חיי אדם/סדר היום/נ

כלל נ דין כללים בברכה אחרונה א כתיב בתורה (דברים ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת", וזוהי מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת לחם לכלי עלמא, ולדעת הרבה פוסקים גם על שבעה מינים. וכיון שמצינו מצות עשה דאוריתא לברך אחר הנאתו, תקנו אנשי כנסת הגדולה לברך על כל דבר שאכל ברכה אחרונה, והן שלושה: ברכת המזון וברכה אחת מעין שלוש, ובורא נפשות. ודין ברכת המזון נתבאר בכלל מ"ז:

ב ברכה אחת מעין ג' היא ברכת על המחיה או על הגפן או על העץ לפי שהיא כוללת בברכה אחת מעין ג' ברכות שבבהמ"ז דהיינו נגד ברכה אחת הזן את הכל אומרים כאן על המחיה או על הגפן או על העץ ונגד ברכה שניה שהיא על הארץ ועל המזון אומרים כאן ועל ארץ חמדה טובה כו' ונגד ברכה ג' שהיא בונה ירושלים אומרים כאן ובנה ירושלים ונגד הטוב והמטיב שהיא ברכה ד' בברה"מז אומרים ג"כ כי אתה ה' טוב ומטיב ואעפ"י שיש בברכה זו מעין ד' ברכות נקראת מעין ג' לפי שעיקר ברה"מז מן התורה הם רק ג' ברכות והטוב והמטיב היא מדרבנן:

ג ברכה זו מעין ג' מברכים על המינים הכתובים בפ' עקב ארץ חטה. ושעורה. וגפן. ותאנה. ורמון. ארץ זית שמן. ודבש. ובתר הכי כתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' ואכלת ושבעת וברכת. וא"כ על לחם בוודאי חייב לברך מן התורה שהרי כתיב בהדיא ואמנם יש מחלוקת אם מצוה זו קאי גם על פסוק ראשון וא"כ המצוה לברך ברמ"ז על כל ז' המינים ומה שהפסיקה התורה ביניהם ובין לחם לאשמועינן דעל לחם יברכו ג' ברכות שלימות ועל השאר מינין רק ברכה אחת מעין ג' או שי"ל דדוקא על לחם מברכין בה"מז ועל שאר מינין א"צ לברך אחריו כלל מדאורייתא ולכן הפסיקה התורה ביניהם לבין לחם ועכ"פ מדרבנן חייב לברך. וחטה ושעורה דקרא היינו דוקא כשעשה מהם קמח ועשה מהם תבשיל (סי' רי"א) ודבש היינו תמרים ונמצא האוכל תבשיל מקמח חטה ושעורה ומכללם שבולת שועל שקורין (האבער) ושיפון הוא קארען וכוסמין (מין זה לא נמצא במדינתינו) וכלן הם מין חטה ושעורה ולכן העושה מהן תבשיל או שלש אותן בשמן או שומן ושאר מי פירות כמו שנכתב לקמן בכלל נ"ד מברך על המחיה ומסיים על הארץ ועל המחיה. ואם שותה יין מברך על הגפן ועל פרי הגפן וכו' ומסיים על הארץ ועל פרי הגפן או על הארץ ועל הפירות (ובביאורי הגר"א סי' ר"ח ס"ק ל"א הכריע שהעיקר לסיים כן). והאוכל ענבים בין לחים בין יבשים והם צמוקים שקורין (ראזינקעש) בין גדולים בין קטנים או תאנים ורימונים זיתים תמרים מברך על העץ ועל פרי העץ ומסיים על הארץ ועל הפירות. ואם אוכל מפירות האלו שגדלו בא"י בין שאכלן בא"י או שהביאן לח"ל מסיים על הארץ ועל פירותיה (סי' ר"ח):

ד בדיעבד שטעה ובירך על היין וסיים על הגפן ועל פרי הגפן ולא הזכיר על הארץ יצא (סי' ר"ח מ"א ס"ק י"ז ועיין בב"י ונ"ל דאם מברך על היין ברכת על העץ ועל פרי העץ בדיעבד יצא [א] וה"ה אם בירך על ענבים בפ"הג וכן אם בירך על ענבים ברכה אחרונה על הגפן ועל פרי הגפן יצא. ועיין בנ"א:

ה אכל מיני מזונות וגם פירות הנזכרים ושתה יין יכלול כולם בברכה א' ויקדים על המחיה שהוא ממין שעושין מהם לחם ויאמר על המחיה ועל פרי הגפן ועל העץ כו' וחותם בא"י על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות. ואם לא הזכיר ועל פרי הגפן כבר כתבנו דיצא ואם לא הזכיר גם על המחיה רק שסיים בא"י על הארץ ועל הפירות צ"ע דהכל בו כ' בשם ר"מ מקוצי וז"ל ויש לחתום כל ברכה מעין ג' בין של מזונות בין של יין בין של פירות בא"י על הארץ ועל הפירות וכן דעת ר"מ מקוצי עכ"ל. וכ"כ ש"ג וכ"כ בא"ח וכ' שכ"כ רמב"ם. וצ"ע שלא נמצא זה לא ברמב"ם ולא בסמ"ג ואדרבה ברמב"ם וסמ"ג מבואר שחותם על המחיה ועל הפירות. (ונ"ל שיש ט"ס בכל בו וא"ח וצ"ל בין של יין ובין של פירות ע"ש היטיב):

ו אע"ג דקי"ל ס' ברכות להקל אבל ברכה א' מעין ג' כיון די"א דהיא מדאורייתא ולדעתם אם מסופק חייב לברך מספק כמו בה"מז דהוי ספק דאורייתא. ולכן יזהר שיאכל עוד כזית או שישתה רביעית יין כדי שיוכל לברך ב"א מעין ג' ויכלול בו גם המין שאכל או שתה מקודם ועיין בסמוך סי' כ' [ב] ונ"ל דדוקא כשאכל כדי שביעה דאז הוי ס' דאורייתא וראוי ונכון שכשיושבין ושותין יין או שאוכלין מדברים שמברכין עליו ברכה א' מעין ג' אע"ג דלכתחלה אין ראוי שיפטור א' את חבירו בברכה אחרונה כדלעיל כלל ה' מ"מ אם יש אנשים שלא יברכו או מחמת בושה שאין יודעין לברך מצוה על א' שיאמר שיכוונו למי שירצה להוציא ואז יברך בקול רם ויכוין להוציא לכל מי שירצה:

ז ברכת בורא נפשות רבות מברכין על כל דבר מאכל או משקה חוץ מז' מינים הנזכרים ולא יאמר על כל מה שבראת אלא על כל מה שברא (כ"כ בס' הבהי' בהדיא דפוס שקלאו דף כ"א ע"ב בסופו ובל"ת סוף פ' עקב כ' שיאמר שבראת. והגר"א בביאוריו סי' ר"ז סק"ד כ' שהעיקר לומר שברא וגם הכריע העיקר לסיים בשם גם צריך לומר חי העולמים בצירי (סימן ר"ז):

ח אין ברכח בנ"ר פוטר ברכה א' מעין ג' וכן להיפך ואפילו ברה"מז אין פוטר אבל אכל מפרי העץ מז' מינים ואכל ג"כ משאר פה"ע כיון שמברך על העץ כו' וגם מסיים על הארץ ועל הפירות וזה כולל גם שאר פרי העץ רק מפני שאינן חשובים כ"כ לא קבעו עליהם ברכה זו ועכשיו מברך בלא"ה ברכה זו פוטר (סי' ר"ח):

ט שתה יין ואכל פירות משאר מינים אם סיים על הארץ ועל פרי הגפן צריך לברך בנ"ר לכו"ע ואם סיים על הארץ ועל הפירות במ"א מבואר דלא יצא וצריך לברך ג"כ בנ"ר כיון דבהתחלת ברכה הזכיר פרי הגפן. ול"נ דהוי ספק ברכות. וה"ה באוכל פרי האדמה ובירך על העץ או על הגפן רק שחתם על הארץ ועל הפירות הוי ס' ברכה [ג] ואם שתה יין ושאר משקין יתבאר לקמן כלל נ"ה סימן ד' ה':

י ב"המז אין פוטר ברכה א' מעין ג' ואע"ג די"ל ק"ו השתא מעין ג' פוטר כ"ש ג' ברכות שלימות דאין אנו יודעים למה תיקנו חכמים כן (וכעין זה כ' תוס' בפסחים). שהרי ברכה שדינה שלא לחתום בברכה אם חתם בברכה לא יצא ולא אמרינן דיצא שהרי עכ"פ אמר כפי תקנת חכמים ונאמר דמה שסיים הוא לבטלה. אלא כך תיקנו חכמים שאפילו מה שאמר כהוגן כאילו לא אמר. ודוקא שלא בתוך הסעודה דאל"כ ב"המז פוטר הכל (שם):

יא ודוקא בשאר פירות אבל אכל דברים שנעשים מקמח או דייסא שקורין (קאשע) בין מחטים או משעורים ושיבולת שועל ושיפון או שאכל תמרים או ששתה יין וטעה ובירך ב"המז יצא שכל דברים אלו הם זייני וסועדים הלב רק דלכתחילה לא רצו לתקן ב"המז ובדיעבד יצא ואפילו לא אמר רק ברכת הזן לבד יצא ואם נזכר עד שלא חתם ברכת הזן יתחיל ועל שהנחלת לאבותינו כו' ויסיים ברכה מעין שלש (ואף שבש"ע סי' ר"ח סעיף י"ז כתב דב"המז אינו פוטר דייסא כבר תמה עליו הבה"ג והפ"ח. ואני אומר שמכולם נעלם דברי ר"ן בפסחים גבי ב"א של ד' כוסות שכתב להדיא בשם הגאונים דבה"מז פוטר לדייסא). ונ"ל דה"ה כל תבשיל שנעשה מה' מיני דגן וכ"ש (פוטער קוכין ושמאלץ קוכין) וכיוצא בזה דפוטר:

יב אע"ג דברכה ראשונה צריך לברך אפילו על דבר קטן אבל ב"א בין שאכל פת או א' מה' מיני דגן או כל דבר מאכל א"צ לברך אא"כ אכל כזית ועל משקין בין יין בין שאר משקין ואפילו יין שרף שמיישב דעתו של אדם אפילו במעט אפ"ה אין מברכין ברכה אחרונה אא"כ שתה רביעית. אך כיון די"א דעל משקין ג"כ מברכין על כזית כמו אוכלין לכן ראוי ליזהר שישתה או פחות מכזית או רביעית ומכ"ש ביין דאפשר דב"א שלו הוא דאורייתא (מגן אברהם סי' ר"י). ושיעור רביעית הוא כמעט מלא ב' קליפות מביצת תרנגולת והוא שיעור ביצה ומחצה ושמעתי בשם הגדולים שהנהיגו שיעור רביעית יהיה חמישית מקווארט ווילנר (סי' קצ"ט ומגן אברהם סי' ר"י) ושיעור כזית הוא חצי ביצה (סימן תפ"ו) נמצא שיעור כזית כשליש רביעית:

יג אכל מעט ושהה וחזר ואכל אם אין מתחילת האכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה בכדי אכילת פרס שהוא שיעור ג' בצים מצטרף ומברך ואם לאו אינו מצטרף (סי' ר"י במגן אברהם):

יד שתה מעט ושהה וחזר ושתה מעט נ"ל דאין מצטרף [ד]

טו שתה משקין חמין כמו (טיי וקאווע) אע"פ שכך דרך שתייתן נ"ל דאין צריך לברך אחריו: [ה]

טז אכל חצי זית מה' מינים וחצי זית משאר מינים מברך בנ"ר. וכן פחות מכזית פת ודבר אחר מברך הברכה ששייך למין הפחות (מגן אברהם שם) וכל האוכלים מצטרפים לכזית:

יז אכל חצי זית ושתה חצי זית או אפילו שתה פחות מרביעית אין מצטרפין (מגן אברהם שם) וכל המשקים מצטרפים לרביעית. ונ"ל אפילו אם טבל המאכל במשקה אינו מצטרף (וע"ש ביומא בתוס' ישנים דדוקא לענין ישוב דעת אמרי' אכשורי אוכלין כו' וכמ"שכ המגן אברהם לענין רוטב ודלא כמשמע מדבריו דבזה מצטרף דליתא):

יח דברים שנכתב בכלל נ"ב שמברכין על הרוטב כמו על הפרי צ"ע אם מצטרפין חצי זית מהאוכל וחצי זית מהרוטב (עיין מגן אברהם סי' ר"י):

יט יש ליזהר שלא יאכל דבר שהוא כברייתו דהיינו קטנית א' ואגוז א' וכן כל פרי שהוא אינו גדול ככזית דכיון שהוא דבר חשוב י"א דמברכין ב"א אעפ"י שאינו ככזית. ואם חלקו מקודם עד שלא נשאר שלם ואכלו כבר נתבטל בחשיבותו (א"ר סימן ר"י בשם ע"ח):

כ שתה יין בכזית ואם כן הוא ספק אם יברך ב"א כיון שהוא פחות מרביעית. וכן שתה יין ונסתפק אם בירך ב"א ואין לו יין מותר לו לאכול כזית מדברים שמברכין עליו על המחיה ויכלול בתוכה ג"כ על הגפן אע"ג דלכתחילה היה אסור לשתות דבר שהוא מסופק אם הוא יין וכיוצא בו כדי לכלול בעל המחיה וכיוצא בו מ"מ כיון שכבר אכל או שתה והוא מסופק ואין לו מאותו המין לתקן יכול לכלול מספק (סי' ר"ח ט' ס"ק י"ט וכ"כ א"ר שם):

כא אע"ג שבכל דבר שיש בו מה' מיני דגן מברכין במ"מ כמבואר לקמן כלל נ"ד סי' ט' אכל ברכת על המחיה היה ראוי להחמיר אא"כ שיש באותו מאכל כ"כ שיאכל כזית קמח בכא"פ והעולם לא נהגו לדקדק בזה ומברכין על המחיה ויש להם על מי לסמוך [ו] (סימן ר"ח):

כב ומ"מ נ"ל דדוקא כמו לעקיך וצוקר לעקיך שידוע שהעיקר הוא להטעים הקמח והעיסה אבל מיני (גרופין) שמבשלין עם בולבעס וקטניות דוקא כשאכל כזית בכא"פ מברך על המחיה ואין א' מבטל לחבירו:

כג עד אימתי יכול לברך ב"א או ב"המז עד שיתעכל במעיו ושיעורו אחר האכילה כ"ז שאינו רעב ואחר אכילת פירות כ"ז שאינו תאב לאכול פירות ולאחר שתיה כ"ז שאינו צמא. ואם אכל מעט ואין אנו בקיאין לידע אם הוא רעב כ"כ כמו מקודם ולכן ראוי שיאכל דבר אחר ויברך ב"א שאז נפטר גם על אכילה ושתיה הראשונה ואם הסיח דעתו מתחלה שלא לאכול עוד צריך שיברך ברכה ראשונה על מה שיאכל. וכן אם שהה שיעור עיכול צריך לברך ברכה ראשונה על מה שיאכל וישתה (סי' קפ"ד):

כד לכתחלה אסור לאדם לצאת ממקומו עד שיברך ברכה אחרונה שמא ישכח ובדיעבד יברך במקום שנזכר. ודוקא בדברים שאינו מברך אלא בנ"ר אבל בדברים שמברכין אחריהם ברכה אחת מעין ג' יש ספק די"א דאפי' אם יצא צרי' לחזור למקום שאכל ולברך שם כדלעיל כלל מ"ז סימן ט' לענין בה"מז. ומ"מ בשעת הדחק יברך במקום שנזכר אפילו יצא במזיד ואעפ"כ יש להם דין פת דחשבינן ליה כאלו היה עדיין במקום הראשון ואם רוצה לאכול במקום השני וכ"ש אם חזר למקומו ראשון אם הם מדברים שלא היה צריך לברך עליהם אילו לא יצא אף עכשיו א"צ לברך עליהם ברכה ראשונה (מגן אברהם סי' קע"ח ס"ק י"ב ועיין כלל נ"ט ובכלל מ"ז:

כה כיון די"א דברכה א' מעין ג' היא דאורייתא לכן ראוי להחמיר בה בכל החומרות שנוהג בבהמ"ז. לברך מיושב ולא מעומד ובכל הדברים המבוארים בכלל מ"ז (סי' קפ"ג):

כו דין אם אחד מוציא חבירו מבואר לעיל כלל ה' סי' כ"ג: