חיי שנים עשר הקיסרים/טיבריוס

ספר שלישי: טִיבֶּריוס

(טיבריוס נירון קיסר)

1

בית־האב הפאטריקי של משפחת קלבדיוס [כי היה בית אחד פְּלֶבֶּיִי, שלא נפל מזה לא בהשפעתו ולא במעלתו] מוצאו מן העיירה הסאבינית רֶגִילִי, משם באו לרומא, שנוסדה זמן־מה לפני כן, בלווית חבורה גדולה של קליאנטים ולפי יזמת טיטוס טאטיוּס חברו של רומולוס לשלטון, או לפי הדיעה המקובלת יותר: בהנהגת אַתָּא קלבדיוּס, ראש בית־האב, כשש שנים לאחר גירוש המלכים^[1]; הם ניספחו אל בתי־האב הפאטריקיים וקיבלו מאת המדינה חלקת־שדה בשביל הקליינטים מעבר לאַניו^[2] ומקום־קבורה לעצמם לרגלי הקאפיטוליום. אחרי כן, במרוצת הימים, זכו לעשרים ושמונה קונסולטים, חמש משרות של דיקטאטור ושבע של קנסורים, שש תהלוכות־ניצחון גדולות ושתיים קטנות. עם היותם ניכרים בשמות ובכינויים שונים, הסכימו ביניהם למחוק מתוכם את השם לוקיוס, מאחר ששניים מבני המשפחה שניקראו בשם זה, נתחייבו האחד בשוד והאחר ברצח. ואולם אל שאר שמותיהם צירפו גם את השם נירון, שפירושו בלשון סאבינית: אמיץ ותקיף.

2

ידועים לשם מיפעלים מצויינים ומרובים של קלבדיים לטובת המדינה, וכן מעשים רבים, שנעשו שלא לטובתה. אזכיר רק את החשובים שבהם: אַפיוּס קֵיקוּס יעץ שלא לבוא בברית עם המלך פירוּס, כי הדבר לא יהיה לתועלת המדינה^[3]. קְלַבְדִיוּס קַבְדֶכְס^[4] עבר לראשונה בצי המלחמה את מיצר־הים וגירש את הפונים מסיקיליה; טיבריוּס נירון^[5] מחץ את חזדרובעל (Hasdrubal) שבא מן היספניה עם חיילות עצומים, קודם שעלה בידו להתחבר אל חניבעל אחיו. לעומתם הביא קלבדיוס רֶגִילְיַנוּס, חבר וועדת העשרה לחקיקת חוקים, שאמר לשעבד לו בתולה בת־חורין לשפחה למילוי תאוותו, לידי פירוד מחודש של העם מעם הפאטריקיים. קלבדיוס דרוּסוּס העמיד את פסלו, ונזר על ראשו, ליד הפורום אַפִּיִי^[6], ואחר־כך ביקש להשתלט, בעזרת הקליאנטים שלו, על איטליה. קלבדיוס פּוּלְכֶר^[7], בבוּזוֹ לאמונה באותות, טיבע בים ליד סיקיליה את התרנגולות, שהוכנו לניחוש ולא רצו לאכול, וקרא ואמר: "עתה תשתינה, אם אינן רוצות לאכול," ומיד פתח בקרב־הים. לאחר שנוצח והסנט ציווהו למנות דיקטאטור, לעג שוב לסכנת הכלל, כביכול, ומינה לכך את גליקיאַס משרת־שליח של בית הדין. גם נשותיהם היו למופת, ואף הן בדרכים שונות. מאותו בית האב יצאו שתי הקלַבדיות, שהאחת מהן משכה והוציאה את האניה עם קדשי אֵם־האֵלים אשר באִידה^[8], בעלותה על שנונית שבטיבּר, על־ידי שהתפללה בקול רם ואמרה, שרק אם צניעותה וודאית, תבוא הספינה אחריה; והשניה, שהועמדה למשפט בפני העם – דבר שלא אירע עוד לאשה – בעוון זה שפגעה בכבודו; כי בשעה שמרכבתה התקדמה ונסעה אך בקושי בתוך ההמון הצפוף, קראה בקול קבל־עם ואמרה: "הלוואי ואחי פּוּלכר היה קם מקברו, מפסיד מחדש את הצי ומפחית על־ידי־כך מן ההמון הרוֹמאי!".

נוסף על כך ידוע ומפורסם, כי חוץ מפּוּבּליוּס קלבדיוס לבדו, שהסכים לכך שאיש פְּלֶבֶיִי, ועוד צעיר ממנו לימים, יאַמצו לבן, כדי שיגרש את קיקרוֹ מן העיר^[9], הרי הקלבדיים כולם היו תמיד אופטימאטים ודורשי כבודם ושלטונם של הפאטריקיים במידה בלתי רגילה. לגבי העם היו תקיפים ועקשנים מאוד, עד שאיש מהם לא הסכים לבקש חנינה מאת העם בהחלפת־לבושו^[10], ואפילו כשצפוי היה לו עונש מוות; ואחדים מהם היכו את טריבוני־העם במריבות ובקטטות. היתה ביניהם גם בתולת־וֶסטָה אחת, שעלתה על מרכבת אחיה בשעה שערך תהלוכת־ניצחון בניגוד לרצון העם, וליוותה אותו עד לקאפיטוליום, כדי שלא יורשה לאחד הטריבונים למנוע בעדו, או למחות נגדו.

3

צאצא מגזע זה היה טיבריוּס קיסר, ומשני הצדדים; מצד אביו מוצאו מטיבריוס נירון, ומצד אמו מאַפיוּס פּוּלכר, שניהם בני אַפיוּס קֵיקוּס. כמו כן נחשב הוא גם על משפחת ליוויוּס, כיוון שאבי אמו אומץ לתוכה כבן. גם משפחה זו, אף־על־פי שהיתה פלבּיית, פרחה מאוד ונתכבדה בשמונה קונסולטים, שתי משרות של קנסור, שלוש תהלוכות־ניצחון ואף בדיקטאטורה ובראשות־הפרשים; כמו כן נתפרסמה גם באנשים מעולים וביחוד על־ידי סאלינאטוֹר והדרוּסים. סאלינאטור^[11] האשים בשעה שהיה קנסור את אנשי הטריבוס בקלות־דעת "הואיל ועשוהו, לאחר שחייבוהו לתשלום קנס גדול בגמר הקונסולט הראשון שלו, לקונסול ולקנסור מחדש." דרוסוס השיג את שם הכינוי הזה לעצמו ולבניו אחריו על שום שהמית את מפקד האויב דראבסוּס במלחמת־ביניים. ומספרים עליו, כי בשעה שהיה נציב הפרובינציה, השיב מגאליה את הזהב, שניתן לסֶנונים לפנים כששמו מצור על הקאפיטוליום^[12], ולא קאמילוּס הוציאוֹ מידם, כפי שהיה מסופר. נינו של זה^[13] נתקרא בשל פעולותיו החשובות נגד הגְרַקְכִים בשם "מגן הסנט". הוא הניח אחריו בן, שבימים של פילוג ומחלוקת עשה נסיונות רבים להפיק רצונם של שני הצדדים, אך המפלגה המתנגדת רצחתו בערמה.

4

נירון, אבי טיבריוס, שהיה קוויסטור^[14] בימי גאיוס קיסר, עשה הרבה כמפקד הצי במלחמת אלכסנדריה להשגת הניצחון. בשכר זה זכה בכהונה הגדולה במקום פוּבליוס סקיפּיו, וגם נישלח לגאליה להביא סדר במושבות, ביניהן נארְבּוֹ ואַרֶלַאשֶה. אף־על־פי־כן הציע הוא כשנרצח קיסר והכול (בסנט) תמכו במתן חנינה מחשש מלחמת־אזרחים, שיחליטו עוד גם על חלוקת פרסים לרוצחי הטירן. ואחר־כך כשהגיעה הפריטוּריה שלו לסופה ופרצה מריבה בין הטריוּמווירים, החזיק במשרתו גם לאחר המועד החוקי והלך אחרי לוקיוס אנטוניוס^[15] הקונסול, אחיו של הטריוּמוויר, לפֶּרוּסיה. וגם לאחר שניכנעו כל חבריו נישאר הוא לבדו לצידו ועקר תחילה לְפֶריֶנסְטֵי, אחר כך לניאפּוֹלי. ולאחר שעוֹרר שם לשווא את העבדים להילחם לשיחרורם, ברח לסיקיליה. ומרוגזו על שלא נתקבל מיד לראיון על ידי סכּסטוּס פוֹּמְפֶּיוּס ומשום שלא נתן לו להשתמש בשבטים^[16], עבר לאַכִיָה, אל מארקוס אנטוניוס, ואתו יחד חזר במהרה לרומא, לאחר שהוקם השלום בין כולם. על אשתו ליוויה דרוּסילָה, שהרתה ללדת באותו זמן וכבר קודם לכן ילדה לו בן, וויתר לטובת אבגוסטוס לפי בקשתו. לאחר זמן לא רב נפטר והניח אחריו שני בנים: את טיבריוס ואת דרוסוס, ושם הלוואי של שניהם: נירון.

5

יש שכתבו כי טיבריוס נולד בְּפוּנְדֵי, על סמך השערה בלתי־מבוססת שאֵם־אמו בת פונדי היתה, ולאחר זמן העמידו שם על־פי החלטת הסנט את פסל אלילת־ההצלחה. ואילו כפי שמוסרים הסופרים המהימנים ברובם נולד ברומא, בפּאלאטיוּם, בשישה־עשר בנובמבר בשנת הקונסולט של מארקוס אֵמיליוס לפּידוּס, שכיהן בה בפעם השניה – ולוקיוס מונטיוס פלאנְקוּס^[17], בימי מלחמת־פיליפי. ואמנם כך נירשם בספרי־השנה וביומונים הרשמיים. ואף־על־פי־כן יש גם כאלה, שקובעים את יום הולדתו בחלקם לשנה הקודמת, שנת הִירְטְיוּס וּפּאנסה, ובחלקם לשנה שלאחריה, זו של סֶרְוִיליוּס אִיסַאבְרִיקוּס ולוקיוּס אַנְטוֹנִיוּס.

6

שנות ילדותו ונעוריו היו מליאות עמל ותלאה, כי לכל מקום ליווה את הוריו במנוסתם; ובניאפוליס כמעט שהסגיר אותם פעמיים על־ידי בכיו, שעה שמיהרו בחשאי אל האניה ברגע שהאויב פרץ אל העיר: פעם כשחטפוהו פתאום מעם שדי המינקת, ופעם כשלקחוהו מזרועות אמו כדי להקל על הנשים החלשות את משאן ברגע הסכנה. לאחר שהעבירוהו דרך כל סיקיליה ואכיה נימסר לדאגת בני הלאקדימונים, שעמדו בחסותו של בית קלבדיוס. וכאשר נסעו משם הלאה בלילה, בא לידי סכנת־נפש בפרוץ ביער שרפה פתאומית מכל העברים שסגרה על כל החבורה מסביב, עד שחלק מבגדי ליוויה ושערותיה נחרכו באש. התשורות שקיבל בסיקיליה מאת פומפיה, אחות סכסטוס פומפיוס, מעיל עם פריפה, וכן ענק של זהב^[18], מוצגים עוד היום לראווה בבּיאֵי. לאחר שחזר אל העיר אימץ אותו הסנטור מארקוס גאליוס בצוואתו לבן, אך הוא קיבל את הירושה ונמנע מלקבל את השם, כי גאליוס היה ממפלגת מתנגדי אבגוסטוס. בן תשע הספיד את אביו מעל במת־הנואמים, אחר־כך, משהגיע לשנות־הנעורים, נילווה אל מרכבת אבגוסטוס בתהלוכת־הניצחון של אקטיום, והוא רוכב על סוס־הריתמה השמאלי^[19] בשעה שמארקלוס בנה של אוקטביה, רכב על הימני. הוא ניהל את המישחקים העירוניים^[20] והשתתף גם במישחק־טרוייה שבקירקס, בראש גדוד הנערים המגודלים.

7

לאחר שלבש את טוגת־הבגרות עברו עליו כל שנות־עלומיו ותקופת־חייו שלאחריהם עד כניסתו לשלטון, בערך באופן המתואר להלן:

מישחק־גלדיאטורים ערך לזכר אביו ועוד מישחק לזכר אבי־אביו דרוסוס, שניהם בזמנים ובמקומות שונים; הראשון בפורום והשני באמפיתיאטרון; הזמין אליהם גם מתגוששים, שכבר גמרו את שירותם בכבוד ושילם להם בשכרם מאה אלף ססטרקים לאיש. כמו כן ערך גם הצגות־תיאטרון, אבל בעצמו לא נכח בהן. כולם נערכו ברוב פאר והדר, על חשבון אמו ואביו־חורגו. לאשה נשא לו את אגריפינה, בתו של מארקוס אגריפה, נכדתו של קֵיקיליוּס אטיקוּס ממעמד הפרשים, שאליו הריץ קיקרו את מכתביו. לאחר שנולד לו ממנה בן, דרוסוס שמו, נאלץ לגרשה, אף על פי שחי אתה בשלום וכבר הרתה שנית ללדת, ולשאת מיד אחר־כך את יוליה בת אבגוסטוס, דבר זה גרם לו דאבון־לב לא־מעט, כי כרוך היה אחרי אגריפינה, וכן לא מצאה חן בעיניו התנהגותה של יוליה, כי ידע שהיא שמה בו עיניה עוד בחיי בעלה הקודם, כפי שידוע היה לכל. גם לאחר הגירושין מיצר היה על שניפרד ממנה ובאותה הפעם היחידה שראה אותה במקרה הביט אחריה בעינים שיצאו מחוריהן עד שנתמלאו דמעות. על כן ניזהרו מאז והלאה, שלא תיראה עוד לפניו. תחילה חי עם יוליה בשלום ובאהבה, אך עד מהרה התרחק ממנה יותר ויותר עד שפסק לגמרי מלחיות אתה, לאחר שניתק הקשר שנוצר ביניהם על־ידי הבן שנולד להם באקוויליה ומת בגיל רך. אחיו דרוסוס ניספה בגרמניה, והוא העביר את גוויתו לרומא והלך לפניו כל הדרך ברגל.

8

את פעולתו האזרחית התחיל בסניגוריה שלימד על המלך ארכילאוס^[21], על אנשי טְראלס וְתֶסַלְיָה במשפטים שונים, שנתבררו לפני אבגוסטוס, בפני הסנט נשא דברו בזכות יושבי לאודיקיה, תִיאַטִירָה וכִיוס, שניפגעו ברעידת־אדמה וביקשו עזרה. האשים בבגידה בפני בית־המשפט את פַּאנְיוּס קֵיפְּיוֹ, שקשר קשר יחד עם ווארו מוּרנה על אבגוסטוס, וגרם לחיובו בדין^[22]. בה בשעה מילא שני תפקידים נוספים, והם: אספקת התבואה, שהיתה מצויה בצמצום באותם הימים, ובדיקת בתי־העבדים בכל רחבי איטליה, שעל אדוניהם נפל החשד, שהם כובשים להם לעבדים בכוח הזרוע לא רק עוברי־אורח אלא גם אנשים שאימת הגיוס לצבא דחפתם למקומות מחבואים כאלה.

9

את שירותו הראשון בצבא מילא בדרגת טריבון צבאי במלחמת קאנטאבּריה^[23], אחר־כך הוליך צבא לארצות המזרח. וכאשר המליך מחדש את טיגראנס למלך בארמניה שם בראשו את הנזר לפני הטריבונאל^[24]. גם את דגלי־המלחמה החזיר, שלקחום הפַרתים ממארקוס קרסוס. אחרי כן שלט כשנה בגאליה קוֹמאטה^[25], שלא שקטה מפלישות הברברים ומן הסכסוכים שבין נשׂיאיה. לאחר מזה עשה מלחמה בהרֵיטים והוינֶדְלִיקים, ושוב בפאנוֹניה, ולבסוף בגרמניה. במלחמת הריטים והווינדליקים הכניע את שבטי האַלפים, בפאנוניה את הבּרוויקים והדאלמאטים; ואילו בגרמניה העביר ארבעים אלף שבויי־מלחמה לגאליה והושיב אותם על גדות הריינוס, במקומות שהיקצה להם שם. בשכר המעשים האלה זכה להיכנס העירה פעם בתרועת־ניצחון ופעם במרכבת־ניצחון^[26], לאחר שנתכבד תחילה, כפי שכותבים כמה סופרים, באותות־ניצחון, סוג חדש של כיבוד שלא הוענק עוד לאיש קודם לכן. את המשרות האזרחיות קיבל לפני שהגיע לגיל החוקי ועבר את הקוויסטורה, פריטורה והקונסולט כמעט בעת ובעונה אחת. כעבור זמן־מה היה קונסול בפעם השניה וקיבל גם את סמכות הטריבונים לחמש שנים^[27].

10

בתוך השפע הזה של הצלחה, בעצם כוחו ושנותיו, גמר פתאום בנפשו להסתלק ולהתרחק עד כמה שאפשר מן הפומביות והשלטון, ועשה זאת אם משום שבחל באשתו שלא הֵעֵז להעמידה לדין או לגרשה, וגם לא יכול להמשיך ולחיות אתה יחד, או מפני שביקש שכבודו לא ילך ויזדלזל כתוצאה מנוכחותו בכל מקום ובכל שעה, אלא ישתמר ואף יגדל בהעדרו, אם יבוא הזמן והמדינה תהא זקוקה לו. יש חושבים, שלטובת בני אבגוסטוס, שהגיעו בינתיים לפרקם וויתר על המעמד והשימוש במקום השני שבמדינה, שהחזיק בו זמן רב. בזאת הלך בעקבות מארקוס אגריפה, שהסתלק למִיטִילֵנֵה, כאשר מארקוס מארקלוּס התחיל לעסוק בעניני הציבור, מחשש שיחשבו כי הוא עומד לו לשטן, או מקטין את ערכו, בעצם נוכחותו. זאת היתה הסיבה שהוא עצמו הודה בה, אם כי רק לאחר זמן. אבל אותה שעה ביקש חופשה באמתלה, שקצה נפשו במשרות ועליו לנוח מעסקיו, ולא שמע לא לתחנוני אמו ולא לאביו־חורגו שהתאונן גם בפני הסנט על "שנוטשים אותו". וגדולה מזו: לאחר שהם החזיקו בו בתוקף, מנע אוכל מפיו ארבעה ימים רצופים. וכאשר ניתן לו ללכת לבסוף נסע מיד לאוֹסטיה והשאיר ברומא את אשתו ואת בנו, בלי לומר דבר לאלה שליווּהו, ובצאתו נשק רק למעטים מאוד.

11

מאוסטיה הפליג לאורך חוף קאמפאניה. אבל משנודע לו שאבגוסטוס חלה נתעכב קצת באחד המקומות. אך כשפשטה השמועה, ששהה בגלל הצפיה לסיכויים גדולים יותר^[28], הפליג למרות הרוחות שנשבו מנגד לרודוס, מאחר שנעימוּת האי ואוירו הבריא שָבו את לבו עוד מאותם הימים שירד שם בשובו מארמניה. הסתפק בבית צנוע ובמעון־כפר לא רחב ביותר וחי כאזרח פשוט; טייל בגימנסיון, לפעמים גם בלי ליווי הליקטור או השמש, ואף ארח לחברה עם פשוטי היוונים, כאילו היו אלה אנשים כערכו.

פעם בבוקר, בשעת עריכת סדר־יומו, אמר שרצונו לבקר את כל החולים שבעיר. בני סביבתו קיבלו את דבריו במובן אחר, וניתנה הפקודה שכל החולים יובאו לאולם הפומבי ויסודרו שם לפי סוגי המחלות. טיבריוס נבעת מן המחזה הבלתי־צפוי ושעה ארוכה לא ידע מה עליו לעשות, עד שלבסוף ניגש אל כל אחד ואחד מהם והתנצל על המעשה הזה, ויהא אפילו בפני האיש השפל ביותר והבלתי ידוע לו. בזכויות הסמכות הטריבונית לא השתמש אלא במקרה אחד ויחיד זה: דרכו היה לבקר בבתי־המדרש ובהרצאות של מורי־הפילוסופיה, ופעם בשעה שפרץ ריב־דברים חריף בין הסופיסטים היריבים, היה שם אחד, שהטיח נגדו דברי־נאצה, כשהתערב בוויכוח לטובת הצד השני. טיבריוס הסתלק משם בשקט לביתו ואחר הופיע פתאום מחדש עם משמשיו; קרא את המעליב לפני כיסא־המשפט על ידי כּרוֹז וציווה להשליכו לבית־הסוהר.

אחר הדברים האלה נודע לו שיצא פסק־דין של גירושין על יוליה אשתו בשל נאפופיה ונישלח לה גט־פיטורין בשמו מטעם אבגוסטוס. ואף על פי ששמח לבשורה זו חשב לו לחובתו, במידה שהדבר תלוי בו, לבקש רחמים על הבת מאת אביה בכמה וכמה איגרות ולהשאיר בידה, אף על פי שלא היתה ראויה לכך, כל שנתן לה פעם במתנה. לאחר שתמה תקופת סמכותו הטריבונית, הודה סוף־סוף, שמטרתו היחידה בהסתלקותו היתה להימנע מן החשד שעינו צרה בגאיוס ולוקיוס, וכיוון שמצד זה אין לו עוד מה לחשוש, מאחר שמעמדם איתן ובלי קושי יבטיחו להם את המקום השני במדינה, ביקש שיותן לו לשוב ולראות את קרוביו, שנתגעגע עליהם. אבל לא השיג מבוקשו, ועוד הזהירוהו שיפסיק להבא לדאוג לקרוביו, "לאחר שנשתוקק כל כך לעזוב אותם".

12

וכך נישאר ברודוס נגד רצונו, ורק בהשתדלות אמו זכה לשהות שם כשליחו של אבגוסטוס, כדי לחפות על הבושה. אותם הימים עשה שם לא רק כאיש פרטי, אלא נחבא היה כמתוך פחד ומסתתר במקומות שבפנים הארץ, כדי להשתמט מביקורי עוברי־אורח בים, שהיו סרים אליו תכופות; כי לא היה אחד מאלה שנתמנו למשרה צבאית או אזרחית, שלא יסור לרודוס בדרכו לכל פרובינציה. ועוד ניתווספו לו סיבות לחששות גדולים יותר: כאשר הלך לסאמוס לבקר את גאיוס בנו החורג, שנתמנה נציב ארצות־המזרח, מצא שהלה מתנכר לו במקצת בשל דברי־הרכילות, שלחש לו בן־לוויתו ומדריכו מארקוס לוֹליוּס. כמו כן נפל עליו החשד בעטים של קנטוריונים אחדים, שבחסדו הגיעו לדרגה זו, והם ניצטווּ, כביכול, על ידו בשעה ששבו מחופשתם אל המחנה, למסור לכמה אנשים ידיעות, שניראו כסתומות ומכוּונות לעוררם לקראת הפיכה מדינית. וכאשר הודיע לו אבגוסטוס את דבר החשד הזה, לא פסק מלדרוש ממנו שישלח אליו אדם מכל מעמד שהוא שישמור צעדיו ודבריו.

13

גם את תרגילי הרכיבה והנשק,שהיה רגיל בהם, הזניח; פשט את לבוש־אבותיו ונתעטף מעיל יווני ונעל סנדלים. במצב זה נישאר כשנתיים, ומיום ליום גדלו הבוז והשנאה שרחשו לו, עד שתושבי נֶמַאבְסִיס^[29] הפילו לארץ את פסליו ומצבותיו, ופעם בשעת משתה בחוג מצומצם כשניזכר שמו, קם אחד המסובים והבטיח לגאיוס, שאם יצווה עליו, יפליג מיד לרודוס ויביא לו את ראשו של "הגולה" – כך קראו לו – בשובו. מעתה לא הפחד, כי אם הסכנה הכריחה אותו לדרוש את החזרתו על ידי בקשות תכופות, הן שלו והן של אמו. וכך השיג מבוקשו, אם גם בסיוע המקרה: אבגוסטוס החליט, שלא לעשות דבר בענין זה אלא בהסכמת בנו הגדול^[30]. אבל אותה שעה עמד זה ביחסים מתוחים עם מארקוס לוֹליוּס, ולפיכך היה נוח יותר להתפייס עם אביו חורגו. בהסכמת גאיוס החזירוהו איפוא לעירו, אם כי בתנאי שלא יקח חלק וענין כלל בכל עסקי־המדינה.

14

בשנה השמינית לגלותו^[31] חזר, חדור תקווה גדולה וביטחון בעתידו, שהיו מושרשים בו משחר־ילדותו על סמך מופתים ודברי־נבואה. ליוויה אמו, כשהרתה ללדת אותו, ביקשה לנחש על ידי מופתים שונים, אם תלד בן זכר; הוציאה ביצה מתחת תרנגולת דוגרת וחיממה אותה פעם בידה, פעם ביד אמהותיה חליפות, עד שבקע ממה אפרוח בעל כרבולת מפוארת. בעודו ילד ניבא לו התוכן סקריבּוֹניוּס עתיד מפואר, וגם זאת שיהא למלך בזמן מן־הזמנים, אך בלא כתר־מלכות; שהרי באותם ימים עדיין לא ידע איש דבר על שלטון הקיסרים. גם בשעה שיצא למסע־המלחמה הראשון והוליך את הצבא דרך מאקידוניה לסוריה, אירע שליד פיליפּי פרצו פתאום מעצמן להבות־אש מן המזבחות, שהקדישום לפנים הלגיונות המנצחים; מיד לאחר מכן, בדרכו לאיליריקום, ביקר על יד פאטאוויוּם את האוראקולום של גֵרֵיוֹן ומשך בגורל, שיעצהו לבקש תשובה לשאלותיו על ידי זריקת קוביות־זהב לתוך מעיַן אפֹּונוּס^[32], והקוביות שזרק הראו את מיספר־הנקודות הגדול ביותר. אותן הקוביות ניראות עד היום לעין מתחת למים. ימים אחדים לפני שקראוהו בחזרה לרומא, ישב נשר, שלפני־כן לא ניראה ברודוס, על גג ביתו; וביום שלפני קבלת הידיעה על שובו נידמה היה לו כי כותנתו בוערת באש בשעה שהחליף בגדיו. אותה שעה נחשב בעיניו גם התוכן תּראסילוּס, שסופח אל בני־לוויתו כמלומד בחכמת־הח"ן, כי למראה האניה המתקרבת הודיע לו, שהיא מביאה בשורה משמחת. והיה זה בעצם אותו הרגע, שבו החליט טיבריוס בשעת טיולם המשותף לדחפו אל הים בשל שקריו ונבואותיו, שלא נתקיימו, והוא עשה אותו שותף לסודותיו, והענינים הלכו והתפתחו לרעתו מיום ליום.

15

לאחר שובו לרומא הביא את בנו דרוּסוּס אל הפוֹרוּם^[33], ומיד העתיק את דירתו מן הקַארִינוֹת^[34] ומבית הפּוֹמְפֵּיִים אל גני מֵיקֵינאס שעל האֶסְקְוִילִינוּס, נתמסר כולו למנוחה, וטיפל רק בעסקיו הפרטיים בלי שיקבל עליו כל תפקידים ציבוריים.

לאחר שגאיוס ולוקיוס מתו תוך שלוש שנים, אימצהו אבגוסטוס לבן יחד עם אחיהם של שניים אלה, מארקוס אגריפה. אך טיבריוס עצמו הוצרך תחילה לאמץ לו את גרמאניקוס, בן אחיו. מעתה פסק להשתמש בסמכותו כאבי־המשפחה ואף לא ביקש להחזיר לידו אפילו מקצת מן הזכויות שאבדו לו^[35]; לא נתן מתנות ולא שילח עבד לחפשי, אף לא קיבל כל עיזבון או ירושה בצורה אחרת אלא על ידי שנירשמו בין נכסי־הבית^[36]. למן העת ההיא לא הוזנח עוד שום דבר שיכול היה להגדיל את כבודו, ביחד לאחר שהדחתו וגירושו של אגריפה הראו ברור, כי הוא לבדו זכה להיות יורש־העצר.

16

שוב העניקו לו את הסמכות הטריבונית לחמש שנים ונתמנה כשליח להשקטת גרמניה. וכאשר צירי הפַּרתים מסרו את דבר שליחותם לאבגוסטוס ברומא, ניצטווּ לסור גם אליו בפרובינציה. משנודע על התמרדות האילירים, הוטלה עליו הדאגה למלחמה חדשה; מלחמה זו, הקשה ביותר בין כל מלחמות־החוץ מאז המלחמה הפוּנית, עשה בעזרת חמישה־עשר לגיונות וצבא־עזר באותו מניין במשך שלוש שנים ובקשיים עצומים מכל המינים ובמחסור חמור באספקה. ואף־על־פי שהחזירוהו תכופות החזיק מעמד, כי חשש שמא יפתח האויב, שהיה קרוב וחזק מאוד, בהתקפה מצידו, אם יסוגו הם. ואמנם נפל גמול רב בחלקו בשל התמדתו: כבש והכניע את איליריקום כולה, המשתרעת בין איטליה וממלכת נוריקוּם, תראקיה, מאקידוניה והדנובה ומפרץ הים האדריאטי.

17

תהילתו זו עוד הועלתה למרום פיסגתה על־ידי המסיבות המתאימות, שכן באותו זמן בערך הושמד קווינטיליוס ווארוס בגרמניה עם שלושת הלגיונות, ואיש לא פיקפק שהגרמנים המנצחים היו בוודאי מתחברים עם אנשי פאנוֹניה, אילמלא הוכרעה איליריקום קודם לכן. על כל הפעולות האלה הוחלט לערוך לו חג־ניצחון ולתת לו עוד אותות־כבוד רבים וגדולים. היו שהציעו לתת לו גם שם־כינוי "פאנוֹניקוּס", אחרים הציעו את השם "בלתי־מנוצח"^[37] ועוד אחרים: "החסיד"^[38]. אך בענין הכינוי התערב אבגוסטוס וחזר והבטיח, כי טיבריוס עתיד למצוא לו סיפוקו בתואר שיקבל לאחר מות אביו. את חג הניצחון דחה בעצמו בשל האבל הכללי על תבוסת וואַרוּס; אף־על־פי־כן בא אל העיר לבוש טוגה, ששוליה ארגמן ועטור זר־דפנה, צעד ועלה בין הסנטורים, שקמו לכבודו, על הבימה שהוקמה בסֶפְּטוֹת וישב שם לצד אבגוסטוס בין שני הקונסולים. משם ליווּהוּ בכבוד, לאחר שבירך את העם, אל המקדשים השונים.

18

בשנה שלאחר זו^[39] חזר שוב לגרמניה, וכיוון שנוכח כי תבוסתו של ווארוס באה לו מחמת פזיזותו ורשלנותו של המצביא, לא הוסיף לעשות דבר בלי לשאול לדעת המועצה, ואחרי שתמיד היה עושה בכל דבר על דעת עצמו ומסתפק בכך, היה עובר מעתה על מידותיו ומתייעץ באנשים רבים על דבר תכנית־המלחמה. כמו כן הנהיג אמצעי־זהירות קפדניים מן הרגיל. בשעה שעמד לעבור על פני הריינוס צימצם את כל הכבודה עד למידה מסויימת ולא נתן לה לעבור אלא לאחר שבדק בעצמו בעמדו על שפת הנהר את משא העגלות, שלא יעמיסו עליהן אלא את המותר והדרוש. לאחר שעבר את הריינוס סידר את אורח־חייו כך, שאפילו את ארוחותיו אכל בשבתו על גבי הדשא; תכופות לן מחוץ לאוהלו ואת כל הפקודות ליום־המחרת, ואף את הוראותיו במצבים בלתי־צפויים, נותן היה בכתב ובתוספת אזהרה, שאם יהיה למישהו ספק באיזה פרט יפנה אליו ישר לשם הסברה ולא אל אחר, ובכל עת ואף בשעות הלילה.

19

משמעת חמורה ביותר דרש; חידש מיני עונשין ודרכי השפלה ישנים והטיל עונש מעליב על מפקד לגיון על ששלח אחדים מחייליו אל מעבר לנהר לצוד ציד עם עבדו המשוחרר. אם כי אך מעט מאוד סומך היה על המזל והמקרה, יצא לקרב במידה יתרה של בטחון אם בשעת עבודתו בלילה דעך פתאום הנר וכבה בלי כל סיבה חיצונית, כי בטח לפי דבריו, באות זה, שהיה בדוק ומנוסה לו וכן לאבותיו כל־אימת שעמדו בראש הצבא. והנה לאחר שגמר את מלחמתו זו בהצלחה, כמעט נירצח על־ידי אחד הבְּרוּקְטֶרִים, שנתערב בין אלה שסובבו עליו ונתגלה על־פי התנהגותו הפחדנית. לאחר מכן הוציאו מפיו בעינויים הודאה על המעשה, שהיה בדעתו לעשות.

20

בשובו לרומא לאחר שעשה שתי שנים בגרמניה ערך את חג־הניצחון, שנידחה בשעתו, בחברת מפקדיו שקיבלו אותות־ניצחון בהשתדלותו. לפני שהטה את מרכבתו אל הקאפיטוליום ירד מעליה וכרע ברך לפני אביו, שישב בראש הסנט. את שׂר הצבא של הפאנונים, בּאטוֹ, שלח לראונה,לאחר שהעניק לו מתנות גדולות^[40], והביע לו בזה תודתו על שנתן לו פעם להימלט על נפשו ממקום מסוכן,שבו הוקף יחד עם צבאו. אחר־כך ערך לעם סעודת־בוקר על פני אלף שולחנות וכתשורה העניק שלוש מאות ססטרקים לאיש. מן השלל הקים מיקדש לקונקורדיה וכן לקַסטור ולפולוקס, בשמו ובשם אחיו.

21

זמן־מה אחרי כן הציעו הקונסולים חוק, שלפיו ינהל טיבריוס את הפרובינציות יחד עם אבגוסטוס ויערוך את המיפקד אתו; משום כך יצא טיבריוס לאיליריקום עם גמר הלוסטרוּם^[41]. אבל עד מהר הוחזר מן הדרך ומצא כבר את אבגוסטוס חולה אנוש, אבל עודו בחיים, ויום שלם שהה אתו ביחידות.

יודע אני, שנפוצה השמועה כי בצאת טיבריוס מן השיחה הסודית הזאת קלטו משרתיו של אבגוסטוס את דבריו שאמר: "אוי לו לעם הרומאי שיותן בין לסתוֹת המאיטות כל כך לטחון". כן לא נעלם ממני הדבר, שנימסר מפי אחרים, כי אבגוסטוס גילה ברבים ולא הסתיר כלל את אי־שביעת־רצונו מתכונותיו הקפדניות של טיבריוס; ועד כדי כך שלא פעם הפסיק שיחה קלה ועליזה בשעה שזה נכנס ובא. בקשות אשתו הן שהכריעו שיסכים לאמצו לבן, ויתכן כמו כן שתאוות־הכבוד דחפתו לכך, שיהיו ניכספים אליו ביתר שאת, אם יורש כזה יבוא במקומו. ואף על פי כן אין אני יכול להעלות על דעתי את הרעיון, שמנהיג זהיר ונבון כמותו ינהג בענין חשוב כל כך בקלות דעת, ודעתי היא, כי לאחר ששקל את מעלותיו של טיבריוס ואת מגרעותיו, מצא שהראשונות מכריעות במשקל; ביחוד לאחר שנישבע בפני העם, שהאימוץ נעשה לטובת המדינה בלבד, והילל אותו גם במכתבים אחדים כמצביא מנוסה ביותר וכמגינו היחידי של העם הרומאי. ממכתבים אלה הריני מצרף בזה דברים מעטים לדוגמה: "היה שלום, טיבריוס, מחמד נפשי, והצלח במעשיך, מפקדי שלי ושל המוּזוֹת^[42]; אתה, מחמד נפשי, האמיץ שבאנשי, לאָשרי, והמושלם שבמפקדי, היה שלום!" – "אשר לפעולות המלחמה בקיץ, טיבריוס יקירי, אכן, אין אני חושב כי מישהו יכול היה לפעול ביתר־תבונה מאשר פעלת אתה, בתוך קשיים מרובים כל־כך ובחוסר ההתלהבות הזאת בין החיילים. כל אלה שהיו אתך מודים בכך, שהחרוז הידוע יכול היה להיאמר עליך: “איש אחד הציל לנו את המדינה ברוב זהירותו”"^[43]. – "יש ויקרה דבר, שבו עלי לרכז כל מחשבתי, או בכלל איזה דבר מרגיז; אז נכסף אני מאוד, באמונתי, אל טיבריוס שלי ועולה בדעתי אותו חרוז של הומרוס:

אם הוא נילווה עלי, נשוב גם מן האש הלוהטת

שנינו לביתנו, כי בחכמתו ידע כל־דרך^[44].

כאשר אני שומע, או קורא, כי רזית מחמת התלאות הממושכות, עלי ועל ראשי, אם לא חרדה תאחז את גופי. אנא, חוס על עצמך, ואם תבוא אלינו הבשורה שחלית, נגווע גם אני, גם אמך, והעם הרומאי יחרד על קיום ממלכתו." – "אין זה חשוב, אם בריא אני או לא, בשעה שאתה אינך בריא." – "אוֹחילה לאלים, כי ישמרוך ויתנו לך לחיות בשלום מעתה ועד־עולם, אם אין בלבם שנאה לעם הרומאי."

22

את מותו של אבגוסטוס לא פירסם ברבים קודם שסולק אגריפה הצעיר. טריבון צבאי, שהופקד לשמור עליו, הרגוֹ אחרי שקיבל פקודה בכתב לעשות כן. אשר לפקודה זה שבכתב, הרי מוטל הדבר בספק, אם אבגוסטוס הוא שהניחה אחריו לפני מותו כדי להסיר גורם למהומות אחריו, או שמא ליוויה הכתיבה אותה בשם אבגוסטוס, ואם בידיעת טיבריוס או בלעדיו. כאשר הודיע לו הטריבון, כי פקודתו נתמלאה, ענהו טיבריוס, כי הוא לא ציווה דבר וכי על הטריבון ליתן את הדין בפני הסנט. כך עשה משום שאמר להינצל לעת־עתה מלזות־שפתים; ואילו לאחר־זמן הבליע את הענין בשתיקה.

23

בתוקף סמכותו הטריבונית כינס טיבריוס את הסנט, ואך התחיל בנאומו פרץ פתאום באנחה כאילו אין בכוחו לשאת את הכאב, וביקש כי גם חייו ייפסקו כמו שפסק קולו; את הכתב מסר לדרוסוס בנו, שיקראהו עד תומו. אחר כך הובאה צוואת אבגוסטוס, אך לא ניתן לגשת לאלה שחתמו עליה אלא אם היו מן המעמד הסנטורי; שאר החותמים אישרו את נכונות חתימתם מחוץ לקוריה; לבסוף נתן לקרוא אותה על ידי עבד משוחרר. תחילת הצוואה היתה: "מאחר שהגורל האכזרי חטף ממני את בני גאיוס ולוקיוס, יהיה טיבריוס קיסר יורשי בשני־שלישים." עצם הדבר הזה הגביר את חשדם של אלה, שחשבו כי אבגוסטוס בחר בו ליורשו מתוך הכרח יותר מאשר מרצונו הטוב; אחרת היה נימנע מלפתוח בכך את דברי צוואתו.

24

אף כי לא היסס לתפוס מיד את השלטון ולהשתמש בו, על ידי שלקח לו משמר־חיילים, ואתו את תוקפה ואת דמותה של השררה, דחהו מעליו זמן רב; מתוך אחיזת־עינים חסרת־בושה נזף פעם בידידיו המעודדים אותו, באמרו כי אינם יודעים עדיין איזו מפלצת היא השלטון; ופעם אחרת, כאשר ביקשוהו חברי הסנט ונפלו על ברכיהם לפניו, החזיקם במתיחות על ידי תשובות סתומות והיסוס מחושב, עד שפקעה סבלנותם של אחדים מהם, ואחד קרא מתוך המהומה: "או שיקח או שיחדל!". אחֵר הוכיחוֹ על פניו בפומבי, כי בשעה שאחרים מאחרים לקיים מה שהבטיחו, הריהו מאחר להבטיח מה שכבר קיים. סוף־סוף קיבל את השלטון, כאילו בעל־כרחו, עוד טען, כי מטילים עליו מלאכת־עבודה מפרכת ומכבידה; וגם־זאת רק לאחר שהביע את התקווה כי יבוא יום ויסיר אותו מעליו. וכה היו דבריו: "עד שתגיע שעתי, שבה תמצאו לנכון לתת מרגוע כל־שהוא לראשי הזקן."

25

סיבת היסוּסוֹ היתה הפחד מפני הסכנות הנשקפות לו מכל צד, עד שאמר תכוּפוֹת, כי "הוא מחזיק זאב באזניו"^[45]. עבדו של אגריפה, קלמנס שמו, כוֹנן גדוד צבא במיספר לא־מבוטל, כדי לנקום את נקמת אדוניו; גם איש אציל אחד, לוקיוס סקריבּוֹניוּס ליבּוֹ, עורר הפיכה בחשאי; לבסוף פרצו שתי מרידות בין החיילים, באיליריקום ובגרמניה. שני הצבאות דרשו דרישות רבות ויוצאות מגדר הרגיל, ובראש ובראשונה את השוואת שכרם לזה של הפרטוריאנים. אותם החיילים שבגרמניה מיאנו לקבל עליהם שליט שלא הם בחרוהו, והפצירו בכל תוקף בגרמניקוס, שעמד אז בראשם, לקחת את השלטון לידו, אף כי הלה התנגד לכך בהחלט. הפחד ממקרה כזה היה בעיקר הגורם, שהניע את טיבריוס לדרוש מאת הסנט, כי ימסרו לו אותו חלק שבהנהלת עניני־המדינה, אשר ימצאוהו לנכון, מאחר שאיש לא יכול היה לעשות את הכול, אלא עם עוד אחד, או אפילו עוד רבים. ועד כדי כך שהעמיד פנים של חולה, כדי שגרמניקוס יוכל לחכות ביתר־סבלנות להיות במהירה ממלא־מקומו, או לפחות שותפו לשלטון. לאחר שדיכא את ההתקוממויות שם את ידו גם על קלמנס על־ידי תחבולת־ערמה. את ליבוֹ העמיד למשפט בפני הסנט רק כעבור שנה, כדי שלא יחמיר בפעולתו מיד בראשית ממשלתו. בתקופת הביניים הסתפק באמצעי־זהירות בלבד. כך דאג, למשל, שיתנו בידו סכין־עופרת במקום חלף־הפלדה כאשר הקריב אתו יחד קרבן בין הכוהנים, וכאשר ביקש ממנו ראיון אישי, לא מילא בקשתו אלא בתנאי שבנו דרוסוס יהיה נוכח בפגישה, ובמשך כל שעת־השיחה אחז בידו, כאילו נתמך בו, בשעה שהתהלך הנה והלום בדבּרוֹ.

26

אבל גם לאחר שנשתחרר מן הפחד חי תחילה חיי אזרח גמורים ואפילו קצת למטה משל אדם פשוט. מכל הכיבודים הרבים והעצומים, לא קיבל אלא מעטים ומן הצנועים שבהם. רק בקושי הסכים שיכבדו את יום־הולדתו, שחל בימי מישחקי הקירקס של הפְּלֶבֶּיִים^[46], בתוספת צמד־סוסים אחד בלבד. אסר שיקדישו לו מקדשים, כוהנים וכמרים, ואפילו שיעמידו לו פסל וכל־תמונה שלא ברשותו, וזאת התיר בתנאי אחד בלבד, שלא יעמידוהו בין פסלי האֵלים, אלא בין קשוטי־הגג. כמו כן התנגד, שישבעו שבועה בפקודותיו^[47] ושיקראו את החודש ספטמבר בשם "טיבריוס" ואוקטובר "ליוויוּס"^[48]. גם את התואר "אימפרטוֹר" דחה ואת שם הלוואי "אבי־המולדת", וכן שיניחו את ה"זר האזרחי"^[49] בפרוזדור ביתו. אפילו בשם "אבגוסטוס" לא השתמש אלא במכתבים ששלח למלכים ולמושלים, אף על־פי שקיבל אותו בירושה. גם בקונסולט לא שימש אלא שלוש פעמים. לראשונה במשך ימים אחדים, בשניה שלושה חדשים, בשלישית שלא בנוכחותו ועד החמישה־עשר במאי בלבד^[50].

27

בשפתי־חלקות בחלה נפשו עד כדי כך, שלא נתן לאיש מן הסנטורים לגשת אל אפיריונו, אם שרצה לחלק לו כבוד או לדבר אתו באיזה ענין. וכאשר אמר אדם אחד, קונסול לשעבר, ליפול על ברכיו בהתנצלו לפניו, נירתע מפניו במהירות כזו שנפל אל אחוריו. ואם אגב שיחה או בשעת נאום רצוף אמר עליו מישהו דברי־חנופה, לא היסס להפסיקו, לנזוף בו ולתקן דבריו בו־במקום. כאשר מישהו קרא לו "אדון", אסר עליו לכנותו בעתיד בכינוי עולב זה. ובשעה שמישהו דיבר על "תפקידיו הקדושים", ואחֵר על זה, שהוא פונה אל הסנט בתוקף רצונו של טיבריוס, הכריחם לשנות מדבריהם ולומר במקום "רצונו" "עצתו" ו"מייגעים" במקום "קדושים".

28

ותקיף בדעתו וסבלן היה גם לגבי גידופים ושמועות רעות ושירי־לעג, שנתחברו עליו ועל בני־ביתו, ולא אחת אמר, כי במדינה חפשית גם הדיבור והדיעה חייבים להיות חפשיים, וכאשר הפגיע בו הסנט, שימסור למשפט פשעים כאלה ועושיהם, אמר: "אין אנו פנויים עד כדי כך שנוכל להסתבך בעסקים כאלה; ואם פעם תפתחו את השער הזה, לא תוכלו להתפנות עוד למעשים אחרים; שכן באמתלה זו יובאו לפניכם מריבותיו של כל איש ואיש." כמו כן שמוּרה עמנו אמרה ענוותנית מאוד שאמר בסנט: "אם אותו אדם ידבר אחרת, אשתדל לתת דין וחשבון על מעשי ודברי, אבל אם יתמיד בדבריו אלה, אשנאהו גם אני."

29

והתנהגותו זו ראויה לתשומת־לב יתירה, כיוון שהוא עצמו בשעה שפנה אל הסנט או בשעה שחילק להם כבוד כיחידים או כציבור, הפריז כמעט על מידת דרך־ארץ. פעם כשלא הסכים לדעתו של קווינטוס הַאטֶרְיוּס בקוריה, אמר: "אנא, סלח לי, אם כסֶנַטור אומר נגדך דבר בצורה חפשית יותר," אחר פנה לכולם כאחד: "אמרתי גם עתה וגם קודם תכופות, אבות נאספים, כי שליט טוב ודואג לשלומכם, אשר הענקתם לו סמכות גדולה כל־כך ובלתי־מוגבלת, מחובתו לשרת את הסנט ותכופות את כל האזרחים כאחד, אך לעתים גם יחידים. ואין אני מצטער על דברי אלה; מצאתיכם, ועדיין מוצא אני אתכם, אדונם טובים, ישרים ונוטי־חסד לי."

30

כמו כן הנהיג גם משהו הדומה לחופש בשמרו לסנט ולפקידים הגבוהים את כבוד מעלתם וסמכותם הישנה, ולא היה עניין ציבורי או פרטי, כקטן כגדול, שלא הביאוֹ לפני אסיפת־האבות^[51]: מסים ומונופולין, הקמתם ותיקונם של בניינים ציבוריים, גם גיוס חיילים ופיטוריהם וחלוקת הלגיונות וצבאות העזר; ולבסוף, הארכת הפיקוד העליון למישהו, או הענקתו לשם הנהלת מלחמה שלא כרגיל; וכן התוכן והצורה, שבהם יש להשיב על מכתבי מלכים. הוא הכריח אחד ממפקדי גדודי־הרוכבים, שהאשימוהו בחמס ושוד, שיגן על עצמו בפני הסנט. לעולם לא ניכנס אל הקוריה אלא לבדו, וכאשר נשאוהו פעם פנימה באפיריון לרגל מחלתו, שילח את מלוויו מעליו.

31

כאשר הוחלט באיזה מן הענינים בניגוד לחוות־דעתו, לא התאונן כלל. דעתו היתה, שאין להרשות לפקידים שניבחרו מחדש, להיות נעדרים ועליהם להישאר במקום ולהיכנס לתפקידם, ואף־על־פי־כן השיג אחד הפריטורים הנבחרים רשות לנסיעה כשליח מיוחד^[52]. בפעם אחרת הביע את דעתו שיש להרשות ליושבי טרבּיה, שיעבירו לסלילת כבישים כספי־עיזבון שנועדו לבנין תיאטרון חדש, אלא שלא עלה בידו למנוע את הגשמת רצון בעל העיזבון. כאשר עמד הסנט להחליט על ענין מן הענינים מתוך התפרדות לשני צדדים, עבר טיבריוס לצד המעטים, אך איש לא בא בעקבותיו. גם שאר הענינים הוצאו לפועל אך ורק על ידי הפקידים הגבוהים ובדרך החוקית הרגילה, וסמכות הקונסולים היתה גדולה כל כך, שצירים מאפריקה פנו אליהם בקובלנה על אשר הקיסר, שאליו נשלחו, מושך ודוחה את ענינם. ואין תימה בדבר, מאחר שגלוי וידוע היה, כי הוא עצמו נהג לקום בפניהם, או גם פינה להם דרך ברחוב.

32

הוא נזף בקונסולים לשעבר, שהועמדו בראש צבאותיו, על אשר לא שלחו דו"ח לסנט על פעולותיהם ועל פנייתם אליו בדבר הענקת פרסים צבאיים, כאילו לא היו הם עצמם זכאים להעניק כל־אלה. כן שיבח את אחד הפריטורים, שבשעה שניכנס לתפקידו חידש את המנהג העתיק והעלה את זכר אבותיו באסיפת־העם. כמו כן הלך אחרי מיטתם של אנשים חשובים אחדים במותם, ועד למקום־המוקד. ובאותה ענוותנות נתייחס אל אנשים וענינים פחותי־חשיבות. בשעה ששלטונות האי רודוס המציאו לו מכתבים בעניני הציבור בלי החתימה הרגילה^[53], קראם אליו, אך שילח אותם בלי לומר להם דבר־תוכחה ורק ציווה עליהם להוסיף את החתימה. המדקדק דיוגנס, שנהג להרצות ברודוס בימי־השבת, לא נתן לו להיכנס אליו בשעה שבא לשמוע אותו ביום אחר, והזמינו על ידי איזה עבד לבוא ביום השביעי. אך כאשר בא דיוגנס לרומא לשחר פניו ועמד ליד פתחו, לא אמר לו אלא זו בלבד, שישוב כעבור שבע שנים. לנציבים, שיעצוהו להכביד את עול המסים על הפרובינציות, ענה כי חובת הרועה הטוב היא לגוֹז את צאנו ולא לפשוט את עורו.

33

מעט־מעט נתגלה השליט שבו. ואף על פי שהראה זמן רב פנים לכאן ולכאן, הרי נתבלטו לעיני כל העדינות והרוֹך עם הדאגה לתועלת הכלל. לראשונה התערב רק עד כדי כך שיוכל למנוע מעשה־עוול. לפיכך פסל כמה מפקודות הסנט, ולא אחת הציע להיות ליועץ לשלטונות שישבו בדין והוא ישב אתם מן הצד, או למולם בשורה הראשונה. כל אימת שפשטה השמועה כי מישהו מן הנאשמים עתיד להתחמק מן העונש מחמת משוא־פנים בדין, היה מופיע באופן פתאומי, ובעמדו באולם^[54] או מעל במת־השופט החוקר היה מזכיר לדיינים את החוק, את שבועתם ואת האשמה אשר עליה דנו. נוסף על כך קיבל עליו לתקן את מידות הציבור, אם נתערער בהם משהו מתוך רשלנות, או הרגלים רעים.

34

על ידי קיצוץ משכורת השחקנים והורדת מיספר זוגות הגלאדיטורים לגבול מסויים צימצם את הוצאות המישחקים והשעשועים. כך התאונן מרה על האמרת מחירי כלי קורינתוס^[55] לאין־שיעור, ועל כך ששלוש מוליוֹת^[56] נמכרו בשלושים אלף ססטרקים. לפיכך הציע בסנט להגביל את מידת ריהוט הבית ולקבוע את מחירי המכולת מדי שנה בשנה על פי צו הסנט. על האֵדילים הטיל את התפקיד של קביעת הגבלות למסבאות ולמסעדות עד כדי איסור להציג למכירה מיני מאפה מסויימים. כדי לעודד את חסכון הציבור גם על ידי דוגמא אישית, היה הוא עצמו מגיש בסעודות חגיגיות מאכלות שנותרו מיום־אתמול ושכבר אכלו מהם, ואפילו מחצית־חזיר־הבר, מתוך הדגשה כי גם במחצית כל אותן המעלות שבּשלם.

על ידי פקודה אסר את ההתנשקות, שהיתה נפוצה, ואת משלוח מתנות־הברכה^[57] לאחר הראשון בינואר. הוא נהג להשיב מתנות בערך פי־ארבעה, ובעצם ידו, אבל מאחר שאלה שלא יכלו להגיע אליו ביום החג הטרידוהו במשך כל החודש לא המשיך לנהוג כך.

35

הוא תיקן, כי במקרה שנשים נשואות נתמסרו לזימה וקטיגור מטעם המדינה לא קם עליהן לחייבן, יתיעצו בני־המשפחה ביניהם כמנהג האבות וידונו אותן. פעם התיר שבועתו של פרש רומי, שיוכל לגרש את אשתו על אשר מצאה מנאפת עם חתנה, ואף על פי שנישבע לה בנשואיה כי לא ידחנה לעולם. נשים פרוצות מרמי־המעלה התחילו אז, כדי להתחמק מידי החוק והעונש, להירשם כזונות ולהיפטר על ידי כך מזכויותיהן ומעלותיהן של נשים כבודות; והמופקרים שבבני־הנעורים משני המעמדות החשובים היו מקבלים מרצון על עצמם את חרפת פסק־הדין, המשפיל כבודם, ובלבד שלא תחול עליהם תקנת הסנט המונעת אותם מלהופיע על במת התיאטרון ובזירת הקירקס. את כל הגברים והנשים האלה שילח טיבריוס לגלות, שלא ימצא לו עוד איש מיפלט כלשהו בתחבולות כגון אלו. מסנטור אחד שלל את פס־הארגמן כאשר נודע לו, שהלה עבר לאחוזתו זמן־מה לפני ראש חודש יולי^[58], בתקווה שאחרי המועד יוכל לשכור לו בית במחיר זול יותר. סנטור אחר הודח ממשרתו כקויסטור על שנשא אשה ביום שלפני חלוקת הפרובינציות בגורל, ולמחרתו גירש אותה^[59] .

36

מנהיגים דתיים זרים דיכא בחוזק־יד, ביחוד של המצרים והיהודים, וכפה על המחזיקים באמונת־הבל זו לשרוף את בגדי־הפולחן שלהם על כל אביזריו. את הנוער היהודי גייס לשירות צבאי ופיזרם בפרובינציות שאקלימן קשה; את שאר בני העם הזה, או הנוטים לדיעות דומות להם^[60] הרחיק מן העיר, ואיים בעונש של עבדוּת עולם על אלה שלא יצייתו. גם את התוכנים גירש, אך נתן חנינה לאלה שהתחננו לפניו והבטיחו לו להניח את אומנותם.

37

בראש וראשונה דאג לשמירת השלום מפני ליסטים וחבורות־שודדים ומהתפרצות מרידות. משמרות־חיילים העמיד ברחבי איטליה בצפיפות שלמעלה מן הרגיל. ברומא סידר מחנה לשם ריכוז הפלוגות הפרטוריאניות, שהיו מפוזרות עד אז ומחולקות על פני האכסניות. כשפרצו מהומות בעם, דיכא אותן באכזריות יתירה וגם שקד במרץ למנוע בעד התפרצותן. לאחר שנעשה מעשה רצח בתיאטרון לרגל תגרה אחת, הגלה את ראשי המפלגות^[61] ואת השחקנים אשר עליהם רבו, ולעולם לא יכלו תחנונים כלשהם מצד העם להניעו שיחזירם. כאשר המון העם בפּוֹלֶנְטִיָה לא נתן ללוויתו של קצין צבא לצאת מן הפורום אלא לאחר שהוציאו בכח סכום כסף מהיורשים בשביל משחקי־גְלַדְיַטוֹרים, שלח טיבריוס אל העיר גדוד אחד מרומא ועוד אחד מממלכת קוֹטיוּס^[62], עם העלמת סיבת המסע, ואלה, לאחר שגילו את נשקם פתאום והריעו בחצוצרות, פרצו העירה מבעד השערים השונים וחבשו את רוב העם והדקוּריונים^[63] בבתי־הסוהר למאסר־עולם. כמו כן ביטל את המנהג והזכות למקלט בכל מקום שהוא. מיושבי קיזיקוּס^[64] שלל את החופש האזרחי, שזכו בו במלחמת מיתרידטס, על שהעזו לבצע מעשי־אלמות נגד אזרחים רומיים. בעצמו לא יצא עוד למסעי־מלחמה, אלא דיכא את התפרצויות האויבים על ידי הלֶגאטים שלו, וגם זאת עשה רק מתוך היסוס ובשעת־הכרח. את המלכים העוינים והחשודים ריסן באיומים ובתואנות יותר מאשר בכוח. מהם שמשך אליו לרומא בדברי־חונף ובהבטחות, ולא שילח אותם עוד בחזרה; כן עשה למארוֹבּוֹצוּס הגרמני ולראסקוּפּוֹריס מתראקיה, ולבסוף לארכילאוס מקאפדוקיה, שאת ממלכתו הפך לפרובינציה.

38

בהמשך של שתי שנים תמימות לאחר שהגיע לשלטון, לא יצא אפילו צעד אחד מחוץ לשערי העיר. בתקופה שלאחר מכן לא נסע לשום מקום, אלא אל הערים הקרובות ולכל היותר עד אַנטיוּם; וגם זאת לעתים רחוקות ולימים מועטים בלבד; אף על פי שפעמים רבות הודיע, כי עתיד הוא לבקר בפרובינציות ואצל צבאותיו; וכמעט מדי שנה בשנה עשה הכנות ליציאה, אסף עגלות, דאג לצידה בערים ובמושבות ואף הרשה לבסוף לנדור נדרים על צאתו ובואו בשלום, עד שנתקרא בפי־כל בדרך הלצה "קָאלִיפִּידֵס", שנתפרסם על ידי המשל היווני, כי הוא "אץ ואינו מתקדם כמלוא אמה"^[65].

39

אולם לאחר ששיכּל את שני בניו – גרמניקוס מת בסוריה ודרוסוס ברומא – שאף להתבודד בקאמפאניה, וכמעט כולם האמינו באמונה שלימה ואמרו בפה מלא, שמשם לא ישוב עוד לעולם והמוות יקדמהו במהרה. ושני הדברים עוד מעט ונתקיימו, כי לא שב עוד לרומא, ולאחר ימים אחדים אירע הדבר שבשעת סעודת־הערב על יד טאראקינה, בחווילה אחת שנתקראה בשם "המערה", נשמטו סלעי־ענק רבים מעל לראשם ורבים מן האורחים והמשרתים נימעכו תחתיהם, אך הוא ניצל באורח בלתי צפוי.

40

לאחר שעבר את קאמפאניה וחנך שם את הקאפיטוליום אשר בקפוּאָה ואת מקדש אבגסטוס בנוֹלָה^[66] – כי זאת היתה האמתלה לנסיעתו – הלך לקאפרי, האי שמשך את לבו בעיקר על שום שיכלו לעלות אליו רק בחוף צר אחד והיה מוקף מכל הצדדים סלעים תלולים, גבוהים ורמים ומי־הים העמוקים. אולם מיד קראוֹ העם לשוב בבקשות תכופות לאחר האסון, שבו אבדו למעלה מעשרים אלף איש בפִידֵנֵי. כשנתמוטט האמפיתיאטרון בשעת מישחק־גלדיטורים^[67]. אז עבר אל היבשת ונתן לכולם לגשת אליו, בעיקר לאחר שבצאתו מרומא פקד שאיש לא יפנה אליו ובכל הדרך הרחיק מעליו כל אלה, אשר באו לפניו.

41

לאחר שובו אל האי הזניח את עניני המדינה עד כדי כך, שמאותה שעה ואילך לא השלים אף פעם את הדקוריות^[68] של הפרשים, לא החליף את טריבוני הצבא ולא את הפרפקטים ונציבי הפרובינציות, ובמשך שנים אחדות השאיר את היספניה ואת סוריה בלא מושלים קונסולריים; הניח לפַּרתים שיכבשו את ארמניה, לדאקים ולסַרמטים שיהפכו את מוֹיסִיָה, לגרמנים – להשם את גאליה, דבר אשר המיט חרפה גדולה – וסכנה לא פחות מכן – על הממלכה עצמה.

42

והנה עתה כאשר זכה בחופש זה שבהתבודדות והתרחק מעיני הציבור, נתן סוף־סוף לכל התאווֹת, אשר כיסה עליהן בקושי במשך כל הזמן, להתפרץ החוצה בבת־אחת; ועליהן אספר לפרטיהן מתחילתן. עודו בצבא, והוא טירון, כינוהו בשל תאוותו היתירה ליין בשם בּיבֶּריוּס במקום טיבריוס, קאלדיוּס – במקום קלאבדיוס, מֵירוֹ במקום נירון^[69]. אחר כך, בעלותו לשלטון והוא עוסק בתיקון מידות־הציבור, בילה לילה ושני ימים רצופים במאכל ובמשתה עם פּוֹמְפּוֹניוּס פלאקוּס ולוקיוס פִּיסוֹ, ומיד לאחר־כך מסר לאחד מהם את סוריה לפרובינציה, לשני את משרת ראש העיר, ואף הכריז עליהם במכתבי־המינוי כעל ריעים נעימים ביותר בכל־עת ובכל־שעה. כמו כן הזמין עצמו לסעודה אצל קסטיוס גאלוס, זקן אשמאי ובזבזן שעוד אבגוסטוס הכתימו באות־קלון והוא עצמו נזף בו ימים אחדים לפני כן בסנט; ועוד העמיד לו תנאי, שלא ישנה או יפּיל דבר מהרגליו, ונערות ערומות תשמשנה אותם בשעת הסעודה. מועמד לקויסטורה, שהיה בן־בלי־שם, העדיף על רמי־היחס על שום שבמשתה כילה לשתות לפי קריאתו אמפורה שלימה של יין^[70]. לְאַסֵלְיוּס סאבּינוּס העניק מאתיים אלף ססטרקים בשכר שיחה, כביכול, בין פִּיטְרִיָה, חַרְטְמָן, חילָזון וקיכְלִי, שמתנצחים כולם על חשיבות־דרגתם. לבסוף יסד משרה חדשה של "שׂר תענוגות" ומינה לכך את הפרש הרומאי טיטוּס קיסוֹניוּס פּריסקוּס.

43

ובמקום התבודדותו שבקאפרי סידר לו חדר־משכב למקום מעשי־זימה שבצינעה, וקיבץ לשם מכל עבר חבורות נערות ונערי־חשק, ממציאי דרכי־עגבים משונות, שקרא להם סְפִּינטְריות, שלושה־שלושה מהם היו מחוברים יחד ועגבו זה על זה לעיניו, כדי שבמראיהם יעוררו בו את התאווֹת שקהוּ. את חדרי־המיטות המפוזרים במקומות שונים קישט בציורים ותבליטים, המתארים תמונות ומחזות מלאי זנונים וצייד אותם בספרי אלפנטיס^[71] לבל תחסר לאיש, בעשותו את מעשהו, דוגמת האופן שהוטל עליו לבצעו. גם ביערות ובחורשות סידר במפוזר מקומות־עגבים, שבהם נתכנסו יחדיו צעירים וצעירות לבושים כפַּאנִיסְקים^[72] וכנימפות בתוך מערות ונקיקי־סלעים. מכאן ניקרא האי בפי כל ובגלוי, בסירוס שמו, "קַאפְּרִינאוּס^[73].

44

אבל הוא היה להוט אחרי תועבות גדולות ושפלות מאלה; תועבות שאך בקושי אפשר לספר עליהן, או לשמוע אותן, ומה גם להאמין בהן. ילדים בגיל הרך ביותר, שהיה קורא להם "דגיגים", הרגיל שישחו הנה והנה בין שוקיו בשעת רחצו וישחקו אתו במגע העדין של לשונם ושיניהם; יתר על כן, מגיש היה את ערוותו או את דדיו לתינוקות מגודלים במקצת, שלא ניגמלו עדיין; מין תענוג, שהיה נוטה אליו מטבעו ומגילו. וכאשר הניח לו מישהו בעזבונו את תמונתו של פַּארַאסִיוּס, שבה מתוארת אָטַאלַאנְטָה כשהיא עושה בפיה את רצונו של מֶלֵיאגֶר, בתנאי, שאם נפשו תקוץ בנושא התמונה, יקבל במקומה מיליון ססטרקים, לא זו בלבד שהעדיף את התמונה, אלא קבע לה גם מקום־כבוד בחדר־השינה שלו. כמו כן מספרים שפעם אחת, בשעת הקרבת־קרבנות, שבה את לבו יופיו של הנער שנשא לפניו את המחתה, והוא לא יכול לשלוט ברוחו אלא מיד עם גמר עבודת־הקודש, בו במקום, צידדו ועשה מעשה־זימה בו ובאחיו, שהיה המחלל בחליל. אחר כך ציווה לקפח את שוקיהם, כיוון שהטילו את התועבה האחד על השני.

45

באיזו מידה נהג להתעלל גם בנשים, ואפילו במיוחסות שבהן, הוכח בבירור על ידי מותה של אחת מאלוֹנְיָה. זו הובאה אליו, אך כאשר סירבה בעקשנות יתירה לשאת תועבות נוספות, הפקיר אותה לידי הדילטורים. גם כשעמדה כבר לפני השופטים לא פסק מלשאול אותה, שמא חזרה בה מדעתה. לבסוף ברחה מבית־המשפט, נימלטה לביתה ושם דקרה עצמה בחרב. אך קודם גידפה בקול רם את הזקן הגס והמזוהם הלז על נבלות־פיו. מכאן נתפרסמה העקיצה הבאה, שנתקבלה במחיאות־כפיים בהצגות המחזות האַטֶלַאנִיים שבאו לאחר כך, ש"התיש הזקן מלקק את העזים".

46

בעניני כספים היה קמצן, ממש כּילי. בנסיעותיו ובמסעי המלחמה לא שילם לעולם משכורת לבני־לוויתו, כי אם מזונותיהם בלבד. רק פעם אחת הראה להם נדיבות, וגם אז רק הודות לטוב לבו של אביו החורג; חילק אותם לשלושה מעמדות לפי מעלתו של כל אחד ונתן לראשונים שש מאות אלף ססטרקים, לאנשי הסוג השני ארבע מאות אלף, ולאחרונים, אשר לא קרא להם "ידידיו" אלא "היונים שלו", נתן מאתיים אלף.

47

בשנות שלטונו לא הקים בנינים מפוארים כלל, וגם המעטים שהתחיל בהם, כגון מקדש אבגוסטוס ובדק תיאטרון פומפיוס, השאיר לאחר שנים רבות כל־כך בלתי־גמורים. גם שעשועי־ציבור לא ערך כלל, וכאלה שנערכו על ידי אחרים, נוכח רק לעתים רחוקות ביותר, שלא יבקשו ממנו חסדים; ביחוד לאחר שנאלץ לשחרר את השחקן אקטיוּס^[74]. לאחר שתמך בסנטורים אחדים שירדו מנכסיהם, הודיע – כדי שלא יצטרך לעשות חסד עם רבים – שלא יבוא לעזרת אחרים אלא לאחר שיוכיחו בפני הסנט, כי מחסורם בא עליהם שלא באשמתם. בשל התנאי הזה היו רבים, שרגש הצניעות והבושה הרתיע אותם מלבקשוֹ וביניהם הוֹרטאלוּס, נכדו של הנואם קוינטוּס הוֹרטֶנסיוּס, שרכושו היה מצומצם ושוּדל על־ידי אבגוסטוס לשאת אשה והוליד ארבעה ילדים.

48

רק שתי פעמים הראה נדיבות כלפי הציבור: פעם הילווה מאה מיליון ססטרקים בלי ריבית למשך שלוש שנים, ופעם שילם את הפסדם של בעלי־בתים אחדים על הר קיליוּס שבתיהם נשרפו. למעשה הראשון הכריחה אותו זעקת העם לעזרה בשעת מצוקה כספית גדולה לאחר שתיקן על פי החלטת הסנט תקנה, שלפיה חייבים המלווים בריבית להשקיע שני שלישים של כספם במקרקעין, ועל הנתבעים לסלק מיד אותו אחוז של חובותיהם. ושני הדברים לא יכלו לצאת אל הפועל. גם המעשה השני מכוּון היה להקלת המצב הקשה. למעשה החסד האחרון ייחס חשיבות רבה כל־כך, שציווה לשנות את שם ההר קֵיליוּס לאבגוסטוס. אחרי שהכפיל את הסכום, שהניח אבגוסטוס ללגיונות בצוואתו, לא העניק להם מתנת כסף לעולם, מלבד אלף דינר שנתן לכל אחד מן הפריטוריאנים על שלא עמדו לצד סֶיָאנוּס, והענקות נתן ללגיונות אשר בסוריה, על שהם היו היחידים שלא הקצו מקום־כבוד לתמונות סיאנוּס בין דגליהם^[75]. לעתים רחוקות מאוד היה מפטר חיילים וותיקים, בתקווה כי בזקנתם ימותו, ומותם יביא לו חיסכון^[76]. כמו כן לא הקל את מצבן של הפרובינציות בנדבת־יד כלשהי, חוץ מאסיה, כאשר עריה נהרסו ברעש.

49

אחרי כן, במרוצת השנים, שם פניו גם לגזלה ממש. ידוע לכול שהביא את גְנֵיוּס לֶנְטוּלוּס אבגוּר, איש עשיר ביותר, לידי חרדה ופחד עד כדי כך שימאס בחייו ויעשה אותו, את הקיסר, ליורשו היחידי במותו. כן ידוע שלֶפִּידָה, אשה רמת־יחס ביותר, נתחייבה לפניו בדין, וגמל על־ידי כך טובה לבעלה קווירינוּס, קונסול לשעבר ואיש עשיר מאוד וחשוך־בנים, שהאשים אותה עשרים שנה לאחר גירושיה, כי הכינה לפנים רעל להמיתו. מלבד זאת החרים את רכושם של ראשי ארצות הגאלים וההיספאנים, הסורים והיוונים על פי האשמות תפילות ביותר וחסרות־בושה, עד שעל אחדים מהם לא ניזקף דבר אחר כחטא, אלא שחלק מרכושם נימצא בידם במזומנים^[77]. מערים רבות ומאנשים פרטיים שלל את זכותם להיות פטורים ממכס, או את זכויותיהם הקדומות למכרות ולמסים. יתר על כן, הוא שדד במרמה והמית את ווֹנוֹנֶס, מלך הפרתים, שבני עמו גירשוהו והוא נמלט עם הון רב בידיו לאנטיוכיה, מתוך אמון בעם הרומאי.

50

את שנאתו לקרוביו גילה לראשונה לגבי דרוסוס אחיו על ידי מסירת מכתבו, שבו דן אתו בשאלה, כיצד להכריח את אבגוסטוס להקמת הרפּוּבּליקה מחדש; אחר־כך פנה נגד שאר שארי־בשרו. לא עלתה כלל על דעתו להראות כלפי אשתו יוליה בגלותה איזה מעשה־חסד או רחמים – שהוא הדבר הקטן ביותר לעשותו; ומחשבה כזו היתה רחוקה כל־כך ממנו, שאסר עליה אפילו לצאת את ביתה וליהנות מחברת בני־אדם, אף על פי שמצוות אביה הגבילה אותה לתוך תחומי אותה עיר בלבד. יתר על כן, הוא שלל ממנה גם את הרכוש, שאביה הניח בידה, ואת הקצבה השנתית שניתנה לה, ובזה הסתמך על משפט המדינה, באשר אבגוסטוס לא דאג לאלה בצוואתו. אמו ליוויה היתה עליו למעמסה על שום שדרשה לעצמה, כביכול, חלק כחלק אתו בשלטון, והיה נמנע מפגישות תכופות אתה ומשיחות ארוכות וסודיות, שמא ייחשב כמולך על פי עצותיה, אם כי על אף הכל ניזקק היה להן ומשתמש בהן פעם בפעם. בהתמרמרות רבה קיבל עליו גם את החלטת הסנט, שלפיה הוסיפו לתוארי־הכבוד שלו, מלבד "בן אבגוסטוּס", גם את המלים "בן ליוויה". לפיכך לא נתן שיקראו לה "אם־המולדת", או שתקבל כל כבוד פומבי מיוחד, ועוד הזהיר אותה פעמים רבות, שתתרחק מענינים בעלי חשיבת יתרה, שאינם הולמים את האשה, ביחוד לאחר שנודע לו, כיצד הופיעה בעצמה בשעת שריפה ליד מקדש ווסטה ועודדה את העם ואת החיילים שיגבירו את מאמציהם, כפי שנהגה לעשות בחיי בעלה.

51

אחר כך הגיע לידי איבה גלויה והסיבה לכך, כפי שמוסרים, היתה זאת: כאשר הפצירה בו פעם בפעם שיספח לחבורות השופטים איש אחד, שקיבל במתנה את זכויות־האזרח, אמר לה שלא יספחנו אלא בתנאי שבהסכמתה ייכּתב ברשימה, כי הדבר הושג בלחץ אם הקיסר; והיא בהתרגשותה הוציאה מלשכת־החשאים וקראה מכתבים ישנים אחדים אשר אבגוסטוס כתב אליה ובהם התאונן על אופיו הקשה והנרגן של טיבריוס. העובדה, ששמרה על המכתבים האלה זמן רב כל כך והעלתה אותם לפניו בצורה עויינת כל כך, קשה היה עליו לשאתה במידה כזאת, שיש החושבים, כי זאת היתה החזקה שבסיבות, שהניעוהו לעזוב את העיר. על כל פנים במשך שלוש השנים, שאמו היתה עוד בחיים לאחר שעזב את רומא, ראה אותה רק פעם אחת, וגם אז לא יותר מאשר לשעות מועטות ביום אחד. וכאשר נפלה למשכב, זמן מה לאחר מכן, לא השתדל לראותה ואף לאחר מותה השהה את בואו לביתה. וכאשר מוכרחים היו לאחר דחיה של ימים אחדים להביאה לקבורה, כי גוויתה נשחתה והתחילה להרקיב, מנע טיבריוס שיעלוה לשורת האלים באמתלה שהיא עצמה ציוותה זאת כביכול. כמו כן ביטל את תוקף צוואתה ובמשך זמן קצר הביא אבדון על כל ידידיה ואנשי־ביתה, ואפילו על אלה שלהם מסרה במותה את הדאגה לקבורתה, ואחד מהם, איש ממעמד הפרשים, נידון לעבודת־פרך.

52

משני בניו לא אהב אהבה אבהית לא את יוצא־חלציו, את דרוסוס, ולא את הבן שאימץ לו, את גרמאניקוּס. על הראשון חרה אפו בו בגלל מגרעותיו; כי דרוסוס חי בקלות־דעת ובבטלה. לפיכך לא הצטער עליו ביותר גם במותו, ומיד לאחר ההלוויה שב אל עסקיו הרגילים ולא הרשה שבתי־המשפט ישבתו זמן רב^[78]. יתר על כן, כשבאו השליחים מטעם תושבי איליוּם באיחור־מה לנחמו באבלו, התלוצץ כאילו נימחה הכאב מזכרונו, ואמר להם שגם הוא משתתף בצערם על שאבד להם בן־עירם המצויין הקטוֹר. גרמאניקוס היה ניקלה בעיניו עד כדי כך, שביטל את ערך מפעליו המפוארים, כאילו היו מיותרים לגמרי, וגינה את נצחונותיו המזהירים על היותם, לדעתו, לרעת המדינה; ועוד התאונן בפני הסנט, כאשר הלך גרמאניקוס משום רעב גדול ובלתי צפוי לאלכסנדריה בלי לשאול את פיו. מניחים אפילו, שהוא שגרם למותו בידי נציב סוריה, גניוּס פּיסוֹ, וכאשר הועמד אותו נציב לדין באשמה זו אחר כך, חושבים אחדים, שהיה וודאי מראה את ההוראות שקיבל, אילמלא דאג טיבריוס מראש לכך, שיוציאון מידיו בשעה שהראה אותן בסתר, ואותו עצמו ירצחו נפש. לפיכך נימצא הפסוק "החזר את גרמאניקוס" כתוב במקומות רבים בעיר ובלילות קראוהו תכופות ברחובות. אותו חשד קיבל אחר כך חיזוק בדברי הקיסר עצמו על ידי שרדף באכזריות את אשת גרמאניקוס ואת בניו.

53

כאשר אגריפינה כלתו התאוננה עליו אחרי מות בעלה ביתר גילוי־לב, אחז בידה ואמר לה על פי חרוז יווני: "חושבת את, ילדתי, שעוון נעשה לך אם אינך מושלת?!". מאז ואילך לא זיכה אותה עוד במלה אחת. ולאחר שפעם בשעת הסעודה הושיט לה תפוח והיא חששה לטעום אותו, חדל גם להזמינה אליו והעמיד פנים כאילו האשימה אותו בנסיון להרעילה. ואילו שני הדברים האלה ערוכים היו מראש בכוונה תחילה, גם שיגיש לה את הפרי לנסותה, וגם שתימנע מכך, כאילו יש בו מות וודאי. לבסוף העליל עליה, שיש בדעתה למצוא לה מקלט פעם ליד מצבת אבגוסטוס, ושוב אצל הצבא, והגלה אותה לפאנדאטאריה וכאשר הטיחה דברים נגדו ציווה להכותה בידי קנטוריון אחד עד שהושחתה אחת מעיניה. אחרי כן, כאשר גמרה בדעתה למות על ידי התנזרות מאכילה, ציווה טיבריוס לפתוח את פיה בכוח ולהלעיטה מזון. וכאשר עמדה על דעתה ומתה באופן זה, עוד התקיף אותה בעלילות שפלות ביותר והציע לצרף את יום־הולדתה למנין הימים המביאים רעה^[79]. ולא עוד אלא שחשב לו זאת לצדקה, שלא ציווה להחניקה בחבל ולהשליכה מעל "מדריגות האנחה"^[80], והניח שיחליטו החלטה, שבה מביעים לו תודה על מידת־הרחמים הגדולה וירימו תרומת־זהב ליופיטר קאפיטולינוס.

54

מאחר שהיו לו שלושה נכדים מגרמאניקוס ושמם נירון, דרוסוס וגאיוס, ואחד מבני דרוסוס, טיבריוס שמו, המליץ בפני הסנט – לאחר שהמוות גזל ממנו את שני בניו – על נירון ודרוסוס, שני בני גרמאניקוס הגדולים, וחגג את היום שבו הגיעו שניהם לפרקם על ידי מתן תשורה להמון־העם. אך כאשר נודע לו, כי בראש־השנה נדר הציבור נדרים גם לשלומם, הביע לפני הסנט את דעתו, שכבוד כזה אין להעניק אלא לאנשים מסויימים ובאים בימים. על ידי גילוי זה של המחשבות, הכמוסות בלבו, הפקירם מאז להאשמות מכל צד, ובתחבולות שונות הגיע לכך שיסיתוּם לגדפו ואחרי־כן ימסרו לו מיד על הדבר, ואז בא והאשים אותם במכתבים במרירות יתירה ושפך עליהם חרפות. מיד הוכרזו לאויבי המדינה, ואחר כך המיתם ברעב, את נירון באי פונטיה ואת דרוסוס במרתפי הארמון. יש החושבים, שנירון אנוס היה לשלוח יד בנפשו כאשר התלין, שבא כשלוח בפקודת הסנט, הראה לו את החבלים והווים. ואילו מדרוסוס מנעו את האוכל, עד שניסה ללעוס את המילוי שבמזרנו. שרידי שניהם נתפזרו עד כדי כך, שלעולם לא יכלו ללקטם יחד.

55

נוסף על ידידיו הוותיקים ואנשי־ביתו, ביקש לו עוד כעשרים איש מבין ראשוני המדינה שיהיו לו מעין יועצים בעיניני הציבור. מכל אלה ספק אם שניים או שלושה נשארו בלי פגע. את כל השאר העביר מן העולם על פי סיבה זו או אחרת, וביניהם את אֵילִיוּס סֵיָאנוּס, אשר אתו אבדו רבים מאוד. את האיש הזה העלה לשיא הגדוּלה, ולאו דווקא מתוך נטית־חסד, אלא כדי שבעזרתו ובמזימותיו יכין את הפח לבנו גרמאניקוס ויבטיח לנכדו, יוצא חלציו מבנו דרוסוס, את ירושת השלטון.

56

גם לגבי ידידי־ביתו היווניים לא היה נוח יותר, אף כי בחברתם מצא לו מרגוֹע לנפשו. מפי איש אחד בשם כְּסנוֹ, שדיבר לפניו פעם בלשון נימלצת ביותר, שאל איזה מין ניב הוא זה שאין לשאתו; וכאשר הלה ענה, שזהו הניב הדורי, הגלה אותו טיבריוס לקינאריה, כי חשב שכּסנוֹ לועג לגלותו לפנים, הואיל ואנשי רודוס מדברים בניב הדורי. רגיל היה להציע בשעת הסעודה שאלות מתוך מה שהיה קורא באותו יום, וכאשר נודע לו כי המלומד סֶלֶבְקוּס חקר מפי משרתיו איזה ספרים הוא קורא באותו זמן, וכך בא אליו מוכן מראש, הרחיקו קודם כל מחברתו ואחר־כך גם הכריחו לשלוח יד בנפשו.

57

עודו נער ניכר בו אופיו האכזרי והקר. הראשון שהבחין בדבר בחכמתו היה מורהו לרטוריקה, תּיאוֹדוֹרוֹס מגאדארה, והגדיר זאת באופן הקולע ביותר בזה שמדי פעם בפעם, בשעה שנזף בו, קרא לו ביוונית "טיט נלוש בדם". אך הדבר התבלט יותר ויותר בהיותו כבר בשלטון, ואפילו בזמן הראשון, בשעה שעוד השתדל לרכוש לו את אהדת הבריות על ידי וותרנות שלמראית־עין. פעם כאשר צעדה לוויה בדרך וליצן אחד קרא בקול אל המת שיודיע לאבגוסטוס, כי עדיין לא שילמו להמון־העם את סכומי־העיזבון שהניח להם, ציווה טיבריוס לסחבו ולהביאו לפניו, לתת לו את המגיע לו ולהוציאו להורג, כדי שימסור לו לאביו דין וחשבון לאמיתו. זמן־מה לאחר מכן איים בסנט במאסר על אדם אחד בשם פומפיוס, פרש רומאי, ואמר לו בלשון של הבטחה, כי בקרוב יהיה "איש־פומפיוס"^[81] במקום פומפיוס. בעקיצה חדה זו התקלס גם בשם האיש וגם בגורלה של אותה מפלגה ישנה.

58

באותם הימים בקירוב שאלוֹ פריטור אחד, אם עליו לכנס בפקודתו בתי־דין, שידונו במקרי־פגיעה במעלת הקיסר, על כך ענה שיש להוציא חוקים אלה לפועל. ואף אמנם ביצע אותם הלה באכזריות יתרה. מישהו הסיר את הראש מעל פסל אבגוסטוס, כדי לשים עליו אחר; הדבר בא לפני הסנט, וכיוון שהענין היה מוטל בספק חקרו את הנאשם בעינויים. ולאחר שאותו אדם נתחייב בדין, הלך נוהג זה של האשמות והגיע לאט־לאט עד לידי כך, שבעונש־מוות נתחייבו אפילו בעד הכאת עבד או החלפת בגדים בקרבת פסלו של אבגוסטוס; נשיאת מטבע או טבעת, שבהם היתה חקוקה תמונתו, אל בית־הכבוד או לבית־בושת, או פגיעה בהבעת־דעה כלשהי בדבריו או במעשיו. והגיעו הדברים עד לידי כך, שאדם אחד שהרשה כי יחלקו לו כבוד במוֹשבה שלו באותו יום, שבו עשו כן לאבגוסטוס לפנים, הוצא גם הוא להורג.

59

מלבד אלה עשה מעשי־אכזריות פראיים מרובים ביותר; לכאורה מתוך קפדנות ולשם תיקון־המידות, אך למעשה מתוך מתן סיפוק לנטייתו הטבעית והגיע הדבר לידי כך, שרבים הוקיעו את מעשיו שכבר נעשו הזהירו על מה שעתיד לבוא, בחרוזים כגון אלה:

אכזר אביר־לב, כיצד הכול בקיצור לך אגידה?

חי נפשי, אם אמך תוכל אותך לאהוב!

אינך פרש. מדוע? אין בידך מאה האלף!

רצונך לדעת הכול? הנה הגלוּת ברודוס![^309]

את תקופות־הזהב של כאטוּרנוּס, קיסר, הפכת;

כל ימי חייך תור־הברזל המה.

ביין מאס הלזה, כי נפשו לדם צמאה

והוא ישתהו לתאבון כשתוֹתוֹ פעם היין.

איש־רומי, נא הבט אל סוּלה זה^[82], "ברוך" ולא למענך –

אל מאריוּס נא הבט, יום בו חזר אל העיר –

ראה יד אנטוניוס המסיתה למלחמת־אחים כאן,

ידו המגואלת, ראה, לא פעם בדם –

אז תאמר: הוי לרומא, אבדה! ימלוך בה

בים של דם, כל הבא מן הגלות למלוך.

תחילה נתייחס לכאורה אל החרוזים האלה כלמעשי ידי אותם הבריות, שלא היו מרוצים מתקנותיו ולא ביטאו בזה את הגות־לבם, כי אם את מרירותם ותרעומותיהם; לפיכך היה אומר פעם בפעם: "ישנאוני ובלבד שיצדיקוני!" אולם אחר־כך הוכיח בעצמו עד מה נכונים היו הדברים וצודקים.

60

ימים מעטים לאחר בואו לקאפרי, בטיילו לבדו, הפתיעהו דייג אחד בזה שהביא לו מוּלית גדולה; טיבריוס ציווה לחבוט בפניו באותו הדג על שהבהיל אותו על ידי שטיפס ובא אליו מפנים האי, בין הרים תלולים שאין בהם דרך. וכאשר אמר הנענש בשעת הוצאת העונש אל הפועל שהוא מאושר על שלא הגיש לו גם את הסרטן הגדול שתפס בים, פקד טיבריוס לרטש את פניו גם בסרטן. חייל אחד משומרי־ראשו נידון למיתה על שגנב טווס מגנו. באחת מנסיעותיו כשהאפיריון, שבו עשה דרכו נסתבך בסבך של קוצים, ציווה להטיל לארץ את מורה־הדרך, קנטוריון ממדריגה ראשונה, ולהכותו כמעט עד יציאת־הנשמה.

61

לאחר זמן קצר מתפרץ היה בכל מיני מעשי־אכזריות, ולעולם לא היה חסר הזדמנות לכך. תחילה רדף את ידידי אמו, אחר־כך אלה של נכדיו וכלתו, ולבסוף את אלה של סייאנוּס, ואפילו את מכריהם. ולאחר מותו של זה האחרון נעשה טיבריוס שואף־דם יותר מתמיד; ומדבר זה יוצא בברור, שלאו דווקא סייאנוּס היה שהסית אותו, אלא שהוא רק המציא לו לקיסר את ההזדמנויות, שהלה שאף אליהן בעצמו. אף על פי כן העז לכתוב בזיכרונותיו, שחיברם בראשי־פרקים ובקיצור, כי העניש את סייאנוּס משום שנודע לו, כי הלז הביע את שנאתו כלפי ילדי בנו גרמאניקוס; והרי הוא עצמו סילק את שניהם, את האחד לאחר שכבר היה סייאנוס חשוד בעיניו, ואת השני רק לאחר מפלתו של זה.

תקצר היריעה למנות אחד לאחד את מעשי־האכזריות שביצע; דייני אם אפרט את סוגיהם, כעין דוגמאות לעריצותו. לא עבר יום, שבו לא הוצאו אנשים להורג, ואפילו ימי חג ומועד, ולא אחת הוצא העונש לפועל גם בעצם יום ראש־השנה. רבים ניתבעו לדין ונתחייבו בו יחד עם ילדיהם, ואפילו על ידי ילדיהם. על הקרובים נאסר להתאבל על הנדונים למוות. פרסים חשובים ניקבעו למאשימים, ולעתים גם לעדים. משום מלשין לא מנע את האימון. כל חטא יהא זה אפילו של אמירת מלים מעטות ופשוטות, נחשב חייב מיתה. פייטן אחד נאשם על שהעליב בטראגדיה אחת את אגאממנוֹן בדברים בוטים; היסטוֹריוֹן^[83] – על אשר קרא לברוטוס ולקאסיוס "אחרוני־הרומאים". שני המחברים הוצאו מיד להורג וכתביהם הושמדו, אף־על־פי ששנים אחדות קודם לכן נתקבלו ברצון ואף הוקראו בפני אבגוסטוס. מאסירים אחדים נישללה לא רק הנחמה שבקריאה, כי אם גם ההנאה מדיבור ושיחה משותפת. כמה מן המוזמנים למשפט, מהיותם בטוחים במשפט־מוות, וכדי שיימלטו מעינויים והשפלה, גרמו לעצמם פצעי־מוות בביתם, ובחלקם שתו את כוס־התרעלה בתוך הקוריה עצמה; ואף על פי כן סחבום לבית־הסוהר לאחר חבישת פצעיהם, בעודם גוססים ומפרפרים. כל אחד מהנידונים הושלך מ"מדריגות האנחות" לאחר שסחבום לשם בחכּוֹת־ברזל. וכך עשו יום אחד ללא־פחות מעשרים איש, ביניהם נשים ונערים. נערות, שלא הגיעו לפרקן, נאנסו תחילה על ידי התלין ואחר כך נחנקו, כיוון שהמסורת אסרה חנק בתולות. המבקשים למות הוכרחו בכוח להמשיך לחיות, באשר טיבריוס חשב את המוות לעונש קל כל כך, שבשמעו כי אחד הנאשמים, קארנוּלוּס שמו, הקדים למות, פרץ בקריאה: "קארנולוס זה התחמק מידי!". בשעה שסקר פעם את בתי־הסוהר ומישהו ביקשו שימיתנו בהקדם, ענה לו: "עוד לא התפייסתי אתך!". אדם אחד, ששימש פעם קונסול, כתב בין זכרונותיו, כי במסיבה אחת רבת־משתתפים, שגם הוא היה נוכח בה, שאלהו פתאום בקול רם ננס אחד, שעמד שם בצד השולחן בין המוקיונים, מדוע פּאקוֹניוּס, הנאשם בפגיעה במעלת הקיסר, עודנו בחיים. ואם אמנם נזף בו מיד טיבריוּס במקום בשל לשונו הפוחזת, אך כעבור ימים מעטים כתב לסנט, שיחליט על דבר הענשת פּאקוֹניוּס בהקדם האפשרי.

62

אכזריותו עוד גדלה וגברה כאשר נתמלא מרירות בהיוודע לו היאך מת דרוסוס בנו. הוא חשב שדרוסוס ניספה במחלה שבאה מתאוותנותו הבלתי־מרוסנת, וכאשר נודע לו לבסוף שהורעל בנכליהם של ליווילה אשתו ושל סייאנוּס, לא חסך עוד מאיש עינויים או מוות. למעשה־החקירה הזה נתמסר כולו ימים שלימים והתרכז בו עד־כדי־כך, שבהיוודע לו, שהגיע ובא איש אחד, שהיה מארחו פעם ברודוס, ושהזמינהו אליו לרומא במכתבים מלאי ידידות, ציווה לענותו בלי שהייות, כאילו בא מישהו מאלה, שהיו נחוצים לו בשביל החקירה; ולאחר־כך, משנתגלתה הטעות, ציווה גם להרגו, פן יפרסם את העוול שנעשה לו. עדיין מראים בקאפרי את מקום ההוצאה להורג, שממנו ציווה להשליך את הנידונים לנגד עיניו אל הים לאחרי עינויים ממושכים ומחושבים, ולמטה חיכתה להם קבוצת מלחים, שניפצו גוויותיהם בכלונסאות ובמשוטים, שלא תשאר באחת מהן כל שארית של רוח־חיים. בין שאר דרכי העינויים המציא גם את זו: לאחר שהסיתו את האנשים למלא כרסם בשתית יין רב, היה מצווה לקשור להם אבר המין בחבלים וגורם להם עינויים על ידי לחיצת החבלים והשתן הנעצר כאחד. אילמלי המוות שקידמהו וגם תראסילוּס, שהסב את לבו בצדיה, כפי שאומרים, שידחה כמה מעשי־רצח בתקווה לחיים ארוכים, יש לחשוב שהיה הורג עוד רבים ולא היה חס אפילו על שארית נכדיו; שכן חשד כבר בגאיוס ותיעב גם את טיבריוס מהיותו בן־זנונים. וכל־זה לא רחוק הוא מן האמת, מאחר שפעם בפעם קרא לפריאמוּס בשם המאושר באדם, על שזכה לראות במות כל בניו.

63

בתוך כל מעשיו אלה מעידים סימנים רבים כי לא זו בלבד שהיה שנוא ומקולל בחייו, כי אם גם מלא פחד־מוות ושבע ביזיון. כך אסר, למשל, לשאול במגידי־העתידות בסתר ובלא עדים. כמו כן ביקש להשמיד את מקום־הנבואה שבקרבת העיר, אך חדל מזה מפחד קדושת הגורלות של פְּרֵינֵסְטֵי^[84], שציווה להביאם חתומים לרומא, ושוב לא נמצאו בתיבה, עד שלא חזרו והביאו אותם אל המקדש. לשני אנשים מסר פרובינציות לאחר גמרם את הקונסולט, אך לא ההין לשלחם לשם והחזיקם על ידו בלי שיעזבו את העיר, עד אותו הזמן, לאחר עבור כמה שנים, שיכול למנות אחרים במקומם, ובינתיים השאיר להם את תוארם הרשמי, ואף נתן להם פקודות, שהיה עליהם למלאותן איש־איש באמצעות שליחיו ועוזריו.

64

לאחר שהוציא את פסק־הדין על כלתו ועל נכדיו, לא העביר אותם מעולם ממקום למקום אלא כבולים ובאפריון סגור, והחיילים מנעו מעוברי־האורח להביט בהם, ואפילו לעמוד בלכתם.

65

את סייאנוּס, שתיכן את ההפיכה נגדו, ועלה לגדולה עד כדי כך שהוא אנוס היה לראות היאך חוגגים את יום הולדתו כחג־העם ומעריצים את פסלי־הזהב, שהוקמו לו בכל מקום, הפיל לבסוף, והעדיף לעשות זאת בערמה ובתחבולות מאשר בתוקף שלטונו. תחילה, כדי להרחיקו מעליו בדרכי־כבוד, צירף אותו כחבר לקונסולט שלו החמישי, שקיבלו עליו אחרי הפסקה ארוכה דווקא לתכלית זו, בהיותו רחוק מן העיר. אחר כך הוליכו שולל בתקווה שיקשור אותו אליו ביחסי־משפחה ושיקבל את הסמכות הטריבונית, ופתאום האשים אותו באופן בלתי צפוי ובקטרוג מביש ועלוב, שבו ביקש בין השאר את ציבור הסנטורים, שישלחו אליו אחד הקונסולים^[85] אשר יביא אותו, את הזקן העזוב לנפשו, לראות את פניהם, תחת משמר צבאי. גם לאחר זה לא שקט ומתוך חשש למהומות ציווה לשחרר את נכדו דרוסוס, שעדיין החזיקהו במאסר ברומא, ולמנותו למפקד הצבא, אם המצב ידרוש זאת; אף הכין אניות וחשב לברוח אל אחד הלגיונות, ומעל הסלע הגבוה ביותר צופה היה מדי פעם בפעם אל האותות, שפקד להעלותם במרחקים כל אימת שנעשה איזה דבר, מחשש שמא יפגרו השליחים לבוא. אך גם לאחר דיכוי קשר סייאנוס לא פחתו חששותיו ובמשך תשעה חדשים שלאחר־מכן לא יצא מתוך החווילה הקרויה על שם יופיטר^[86].

66

נפשו, המטורדת בפחדים, נתייסרה גם בכאב שגרמו לו דברי־הנאצה ממינים ומצדדים שונים, בהטיח נגדו כל אחד ואחד מן הנידונים למוות חירופים וגידופים, אם ישר בפניו ואם על ידי מכתבי־נאצה, שהניחו בתוך האורכֶּסטרה^[87]. אלא שרושם הדברים האלה עליו שונה היה ומשונה: פעם, מתוך בושה, ביקש להסתיר ולשמור בסוד את כל אלה; ועתים התייחס אליהם בבוז, ואף פירסם אותם והפיצם מרצונו בתוך ההמון. אפילו ארטאבאנוס, מלך הפרתים, חירפהו במכתבים, שבהם הוכיחו על פניו על שרצח את בני משפחתו וסתם אנשים; על היותו יושב בטל וחי חיי הוללות; ועוד עורר אותו לשים קץ לחייו מרצונו ולהפיג על ידי כך בהקדם את שנאת האזרחים הגדולה והמוצדקת לגמרי.

67

לבסוף הגיע לידי כך שהיה מתעב את־עצמו במידה כזאת, שבמכתב אחד צימצם את כל ענות נפשו במלים אלו: "יביאו עלי האלים והאֵלות אבדון גרוע שבעתיים מזה שאני מרגיש את בואו מדי יום ביומו, אם יודע אני מה לכתוב לכם, אבות נאספים, או כיצד לכתוב, או מה לא לכתוב אליכם כלל, במצבי זה"^[88].

יש סוֹברים, כי ידע מראש את־כל־אלה בכוח ראייתו את הנולד, וזמן רב קודם לכן חזה את המרירות והחרפה, שיבואו עליו ביום מן הימים. לפיכך דחה בכל תוקף בהגיעו לשלטון את התואר "אבי המולדת", ואת השבעת הסנט לתמיכה בפעולותיו, מחשש שימצאוהו אחר כך בלתי־ראוי לכבוד כזה וחרפתו עוד תגדל על ידי כך. דבר זה אפשר להסיק בבירור מתוך נאומו, שנאם דווקא בשני הענינים האלה, באמרו למשל שתמיד יישאר נאמן לעצמו ולעולם לא ישנה את דרכיו כל עוד תהיה דעתו מיושבת עליו; אולם כדי שמעשה זה לא ישמש דוגמא, יש להיזהר שהסנט לא יתחייב בשבועה לתמוך במעשיו של מישהו, כי כל אחד ואחד עלול להפוך עורו מאיזו סיבה שתהיה. ופעם אחרת אמר: "אבל אם יתעורר פעם בנפשכם הספק בנוגע לאופיי ומסירותי אליכם – אסון זה, שהייתי מבקש להימנע ממנו על ידי מוות מוקדם – הרי לא יוסיף לי כבוד כלל תואר זה "אבי־המולדת", ויהיה בו אך משום גנאי, אם משום שהענקתם לי את התואר הזה מתוך פזיזות, או מפני קלות־הדעת, שבה שיניתם את הערכתכם עלי".

68

גופו היה מגודל וחסון, קומתו למעלה מבינונית, כתפיו וחזהו רחבים; גם שאר אבריו ועד כפות־רגליו, מתאימים ומחוטבים. ידו השמאלית היתה הזריזה והחזקה יותר, וכוח פרקיה רב כל כך, שיכול היה לנקוב באצבעו תפוח רענן ושלם ובאצבע צרידה היה פוצע ראשו של ילד ואף של עלם. עורו לבן היה ושערותיו גלשו אל אחורי ראשו עד שכיסו גם את ערפו; דבר שניכר כי מיוחד הוא למשפחתו. קלסתר־פניו היה אציל ואך תכופות צצו בו פתאום בהרות לרוב. עיניו גדולות היו ביותר ולפלא ייחשב, שהיו מסוגלות לראות גם בחשכת־הלילה, אם כי לשעה קצרה בלבד, ורק כאשר פקחן בקומו משנתו; אחר־כך הלכה ראייתן וקהתה. בראש זקוף היה צועד, צווארו נטוי לפנים ומבט־עיניו זועף כרגיל. לרוב היה שותק ולעולם לא דיבר גם אל אנשי סביבתו, או רק לעתים רחוקות ביותר, וגם אז באיטיות יתירה, אך לא בלא תנועה קלה כלשהי של אצבעותיו. אבגוסטוס כבר שם לבו אל כל המידות הבלתי־נעימות הללו שבו, שהיו מליאות יהירות, ואף ביקש תכופות להגן עליו בפני הסנט והעם באמרו, כי אלו הן מגרעות הבאות מידי הטבע ולא עשויות בכוונה תחילה. בריאותו היתה מצויינה תמיד ובמשך כל ימי ממשלתו לא חלה כמעט, אף־על־פי שמשנתו השלושים דאג לגופו בעצמו כפי שעלתה על דעתו, בלא עזרת הרופאים ועצתם.

69

אף־על־פי שביחס לאֵלים ולמנהגי־הדת היה שווה־נפש למדי, מהיותו מסור לאצטגנינות ומאמין בהחלט שהכול נתון ביד הגורל, אחזתו בכל זאת פלצות יתירה מפני קול הרעם, ובשעה שהשמים נתקדרו עננים, היה שם תמיד זר־דפנה על ראשו, כי נתפשטה האמונה שאותו מין של עלים אינו נפגע בברק.

70

בשקידה רבה עסק בספרות היפה של שתי הלשונות. בסיגנון הדיבור הלאטיני הלך בדרכי קוֹרווינוּס מסאלה, שאליו נשא את עיניו עוד בנעוריו, אף כי מסאלה היה כבר זקן. אולם על ידי מלאכותיות יתירה ודקדוקי־עניות עירפל את סיגנונו, עד שאמרו עליו כי בדבּרו "מניה־וביה" הצטיין יותר מאשר בנאום מוכן מראש. גם שיר לירי חיבר בשם "קינה על מות לוקיוס קיסר". גם שירים יווניים חרז וחיקה בהם את אֶבְּפוֹרְיוֹן, את רִיאָנוּס ואת פארתּאניוּס, פייטנים אלה שהתענג עליהם במידה יתירה והעמיד כתביהם ופסליהם בספריות הציבוריות בין אלה של המשוררים החשובים מימים עברו. לפיכך התחרו ביניהם מלומדים רבים בהוצאת כתבי שלושת המשוררים האלה, שהקדישום לקיסר. ואילו ביחוד התענין בידיעת סיפורי־האגדה ובזאת הגיע עד כדי דברי שטות ומעוררי צחוק, באשר נוהג היה לבחון את המדקדקים – סוג האנשים, שאת חברתם ביקש, כאמור, תמיד – בשאלות מעין אלו בערך: "מי היתה אמה של הֶקוּבָּה? מה היה שם אַכִילֵס בין הנערות? איזה שירים נהגו הסירינוֹת לשִיר?" ביום שבו ניכנס לראשונה, אחרי מות אבגוסטוס, אל הקוריה כדי לצאת ידי חובת כיבוד־אב עם המנהג הדתי, כביכול, כאחד, הקריב את קרבנו בצירוף יין ולבונה, אך בלי מחללים בחליל, כדוגמת מינוס, שעשה כן לפנים במות עליו בנו.

71

אף־על־פי שידע לדבר בלשון היוונית ברהיטות ובקלות, לא השתמש בה בכל עת ובכל מקום, וביחוד נימנע מכך בסנט, עד כדי בקשת סליחה על השימוש במלה זרה, בשעה שאמר לבטא את המלה "מונופולין". גם כשקראו פעם בפניו פקודה מטעם הסנט ובה המלה היוונית emblema, טען שיש להחליף את הביטוי ולבקש במקום המלה הזרה מלה לאטינית, ואם לא תימצא, יש להביע את ענינה במלים אחדות, ואפילו בעקיפין. כאשר חייל אחד נחקר בבית הדין בלשון היוונית, אסר עליו טיבריוס להעיד, אם לא ידבר לאטינית.

72

במשך כל ימי התבודדותו ביקש אך פעמיים בלבד לשוב לרומא. בפעם הראשונה בא בספינה של ג' טורי משוטים עד הגנים שבקרבת בריכת־המים^[89], ולאורך גדות הטיבר. העמיד משמרות, שירחיקו את כל הבאים לקראתו בדרך. בשניה הגיע בכביש אַפּיוּס עד לאבן־המיל השביעית. אך בשני המקרים שב כלעומת שבא בשעה שניראו לו מרחוק חומות העיר, בלי לבוא עדיהן; בפעם הראשונה מסיבה שאינה ידועה, בשניה בגלל מופת שהבהילו: היה לו נחש גדול, שהשתעשע בו, וכאשר אמר להאכילו כדרכו בעצם ידו, מצא שנמלים אכלוהו; ובזה ראה רמז ואזהרה, שיישמר לנפשו מפני כוח ההמון. לפיכך מיהר לשוב לקאמפאניה; אך באסטורה תקפתו חולשה, וכשהוקל לו במקצת המשיך בדרכו לקירקִיי. אבל כדי לא לעורר חשש ביחס לחולשתו, לא זו בלבד שהשתתף במשחקי חיל־המצב, אלא אף הטיל חניתות מעל מושבו בחזיר־בר, שהוכנס לזירה. מיד הרגיש דקירות בצידו וכיוון שהיה לו חום גבוה ניפגע ברוח־פרצים, שעוד הגבירה את מחלתו. אף־על־פי־כן החזיק מעמד זמן מה, אם כי המשיך לנסוע עד מיסֵנוּם ולא וויתר על שום דבר מארחות חייו היום־יומיים, גם את המשתאות ושאר תענוגות לא ביטל, מקצתם מפני שנפשו לא ידעה שבעה, וקצתם מתוך העמדת־פנים. אבל כאשר חַרִיקְלֵס הרופא, שהיה צריך לצאת לחופשה ועזב לשם כך את המשתה, אחז ביד טיבריוס לנשקה, חשב הוא כי בדעת הרופא למשש דופקו, דחק בו שיישאר ויסב מחדש אל השולחן, ועוד האריך בסעודה עד שעה מאוחרת. כמו כן לא ביטל את מנהגו הישן והיה עומד כמאז במרכז הטרקלין והליקטור לצידו, ופונה לכל אחד ואחד בשמו, כאשר באו ליטול ממנו ברכת־הפרידה.

73

בינתיים קרא בדינים וחשבונות של הסנט, כי ישחררו נאשמים אחדים בלי שחקרום תחילה. ואף על פי שהוא כתב עליהם לרומא בקיצור נמרץ ולא יותר מאשר זה בלבד שמלשינים מסרו לו שמותיהם, כעס על שמתיחסים אליו, כביכול, בבוז והחליט לשוב לקאפרי ולא לעשות דבר אלא לנקוט נגדם בפעולה במחשבה תחילה וממקום בטוח. אולם הסערות וכוח מחלתו שהתגברה עצרוהו וניפטר כעבור זמן קצר בחווילה של לוּקוּלוֹס, בשנת השבעים ושמונה לחייו והעשרים ושלושה למלכו, בששה־עשר לחודש מארס, בשנת הקונסולט של גִנֵיוּס אַקִרוֹנְיוּס פּרוֹקוּלוּס וגאיוּס פּוֹנְטיוּס ניגֶרינוּס^[90].

יש סבורים שגאיוס מזג לו רעל הממית באיטיות; אחרים אומרים, כי בהפסקה שבין התקפות־הקדחת שללו ממנו את האוכל שדרש; שוב חושבים אחדים, שבשעת התעלפותו הסירו את הטבעת מעל ידו ובשוב אליו רוחו דרש שיחזירוה, ואז הטילו כר על פניו. סֵנֶקָה כותב, כי בשעה שחש את בוא הקץ הסיר את הטבעת, כאילו עמד למסרה למישהו, החזיקה בידו זמן־מה, אחרי כן חזר ושם אותה על אצבעו ובכוצו את ידו השמאלית שכב בלי תנועה שעה ארוכה; פתאום קרא למשרתיו, וכאשר איש לא ענה, עמד על רגליו; אך במרחק־מה ממיטתו עזבוהו כוחותיו ונפל ומת.

74

ביום־הולדתו האחרון ראה בחלומו את אפולו מטֶמֶנוֹס^[91], פסל אדיר ומלאכת־מחשבת, שהביאהו מסיראקוּסה כדי להעמידו בספריית המקדש החדש^[92], והנה זה מודיע לו, כי הוא לא יוכל לחנכו עוד. ימים אחדים לפני מותו נהרס המגדלור אשר בקאפרי על ידי רעידת־אדמה. במיסנוּם קרה, שהאֵפר הנישאר מן הגחלים והרמץ, שהובאו לחימום טרקלינו, שתחילה כבר כבה והצטנן, נתלקח פתאום לפנות ערב והמשיך להאיר בלי הרף עד שעה מאוחרת בלילה.

75

מותו גרם לשמחה גדולה כל כך בקרב העם, שמיד עם בוא הידיעה התרוצצו בחוצות ומהם שצעקו: "טיבריוס אל הטיבּר!". מהם התפללו אל אמא־אדמה ואלי־שאול לבל יתנו לו במותו מקום אחר מאשר בין הרשעים; אחרים איימו על הגוויה בחכות ו"במדריגות־האנחה", בהיותם מרי־נפש על מעשה־הזוועה החדש, שנוסף לזכרון אכזריותו הקודמת: החלטת הסנט קבעה שההוצאה לפועל של עונש הנידונים למוות תידחה תמיד לעשרה ימים, והנה קרה המקרה, שיום מותם של אחדים מאלה חל בשעת בוא הידיעה על מות טיבריוס. אלה התחננו לרחמי הקהל, אבל כיוון שגאיוס עדיין לא הגיע ולא היה אל מי לפנות ובפני מי לערער, חינקו אותם השומרים, מחשש שיעשו דבר־מה בניגוד לחוק, והשליכום מעל "מדריגות האנחות". לפיכך עוד גדלה השנאה לגבי העריץ באשר גם אחרי מותו המשיכה התאכזרותו לפעול, כביכול. כאשר ארונו זז ויצא את מיסנום, קראו רבים אחריו, כי מוטב שיביאוהו לאַטֵלָה^[93] ויצלוהו מעט בתוך האמפיתיאטרון; אך החיילים העבירוהו לרומא ושרפוהו שם בטקס ציבורי.

76

שנתיים לפני מותו ערך צוואה כפולה; אחת נכתבה בעצם ידו ואחת בידי עבד משוחרר, אך תוכנן היה אחד, שהחתים עליהן כעדים את פשוטי האנשים. בצוואה זו מינה ליורשיו בחלקים שווים את נכדיו: גאיוס, בנו של גרמאניקוס, וטיבריוס, בנו של דרוסוס, ושם את האחד ליורשו של השני במותו. הניח עזבונות גם לרבים אחרים בתוכם לבתולות־ווסטה וגם לכל אחד ואחד מן החיילים ולעם רומא, לכל יחיד, ומתנות מיוחדות למפקחי־המחוזות העירוניים.

הערות שוליים

1. בשנת 540 לפנסה"נ.
2. יובל שמאלי של הטיבּר, היום טברוֹנה.
3. 280 לפנסה"נ.
4. 264 לפנסה"נ.
5. 207 לפנסה"נ, שמו היה קאיוס קלבדיוס נירון, אך בכל כתבי היד מצוי במקם זה "טיבריוס".
6. עיירה בקצה הצפוני של הביצות הפונטיניות
7. בשנת 249 לפנסה"נ.
8. קיבּלה, אלה פרינית שהעריצוה בהר אִידה: פולחנה הובא לרומא בשנת 204 לפנסה"נ וניקראה בשם "האֵם הגדולה", Magna Mater.
9. ראה עליו:קיסר פרק 20.
10. לבגדי־אבל, כמנהג מבקשי רחמים וחנינה.
11. 204 לפנסה"נ.
12. 390 לפנסה"נ.
13. מארקוס ליוויוס דרוסוס, טריבון בשנת 122 לפנסה“נ. בנו, שנשא עליו אותו השם, היה טריבון בשנת 91 לפנסה”נ.
14. שנת 48/47 לפנסה"נ.
15. שנת 41 לפנסה"נ.
16. אותות המשׂרה שנשׂאו לפני הקונסולים.
17. בשנת 42 לפני הספירה.
18. נרתיקי־זהב קטנים, שנשאום בני־האצילים ברומא על צווארם עד שנתבגרו ושימשו מעין קמיעות.
19. מרכבת־הניצחון רתומה היתה לארבעה סוסים, מהם שנים בריתמה נפרדת לצדדים.
20. מישחקים אלה הונהגו לכתחילה באתונה לכבוד דיוניסוס.
21. מלך קאפאדוֹקיה.
22. בשנת 23 לפנסה"נ.
23. שנת 25 לפנסה"נ.
24. במה לפני אוהל המצביא במחנה, שעליה ישבו למשפט.
25. שמעבר לאלפים.
26. ראה בהערה לאבגוסטוס, פרק 22
27. בשנת 6 לפנסה"נ.
28. למותו של אבגוסטוס ולשלטון ברומא.
29. עיר בגאליה קוֹמאטה, שבה שימש טיבריוס נציב.
30. גאיוס קיסר.
31. בשנת 2 לסה"נ.
32. מעין־מרפא ליד פאטאוויום, היא פּדוּאָה של היום.
33. בהגיעו לגיל הבגרות.
34. בקצה דרום־מזרח האֶסקווילינוּס.
35. על־ידי האימוץ; כי על־ידי כך נעשה לאחד מבני אבגוסטוס וזכויותיו כראש־משפחה עברו אל הלז.
36. Peculium – נכסי הבן או העבד, המופקדים בידי ראש־המשפחה.
37. Invictus ברומית.
38. Pius.
39. שנת 10 לסה"נ.
40. במקום להוציאו להורג, כפי שנהגו במצביאי־האויב, שנפלו בשבי.
41. ראה: אבגוסטוס פרק 97.
42. הנוסח משובש כאן מפני המלים היווניות שהשתמש בהן אבגוסטוס; תרגמתי לפי הנוסח המקובל ביותר, ואם נכון הוא, מרומז כאן על נטיותיו הספרותיות של טיבריוס.
43. מתוך Ennius: Annales אך בשינוי קל: שם כתוב cunctando, "בהשהיותיו", המורה על פאבּיוּס קונקטאטור, המצביא הידוע של המלחמה הפונית השניה.
44. איליאס x. 246–247.
45. פתגם יווני.
46. בימים 4–7 לנובמבר; יום הולדתו חל ב־16 בו.
47. שבועת־אמונים בימי הקיסרים, השבועה שנישבעו על שמירת־החוקים בזמן הרפובליקה.
48. על שם אמו ליוויה.
49. ראה: קיסר, פרק 2, בהערה.
50. בשנים 18, 21, 31 לסה"נ.
51. הסנט.
52. כלומר שיצא לדרך כשליח רשמי ולא כנוסע פרטי.
53. שניכללה בה תפילה לשלום הקיסר.
54. e plano = מעל הרצפה. בלי לעלות אל במת השופטים.
55. כלי־מתכת יקרי־ערך. השווה גם: אבגוסטוס, פרק 70.
56. mulius barbatus – דגים חביבים על קהל רומא בשל בשרם הטעים.
57. שנהגו לשלוח בראש השנה ominis boni gratia: לסימן טוב ולמזל טוב.
58. ראש־השנה לשכירות בתים ודירות.
59. כנראה על שום עסקי־משפחה, שיכלו לקרבו להשגת אותה משרה ולא השיגה.
60. הכוונה, כנראה, לנוצרים החדשים.
61. של תומכי השחקנים המתחרים.
62. מארקוס יוליוס קוטיוס, בן המלך דוֹנוּס; ממלכתו הקטנה השתרעה בין הרי האלפים והיתה "בת־ברית" לרומא עד שנירון הפך אותה לפרובינציה.
63. חברי הסנט המקומי.
64. עיר באסיה הקטנה.
65. הפתגם רומז לשחקן יווני שהיה מחקה את תנועות הרצים בעמדו במקום אחד. ניזכר גם אצל: Ciccro, Ad Atticum 13.12.
66. מקום שם מת אבגוסטוס.
67. בשנת 27 לסה"נ; מתואר אצל: Tacitus: Annales iv.62–63.
68. מחלקות השופטים אשר חבריהם נתמנו על־ידי הקיסר. ראה אבגוסטוס, פרק 32, בהערה.
69. לשון נופל על לשון: ביבריוס מן המלה bibo– שתה; קלאדיוס מ־ caldum תערובת יין ומים רותחים; מירו מ־ merum – יין בלתי־מהול.
70. 26.196 ליטר; וקשה להניח שהכוונה אמנם לאמפורה מליאה כזו ממש.
71. מחברת בלתי־ידועה של חיבור אֶרוטי מפורסם, שהיה מלווה, כנראה, ציורים מתאימים.
72. אֵלי־יער קטנים.
73. מן המלה caper = שׂעיר־עזים, סמל הזימה.
74. לפי בקשת העם בשעת ההצגה.
75. דגלי הלגיונות היו מקודשים ותמונת הקיסר היתה קבועה בהן על פי רוב תחת סמל הלגיון.
76. שלא יהא עליו לשלם דמי־פיטורין.
77. בטענה שהם אוגרים כסף להפיכה מדינית.
78. לאות אבל.
79. ימים שצוינו במיוחד בלוח השנה ובהם שבתו בתי הדין ואסיפות העם, ולא התחילו בהם במיפעלים של חשיבות.
80. הן ירדו במורד האַבֶנֶטינוּס אל הטיבר, ובהן סחבו את גוויות המוצאים להורג להטילן בנהר.
81. כלומר חבר מפלגת פומפיוס הטריוּמוויר, שהוכחדה מן העולם על־ידי הקיסרים.
82. סולה נתקשט בתואר felix = מאושר, מבורך.
83. קרמוּטיוּס קוֹרדוּס.
84. במקדש פוֹרטוּנה פרימיגנה שבעיר זו נשמרו בתיבה מקלות ועליהם אותיות בכתב עתיק, שלפיהן היה הכהן מגיד עתידות לשואל.
85. הכוונה ל־ consules suffecti, שנתמנו במקומו, היות והוא היה הקונסול הנבחר לאותה שנה יחד עם סייאנוס.
86. בקאפרי היו לו שנים־עשר ארמונות וכל אחד נקרא, כנראה, על שם אחד האֵלים.
87. מקום־מושב הסנטורים בתיאטרון.
88. מובא גם אצל 6, Tacitus: Annales vi ביתר פירוט.
89. שבנה קיסר למלחמת־אניות; ראה קיסר, פרק 39.
90. שנת 37 לסה"נ.
91. פסל מפורסם ביופיו, שעמד בטמנוֹס, פרבר של סיראקוסה. ראה: Cicero, In veorem 2, 4.
92. של אבגוסטוס, על גבעת הפַלַטִין.
93. עיירה בקרבת מיסנוּם; הכוונה היתה אולי לשים אותו לצחוק במחזות־הליצנות האטלניים הידועים.