חיים יוסף/ענין המנחמים/סעיף ד

בימי קדם כיוון שנענע האבל בראשו, יודעים המנחמים שעליהם להיפטר. והיום שאין סי' מוסכם לזה, על המנחם להיות רגיש בדבר זה שלא להכביד על האבל. ובכלל זה יתחשב בשעות אכילה ומנוחה של האבלים, ולא יכנס בשעות אלו או בשעות מאוחרות בלילה.

דין נענוע הראש

והנה אמרו ז"ל (מו"ק כז, ב) אמר ר' יוחנן אבל כיון שנענע ראשו, שוב אין מנחמין רשאין לישב אצלו. ונפסק להלכה בשו"ע (שעו, א) שכיון שנענע האבל בראשו, בענין שנראה שפוטר את המנחמים, אינם רשאים לישב אצלו. עכ"ל.

התחשבות באבלים

והנה כיום מנהג רע הנהיגו האנשים בעצמם. שאמנם מרגישים חובה לעצמם לנחם את האבל, ועל כן יפקדו את ביתו בכל עת ובכל שעה, מבלי להתחשב בשעות אכילתו של האבל, ובשעות מנוחתו. ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, יכנסו המנחמים בכל עת ובעל שעה כפי נוחיותם הם. ולא כפי דרכי האבל באכילה ושתייה ושינה. וספק אם באו לנחם את האבל או למלא חובה הרובצת על מצפונם, וכל הארץ באו לשבור את כוח האבל. ועיין בשו"ת הרשב"א (חלק ה סי' קלג) שאין המנחמין באים אלא ביום. וכן דעתי נוטה מדכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. וכל מקום שנאמר בו יום, יום דוקא ולא לילה. כדאיתא בפ"ק דמגילה (דף כ, ב). עכ"ל. ומניין לבריות ההיתר להיכנס בשעות המאוחרות של הלילה. וחלקם אף יחציפו פנים לכת תחילה אל בית המשתה ולבית הכלולות לשמוח בשמחת חתן וכלה, ורק לאחר שיסיימו שם יבואו אל בית האבל בשעה מאוחרת. ועוברים על דברי שלמה המלך (קהלת ז, ב) טוב ללכת אל בית האבל מלכת לבית המשתה וגו'. והגם שבזה"ז אין סי' מוסכם וידוע מצד האבל לפטור את המנחמים, וכמו שכתב בערוך השלחן (סי שעו אות ג), מ"מ צריכים המנחמים להרגיש בכך. ע"ש.