חיים יוסף/שו"ת/סימן ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ד. אין לומר הלל בבית האבל, אף כשלא נפטר באותו בית בו יושבים האבלים.

א[עריכה]

ידועים דברי הרוקח (סי' שטז) שאין לומר הלל בבית האבל משלושה טעמים. האחד שאין לומר דבר שמחה בבית האבל. השני משום שהנשמה אוננת שם. והשלישי משום שכל שפירשו עשרה מהציבור, כיחידים דמו. ע"כ. יע"ש. וראיתי בפת"ש (יו"ד סי' שעו אות ב) בשם שו"ת הר הכרמל (חלק יו"ד סי' כ) שבבית האבל שאינו בית שמת בו המת, אלא שמת במקום אחר, אומרים הלל. אך האבל עצמו בלאו הכי אין לו לומר הלל מטעם שנאמר בו נגילה ונשמחה בו. וכן בהבדלה שעושה תוך שבעה על הכוס, אע"ג דרשאי להבדיל, אין לו לומר פסוקים של שמחה שקודם לה, רק יתחיל מהברכות. וכל שראוי לאבל שלא לומר, אפילו רצה להחמיר על עצמו, אינו רשאי. מפני כבודו של מת. ע"כ. וצריך טעם לדבר. שכן מצאתי בשו"ת יביע אומר (חלק ד יו"ד סי' לג אות ב) בשם הרב זכרנו לחיים (חלק א דף יז ריש עמוד ב) שכתב אודות יהודי שנטבע בים בחוה"מ פסח. והתחילו הקרובים להתאבל ביו"ט אחרון של גלויות. ומקצת יחידים התפללו בבית האבל. ושאל הש"ץ מאת הגאון מהר"ם אשכנזי ומהרב מהרמ"ק כדת מה לעשות באמירת ההלל, יען לא מת בביתו ונפשו אינה חוזרת לשם. וכדמוכח בספר האורה לרש"י. ובהסכמה עלו שלא יאמרו הלל. שכן המנהג שלא לאומרו בבית המת אף בהרוג וטבוע. ע"כ. והניף ידו שנית בספר זכרנו לחיים חלק ב (דף כו עמוד ב) וזת"ד: נטבע בים ומתפללים בבית האבל, הורו רבני קושטא שאין אומרים שם הלל אף שלא מת שם. ועיין לידידנו הרה"ג מהר"ש קמחי בספר יקהל שלמה (דף סז עמוד א) שהביא בשם הרב המובהק מהר"ר ניסים נתן ז"ל כנדון זה ולא היה מי שיתאבל עליו, והורה כהוראת הרבנים הנ"ל. עכת"ד. וע"ע שם בשו"ת יביע אומר הנ"ל. ולכאורה דברי מהר"ר ניסים נתן הם היפך דברי הנוב"י (תנינא יו"ד סי' רטו) שכתב שאף לדברי הרוקח בטעמו הראשון שאין אומרים דבר של שמחה בבית האבל היינו דווקא כשיש שם אבל. אבל כשאין שם אבל לא שייך טעם זה. וראיתי בספר שלמי ציבור (דף קפד עמוד ב) שהביא מדברי מור"ם ביו"ד (שפד, ג) מצוה להתפלל שחרית וערבית במקום שמת שם, אפילו אין אבל. כי יש בזה נחת רוח לנשמה. עכ"ל. ובסי' שעו (סעיף ג) פסק בזה"ל: נוהגים להתפלל בעשרה כל שבעה במקום שנפטר שם האדם. והיינו על האדם שלא הניח קרובים ידועים להתאבל עליו. אבל יש לו בשום מקום מתאבלים עליו, אין צריך (וככה ראוי לנהוג). עכ"ל. והביא השלמי ציבור הנ"ל מדברי מהר"י עייאש בספר שבט יהודה שמשמע בסי' שפד שבעינן עכ"פ שיש שם אבל. ורוצה לומר שאינו מצוי בעת הזאת להתפלל. ואילו בסי' שעו כתב שדווקא אם אין לו קרובים ידועים שמתאבלים עליו בשום מקום. שאם יש קרובים המתאבלים במקום אחר אין מתפללים. ור"ל שכיון שמתפללים עליו בשום מקום, יספיק. ע"כ. וי"ל שבסי' שעו מנהגא קאמר, שכן נהגו. אבל בסי' שפד משום מצוה נגע בה. שמצוה לעשות נחת רוח לנשמה להתפלל במקום שמת. וכן מוכח מדברי הרב בעל הלבושים (סי' שעו). ועוד יש לומר שמה שכתב אפילו אין שם אבל, ר"ל שאין שם אבל כלל, לא כאן ולא במקום אחר. וקא משמע לן שאין התפילה בעשרה משום כבוד האבל בלבד וכדי שיתפלל בעשרה, אלא גם משום נחת רוח לנשמה. ומיהו כשיש אבל במקום אחר, ומתפללים אצלו בעשרה, אין הכי נמי שאין צריך להתפלל כאן. שהרי יש נחת רוח על כל פנים כשמתפללים בכל מקום. ומה לי הכא מה לי התם. ומזה לא מיירי הרב בהג"ה שבסי' שפד. ודו"ק. עכ"ל. ומוכח מדבריו דס"ל שבמקום שמתאבלים עליו, לשם חוזרת הנשמה. שאל"כ גם המתאבלים עליו במקום אחר, למה לא יתפללו בבית שמת שם. והלא בזאת יש נח"ר לנשמה. אלא ודאי שמקום שמתאבלים עליו, הוא עיקר. ומקום שמת שם לאו דווקא. ואולם בזוהר (ויחי דף ריט עמוד א) אמר ר' יהודה כל שבעת יומין נשמתא אזלא מביתיה לקבריה ומקבריה לביתיה ואתאבלא עלוי דגופא. דכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. אזלא ויתבא בביתיה חמי לכולהו עצובין ומתאבלא. עכ"ל. ובהשקפה ראשונה נראה שלביתו דווקא הוא שחוזר מקברו. אך לא מוכרח שכן כתב בהמשך שהולכת לראות את כולם עצובים עליו וכו'. ומשמע שבכל מקום שקבעו לישיבת האבלים היא שחוזרת [ואעיר דרך אגב שבפירוש הסולם תרגם מקברו לבית ולא תרגם לביתו. כיע"ש]. ומה שכתב הנוב"י (תנינא יו"ד סי' רטו) שאמרו שהנשמה חוזרת למקום שמת שם ואוננת שם, והיינו שאוננת במקום שנתפרדה החבילה ויצאה מהגוף. אבל מה לה לנשמה להתלוות לאבל לכל מקום שהולך לשם. ע"כ. ודחה בזה סברת השואל שכתב שכשהאבל יוצא מהחדר הנשמה מתלווית אליו ולכן יכולים לומר הלל. כיע"ש. אך אין בזה כדי לדחות משמעות הזוהר שהולכת הנשמה למקום שמתעצבים שם ומתאבלים עליה. וגם לא ציין הגאון נוב"י ז"ל איה מקומן של דברים שחוזרת הנשמה למקום שמת שם דווקא. שאע"פ שכ"כ הפת"ש הנז"ל בשם ספר הר הכרמל. כיע"ש [ואמ"א]. מ"מ מסתימת דברי הזוהר משמע שתמיד חוזרת הנשמה לבית. ודוחק לומר דאורחא דמילתא נקט. שכל כהא יש לפרש. ובכל אופן הוראת הרב זכרנו לחיים בהסכת מהרמ"ק ומהר"ח קמחי בספר ויקהל שלמה שאין לומר הלל בבית האבל ואפילו לא מת שם וכהוראת מהר"ר ניסים נתן. כיע"ש. והיינו משום שהנשמה אוננת שם וכדברי הרוקח. וכן משמעות הזוהר. ומכש"כ אם יש שם אבל שאין לומר דבר של שמחה. וכמו שכתב הרוקח. יע"ש. ובשו"ת נוב"י הנ"ל. והגם ששם כתב למנהגם שהאבל יוצא לחדר אחר, וממילא בטל הטעם של אמירת דבר של שמחה לפני האבל. כיע"ש. כבר העליתי בתשובה שאין זה מנהג נכון כלל. ואין יוצא ואין בא באמצע התפילה, לא הציבור ולא היחיד. ומנהג זה הונהג רק לאחרונה, וכמו שכתב בשו"ת יביע אומר (חלק ד יו"ד סי' לג). יע"ש. וקהל עדתינו על זה לא יסמוכו. כי אין ספק שעכ"פ יציאת האבל לחדר אחר אינו מנהג ספרד. וחדשים מקרוב באו ועמם עושי חדשות.

ב[עריכה]

ובצפייתינו ציפינו למופת הדור מרן הראש"ל שליט"א בספרו יביע אומר (חלק ד יו"ד סי' לג אות ה) שלאחר שהביא מרביתם של דברים מרבני ספרד שאינם מחלקים כלל בין מת בביתו למת במקום אחר. כתב להוכיח שדברי הרב ויקהל שלמה קמחי לא נאמרו לגבי הלל אלא לגבי תחנונים. והביא עוד מדברי הברכ"י (או"ח סי' קלא ס"ק ב) שבזמן המגפה ברחו מהכפר והתפללו בבית אחר שלא מת שם מת. ולא היה למת שם מי שיתאבל עליו. והורה הרב המובהק מהר"ר ניסים נתן זלה"ה שלא לומר שם תחנונים. ע"כ. הא קמן שבספר ויקהל שלמה לא מיירי כי אם מצד אמירת תחנונים ונפ"א בבית האבל. ואפשר דשאני נפילת אפים דהוי רשות. אבל לענין הלל יודה להרב הר הכרמל המובא בפת"ש הנז"ל. ומעיקרא אפילו לענין תחנונים אין זה מוסכם. כי בשו"ת לב חיים (חלק ג סי' מז) מתבאר שדווקא אם מתפללים במקום שרחצו שם המת וטיהרוהו והספידוהו שמה, שאז הנשמה משוטטת שם כל שבעה. לכן אין לומר שם וידוי ונפ"א. אבל בנידון הנ"ל מוכח דס"ל שאומרים וידוי ונפ"א... ולכן נ"ל עיקר שבבית שלא נפטר שם המת אומרים הלל. וטוב שגם בזה יצא האבל לחדר אחר ואז יקראו הציבור הלל. וכ"כ בשו"ת פרי השדה (חלק ב סי' קד) וע"ע בשו"ת חלק הלוי (יו"ד סי' קלב). ודו"ק. עכת"ד. ואחר נשיקת ידיו יש לדחות שלא משום דהוי רשות דחו נפ"א, שכן טעם שאין אומרים נפ"א בבית האבל משום שמידת הדין מתוחה עליו. וכמו שכתב בספר שלמי ציבור (דף קנב עמוד ב) ושכ"כ הלבוש. כיע"ש. וממילא כשאין שם אבל, שורת הדין נותנת שיאמרו נפ"א. ועכ"ז הכריע מהר"ר ניסים נתן שלא לאומרו. ונראית סברתו וסברת הרב זכרנו לחיים ישרה ומבוססת היטב. שכשם שאין אומרים הלל בבית האבל אפילו אם לא מת שם. הוא הדין והוא הטעם בתחנון ונפ"א. שלא משום רשות נגעו בה אלא משום שהנשמה אוננת שם. וטעם זה שייך גם כשאין אבל כלל. ומה שכתב בשם הרב לב חיים (חלק ג סי' מז) כבר נרגש הגאון בעל יביע אומר שכפי זה לא הנחת דין בית האבל כלל. אפילו אם מת שם. ואולם אמ"א ספר לב חיים ואין ראוי להשיב מבלי לראות ולהבין שותא דמר. עכ"ז רבו כחול הפוסקים שאינם סבורים כן. ובכל אופן לא הכריע מרן שליט"א כי אם מתוך דברי פוסק אחד או שניים. כיע"ש. ואמנם צירף סברא דנפשיה והיא כבדת המשקל, אך עכ"ז אין בזה כדי לסור מגאוני ספרד הנ"ל. הלא המה הרב זכרנו לחיים בתשובות שניים ומהר"ר ניסים נתן ומהר"י עייאש אשר כפי דבריו גם דעת הרמ"א כן. וגבוה מעל גבוה דברי הזוהר הקדוש הנז"ל כיע"ש. וכן הם דברי הרוקח (סי' שטו) שהנשמה משוטטת במקום שמתאבלים עליה ויש בזה משום ללועג לרש. ואין חילוק בין נפטר שם או נפטר במקום אחר, שבכל אופן נשמתו נמצאת ואוננת במקום שמתאבלים עליו. וע"כ אין לומר הלל בבית האבל בכל אופן.

ג[עריכה]

עוד רגע אדבר בדין הלל בבית האבל וכנגד מה שהכריע מרן שליט"א לאומרו ושכן המנהג. והביא דברי המחב"ר והרב פרי האדמה כיע"ש. אכן ביביע אומר שם כתב שבירושלים נהגו להמנע מלומר הלל בבית האבל והביא עדות זו מספר מנהגי ירושלים (סי' צז). ומספר נהר מצרים שהביא ג"כ מוכח כן. ודברים אלו סותרים למה שכתב לעיל מינייהו בשם הרב חיד"א והרב פרי האדמה, אלא שכבר הודה הגאון יביע אומר שם שצריך לומר שנשתנה המנהג בירושלים. ומה שכתב שיש להורות שהאבל יצא לחדר אחר כיע"ש. אין לו כל סמך ומקור בדברי הפוסקים בני ספרד. שכן לדעת החיד"א במחב"ר (סי' תרפג) והרב פרי האדמה (עמוד קסב) הלא כתב מרן שליט"א שיש לאומרו בבית האבל ממש. ולמנהג המובא במנהגי ירושלים (צז) שהציבור יוצא לחוץ וכו' הרי מלבד שדחאו מקמי הגאונים הנ"ל מ"מ מוכח שא"א הלל בבית האבל כי אם מחוצה לו. ולמה שכתב בספר יפה ללב (חלק ג סי' תכב) הול"ל למרן שליט"א להסיק שאינו צריך האבל לצאת מהחדר. ודי בישיבתו בשעה שאחרים עומדים לאמירת ההלל. ואין להורות לאבל לצאת. שכן מנהג זה לא הוזכר במקום כל שהוא בדברי רבני וגאוני ספרד כי אם מנהג אשכנזים הוא. ומה שטרח להוכיח שהלל בר"ח יסודתו בהררי קודש וכמו שאמרו בתענית (כח, ב), אין דבריו מוכרחים לגבי בית האבל. דרבא מצאם קוראים הלל בר"ח ולא מנעם משום שדילגו. וש"מ מנהג אבותיהם בידיהם. וכמבואר שם. ובבי כנישתא מיירי ולא בבית האבל. ודו"ק. ומינה שמה שכתב בשם הריטב"א בחידושיו (סוכה מב) שתקנת חכמים לקרות ההלל במקום שנהגו בו. ע"כ. וי"ל שבבית האבל לא נהגו באמירת הלל בר"ח. באופן שגם בבית האבל, אף שאינו מקום מיתה, אין לומר הלל בר"ח וכהוראת גאוני ספרד הנ"ל. והנלע"ד כתבתי. ושעכז"י.