חיים יוסף/תחילת האבלות/סעיף ג
מת לו מת במדינה אחרת והודיעו לו על ידי מברק או טלפון וכיוצא בזה, אם הודיעו לו מתי יקבר המת, אינו מתחיל האבלות עד לאותה שעה שמשער שכבר נקבר. ואם לא הודיעו לו שעת הקבורה, וגם אין עתידים להודיע לו, יתחיל אבלותו מיד, שמן הסתם הודיעו לו סמוך לקבורה. ובמצב שהודיעו לו מתי יקבר המת, אין צריך להודיעו בכל עת על ידי טלפון נייד או דבר אחר, ודי שיתחיל האבלות מהשעה המשוערת.
דעת הנצי"ב – משיסתם הגולל[עריכה]
כתב הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (חלק ב סי' עב) וז"ל: אשר חקר הלכה למעשה במי שנודע לו ע"י דילוג רב [מברק] שמת קרובו שחייב להתאבל עליו במקום אחר. ונסתם הגולל ביום מחר או שלישי, מאימתי יתחיל האבלות. אם יש לו דין מת אשר משלחים אותו למקום אחר שמתחילים להתאבל מיד. נראה ברור דזה הדין [המבואר בשו"ע שעה, ב] אינו אלא במי שמתו מוטל לפניו והוא מתעסק עמו, ואז כשמוסרו לקוברו נפטר הוא ממנו ונוהג אבילות. משא"כ מי שהוא בעיר אחרת ולא נתעסק עמו, אינו נוהג אבלות עד שנקבר ממש. והכי מבואר ביו"ד סי' שע"ה ס"ו מי שהודיעוהו שצלבו גוים קרובו בעיר אחרת ונהג אבילות מיד כו' וחוזר ומונה משיקבר. הרי אף על גב שאין בדעתו לילך לאותה עיר בקבורתו, מ"מ אין עליו חיוב האבלות עד שיקבר. ולא עוד אלא שיש עליו דין אונן לאסור עליו בשר ויין עד שישמע שנקבר (כמבואר בעובדא דר"ת שנודע לו שמתה אחותו במקום רחוק ממנו ואכל בשר ושתה יין משום שיש לה בעל ואינה מוטלת עליו. וחלקו עליו כמבואר ברא"ש מו"ק סי' ק"ב) והכי מבואר בסי' שמ"א ס"ג מקום שנוהגים כו' ולאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה ומסרוהו להם מותרים הקרובים בבשר ויין. הרי דוקא אם נתעסקו הקרובים, וכלשון הירושלמי שהביא הרא"ש שם, מי שנמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין. דוקא נמסר מיד ליד משמע, וכדאיתא במסכת ב"מ ח' דלשון מסירה כאדם המוסר דבר לחברו. ולא קאמר בירושלמי אם מתעסקים בו אחרים הוא אוכל בשר ושותה יין. וה"ה אם המת בעיר אחרת, וכמבואר שם ס"א. אלא שבזה נחלקו ר"ת והרא"ש בהא דמתה אחותו של ר"ת בעיר אחרת והובא בש"ך שם. אבל אבלות ודאי אינו נוהג עד שיקבר. ומה שדקדק מע"כ נ"י מלשון הרמב"ם ושו"ע סי' שע"ה ס"ב מה שכתבו ואינם יודעים מתי יקבר מונה משיחזרו כו'. דקדוק נכון הוא ונראה ברור דלא שיש נ"מ אם יודעים שיקבר למחר או ליום השלישי וכדומה. אלא בא לאפוקי אם יקבר היום אין חיוב האבלות מיד שנמסר לכתפים ולא בא זה הדין להחמיר על הקרובים אלא להקל להתחיל מנין שבעה מאותו יום. והכי דייק לשון הגמרא במו"ק (כ"ב ע"א) מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבילא אתחילו מנו. ולא קאמר אתחילו אבלו. אלא אם אין נ"מ במנין אין עליהם חומר מנהג אבלות. ורק אם יש נ"מ במנין שבעה ינהיגו אבלות מיד כדי שימנו מאותו יום. עכ"ד. ומבואר שלא חלה האבלות על הנמצאים במדינה אחרת אלא משיסתם הגולל.
דעת מהרש"ם – משעת מיתה[עריכה]
ברם, בשו"ת מהרש"ם (חלק ב סי' רס) שנשאל באחד שנודע לו ע"י טלגרם שמתה אחותו בעיר וויען [וינה], ונודע כי לא יקברוה עד אחר ב' ימים מעל"ע משעת מיתה, והוא לא יוכל לבא עוד שמה משעה שנודע לו עד שעת קבורה. אימת יתחיל להתאבל אם מיד או משעת קבורה. וחכם אחד הביא ראיה מלשון הרמב"ם שכתב מי שדרכו לשלוח את המת למדינה אחרת לקוברו ואינם יודעים מתי יקבר וכו'. משמע דדוקא משום שאינם יודעים שעת קבורה, אבל ביודע ימתין עד שעת קבורה. ובפרט מדברי הב"ח מוכח כן יותר שכתב דהטעם משום דבעיר אחרת א"י מתי יקבר. משא"כ אם הוא בעירו, יוכל לידע שעת קבורה. ורו"מ השיג עליו. והנה לא אכחד כי בענין כזה אין בו מקום לחתור היבשה במקור נפתח מה מני יהלוך. אבל הנה מאז ראיתי בספר שד"ח מערכת אבל סוס"י בשם מהרא"ף שפסק דאין האבילות מתחיל עד שעת קבורה. דהא מה שמשהין הזמן ההוא, משום שחוששין שמא חי הוא. א"כ לא נתייאשו ממנו ולא יתכן למנות אבילות כיון דהמטפלים בקבורתו אין מתייאשין עוד ממנו ע"ש. אבל לענ"ד דבריו תמוהים דכבר האריך בתשובות ח"ס סי' של"ח והביא בשם הגאון רי"ע וגם הוא הסכים עמו דאין לספק כלל שמא לא מת. וגם אם אירע פ"א שחזר וחי הוא רק מקרה אחד לאלף שנים, ואפילו מיעוטא דמיעוטא לא הוי (ועיין תשובת חיים שאל סי' כה אות ב בזה). ואיך נימא דהוי כלא נתייאשו והוא רק חק מטעם המלך וגדוליו. אבל הלב יודע ומתייאש בבירור ואינו מצפה כלל שיחיה. עוד וגם נראה דהעיקר דהרמב"ם נקט הא דא"י מתי יקבר משום אורחא דמלתא ועיקר הטעם כמ"ש הרמב"ן מפני שאין דעתו עליו... ויפה כתב רו"מ דמדהשוה הב"י דעת רמב"ם עם דעת הרמב"ן מוכח דאין חילוק ביניהם. ובאמת שא"צ לדייק כן מהב"י כי בהרא"ש שם העתיק דברי הרמב"ן ושכ"כ הרמב"ם וכ"ה בטור שם. ועוד שהרי בהרמב"ן ורא"ש וקיצור פסקי הרא"ש מבואר דטעם החילוק משום דבמוליך לעיר אחרת אין דעתו עליו משא"כ בעירו. וכיון שכתב שכ"ה גם דעת הרמב"ם א"כ בע"כ דלא כהב"ח בשיטת רמב"ם. וגם י"ל דכונת רמב"ם כיון דע"פ רוב לא נודע שעת קבורה במוליך ממל"מ, גם אם לפעמים מזדמן שיודע מזה, מ"מ לא פליג ומתחיל להתאבל מיד. וכן י"ל בדעת הב"ח. ולכן גם אם בנ"ד הודיעו שעה הקבוע להקבורה, וכפי מנהג המקום שם לא יתאחר משעה הקבוע, מ"מ לא פליג בדבר כמו בכל תקנת חז"ל... לכן לענ"ד יתחיל מיד להתאבל. עכ"ד. ע"ש.
ובאמת שלא ראה מהרש"ם המשך הדברים המובאים בשדי חמד (פאת השדה מערכת אבלות אסיפת דינים אות יד) בשם אחד מחכמי הדור שהשיג ע"ד השדי חמד בזה. והקשה שאם משום שחוששים לשמא חי וע"כ משהין אותו איזה זמן לא חלה עליהם אנינות, וכבר כתב הנוב"י תניינא (יו"ד סי' ריא) שחלילה לומר כן, אלא חלה האנינות. שאיננו מספקים אותו לחי. ואפילו כשגדול הבית הוא במקום אחר, כיוון שהאבלים לה היו בצוותא חדא, אינם נגררים אחריו. ומיהו כ"ז כשנודע ע"י כתב. אבל ע"י טלגרם [מברק] לא. כיוון שאין משיאין אשה על פי טלגרם, דגרע טפי מכתב נכרי שאינו מקויים. ומדברי בעל ספר ויען אברהם לא משמע הכי וגם כת"ר לא הרגיש בזה. וצ"ע. ע"כ דברי החכם שהשיג על הרב שדי חמד שם. וענהו שם הרב שדי חמד, ובכלל דבריו הביא דברי החת"ס (סי' שלח), ודברי החיד"א בחיים שאל (סי' כה אות ב), והוסיף עוד דברי החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' פט) ועוד כהנה. וציין שדברי הרב ויען אברהם הם דברי הגאון הראש"ל מוהר"ם פאניז'ל בספר לב מרפא (סי' כ). והגם שספר לב מרפא לא היה תחת ידו, הרגיש בהעדר ציון טעמו ע"י הרב ויען אברהם. והעיר ע"ז שלכאורה נראה מדברי השו"ע (יו"ד סי' שעה, ב) להיפך. יע"ש.
דעת החלקת יעקב – כדעת מהרש"ם[עריכה]
ותבט עיני בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' רכ) שכתב וז"ל: בהאסון הגדול שאירע בשבוע העבר, שכ"ט ילדי ישראל נהרגו ונפלו מהאוירון על יד נארוועגען, ובתוכם גם מנהלת אחת מעיר גענף, וביום ב' שבוע שעבר בא מברק ממיתתה להוריה בגענף, גם הודיעום שדעת מדינת ישראל להוליך כל הנהרגים לארץ ישראל ולקוברם שם. ועתה השאלה, אם מחויבים תיכף לנהוג אבילות, כיון דעדיין לא נקברה, וכיון שאין בדעתם של ההורים ליסע לא"י לקבורה וגם אינם יודעים מתי תהיה הקבורה. זאת יוכל להיות שיודיעו אותם יום הקבורה, אבל לעת עתה עדיין אינם יודעים מתי תהיה הקבורה. הנה במעט עיון פסקתי לו תיכף ע"י טלפון לנהוג אבילות, ועתה אבאר שיחתי. איברא דמבוכה גדולה ראיתי בזה, דעת מהרש"ם בחלק ב סי' ר"ס פסק בפשיטות, דמי שבא לו טלגרם ממיתת קרובו והקבורה תהיה לאחר שני ימים, מחויב תיכף לנהוג אבילות כיון שאין דעתו לנסוע להקבורה. ובאמרי יושר סי' מ"א, ונשנו דבריו בסי' ק"פ, הביא ראיות לפסוק שלא לנהוג אבילות רק אחר הקבורה, ולא הביא כלל דברי המהרש"ם. ויען כי שניהם מובהקים גדולים ביותר בהוראה נחוץ גם דעת עצמו להכריע האיך לפסוק. הנה המהרש"ם מדמה זאת להא דסי' שע"ה ס"ב מי שדרכו לשלוח את המת למדינה אחרת לקוברו ואין יודעין מתי יוקבר, משיחזרו פניהם מחויבים להתאבל, ומברר שם דזה לאו דוקא, ואפילו יודעים מתי יוקבר. והעיקר כמ"ש הרמב"ן מפני שאין דעתו עליו. עי"ש בב"י כל השיטות. וא"כ ממילא בני"ד דלא נודע יום הקבורה פשיטא דאף להב"ח בשם דמתאבלים תיכף. עכ"ל. ואח"כ האריך לדחות כל ראיות האמרי יושר. כיע"ש [ומיהו על מקצת דחיותיו יש להשיב, כאשר יראה המעיין. ואכמ"ל]. וסיים וז"ל: בפרט בנידו"ד שאינו ידוע כלל עדיין יום הקבורה, ואף שאפשר שיתוודע אחר כך יום הקבורה, פשיטא שחלה אבילות עליו תכף. השם ישמרנו מכל צרה ויגון ויבולע המות לנצח. עכ"ל.
ויש להעיר שנידונו הוא באינם יודעים מתי יקבר המת. ובזה שפיר אמרינן שמשהחזירו פניהם מן המת חלה עליהם האבלות. וכמו שאמרו במו"ק (כב, א) אמר להו רבא לבני מחוזא: אתון דלא אזליתו בתר ערסא, מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא – אתחילו מנו. ע"כ. ופרש"י (שם) מכי אהדריתו אפייכו מבבא דאבולא – משער החיצון של העיר ומגרשיה, דאתיתו לביתא. אתחילו מנו – ימי אבילות, אף על גב דלא נקבר המת עד ימים רבים, ואף על גב דאבילות אינו חל עד שיסתום הגולל - לדידכו, דלא מחזי - חזרתכם כנסתם הגולל. ע"כ. והיא דעת הרמב"ם והשו"ע (סי' שעה, ב). ואילו דברי המהרש"ם נראה שאפילו ביודע. שכ"כ בלשון השאלה וז"ל: אחד שנודע לו ע"י טלגרם שמתה אחותו בעיר וויען ונודע כי לא יקברוה עד אחר ב' ימים מעל"ע משעת מיתה. עכ"ל. ומשמע שברור שתקבר לאחר ארבעים ושמונה שעות משעת המיתה. ומשמע שגם ביודע מתי יקבר ינהג אבלות מיד. ואין זה עניין לנידון דידיה. וצ"ע .
דעת הגר"ר שפירא – כדעת מהרש"ם[עריכה]
ובשד"ח פאת השדה (מערכת אבלות אסיפת דינים סי' יד) הובאו דברי מוה"ר רפאל שפירא בתשובה שנשאל ג"כ במי שנודע לו ע"י טילגראם שקרובו נפטר בעיר אחרת, מתי מתחיל ימי האבלות. והשיב, שמשעה ששמע הו"ל לדידיה כנסתם הגולל וחל עליו אבלות מיד. וכההיא דמו"ק (כב, א) מכי מהדריתו אפייכו אתחילו מנו וכו'. וכ"פ ביו"ד (סי' שעה, ב). ואין להקשות מתשובת הרא"ש שנפסקה (שם כלל כ"ז ס"ו) במי שהודיעוהו שצלבו את קרובו בעיר אחרת וכו', שפשוט שיש לחלק. דשאני התם שעדיין לא ניתן המת לקבורה כלל, משו"ה לא חל עליו עדיין אבלות. אבל כשניתן לקבורה, הוי לדידיה שנמצא בעיר אחרת כנסתם הגולל וחל עליו אבלות מיד. ודלא כמ"ש מר חמי הגאון בתשובות משיב דבר שאינו נוהג אבילות עד שנקבר ממש. ובעיני נראה ברור להיפך, כי לא ידעתי שום טעם לחלק בזה בין כשמסרו לקוברו בעיר אחרת לבין כשהוא נמצא בעיר אחרת ואינו מתעסק במתו. וכן הוריתי למעשה כשבא מברק מווארשא מפטירת מר חמי הגאון ז"ל. והיה כתוב שהקבורה תהיה למחר, והוריתי לאשתי שמיד חל עליה דין אבלות, ותמנה מהיום שבעה. אולם שוב פעם בא לפני מעשה שבא מברק לאחד שנפטר קרובו במדינה אחרת, ששם אין הממשלה מניחה לקבור בפחות משלשה ימים משעת הפטירה, ובזה יש להסתפק אי דמי לנידון הרא"ש שלא ניתן לקבורה. ומ"מ גם בזה הוריתי שחל עליו אבלות מיד, משום דבנידון הרא"ש לאו כ"ע מודו ליה וכו'. עכ"ל . ע"ש. הרי שגם הוא ז"ל סבור שחלה עליהם האבלות מיד. וכדעת המהרש"ם.
דעת האגרות משה – כדעת מהרש"ם[עריכה]
וכן פסק בשו"ת אגרות משה (חלק יו"ד א סי' רנג) במי שמת קרובם במדינת בעלגיא, ואחדים נסעו בעראפלאן (מטוס) לשם להיות אצל הקבורה, ואחדים נשארו בפה, והקבורה ידוע שלא תהיה עד שיבואו הנוסעים מכאן לשם. מאימתי מתחיל האבלות לקרובים שנשארו בכאן. והשיב שמתחילים אלו שבכאן להתאבל מיד, כיון שלא יסעו לשם. ומה שבסי' שע"ה סעיף ב איתא בשולחים המת למדינה אחרת לקברו, שמתחילים למנות שבעה ושלשים מעת שחזרו פניהם מללוות שהוא באינם יודעים מתי יקבר. אינו משום דמדין ספק באבלות לקולא נידון ככבר נקבר, דהא יש עכ"פ איזה שעות שידוע שלא נקבר כפי האומד של אריכות הדרך שלפעמים הוא כבר ביום השני. אלא צריך לומר דהוא לשיעור להחשיב מקום רחוק כדאיתא בבה"ט סק"א דבמקום קרוב אין מתאבלין עד שאמרו להם שנקבר, כדאיתא בש"ך סק"א ועיין הטעם בדגמ"ר. ולהרמב"ן גם לענין ריחוק אין חילוק אם יכולים לידע או לא עיי"ש בבה"ט. ומכאן למדינת בעלגיא הוא מקום רחוק טובא ולא מצוי כלל שיסעו מכאן לשם להיות אצל הקבורה ולכן אף להרמב"ם והשו"ע מתחילים אלו שבכאן למנות מיד. עכ"ל. וסברתו כסברת מהרש"ם הנ"ל שהעיקר שהרמב"ם נקט הא שאינו יודע מתי יקבר משום אורחא דמילתא, ועיקר הטעם כמ"ש הרמב"ן מפני שאין דעתו עליו. והרא"ש שם העתיק דברי הרמב"ן ושכ"כ הרמב"ם וכ"ה בטור שם ועוד שהרי בהרמב"ן ורא"ש וקיצור פסקי הרא"ש מבואר דטעם החילוק משום שבמוליך לעיר אחרת אין דעתו עליו משא"כ בעירו וכו'. ע"כ. יע"ש.
דעת הרדב"ז – משיסתם הגולל[עריכה]
כל קבל דנא מצאנו בתשובות הרדב"ז (חלק ד סי' סג) שכתב שבית הקברות של מצריים אינו נחשב מקום אחר וז"ל: דהא טעמא הוא מפני שאינם יודעים מתי נקבר המת. אבל בנדון דידן מיד אחר שעה או שתי שעות יודעים שנקבר המת ולא חל עליהם אבלות עד שיסתם הגולל. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב פרק ראשון מהלכות אבלות וז"ל מי שדרכו לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו ואין יודעים מתי יקבור, מעת שיחזרו פניהם מללוות מתחילים למנות וכו'. עכ"ל הרדב"ז. ומבואר שדעת הרמב"ם שביודעים שעת הקבורה תליא מילתא. ומ"מ אם יכולים לשער שעת סתימת הגולל משערים. ונפקא מינה אם יחזרו מביה"ק ויודיעום לאחר שקיעת החמה, אלו שהלכו עם המת, ימנו משעת סתימת הגולל מבעו"י. ואלו שבבית, ימנו משעה שיודיעום שהיא לאחר השקיעה וביום אחר, ונמצאו מונים בימים שונים.
האחרונים הסוברים שתלוי בידיעת זמן סתימת הגולל[עריכה]
וכבר כתבנו לעיל בשם הגאון הראש"ל מהר"ם פאניז'ל בספר לב מרפא (סי' כ) שנשאל אודות מי שקיבל טלגראף שמת לו מת במדינה אחרת, ודת המלכות שם שאינו ניתן לקבורה עד שיעברו מ"ח שעות משעת פטירתו. ונשאל מאימתי חל עליו אבלות. והביא ההיא דמו"ק (כב, א) אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מנו וכו'... וכ"כ הפוסקים. ולפ"ז ה"נ לכאורה יש למנות האבלות מיד, כיון שהקבורה בעיר אחרת. ושוב דחה לפ"ד האחרונים שכל שידוע מתי הקבורה אינו מונה אלא לאחר קבורה. ולפ"ז ה"נ שיודעים בבירור שאחר מ"ח שעות יקברוהו, שבודאי אינם יכולים להלינו יותר מפני כבוד המת, איך יתכן שיתחילו להתאבל. והטעם שכתבו הפוסקים דהו"ל כמו נתייאשו ממנו מעת החזרת פניהם, לא שייך אלא בהוציאו המת מהבית, אבל כל זמן שהמת בבית לא חל עליהם חיוב אבלות. וכדמשמע בשו"ע (סי' שמ"א ס"ג) במקום שנוהגים שיש כתפים מיוחדים להוציא המת כיון שמסרוהו להם מותרים הקרובים בבשר ויין אפילו קודם שהוציאוהו מהבית. וכתב הש"ך (ס"ק י"ג) שר"ל אע"פ שלא חל עדיין האבלות. ע"כ. הרי מפורש שלא חל אבלות עד שיוציאוהו מהבית. ולכן בנ"ד צריך להמתין מ"ח שעות ואז ימנה ז' ול'. עכת"ד. ומכלל הדברים אתה למד שכל שיודעים מתי יקבר אינם מתחילים האבלות.
וכן מצאתי בשו"ת יביע אומר (חלק ד יו"ד סי' כח) בשם הרה"ג ר' אהרן בן שמעון בשו"ת ומצור דבש (יו"ד סי' כו) וז"ל: אודות איש ממצרים שנסע לאיטליה בלוית בנו להתרפאות שם, ומת בבית החולים שבאיטליה, ובנו הבריק למצרים על מות אביו, ושהוא עומד להביאו למצרים לקברו בקברות אבותיו. וכתב שם (בדף עה, א) שהקרובים שבאיטליה שאינם הולכים ללוות המת אינם חייבים להתאבל עד שיסתם הגולל. הואיל ויודעים הם מתי יקבר. כי זמן מהלך מסילת הברזל או אוניית הקיטור קבוע חוק ולא יעבור. ומרן העתיק לשון הרמב"ם, שאם אינן יודעים מתי יקבר מתחילים למנות משיחזירו פניהם. אלמא שאם יודעים איזה יום יקבר לא יתחילו להתאבל עד הקבורה. ועדיין לא מצאתי הדין מפורש בדברי הפוסקים, רק שמדברי הרמב"ם ומר"ן מוכח כן. ואף את"ל שבנ"ד אין ידיעה זאת מדוייקת, פן יהיה איזה עיכוב בנסיעה, והרכבת או האוניה תתמהמה יום או יותר, מ"מ הלא רגילים כעת להודיע לקרוביהם מיד עם הגיעם למחוז חפצם ע"י מברק וכו'. עכ"ל.
הרי לפניך שהפוסקים הנ"ל מבארים דברי הרמב"ם והשו"ע כפשוטן, שהכל תלוי בידיעה. הלכך במקום קרוב שאפשר לדעת בודאי מתי נקבר המת, אינם מתחילים להתאבל אלא משעת ידיעה. וה"ה במקום רחוק שתלוי בידיעה מתי נקבר, אלא שזה א"א להם לדעת, ולכן מתייאשים מן המת מיד כשמחזירים פניהם ממנו. וכן יש לבאר דברי הרמב"ן במה שכתב שדעתם על המת וכו'. שכל שיודעים שלא נקבר דעתם עליו. הלכך גם במקום רחוק, אם יכולים לדעת מתי יקבר מתחילים אבלותם רק משעה שנקבר. ויש לדחות בזה דברי האגרות משה (יו"ד חלק א סי' רנג) הנ"ל.
ויתירה מזאת ראיתי בשו"ת זרע אמת (חלק ג סי' קסב) שכתב לדעת הרמב"ם והרמב"ן כשנקבר במקום קרוב לא חלה עליהם האבלות אלא לאחר שיעבור הזמן הראוי לסתימת הגולל. אבל כששולחים אותו למדינה אחרת רחוקה כ"כ שאינם יודעים מתי יקבר, מתחילים למנות שבעה ימי אבלות משהחזירו פניהם מן המת. אבל במקום שיכולים לדעת בקירוב זמן קבורתו, אינם מתחילים אבלותם אלא עד אותו זמן. עכ"ד.
ואנוכי חזון הרביתי בשו"ת יביע אומר הנ"ל שהביא משו"ת פני מבין (חלק יו"ד סי' רנג) שנשאל במי שקיבל מברק ביום ש"ק ערב חג השבועות שאחיו נפטר בו ביום בבוקר, אם הרגל מבטל ממנו גזירת שבעה. שנחלקו ת"ח ויש שאמרו שמכיון שא"א לו לנסוע למקום הקבורה, הרי דינו כדין מי שנתייאש מלקבור ומתחיל האבלות תכף ומיד, ובטלה ממנו גזרת שבעה ביו"ט. ויש שאמרו שמכיון שסתימת הגולל היה ביו"ט צריך לנהוג שבעה. וכתב להביא מהירושלמי (פ"ג דמו"ק ה"ה) א"ר חלבו בשם רב חל יום שמיני שלו בשבת (ערב הרגל) והמגלח בע"ש. והיאך אפשר. תיפתר שגררתו חיה וכו'. ר' אחא אמר תיפתר שסתמו עכו"ם. ואית דבעי מימר שבאת לו שמועה בשבת (והובא בתוס' מו"ק יז, ב ד"ה 'כשחל שמיני בשבת' ובהרא"ש פ"ג דמ"ק סי' נו). ואם איתא שאם נודע לו בשבת שמת קרובו וא"א לו לבוא לקבורתו מתחיל אבלות בשבת, הרי שפיר משכחת לה שחל שמיני בשבת, ולמה נדחק הירושלמי. א"ו שאינו מתחיל אבילותו אלא לאחר קבורה. ולא דמי למ"ש בסי' שע"ה (ס"ב) וכן בס"ס שצ"ט שאם הוציאוהו מהעיר ונתכסה מעיני הקרובים שמתחילין למנות אבלות מיד, דהתם בעינן תרתי למעליותא הוציאוהו מהעיר ונתכסה מעיני הקרובים אבל בנ"ד שרחוק הוא מהמת אינו מונה אלא לאחר קבורה. וממילא צריך למנות שבעה אחר הרגל. ושו"ר בשד"ח (מערכת אבלות אות ס) מ"ש בשם הרב ויען אברהם (הנ"ל) וק"ו לנ"ד שלא התחילו לטפל בקבורתו מצד איסור שבת, הא ודאי דגריר בתרייהו. עכת"ד.
ומרן מלכא הגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת יביע אומר (חלק ד יו"ד סי' כח) כתב לדחות ראייה זאת מהירושלמי. שתירוץ זה נכלל בתירוץ הירושלמי שבאת לו שמועה בשבת, ואין הבדל אם בשעת שמועה נקבר כבר מלפני השבת, או שהוא עתיד להיקבר ומחמת ריחוק המקום אינו נוסע לשם וכל אפייא שוין שמתחיל למנות בשבת (שו"ר בשו"ת חלקת יעקב חלק א סי' קפח אות ד שהביא ראיה זו בשם האמרי יושר סי' קפ ודחה כעין מש"כ. ע"ש). ועיין בשו"ת שבט סופר (חלק יו"ד סי' קו) שנשאל ג"כ בנ"ד, והורה שאין למנות שבעת ימי אבלות אלא משעת קבורה, שהואיל ויודעים הקרובים זמן קבורה, לא חל עליהם אבלות, ושאף אנינות אינה נוהגת בנ"ד. ע"ש. עכ"ל הגאון יביע אומר.
וכן ראיתי בספר נהר מצרים (הלכות אבלות אות פח) שהמנהג פשוט במצרים להתאבל על פי הודעה בטלאגארף (מברק) שהודיעו לקרובים. ואין מתחילים להתאבל אא"כ הודיעו להם שנקבר המת או מתי יקבר. וסוגיין דעלמא שהמודיע ע"י טלאגרף מודיע כל הפרטים הצריכים או מודיע לאחר קבורה. ואם ארע ולא הודיעו מתי יקבר המת הורה ראח"ג בספר נווה שלום (אות יז) שאם מת במקום שלא נהגו להלין את המת כ"ד או מ"ח שעות, ע"פ נימוסי הממשלה, אזי מתאבלים תיכף ומיד. שאפשר שלא הודיעו אלא סמוך לקבורה. אכן אם ידוע שמנהג אותו מקום להמתין כ"ד שעות או יותר, הסכמת הרבנים הגדולים ז"ל בדין זה שצריך להמתין כל אותו זמן. עכ"ד. ע"ש. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (באבן יעקב סי' מ) שהסכים לכל זאת. ובספר גשר החיים (עמוד קפה) הביא להלכה דברי המשיב דבר בלבד. כיע"ש.
ובהיותי בזה ראיתי בשו"ת מנחת יצחק (חלק ד סי' כח) וז"ל: אשה פה שמעה שמע לפני ראש השנה על מיתת אמה באמריקה, ולא נהגה אבילות קודם ר"ה, והקבורה היתה באמריקה בצום גדליה. מתי מתחיל האבילות, בשעת שמיעה או קבורה... אמנם בעיקר הדין, מתי מתחיל האבלות בכה"ג, אם בשעת שמיעה או בשעת קבורה. דבר זה תלוי באשלי רברבי, שבתשובות משיב דבר (סי' עב) ובאמרי יושר (חלק א סי' סא) ס"ל משעת קבורה, וחתן הנצי"ב הגאון מוה"ר רפאל שפירא שהביאו בשד"ח (חלק ו באסיפת דינים אבלות סי' יד אות יד) ובתשובות מהרש"ם (חלק ב סי' רס) ס"ל משעת שמיעה. והובאו בשערים מצוינים בהלכה שם (אות ד). וראיתי שכתב לחלק בתשובות שבט סופר (חלק א סי' קו) בין אם נודע בשעת שמיעה יום הקבורה או לא, עפ"י המבואר (בסי' שעה, ב) דביודע יום שנקבר, מונין מיום הקבורה. ואם לא נודע, מיום השמיעה. עכ"ל הרב מנחת יצחק. ע"ש. ובאמת שכבר השמיענו חילוק זה בספר נהר שלום (הלכות אבלות אות פח) בשם ספר נווה שלום (אות ז) כמובא בדברינו לעיל.
וחזית הוי בשו"ת מנחת שלמה (חלק א סי' צא) שהביא מחלוקת המשיב דבר וחתנו הגאון. והעיר מהמבואר בשו"ע (סי' שעה, ב) שאם מוליכים את המת לקוברו בעיר אחרת, וגדול הבית הולך עמו למקום שהוא דר שם ואינו עתיד לחזור לאותם האבלים שנשארו, דאע"ג שהם החזירו פניהם והיו צריכים לכאורה להתחייב מיד באבלות, ואפילו הכי אם הקבורה תהא תוך ג' ימים, אף גם הנשארים מונים רק משעה שנקבר. והקשה ע"ז שאמנם הנשארים היו שם מקודם יחד עם גדול הבית. אבל איך יתכן שמפני זה שהיו מקודם ביחד לא תחול עליהם חיוב אבלות וממתינים מלהתאבל עד לסתימת הגולל, הרי כבר נתפרדה החבילה והנשארים כבר החזירו פניהם. אך אם כהמשיב דבר יתכן שהוא מפני שהיה ראוי תמיד לילך אחר הקבורה. ולכן בכה"ג שפיר נגררים הנשארים אחר גדול הבית. אבל אם כדעת חתנו, למה לא יתחייבו הנשארים להתאבל תכף משעה שהחזירו פניהם, כיון שסובר שגם אם האבלים כולם יחד עם גדול הבית לא התחילו להתאבל, אפילו הכי הקרוב שבעיר אחרת חייב תכף להתאבל, וכש"כ הכא. ובפרט שגם מבואר שם שאם גדול הבית היה בדעתו לחזור וחזר אצל הנשארים אפילו ביום ז' שגם הוא נגרר אחריהם, וא"כ למה אם גדול הבית אין דעתו לחזור ונשאר שם לא חייל על הנשארים חיוב אבלות. ועכ"פ נלענ"ד שגם לדעתו היינו דוקא כשאותם הנמצאים עם המת אינם מתאבלים מיד מפני שהם אוננים והמת מוטל לפניהם, ולכן זה שהוא במקום רחוק דינו כהחזיר פניו. אבל אם גם אלה שהם במקום המת אינם אוננים וגם לא מתאבלים מפני שלא ניתן לקוברו רק אחר ג' ימים, מסתבר שגם הקרוב שבעיר אחרת אינו מתחיל להתאבל כיון שבמקום המת אין מתאבלים אע"ג שאינם אוננים אלא שעה שיש רשות לקוברו. אולם הגאון הנ"ל מפורש כתב שם שגם באופן זה צריך הקרוב שבעיר אחרת להתאבל מיד. וצ"ע. עכ"ד. הרי שחלק ע"ד הג"ר רפאל שפירא חתן הנצי"ב ודבריו גם הם מורים כדברי הנהר שלום והנהר מצרים הנ"ל. כיע"ש.
הכרעת ההלכה[עריכה]
דון מינה ואוקי באתרין שרוב הפוסקים סבורים שמי שמת לו מת בעיר אחרת והודיעוהו במברק, אין להתחיל האבלות אלא משעה שיקבר המת. ודלא כדעת מהרש"ם והג"ר רפאל שפירא והאגרות משה. שדברי השו"ע (שעה, ב) ברורים שהכל תלוי בידיעה מתי יקבר המת. דכיוון שיודע ויכול לשער מתי יקבר, אין לו להתחיל אבלותו עד לאותה שעה.
ומיהו במי שנפטר המת אצלו ושולח את מתו להיקבר בא"י [כשלא נקבר בחו"ל כלל אפילו שעה אחת] או במקום אחר שאינו העיר שבה נפטר, בזאת פסק בשו"ת אגרות משה (יו"ד חלק ב סי' קע) שכיון שנסע המטוס עם המת, לא שייך להחזירו ולא שהנשארים כאן יבואו לשם לזמן הקבורה דלא יוכלו לעזור בכלום, יש להם להתחיל האבלות תיכף. אף שיודעים מתי תהיה הקבורה, שודאי אין שוב דעתם עליו והוי כנתייאשו כדכתב הרמב"ן בטעם מוליכין מעיר לעיר וכו'. כיע"ש. וסימוכין יש לו מדברי רש"י במו"ק (כב, א ד"ה 'דאתיתו לביתא') אתחילו מנו – ימי אבילות, אף על גב דלא נקבר המת עד ימים רבים, ואף על גב דאבילות אינו חל עד שיסתום הגולל – לדידכו, דלא מחזי – חזרתכם כנסתם הגולל. ע"כ. ומפשט דברי השו"ע (שם) כיע"ש. ובזאת גם המשיב דבר מודה. וכמו שכתב שדין החזירו פניהם שייך כשהיו במקום המת וטיפלו בו. כיע"ש.
תוקפה ההלכתי של הודעה ע"י מברק \ טלפון[עריכה]
עוד רגע אדבר במה שכתב בשדי חמד (סי' יד הנ"ל) בשם חכם אחד מחכמי הדור, שאין לסמוך על הודעה במברק, שכן אין משיאין אשה על פי מברק... דגרע טפי טובא מכתב נכרי שאינו מקויים. כיע"ש. אך כבר כתב בשדי חמד הנ"ל וז"ל: ולפי דרכנו למדנו מדברי רבנן קדישי עליונים שפשטה ההוראה בארץ ובחוצה לארץ להתאבל על פי עדות של הדילוג רב [מברק] משום דמסתמא הוא מילתא דעבידא לאיגלויי ואחר שכן פשטה ההוראה נראה שאין להרהר בדבר... שנראה דעת השו"מ תליתאה (חלק א סי' צדק) דעדות ע"י טלגראף שיעידו בי"ד שבפניהם נתגרשה אשה פלונית, מהני מטעם דעבידא לאגלויי, וגילוי מילתא וערכאות לא מרעי לנפשיהו כו'... ובספר נוה שלום (דף סד אות יג) הביא דברי הרבנים לב מרפא והרב ויען אברהם שע"י הודעה בטלגראף יש להתאבל. עכ"ל. וע"ע בשדי חמד מערכת גט (סי' א אות לו). וזכור לי שראיתי לאחד מהפוסקים [וכעת לא אדע כעת היכן מקומם של דברים] שכתב שמברק טוב יותר מגוי מסיח לפי תומו. ע"כ. וגם בהודעה טלפונית יש לסמוך, שעל הרוב ידבר עם אחד מהקרובים ויש לו בו טביעות עינא דקלא. וכדאיתא בגיטין (כג, א) ובחולין (צו, א). וכ"פ הרמב"ם (גירושין א, יט) והטור והשו"ע (אהע"ז סי' קמב, יא) אפילו לענין ערוה החמורה, וכש"כ באבלות דלאו מידי עביד.
ומה שאסר בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד סי' יד) שיש לפסול עדות טביעות עינא דקלא על ידי גראמופון או קולנוע או מכשירי רדיו – טלפון משום שאינם ממשו של קול המדבר אלא בת קולו שנקלט בכלי מוכשר לקיבולו, והואיל ואין בית דין שומעים העדות מפיהם של המדברים ולא מכתבם או בת קולם הנשמר על ידי טביעות עינא דקלא. ע"כ. יע"ש. ולכאורה גם בטלפון אינו קולו ממש כי אם בת קול. שהקול משתהה מלהגיע לשומע זמן מה. מסתברא שאינו דומה זל"ז. שבאבלות איננו צריכים עדות גמורה, דמילתא דעבידא לאיגלויי היא. וכמו שכתבו בכיוצא בזה לעניין המברק שבודאי גרע טפי מבת קול, ואפ"ה סמכינן עליה. וכפי שפשטה ההוראה. ונראה שה"ה האידנא שנתחדש הטלפון הנייד, יצא לחוץ ידבר, לא יבושו כי ידברו בכל מקום ובכל עת וזמן, שיש לסמוך על הודעה דרך מכשיר כזה. ומיהו נראה שאין צורך שידע זמן הקבורה בדקדוק, שיעמוד על המת ויודיע לאבלים שבמדינה אחרת על כל צעד שעושים בלויית המת. אלא כיוון שיודעים שעה משוערת של הקבורה, די שיתחילו להתאבל מאותה שעה משוערת. שבלאו הכי רבים סוברים שעליהם להתאבל מרגע השמועה.