמים, בני מאברטניה (צפון־אפריקה).
  59. ^ כלומר על פני שתים משבע גבעות רומא העתיקה: מארמון אבגוסטוס שעל הפאלאטיום ועד גני מיקינאס בגבעה האסקווילינית.
  60. ^ 35.5 מטר.
  61. ^ כ־300 מטר.
  62. ^ נחלש מימיו מכילים גפרית, בין רומא וטיבור.
  63. ^ כלומר אלה שלא הניחו לו דבר בעזבונם, או עשו זאת בצימצום.
  64. ^ כדי להחרים את כל הסחורה.
  65. ^ אלי־המגן של רומא והם: יופיטר, יונו, אפולון, מינרווה ונפטונוס.
  66. ^ אלא אמו אגריפינה, אשת קלאבדיוס.
  67. ^ ואת ההפך מזה סיפר המחבר לעיל, פרק 9.
  68. ^ של המלה morari שפירושה: להשתהות; ואילו morari, פירושה "להשתטות".
  69. ^ יוליוס קיסר חידש את החוק הישן של הדיקטאטור קורנליוס סולה נגד מוזגי־רעל (lex Cornelia de veneficis).
  70. ^ ממציא הספינה היה המשורר אניקטוּס.
  71. ^ מקום בקאמפאניה, בין מיסנום ובאיי.
  72. ^ Tacitus: Annales 14.9 מביא גם דעות שונות מזו.
  73. ^ אלות נקמת־הדם של הרומאים, אשר רדפו את הרוצח עד שהביאוהו לידי טירוף.
  74. ^ כלומר: "אך אראך מגיע לשנות־הבגרות". את הזקן הראשון היו גוזזים בטכס חגיגי, כפי שנזכר לעיל.
  75. ^ בשנת 65. ראה:48 Tacitus, Annales XV,.
  76. ^ כפי שדרש הנימוס בימים ההם.
  77. ^ חרוז מתוך טראגדיה, שמחברה אינו ידוע.
  78. ^ טאקיטוס ב־ Annaels XV. 38 נותן תמונה אחרת במקצת; לדעתו לא היתה אשמת נירון ברורה כל כך.
  79. ^ אֵלת־קבורה רומית קדומה, שזהוּה אחר כך עם וונוּס; במקדשה היה מרכז עסקי־הקבורה ורשימת המתים.
  80. ^ Verulamium ו־ Camulodunum, במרד בּודיקה בשנת 61 לסה"נ.
  81. ^ סימן למפלה משפילה ביותר, שנחלו הלגיונות הרומאים.
  82. ^ בן אגממנוֹן, נקם את נקמת אביו באמו קליטיימנסטרה, שהרגה את בעלה בשובו ממלחמת טרויה.
  83. ^ בן אמפיאראוס מלך תבאי, רצח את אמו במצוות אביו.
  84. ^ לשון נופל על לשון, מבוסס על המלהtoller = א) להוציא (כמו שהוציא איניאס את אביו על כתפיו מטרויה הבוערת) וב) לסלק (מן העולם, כמעשה נירון באמו).
  85. ^ כלומר נירון ומלך הפרתים, חילקו ביניהם את שני התפקידים של האל אפולון: הלז נלחם ומנצח בקשתו את צבא רומא, ( Appolo Hecatebeletes), וזה מחזיק בקתרוס ומנעים זמירות ( Paean).
  86. ^ ארמונו החדש של נירון תפס שטח רב מאוד; Veii, עיר אטרוסקית קדומה, שבני רומא חשבו להגר לשם בשנת 390 לפנסה"נ אחר לכידת רומא ושדידתה בידי הגאלים.
  87. ^ נאופּליוס, בגד בצבא היווני במלחמת־טרויה.
  88. ^ אמצאת קסטיבּיוֹס מאלכסנדריה, לפי עדותו של Vitruvius (IX, 9).
  89. ^ fasces, סמל השלטון הקונסולארי, שנשאו לפניו הליקטורים.
  90. ^ כדי לרפד בו את הזירה.
  91. ^ שהשחקנים היו חובשים לראשיהם בצאתם אל הבמה.
  92. ^ שק־העור, סמל הקבצנות של משלם המסים העשוק, שאין עוד ביכלתו לשאת בהוצאות נירון; אך השק המגיע לנירון הוא זה שבו היו תופרים את רוצחי־קרוביהם להוציאם להורג.
  93. ^ לשון נופל על לשון: gallus פירושו גם גאלי, גם תרנגול.
  94. ^ לשון נופל על לשון: Vindex ניקרא גם השוטר המפקח על עבדים סרבנים ומענישם; וכן שמו של מנהיג ההתקוממות.
  95. ^ השווה: אבגוסטוס פרק 31.
  96. ^ סוס משובח מאסטוריה שבהספניה. השווה Plinius, Hist. nat. 8, 67.
  97. ^ מלכת־שאול של הרומיים; סימן רע הוא.
  98. ^ שנדרו בראש־השנה לשלום הקיסר.
  99. ^ מתוך: Vergilius: Aeneis XII, 646.
  100. ^ שהיו בתוך הפלטין.
  101. ^ האחרים: אפּפרוֹדיטוּס, פאוֹן ורביעי ששמו אינו ידוע.
  102. ^ מי־קרח מזוקקים, שהמציא הוא עצמו. השווה: Plinius, Hist. nat. 31, 40
  103. ^ להקיף בהם את קברו.
  104. ^ מתוךHomerus: Ilias X. 535.
  105. ^ הוצא אח“כ להורג ע”י דומיטינוס. ראה שם, פרק 14.
  106. ^ ממזרח לשדה־מארס, ניקרא אחר כך Mons Pincius.
  107. ^ אֵלה סורית־ארמית קדומה, בת זוגו של האֵל הדד, נקראת גם Atargatis, ואין להחליפה בעשתורת הכנענית, אם כי פולחן שתיהן נתמזג במקומות אחדים. בתלמוד נזכרת בשם "ערעתה" או "טרעתה"; ראה למשל: עבודה זרה י“א, ע”ב.
  108. ^ מצנפת חסרת שוליים בדומה לחצי־ביצה וניתנה לעבדים ביום שיחרורם כסימן החירות.