חיי שנים עשר הקיסרים/דומיטיאנוס
דומיטיאנוּס[עריכה]
(טיטוס פלאביוּס דומיטיאנוס)
1[עריכה]
דוּמיטיאַנוּס נולד ביום העשרים וארבעה לחודש אוקטובר, בשנה שאביו נתמנה בה קוֹנסוּל[1] ועמד לקבל עליו את המשרה כעבור חודש. ברובע השישי של העיר נולד, באיזור "הרימוֹן"[2] ובבית, שהפך אותו אחר־כך למקדש בית פלאביוס. אומרים, שילדותו וראשית־נעוריו עברו עליו בחרפת־דלות כזאת, שלא היה לו כלי־כסף אחד לשימושו. וכן ידוע היטב, כי קלוֹדיוּס פּוֹליוֹ, איש במעלת פריטור, שעליו כתב נירון שיר בשם "לשׁתום־העין", שמר בידו מכתב מידי דומיטיאנוס, שהיה מוציאו ומראה אותו לעיתים, ובו הבטיח לו הלז לילה אחד[3]. היו גם כאלה שהעידו, כי דומיטיאנוס חוּלל גם על ידי נרווה, מי שהיה אחרי כן יורש־כיסאו. במלחמת וויטליוס ברח אל הקאפיטוליום עם אחי־אביו סאבּינוּס ועם חלק מן הצבא שנימצא באותו מקום. ואילו בשעה שהאויב חדר אל המקום והמקדש נתלקח באש[4], הסתתר במשך הלילה בחדר שומר־המקדש ובבוקר התחפש בבגדי מעריצי־איסיס[5], ובחברת כוהני אותה דת־ההבל עבר – בלווית איש אחד בלבד – אל מעבר לטיבר, לבית אמו של אחד מחבריו לבית־הספר והצליח להיחבא שם ולא עלה בידי רודפיו, שהתחקו על עקבותיו, לתפשו. רק לאחר הניצחון יצא ממחבואו, ומיד בירכוהו בשם "קיסר" וקיבל את משרת ראש העיר בסמכות של קונסול, אך רק להלכה, כי את מעשה השיפוט עצמו העביר אל חברו־הקרוב אליו. אבל יחד עם־זה השתמש בכל כוח שלטונו בשרירות־לב רבה, ועד כדי כך שהוכיח כבר אז מה ניתן לקווֹת ממנו בעתיד. כדי שלא אתעכב על כל פרט ופרט אזכיר רק זאת, שלאחר שניצל נשותיהם של אנשים רבים, חטף גם את דומיטיה לונגינה, שהיתה נשואה לאֵיליוּס לאמיה[6], ולקחה לו לאשה. כמו כן חילק ביום אחד למעלה מעשרים משרות בעיר ומחוצה לה, עד שאספסיאנוס היה חוזר ואומר: "תמיה אני על שאינו שולח גם לי ממלא־מקום!".
2[עריכה]
גם במסע־מלחמה נגד גאליה וארצות־גרמניה פתח[7] ללא כל־צורך ובניגוד לעצת ידידי אביו. ועשה זאת רק כדי להשתווֹת לאחיו גם בתקפו וגם בכבודו. בשל המעשים האלה נזף בו אביו, וכדי שייטיב לזכור את גילו הצעיר[8] ואת מעמדו, אנוס היה לגור יחד אתו וכל אימת שהופיעו בפומבי נילווה אחרי כיסא אביו ואחיו כשהוא יושב באפיריון. וכאשר חגגו שני אלה את תהלוכת הניצחון על היהודים הלך בעקבותיהם רכוב על סוס לבן[9]. יתר על כן, מתוך שש פעמים, ששימש בקונסולט, לא נשא אלא פעם אחת במשרה מן המנין[10], וגם זאת מאחר שאחיו וויתר על שלו ותמך בו. גם הוא הפליא להעמיד פני ענוותן ועוד כחוֹבב שירה, שהיתה זרה קודם לכן לרוחו בה במידה שהיתה בזויה בעיניו אחר כך, כשנטש אותה[11]. אך אותה שעה היה קורא משיריו ברבים. כשביקש ווֹלוֹגֶסוּס, מלך הפרתים, חיל־עזר נגד האלאנים[12] ואת אחד משני בני אספסיאנוס כמצביא, השתדל בכל כוחו שיעדיפו לשלחו על אחיו, וכאשר נתבטל הענין, ביקש לעורר במתנות ובהבטחות את שאר מלכי־המזרח, שידרשו אותו דבר. במות אביו היסס זמן רב, אם להציע לחיילים תשורת־כסף כפולה[13], אך לעולם לא פיקפק מלחזור ולהכריז שלפי הצוואה ניתן לו חלק בשלטון, אלא שבענין זה נעשה זיוף. מאותה שעה ואילך לא חדל מלשׂים מכשולים לרגלי אחיו בגלוי ובסתר, וכשתקפה את טיטוס מחלה קשה, ציווה לעזבו לנפשו, כאילו מת כבר, ועוד קודם שהוציא נשמתו באמת. למת לא חילק כל כבוד, מלבד זה שהעלהו אל שורות האֵלים; יתר על כן, תכופות פגע בזכרוֹ בעקיפין, בנאומים ובפקודות.
3[עריכה]
בראשית שלטונו נוהג היה להתבודד כמה שעות ביום; אבל לא עשה אותה שעה דבר מלבד זה שצד זבובים והוקיעם על חרט מחודד מאוד. לפיכך כששאל פעם מישהו, אם נימצא מישהו בפנים עם הקיסר, נתן לו וויבּיוּס קריספּוּס את התשובה המוצלחת: "אף לא זבוב אחד!". כעבור זמן מה העניק לאשתו דומיטיה בהחלטת הסנט את התואר "אבגוסטה"[14]. היא ילדה לו בן בשנה שהיה קונסול בפעם השניה, ובשנה שלאחר מכן (ילדה בת)[15]. אחר גירש אותה משום שלבה הלך שבי אחרי השחקן פּאריס[16], אבל כעבור זמן קצר החזירה, כי לא יכול לשאת את הפרידה; ועשה זאת באמתלה, שהעם דרש ממנו את הדבר בתוקף. אשר להנהגת השלטון הפך את עורו מזמן לזמן, משל כאילו נמצאה בו מזיגה שקולה של מעלות ומגרעות, עד שלאחרונה הפכו גם מעלותיו למגרעות. עד למידה שניתן לשער לא בא הדבר מתוך תכונתו הטבעית, אלא מחמת הדחקות נעשה חמסן ומחמת הפחד – איש־דמים.
4[עריכה]
באופן מתמיד ערך שעשועים מפוארים ועשירים, ולא באמפיתיאטרון בלבד אלא גם בקירקס, מקום שם ערך גם קרב כפול של רוכבים ושל רגלים, נוסף על התחרויות המקובלות של מרכבות רתומות לצמד־סוסים או לארבעה סוסים. באמפיתיאטרון ערך גם קרב־אניות. כמו כן נערכו מלחמות בחיות־טרף וגלדיטורים בשעות הלילה לאור לפידים, ובהם נלחמו גם נשים ולא גברים בלבד. נוסף על כך נכח תמיד בשעשועים מטעם הקוויסטור[17], שבוטלו פעם והוא חידשם. אותה שעה נתן רשות לעם לדרוש שני זוגות מגדוד הגלדיאטורים הפרטי שלו, ואת אלה הכניס תמיד לסוף השעשועים בתפארת־מלכות. בכל שעות השעשועים עמד לרגליו נער קטן עטוף ארגמן, בעל ראש קטן כעין מפלצת, ואתו מרבה היה לשוחח, עיתים אף בכובד־ראש; על כל פנים שמעוהו פעם שואל אותו אם הוא יודע, מה ראה הקיסר להעמיד את מֶטיוּס רופוס[18] בראש מצרים בשעת חלוקת המשרות הקרובה. גם קרבות־אניות ערך בציים שלמים כמעט, ולתכלית זו חפר בריכה ליד הטיבר והקיפה מקומות־ישיבה, והיה מסתכל בהם עד הסוף גם בגשם שוטף. גם משחקי מאת־השנים[19] סידר בחשבו את חשבון הזמנים לא לפי השנה, שבה ערך אותם קלאבדיוס לפניו, אלא לפי שסידרם אבגוסטוס לפנים. בתוך כך הפחית ביום המשחקים בקירקס את מיספר הסיבובים משבעה לחמישה, כדי שיקל להשלים את מאת המרוצים[20]. הנהיג גם התחרות משולשת, במוסיקה, ברכיבה ובהתגוששות, שנערכה אחת לחמש שנים לכבוד יופיטר הקאפיטוליני, ובה קבע פרסים במיספר גדול בהרבה משנהוג כיום. באלה מתחרים היו גם בנאומי־פרוזה ביוונית ובלאטינית, ומלבד המנגנים בלווית קתרוס הופיעו גם תזמרות כלי־קתרוס ומנגנים בקתרוס בודדים[21]; ואילו במרוצים בזירה השתתפו גם נערות. בתחרות ישב בעצמו בראש, נעול סנדלים יווניים, עוטה טוגת־ארגמן בטעם יוון, ועל ראשו עטרת־זהב ובה צלמי יופיטר, יוּנוֹ ומינרווה. לצידו ישבו כוהן־יופיטר וחבר הפלאוויאלים[22] בתלבושת דומה לשלו, אך בעטרותיהם התנוססה גם דמותו. מדי שנה בשנה חגג גם את חג חמשת־הימים לכבוד מינרווה[23] באלבּאנוּם והקים לשם כך חבר כוהנים, שמהם ייבחרו בגורל אלה שינצחו על סדר החג ויציגו מלחמות־חיות מפוארות ומחזות־תיאטרון, ונוסף על כך תחרויות של נואמים ומשוררים.
שלוש פעמים העניק תשורת־כסף לעם, שלוש מאות ססטרקים לאיש בכל פעם, ובשעת שעשועי המשחקים לכבוד חג "שבע הגבעות"[24] נתן גם ארוחה עשירה מאד; אותה שעה חולקו טנאים גדולים מלאי מזון בין הסנטורים והפרשים וחבילות עם מנות־אוכל להמון העם, והקיסר עצמו היה הראשון שפתח באכילה. למחרת־היום פיזר המחאות[25] לכל מיני חפצים, ומאחר שהחלק הגדול נפל לבין מקומות־הישיבה של העם, הכריז כי יחלק חמישים כרטיסי־המחאה לכל חלקה וחלקה של מושבי מעמד הפרשים והסנטורים.
5[עריכה]
בניני־פאר רבים, שהיו למאכוֹלת אש[26], הקים מחדש, ביניהם את הקאפיטוליום שנישרף שוב. בכולם קבע כתובת על שמו בלבד, בלי להזכיר כלל את הבונה הקודם. גם בנינים חדשים הקים: היכל "יופיטר השומר" על הקאפיטוליום; הפורום, הנקרא כיום על שם נרווה[27]; גם מקדש בית־האב הפלאביי, גם איצטדיון, אוֹדיאוֹן[28] ובריכה למלחמת־ים, שאבניה שימשו אחר כך לתיקון שני עברי הקירקס הגדול, שנשרפו עד היסוד.
6[עריכה]
מסעות־המלחמה שפתח בהם, בחלקם באו מרצונו ובחלקם מתוך ההכרח; מרצונו נלחם בחאטים[29], ומתוך הכרח פעם בסארמאטים[30], לאחר שהשמידו לגיון אחד יחד עם מפקדו, ופעמיים בדאקים[31]. בראשונה אחרי תבוסתו של אוֹפיוּס סאבּינוּס קונסול לשעבר, ובשניה אחרי מפלת קוֹרנליוּס פוּסקוּס, מפקד גדודי הפריטורינים, שלידו נימסרה ההנהלה העליונה של המלחמה. על החאטים והדאקים חגג תהלוכת־ניצחון כפולה לאחר קרבות במזל מתחלף; בניצחונו על הסארמאטים הסתפק בכך שהגיש זר־דפנה ליופיטר הקאפיטוליני. מלחמת האזרחים, שחוללה לוּקיוס אנטוניוס, נציב גרמניה העליונה, נסתיימה בלי שהקיסר יהיה נוכח במקום, מאחר שהשעה שיחקה לו באורח־פלא: בעצם שעת הקרב עלה פתאום הריינוס על גדותיו ומנע את חילות הברברים מלעבור דרך הנהר אל אנטוניוס. דבר הניצחון הזה נודע לו מפי האותות עוד קודם שבאו אליו השליחים; שכן בעצם אותו יום, שבו נערך הקרב, הקיף נשר אדיר בכנפיו את פסל דומיטיאנוס ברומא והשמיע צריחות עליזות; ומעט אחרי כן פשטה השמועה על מותו של אנטוניוס בביטחון כזה, שרבים העידו בתוקף כי בעיניהם ראו את ראשו, שהובא לרומא.
7[עריכה]
דברים הרבה חידש גם בעניני הציבור: ביטל את מתן המנות מטעם הציבור וחידש[32] את המנהג של ארוחות כדין; הוסיף על ארבע המפלגות הישנות של כיתות נהגי־הקירקס שתים חדשות, נושאות סרטי זהב וארגמן. אסר על השחקנים להופיע על בימה ציבורית, אבל הירשה להם באופן חוקי להמשיך באמנותם בבתים פרטיים. נאסר גם סירוּס זכרים, והוריד את מחיר הסריסים שעוד נשתיירו בידי סוחרי־העבדים. פעם, בשעה שהיה שפע רב ביין ומחסור בתבואה, חשב כי בגלל רוב הטיפול בגפנים הזנחו שדות־התבואה, לפיכך הוציא פקודה שאיש לא יטע עוד כרם באיטליה ואלה שבפרובינציות ייעקרו וישאירו מהם לא יותר ממחציתם. אלא שלא התמיד לדרוש את דבר ביצוע החוק. כמה משרות גבוהות מסר למשוחררים ולפרשים רומיים כאחד[33]. אסר לאַחֵד שני לגיונות במחנה אחד, להפקיד למעלה מאלף ססטרקים בקופת הלגיון[34], מאחר שראה דומיטיאנוס כי אנטוניוס בשעה שעורר את ההפיכה עוד הוסיף אומץ משום שליד מחנה החורף של שני הלגיונות היה לו גם סכום הגון של כספים מופקדים. כמו כן העלה את משכורת החיילים בחלק הרביעי, היינו בשלושה זהובים לאיש.
8[עריכה]
במשפטים דן היה בחריצות ובכובד־ראש, תכופות אף במושב שלא מן המנין בפורום מעל בימת השופטים[35]. הוא ביטל את פסקי־הדין של "חבר המאה"[36], שניתנו מתוך משוא־פנים; הזהיר פעם בפעם את השופטים־הבוררים, שבקשר עם שחרור עבדים לא יזדקקו לתביעות שיש בהן משום קנוניה; הוקיע לגנאי את השופטים שקיבלו שוחד יחד עם חבר עוזריהם; אף נתן רשות לטריבוני העם שיגישו קובלנה על אידיל אוהב־בצע בשל סחיטת כספים וידרשו שופטים נגדו מאת הסנט. ריסן גם את פקידי רומא ואת נציבי הפרובינציות, ועד כדי כך שלא היו מעולם נקיי כפיים וישרים כמוהם, בה בשעה שראינו רבים מאלה אחרי מותו, הנאשמים בכל מיני פשעים. לאחר שקיבל על עצמו את הדאגה לתיקון המידות[37], שם קץ לאי־הסדר שבתיאטרון, כשנתיישבו צופים ממעמדות שונים על ספסלי הפרשים. כתבי־פלסתר, שהופצו בקהל ופגעו בכבודם של אנשים ונשים נשואי־פנים, דומיטינוס ציווה להשמידם והעניש את מחבריהם בעונשין מעליבים. איש אחד במעלת קוויסטור, שאחזה בו הנטייה לדיקלום ולריקוד, סילקוֹ מן הסנט. מנשים פרוצות נשללה הזכות להשתמש באפיריון ולקבל עזבונות וירושות. מרשימת השופטים מחק פרש רומי על שחזר ולקח אליו את אשתו לאחר שגירשה תחילה והאשימה בניאוף; חייב בדין אנשים אחדים משני המעמדות על פי חוק סקאנטיניוס[38]. שם קץ לנאפופי בתולות־ווסטה, שגם אביו וגם אחיו העלימו עין מהם, והעניש אותן בחומרה, אך בדרכים שונות: לראשונה במיתה רגילה, אחרי כן, לפי המנהג הקדום[39]; ובעוד שנתן לאחיות אוֹקוּלאטה, ושוב לוורוֹנילה את האפשרות לבור לעצמן את אופן המיתה כרצונן, ואת מדיחיהן הגלה מן הארץ, הרי בענין קורנליה, הכוהנת הגדולה שזוכתה פעם ולאחר זמן רב ניתבעה לדין מחדש ונתחייבה בו, ציווה לקברה חיים ואת מנאפיה ליסר בשבטים עד מוות בקהל־עם, פרט לאיש אחד במעלת פריטור, שחנן אותו והגלהו, באשר גם במשפט הראשון לא הובררה אשמתו, אלא שהודה בה עצמו בשעה שהחקירות והעינויים של העדים עוד לא הביאו תוצאות ברורות. כדי שלא יינקה לעולם המחלל את קדשי האלים, ציווה להרוס בידי חיילים את המצבה, שאחד ממשוחרריו הקים לבנו מאבנים שנועדו למקדש יופיטר הקאפיטוליני, והשליך לתוך הים את העצמות, שנשתיירו בתוך הקבר.
9[עריכה]
בראשונה סלדה נפשו מכל שפיכות דמים, ועד כדי כך שבהיות אביו רחוק עדיין מן העיר ניזכר בחרוזו של ורגיליוּס[40]: "טרם ישחט הדור החוטא עגלים לסעודתו", והיה בדעתו לפרסם איסור על זבח שוורים. כמו כן לא נתן מקום לחשד כלשהו באהבת בצע ובקמצנות כל עוד שהיה אזרח רגיל וגם זמן רב לאחר שעלה לשלטון; לפיכך, תכופות הראה מופתים גדולים לא לנקיון־כפיו בלבד, אלא גם לנדיבותו. לכל בני סביבתו העניק מתנות ביד רחבה, והדבר שהירבה לשנן להם בתקיפות יתירה היה, שלא יעשו דבר מתוך צרוּת־עין. ירושות, שהניחו לו אנשים שיש להם בנים, לא קיבלן מידיהם. ביטל גם את העיזבון בצוואתו של רוּסטוּס קיפּיוֹ, שדאג לכך שיורשו ימסור סכום מסויים לכל אחד מן הסנטורים בשעת כניסתם לקוריה[41]. ניקה מאשמה כל־אלה ששמותיהם רשומים היו למעלה מחמש שנים כחייבים ליד בית־האוצר[42] ולא הירשה לחדש את המשפט אלא במשך שנה אחת, ובתנאי שהמאשים, שלא יזכה במשפט, יתחייב בעונש גלות. נתן חנינה על מעשיהם בעבר של לבלרי הקוויסטורים, שעסקו במסחר, דבר שהיה מקובל אך עמד בניגוד לחוק קלודיוס. חלקות־אדמה, שנישארו פה ושם אחרי חלוקת הקרקעות לחיילים משוחררים, מסרן דומיטיאנוס לרשות בעליהן הקודמים על פי דין־חזקה. שם קץ להלשנות בעניני האוצר על ידי עונש חמור, שהטיל על המלשינים, ונפוצה ברבים אמרתו: "שליט, שאינו מייסר את המלשינים, מזרזם".
10[עריכה]
אבל דומיטיאנוס לא התמיד לא במידת־הרחמים ולא בניקיון־כפיו, ושאיפתו לדם הקדימה עוד במשהו את שאיפתו לבצע. את אחד מתלמידיו של השחקן פּאריס, צעיר לימים וחולה מאוד באותה שעה[43], המית אך ורק משום שבכשרונו ובמראהו דומה היה מאוד לרבו; כן הרג את הרמוֹגנס מטארסוּס מחמת אילו רמזים שרמז בספר ההיסטוריה שכתב, ואף את הסופרים שהעתיקוהו ציווה להוקיע על הצלב. בעל־משפחה אחד שאמר פעם, כי "התראקי יכול לעמוד בפני המוּרמילוֹ אך לא בפני נותן השעשועים"[44], ציווה הקיסר לסחבו מבין הצופים אל תוך הזירה ולהשליכו לפני הכלבים ולוח עם כתובת עליו: "ידיד התראקים, שהטיח דברים כלפי הקיסר".
הוא רצח סנטורים מרובים, ביניהם כמה קונסולים לשעבר; כגון את קיוויקה קיריאליס, בזמן שזה היה פרוקונסול באסיה; את סאלוידֵינוּס אוֹרפיטוּס ואקיליוּס גְלאבּריוֹ, שהיו בגלות, באמתלה שהכינו הפיכה, ואת האחרים כולם בשל סיבות קלות שבקלות. את אֵליוּס לאמיה[45]. בשל בדיחות חשודות, ואם אמנם נושנות ובלתי מזיקות, שכן בשעה שחטף דומיטיאנוס את אשתו, אמר למישהו, ששיבח את קולו: "הלא פּרושׁ אני!"[46]. וכאשר טיטוס דיבר על לבו, שישא לו אשה אחרת, ענה לו יוונית: "הגם אתה חושב לקחת לך אשה?". סאלוויוּס קוֹקֶיאנוּס נהרג על שחגג את יום הולדת הקיסר אוֹתוֹ, אחי־אביו; מטיוּס פּוֹמפּוֹסיאנוּס[47] בשל האמונה שנפוצה בעם, כי מערכת־מזלו מראָה שהוא עתיד לעלות לשלטון, ומפני שנשא אתו תמיד את מפת־העולם על גבי קלף ואת נאומי המלכים והמצביאים הנזכרים אצל טיטוס ליוויוּס, וגם משום שקרא לעבדיו בשמות כגון מאגוֹ וחניבעל; סאלוּסטיוּס לוּקוּלוּס, נציב בריטניה, על שהרשה לקרוא בשמו, "לוּקוּליים", איזה רמחים בעלי צורה חדשה; יוניוס רוּסטיקוּס, על שפירסם דברי שבח על פֵּיטוּס תראסֵיה והֶלְוִידִיוּס פּריסקוּס[48] וכינה אותם "אנשים ישרים עד מאוד". משפט אחרון זה נתן לו את ההזדמנות לגרש מרומא ומאיטליה את כל הפילוסופים. גם את הלוידיוס הבן המית באמתלה שבמשחק־סיום בתיאטרון[49] שׂם ללעג את גירוש אשתו של הקיסר בכיסוי תפקידיהם של פּאריס ואוֹינוֹנה[50]; את פלאביוס סאבינוס, אחד משני בני־דודו, על שום שביום בחירת הקונסולים הודיע הכרוז בטעות לעם, שהוא "נועד להיות קיסר", במקום "קונסול". ועוד גברה אכזריותו לאחר שניצח במלחמת־האזרחים[51]. בחפשו אחרי המשתתפים שהסתתרו חקר רבים ממפלגת מתנגדיו בסוג חדש של עינויים, בשׂימו אש על איברי המין; לאחדים קיטע גם את הידים. הוכח למדי, שאך לשניים מן החשובים שבהם נתן חנינה: לטריבון אחד במעלת סנטור ולקנטוריון אחד, שהוֹכיחוּ, כדי להקל עליהם להיראות כי חפים הם מפשע, שהם שטופים בזימה ובגלל זה לא יכלו לזכות בהשפעה כלשהי לא על המצביא ולא על הצבא.
11[עריכה]
אולם תאוות־הדמים שבו לא זו בלבד שהיתה גדולה, אלא גם מלאה נכלים והפתעות. יום אחד לפני שהוקיע את גזברו על הצלב, קראהו אל חדר מיטתו, כפה עליו לשבת לידו על הספה ופיטר אותו כשלבו בטוח וטוב עליו; אף כיבדהו בשלחו לו מנות־אוכל מעל שולחנו. בשעה שזמם לדון למיתה את ארקינוּס קלמנס, קונסול לשעבר, אחד ממקורביו ומתי־סודו, הוסיף ואף הגדיל להראות לו את חסדו כקודם, עד שלאחרונה, בנסעו אתו ובראותו את המלשין שילשין עליו, שאלו: "האם רצונך שנשמע מחר את העבד הנבזה הזה?".
בבקשוֹ להתעלל ביתר ביזיון בסבלנותם של הבריות, לא הודיע מעולם על פסק־דין חמור אלא לאחר שהקדים לו דברי־רחמים, ומשום כך לא היה עוד סימן מובהק לקיצו האכזרי של הנידון, מאשר ביטוי של רוֹך בתחילת דבריו. היה מביא אנשים אחדים, שנאשמו בבגידה, לפני הסנט, ובאמרו תחילה: "היום יוודע לי עד־מה יוקירני הסנט!" – הביא על־נקלה לידי כך שידונום אפילו לעונש כמנהג האבות[52]; אז כמו ניבהל מפני אכזריות העונש, וכדי לשכך את השנאה שהדבר יעורר נגדו, מיחה בידם ואמר (יהא בכך משום ענין להביא את דבריו כצורתם): "הרשו לי, אבות נאספים, לפנות אל האהדה אשר אתם רוחשים לי, כדי לקבל ממנה את הדבר, אשר – יודע אני זאת – אך בקושי אזכה בו, שתואילו לתת לנידונים יד חפשית לברור להם את הדרך שבו ימותו; כי בזאת תחוסו גם על עיניכם אתם, וגם יוודע לכולם, כי אני הייתי נוכח בישיבת הסנט".
12[עריכה]
כאשר כיסו נתרוקן בהוצאות הבנינים והשעשועים ותוספת השכר שנתן לחיילים, אמר תחילה להפחית את מיספר החיילים כדי לצמצם את ההוצאות הצבאיות; אך בראותו שעל ידי כך יפקיר עצמו לברברים ועם־זה לא ייחלץ ממצוקת הכסף, לא היסס כלל לגזול כל אשר נימצא לו. רכושם של החיים והמתים הוחרם בכל מקום ומקום, ובכל האשמה שהובאה על ידי כל מאשים שהוא. די היה להעליל על מישהו מעשה או דיבור כלשהו, הפוגע בכבוד הקיסר. ירושות אנשים, שהיו רחוקים ממנו לגמרי הוחרמו, אם רק נימצא איש אחד, אשר יעיד כי שמע מפי הנפטר בחייו, שהקיסר הוא יורשו. בין השאר ניגבה המס היהודי[53] בחומרה יתירה; בגללו נימסרו למשפט גם אלה אשר חיו לפי דרכי היהודים בלי להודות על היותם יהודים[54], וגם אלה שהתכחשו למקורם ובדרך זו לא שילמו את המס, שהוטל על עמם. וזכורני שבעודני נער קטן נוכח הייתי בשעה שבדקו בפני המפקח ובית־הדין המלא מפה לפה זקן בן תשעים שנה לראות, אם הוא נימול.
מנעוריו היה לבו של דומיטיאנוס גס בבריות, אף גבה־לב היה ובלתי־מרוסן בדבריו ובמעשיו כאחד. בשוב קיניס, פילגש אביו, מאיסטריה אמרה לנשקו כרגיל, אך הוא הושיט לה את ידו. חרה לו על אשר גם משרתיו של חתן־אחיו[55] לבושים היו בגדי־לבן[56], קרא עליו: "אין נחת בריבוי־רשויות!"[57].
13[עריכה]
וכאשר הגיע לשלטון לא היסס מלהתיימר בסנט, כי הוא שנתן לאביו ולאחיו את השלטון, ואלה אך החזירוהו לידיו; או מלומר, בשעה שהשיב את אשתו אחרי גירושיה, שהיא "הוחזרה אל מושב־האֵלים[58] שלו". ברצון שמע כשהריעו לקראתו ביום הסעודה הציבורית וקראו: "לאדון ולגבירה – אשריכם!". אולם כאשר ביקשוהו בהתחרות הקאפיטולינית[59] כל הנאספים בהסכמה אחת, שיחזיר את פלפוריוס סורה, שקיבל אותה שעה את זר־הניצחון של הנואמים, אל הסנט שממנו גורש פעם, לא מצא אותם הקיסר כדאיים לתשובה כלשהי, ורק דרש שקט על ידי הכרוֹז. כשהיה מכתיב אגרת רשמית בשם אחד המפקחים שלו, היה פותח באותה שחצנות ובמלים אלה: "אדונינו ואלוהינו גוזר, שייעשה דבר זה". מכאן נתקבל אחר כך המנהג, שלא פנה אליו איש בכתב או בעל פה אלא בדרך זו. מצבות התיר להקים לו בקאפיטוליום רק מכסף ומזהב ובמשקל מסויים. שערי־עמודים הקים וקשתות, ועליהם מרכבות וסמלי־הניצחון בכל רבעי העיר ובמיספר כה רב ובגודל כזה שלבסוף נימצא כתוב על אחד: "דיך!"{{הערה|1=לשון נופל על לשון: המלה היוונית ל"דיך" דומה בצילצולה למלה argus = קשת, הרומית.}}.
שבע־עשרה פעמים נטל לעצמו את הקונסולט, מעשה שלא עשה איש לפניו. מהם בשבעת האמצעיים שימש בזה אחר זה, אולם כמעט בכולם אך למען התואר עצמו ואף לא באחד מהם התמיד יותר מאשר עד הראשון למאי, וברובם שימש עד החמישה־עשר בינואר בלבד. לאחר שני חגי־הניצחון לקח לעצמו את הכינוי "גרמאניקוס" ושינה את שמות החדשים ספטמבר ואוקטובר לגרמאניקס ודומיטיאנוס לפי שמותיו שלו, שכן באחד קיבל לידו את השלטון ובשני נולד.
14[עריכה]
במעשיו אלה עורר פחד ושנאה בכל אדם, ולבסוף סולק על ידי קשר שקשרו עליו. ידידיו ומשוחרריו הקרובים לו ביותר יחד עם אשתו. לבו ניבא לו מכבר את השנה ואת יום מותו; גם את השעה ואפילו את הדרך שבו ימות. הכשדים[60] אמרו לו בנעוריו הכול מראש. כן התלוצץ עליו אביו באזני כולם, כאשר משך פעם ידו בשעת סעודה מפטריות, על שאינו יודע את גורלו ועליו לחשוש יותר מפני החרב, לפיכך היה חרד תמיד ודואג והתרגשותו עברה כל מידה על ידי כל חשד ואפילו הקל ביותר. כאשר חזר בו מן הפקודה, שבה ציווה לגדע את הגפנים, היה הגורם העיקרי שהביאו לכך, כפי שמאמינים, שהפיצו אז ספר ובו חרוזים אלה:[61]
"כרסם, כרסם אוֹתי עד לשוֹרש, ואני אוסיף ואשא פרי
ככל שיספיק לנסוך נסך עליך, הקיסר, עת תפּוֹל לקרבן".
מחמת אותה חרדה סירב לקבל את הכבוד החדש, שהמציאוֹ הסנט והציעוֹ לו, אף־על־פי שהיה להוט מאוד אחרי כל דבר מעין זה, והוא שכל אימת שישמש בקונסולט ילכו לפניו בין הליקטורים והשמשים גם פרשים רומיים שנבחרו בגורל כשהם לבושים בטראַבּיאָה[62] ובידיהם רומחי־חיילים. וכאשר נתקרבה שעת הסכנה, אשר יגור מפניה, גדלה התרגשותו יותר ויותר. את קירות הסטווים שבהם נהג להתהלך, ציפה "אבן־זוהר"[63] שיוכל לראות בתמונות הקורנות מאורה את הנעשה מאחרי גבו. את רוב האסירים חוקר היה בסתר וביחידות, כשהוא מחזיק בידו את כבליהם. וכדי להוכיח לעבדי ביתו, שאין להעז לרצוח את האדון, אף־על־פי שיש לפניהם דוגמה נאה בחצר, דן למיתה את אפאפרודיטוס[64], מזכירו הפרטי, על שסייע, כפי השמועה, בידי נירון שנעזב לנפשו לאבד עצמו לדעת.
15[עריכה]
לאחרונה הוציא להורג באופן בלתי־צפוי ועל סמך חשד קל שבקלים את בן־דודו פלאביוּס קלֶמנס, בטלן ראוי לבוז, שאת שני בניו יעד בקהל־עם, בעודם בילדותם, ליורשי כיסאו, שינה את שמם הקודם וקרא לאחד בשם אספסיאנוס ולשני דומיטיאנוס. המעשה אירע זמן־מה לפני שגמר פלאביוס את תקופת הקונסולט, ובמעשה זה בעיקר קירב את קצו שלו. במשך שמונה חדשים רצופים קרו ונודעו לו פגיעות־ברק רבות כל־כך, שקרא לבסוף: "יפגע־נא כבר במי שהוא רוצה!". ניפגעו הקאפיטוליום ומקדש בית־האב הפלאביי, וכן ביתו של הקיסר על הפלטיום וחדר־משכבו; גם מבסיס מצבת־הזיכרון שלו נפלה הכתובת מעצמת הסערה וצנחה אל המצבה הקרובה. ואותו העץ הנופל, שנזדקר פתאום בהיות אספסיאנוס עדיין אזרח פשוט[65], נישמט עתה שנית פתאום לארץ. אלת־הגורל שבפּרֵינֶסִטֵי[66], שלידיה היה מוסר במשך כל ימי שלטונו את השנה החדשה לברכה ומדי פעם בפעם היתה נותנת לו אותו האות עצמו לטובה, השיבה לו באחרונה מענה מעציב, שגם שפיכת־דמים נזכרה בו. בחלומו ניראתה לו מינרווה, שאותה העריץ באמונה טפילה[67], כשהיא יוצאת מתוך מקדש־מעט שלה ומודיעה לו, כי אין ביכלתה להגן עליו להבא משום שיופיטר פירק את נשקה מעליה. אף־על־פי־כן לא התרגש כל כך משום דבר כמתשובת האצטגנין אסקלֵטאריוֹן ומגורלו. על אדם זה הלשינו לפניו, וגם הוא עצמו הודה כי התפאר בדברים, שבאומנותו ראה אותם מראש, אז שאלו דומיטיאנוס איזה סוף נועד לו לעצמו. וכשהלז ענה בטוחות, כי בעוד זמן קצר ישסעוהו הכלבים, ציווה אמנם דומיטיאנוס להמיתו בלי שהייות, אך כדי להוכיח את אפסות־אומנותו, פקד גם לקברו בדאגה יתירה[68]. בשעה שביצעו את הפקודה קרה שסערה פתאומית פיזרה את המוקד והגוויה השרופה למחצה נטרפה על ידי כלבים; הדבר נודע לקיסר בשבתו אל השולחן על ידי השחקן לאטינוּס, שמסר לו את הדבר בין שאר שמועות היום, לאחר שעבר שם לתומו וראה את המעשה.
16[עריכה]
יום לפני מותו הוגשו לו תפוחים והוא ציווה להטמינם למחר בהוסיפו: "אם בכלל יותן לי לאכול מהם!". ובפנותו לעומדים בקירבתו אמר בביטחון, ש"הירח עתיד להאדים כדם ביום־המחרת במזל דלי, ויתרחש מעשה שעליו ידברו בני־האדם בכל רחבי העולם." בחצות הלילה בערך ניבעת עד כדי כך שקפץ ממשכבו. בבוקר השכם חקר במשפט מגיד־עתידות, שנישלח אליו מגרמניה וניבא לתמורה בשלטון כאשר שאלוהו בדבר פגיעת־ברק; הוא דן את המנחש למיתה. בכוח רב גירד ביבלת, שעלתה לו במצחו ודם זב ממנה, ואמר: "הלוואי והיה די בזה!". אחר כך שאל לשעה, ואמרו לו במתכוון את השעה השישית במקום החמישית, שמפניה חרד. והוא שמח לכך, כאילו עברה הסכנה ומיהר לטפל בגופו, אבל פארתניוס, שר הארמון, עצרו בהודיעו כי בא אדם ובפיו דבר חשוב שאין לדחותו. מיד סילק את כל האנשים שעמדו מעליו, ניכנס לחדר־משכבו ושם נירצח.
17[עריכה]
על דרכי ההתנקשות והרצח נודעו הפרטים הבאים בקירוב: בעוד הקושרים מהססים באיזו שעה ובאיזה אופן לרצחו, כלומר, אם בשעת הרחצה או בסעודה יתקפוהו, הציע להם סטפאנוּס, סוכן ביתה של דומיטילה[69], שנאשם בעת ההיא במעילת־כספים, את עצתו ועזרתו. חיתל זרוע שמאלו כאילו חש כאב בצמר ובתחבשות במשך כמה ימים כדי להרחיק כל־חשד, ובבוא השעה תחב לשם פגיון. אז הודיע, כי רוצה הוא לספר על דבר קשר, שנודע לו, ולפיכך הכניסוהו אל הקיסר. וכאשר קרא במכתב שמסר לו, ועמד נידהם, דקרו ביריכו. דומיטיאנוס הפצוע ניסה לעמוד על נפשו, אך מיד התנפלו עליו סגן־הקצין קלודיאנוּס, מקסימוּס, משוחררו של פארתניוּס, סאטוּר, ראש שומרי־הסף, ומישהו מבית־ספר הגלדיאטורים; בשבע מהלומות הרגוהו. נער אחד, שדאג כמנהגו לפולחן התרפים בחדר־השינה ונכח בשעת הרצח, סיפר פרטים נוספים אלה: מיד לאחר שקיבל את הפצע הראשון פקד עליו דומיטיאנוס להביא לו את הפגיון הטמון מתחת לכר ולקרוא למשרתים. אך הוא לא מצא תחת הכר דבר זולת הניצב, ומלבד זאת היו כל המבואות סגורים. בינתיים התנפל דומיטיאנוס על סטפאנוס, הפילו לארץ ונאבק עמו זמן רב; פעם ביקש להוציא מידיו את הפגיון, ופעם לנקר עיניו באצבעותיו המרוסקות.
דומיטיאנוס נירצח ביום השמונה־עשר בספטמבר[70], בשנת הארבעים וחמש לחייו והחמש־עשרה לשלטונו. גופתו הוצאה על מיטה פשוטה בידי קברני־עניים ואומנתו פיליס טיפלה בה באחוזתה אשר על הכביש הלאטיני. את שרידיו הביאה בחשאי למקדש בית־האב הפלאביי ועירבבה אותם באפר יוליה, בתו של טיטוס, שגם בה טיפלה.
18[עריכה]
קומתו היתה גבוהה, פניו המלאים אדמומית הביעו ענווה; עיניו גדולות היו, אך ראייתו לקויה. מלבד זאת יפה היה, אף מלא חן, ביחוד בעלומיו, חוץ מרגליו שאצבעותיהן קצרות היו מדי. בהמשך הזמן נישחת תארו בשל הקרחת, הכרס העבה וגפיו הדקות, שרזו על ידי מחלה ממושכת. היטב ידע, כי מראה־פניו החסוד נושא חן בעיני הבריות עד שפעם התגנדר בפני הסנט ואמר: "עד היום על־כל־פנים היו לכם גם הלך־רוחי גם ארשת־פני לרצון." בענין הקרחת היה רגיש כל־כך, שהדבר נחשב בעיניו כפגיעה בו בעצמו, אם הטיחו אותו בפני אחר, אם בהלצה ואם בשעת מריבה. וכל זה אף־על־פי שבספר אשר פירסם "על הטיפול בשערות" והקדישו לאחד מידידיו, שילב כדי לנחם את עצמו ואת הלז את הדברים האלה:
"הן עיניך רואות, שגדול ויפה־תואר גם אני"[71].
"ובכל זאת צפוי אותו גורל גם לשערותי, ובאומץ־לב אשא את תלתלי המזקינים בעלומי. ודע, כי אין דבר נחמד מן היופי, אך אין גם חולף ממנו!".
19[עריכה]
הוא לא היה מוכשר לשאת ביגיעת הגוף ולעיתים רחוקות היה מהלך בעיר ברגל. במסעותיו ובמלחמותיו רכב אך נדירות, ולרוב עשה דרכו באפיריון. לנשק לא שם לבו, ולעומת זאת נתמסר במיוחד לשימוש בקשת. רבים ראוהו תכופות כשהמית באחוזתו האלבנית מאות חיות ולאחדות אף קלע במתכוון לראשיהן כך, ששני החיצים נתחברו כשתי קרנים. עתים עמד נער בריחוק מקום והושיט את כף ידו, כשהיא מפושקת, שישמש לו למטרה, והוא כיוון חיציו בזריזות כזו, שכולם עברו מבעד לרווח שבין האצבעות בלי להזיק.
20[עריכה]
את המדעים החפשיים הזניח כשאך הגיע לשלטון, אם כי דאג לכך שיקימו מחדש בהוצאות מרובות את הספריות שאבדו בשעת התבעירה[72], וביקש מכל עבר אחרי ספרים, ושלח אנשים לאלכסנדריה שיעתיקו ויגיהו אחרים. מימיו לא עשה מאמץ כלשהו לדעת את ההיסטוריה, או את השירה, או את תורת הסיגנון במידה שהדבר נחוץ. מלבד זכרונותיו ומעשיו של טיבריוס קיסר לא היה קורא דבר. את מכתביו, נאומיו ופקודותיו היה מסדר בעזרת כשרונות זולתו. אף־על־פי־כן היה מהדר בדיבורו, ואמרותיו ראויות היו לפעמים לתשומת־לב. "הייתי רוצה", אמר,להיות יפה־תואר כמו מֵיקיוּס בעיני עצמו." על ראשו של איש, ששערותיו האדמדמות שיבה זרקה בהן, אמר, כי זה שלג מוזלף מי־דבש. הוא היה אומר: "מצב השליטים בכל רע, כי אין מאמינים להם בדבר קשר שנתגלה אלא לאחר שנירצחו כבר."
21[עריכה]
כל אימת שהיה פנוי, היה משתעשע בקוביה, אף בימי־החג ובשעות־הבוקר. משכים היה לרחוץ ואוכל ארוחת־בוקר עד כדי שובע, ולפיכך לא טעם כמעט דבר בסעודת־הצהרים, פרט לתפוח מטיאַני[73] ולגימה מועטה של יין מן הכד. תכופות היה עורך משתאות עשירים, אך בחיפזון, על כל פנים לא עד לאחרי שקיעת החמה; גם לא ישב אחר כך במסיבת־שתיה; ועד בוא שעת־השינה לא היה עושה דבר אלא מתהלך לבדו במקום־סתר.
22[עריכה]
שטוף היה בזימה והיה מכנה את המישגל התכוף "התעמלות במיטה", כאילו היה זה מעין תרגיל. היתה גם שמועה, שבעצמו היה מורט את שערות פילגשיו ושוחה במים בין הזונות השפלות ביותר. כשהיתה בת אחיו[74] עוד בבתוליה והציעו לו לשאתה לאשה סירב בכל תוקף, כי נלכד כבר ברשתה של דוֹמיטיה. אך כעבור זמן והיא נישאה לאחר, פיתה אותה, הגם שאחיו טיטוס היה עדיין בחיים. אחרי־כן משמתו אביה ובעלה, עגב עליה בלהט ובגלוי, והוא היה גם הגורם למותה על־ידי שהכריח אותה לשחת פרי־בטנה, שהרתה בו ממנו.
23[עריכה]
את השמועה על דבר הירצחו קיבל העם בשוויון־נפש והצבא במרירות, וביקש מיד להכריזו ל"אלוהי", והיה מוכן אפילו לנקום את דמו, אילמלא חסרו לו מנהיגים לכך. זמן־מה אחרי כן השיגו אמנם גם זאת בדרשם מתוך עקשנות יתירה, שמבצעי הרצח יבואו על ענשם. הסנט לעומת זאת נתמלא שמחה גדולה כל־כך, שמיהרו למלא את הקוריה, ושם לא התאפקו מלגדף את המת בקריאות בוז מלאות מרירות. ולא עוד אלא שציוו להביא סולמות ולהוריד לעיניהם את מגיניו ופסליו ולנפצם בו־במקום. לבסוף החליטו למחוק את שמו מן הכתובות בכל מקום ולמחות כל זכר לו.
חדשים אחדים לפני הירצחו קרא עורב מעל הקאפיטוליוּם: "הכול יהיה לטובה", ומשורר אחד ביאר את האות בחרוז זה:
"עורב זה, שישב מקרוב על ראש טארפּיה[75],
‘הכל טוב’ לא יכול לצרוח, על כן צרח 'הכל יהיה טוב’".
גם דומיטיאנוס עצמו חלם חלום, כפי שמספרים, ובו ראה שבערפו צמח לו גבנון־זהב, והיה ברור לו, שמצב המדינה יהיה אחריו מאושר ומוצלח יותר, ודבר זה נתקיים באמת במהרה על־ידי נקיון־כפיהם ומתינותם של הקיסרים שבאו אחריו.
הערות שוליים[עריכה]
- ^ שנת 51 לסה"נ.
- ^ ad malum Punicum, רובע ורחוב בגבעת הקווירינאליס.
- ^ כנראה, בשכר אתנן.
- ^ כמתואר לעיל, וויטליוס פרק 15.
- ^ אֵלת־הפוריות המצרית, שפולחנה נתפשט ברומא עוד במאה הראשונה לפני הספירה; אחר כך נימנו גם קיסרים בין מעריציה. השווה: אוֹתוֹ, פרק 12.
- ^ הוצא אחר כך להורג; ראה להלן פרק 10.
- ^ השווה במפורט: Tacitus, Histor. IV. 68; ניזכר גם ביוסף, מלח' 5, 8, VII.
- ^ הוא היה בן שמונה עשרה אז.
- ^ השווה: יוסף, מלח' 5, 5, VII.
- ^ שנשא בה מתחילת השנה ולא שנתמנה במקום אחר באמצעה; וגם השנה ההיא נקראה על שמו.
- ^ ראה להלן פרק 20.
- ^ עם של נודדים בין הדון והרי־קאווקז. ראה עליהם גם יוסף, מלח' 4, 7, VII.
- ^ כלומר: לתת להם פי שנים מאשר קיבלו מאחיר, כדי להעבירם לצידו. השגת השלטון הקיסרי על ידי מתנות־כסף ושיחוד־החיילים הלך ונעשה נוהג קבוע ומסוכן בימי הקיסרים.
- ^ מכאן ואילך תואר קבוע של כל נשי הקיסרים, ולא נזדקקו עוד להחלטת הסנט.
- ^ במקור חסרות המלים שבסוגריים והתרגום הניתן הוא על פי קריאתו של Madvig.
- ^ הוצא להורג אח"כ בידי דומיטינוס.
- ^ קלאבדיוס קיסר הטיל לראשונה חובת עריכת השעשועים על הקוויסטורים בשנת 47. ראה קלאבדיוס פרק 24.
- ^ נציב מצרים בשנת 89–94 לסה"נ.
- ^ נערכו פעם במאה שנה. אבגוסטוס בשעתו ערכם בשנת 17 לפסה“נ, ואילו קלאבדיוס בשנת 47 לסה”נ. השווה: אבגוסטוס, פרק 31 וקלאבדיוס, פרק 21. חגיגת דומיטיאנוס חלה בשנת 88.
- ^ במשך יום אחד.
- ^ שהיו רק מנגנים בלי ללוות את הנגינה בשירתם.
- ^ חבר כוהנים, ששימש במקדש הקיסרים לבית פלאביוס, מיסודו של דומיטיאנוס.
- ^ ראה על כך בהערה לאבגוסטוס, פרק 71.
- ^ לזכר השלמת עיר הבירה על ידי התפשטותה על שבע גבעות, החג חל ביום האחד־עשר בדצמבר.
- ^ ראה: נירון פרק 11.
- ^ פעם בזמנו של וויטליוס ופעם נוספת בימי טיטוס, וראה שם.
- ^ שסיים את בנינו וחנכו.
- ^ בנין תיאטרון קטן ומקוּרה גג להצגות שירה ונגינה.
- ^ שבטי גרמנים חזקים, שישבו במדינת הסן שבגרמניה.
- ^ עם־רוכבים נודד ממוצא אירני. ישוביהם בערבות דרום רוסיה וחוף הים השחור.
- ^ בשטח טראנסילוואניה ורומניה של היום.
- ^ sportula, מצרכי־מזון שחולקו בסלים, בניגוד ל־cena recta, ארוחות שנערכו ליד שולחנות ממש, שהועמדו בפורום. השווה גם נירון, פרק 16; אבגוסטוס, פרק 74 ובהערות שם.
- ^ הקיסרים הקודמים מסרו את המשרות האדמיניסטראטיביות (officia), בניגוד למשרות־הכבוד (honores), לידי עבדיהם המשוחררים בעיקר.
- ^ שרי־הצבא עודדו את חייליהם, שיפקידו את אשר חסכו משכרם בידי מפקדי הלגיונים (ad signa deponere).
- ^ ולא בארמונו, כפי שנהגו הקיסרים ברובם.
- ^ ראה עליהם: אספסיאנוס, פרק 10 בהערה.
- ^ כשקיבל עליו את משרת הקנסור.
- ^ חוק שהוצא נגד גילוי־עריות ושאר חטאי מין.
- ^ לקבור אותן חיות.
- ^ Georgica II, 536.
- ^ בראש השנה כניראה, או לסנטורים החדשים בכניסתך לראשונה.
- ^ הנאשמים בעבירות נגד אוצר המדינה, שמותיהם נתפרסמו על לוח בבית האוצר.
- ^ ראה למעלה פרק 3.
- ^ כלומר בפני דומיטיאנוס שתמך דווקא במרמילונים, סוג של גלדיאטורים שנשאו צורת דג על כובעיהם ונילחמו בתראקים על פי רב.
- ^ ראה לעיל פרק 3.
- ^ הפרישות מנשים הועילה, לפי אמונתם, לקול הזמר, והיתה חלק מאימוניהם.
- ^ ראה אספסיאנוס, פרק 14.
- ^ ראה עליהם: אספסיאנוס, פרק 16, 15; רוסטיקוס היה תלמידו של תרסיה.
- ^ קומדיה, שהוצגה על הבמה ברומית כסיום לאחר הצגת טראגידיות (exodium).
- ^ פאריס, לפי האגדה, גירש מעל פניו בעצת אפרודיטי את אשתו אוינונה, כדי לזכות בהלנה.
- ^ נגד אנטוניוס סטורנינוס, כאמור לעיל, פרק 2.
- ^ ראה נירון, פרק 49 וגם קלאבדיוס, פרק 34.
- ^ מס הגולגולת המיוחד, שהטיל אספסיאנוס על היהודים בכל מקומות מושבותיהם לאחר החורבן בסכום שתי דרכמות, לטובת מקדש יופיטר הקאפיטוליני. ראה יוספוס: מלח' VII, 6, 6.
- ^ הכוונה כניראה לנוצרים.
- ^ פלאביוּס סבּינוּס.
- ^ כלבוש משרתי החצר.
- ^ מהומרוס, איליאס II, 204.
- ^ pulvinar פירושו: כר, ובמיוחד אותה בימה מוגבהה, שעליה העמידו את פסלי האלים.
- ^ וראה למעלה פרק 4.
- ^ כינוי מקובל באותם הימים לחוזים בכוכבים. ראה גם וויטליום פרק 14, וכן בתלמוד פסחים קי“ג ע”ב: "מנין שלא שואלין בכל דיין" וכו'.
- ^ השירות הן משל המשורר היווני אוונוּס מאשקלון. לפי נוסחה אחרת נאמר כאן "תיש במקום קיסר".
- ^ טוגה מקושטת בפסי־רוחב, שימשה למדי־שרד לפרשים בהופעות פומביות.
- ^ היא אבן ששמשה לקדמונים במקום זכוכית. פליניוס כותב עליה במפורט ב־ Historia naturalis 36, 46.
- ^ ראה נירון פרק 49.
- ^ ראה אספסיאנוס, פרק 5.
- ^ ראה טיבריוס, פרק 63.
- ^ ראה למעלה פרק 4.
- ^ שישרפוהו על המוקד כדרך בני־טובים ותבוטל נבואתו על ידי כך.
- ^ בת אחותו של דומיטיאנוס; נישאה לפלאביוס קלמנס, שניזכר לעיל.
- ^ בשנת 96 לסה"נ.
- ^ הומרוס: איליאס XXI, 108.
- ^ שפרצה בשנת 80. ראה טיטוס פרק 8.
- ^ ניקרא על שם גאיוס מטיוּס, ידידו של אבגוסטוס; כתב ספרים על גידול עצים וכו'.
- ^ ליויה, בתו של טיטוס.
- ^ הקאפיטוליום ניקרא כך לפעמים על פי הסלע הטרפּיי שבפינתו הצפונית־מערבית.