חיים יוסף/ענין המנחמים/סעיף ב

עניין הניחום הוא שיאמר בפני האבל דברים המשקיטים את רוחו ומפיגין את צערו. ומה שנהגו לומר 'המקום ינחם אתכם' או 'מן השמים תנוחמו', אין יוצאים בזה ידי חובת ניחום האבלים.

אמירת 'המקום ינחם אתכם' וכדומה

וירא יוסף כי יושיט משה ידו בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ה סי' כ) שפשוט שהמצווה לנחם אבלים, אינו רק זה שמברכים אותו שהמקום ינחם אותו היינו שיתן לו חיזוק להתנחם. שבזה לבד אין האדם מתנחם ונעשה שקט ברוחו, שזהו עיקר התנחומין שחייבה תורה. אלא כדמצינו בחברי דאיוב שבאו אליו לנחמו, שהרבו לדבר אליו, וכן אליהוא, והקב"ה בעצמו, עד שנשקט רוחו עליו. ומה שאמרו במו"ק (כח, ב) שאין מנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח אבל, שנאמר אחרי כן פתח איוב את פיהו וכו', לא שייך זה לעניין אמירת המקום ינחם אותך, שברכה זו שייך אף כשאין האבל אומר כלום. וכשעומדין בשורה, אומרים להם המנחמים תתנחמו מן השמים בלא אמירת האבל שום דבר. ואמנם יש לצדד ולומר שבמקום שעושים שורה, עמידת האבלים לשורה הוא כתחילת דיבור. וכן אפשר לומר גם במדות (פרק ב, ב) שמי שאירעו דבר מקיף לשמאל. שואלין אותו מה לך מקיף לשמאל, ומשיב שהוא אבל. ואומרין לו השוכן בבית הזה ינחמך וכו'. הוא כהתחלת דברים מצד האבל בזה שהשיב שאני אבל, אף שאין כוונתו לזה שישיבו לו. אבל יותר מסתבר לומר שאין זה התחלת דברים מהאבל אלא לתנחומים אלו שמברכו שהמקום ינחמהו, וא"א לומר יותר, כמו בזמן השורה ובעזרה. וכן מה שנוהגים בביהכנ"ס לפני מזמור שיר ליום השבת נכנסים האבלים לביהמ"ד ומקיפים ואומרים להם הקהל המקום ינחם אותך, אין צורך שיפתח האבל. משום שאין זה חיוב התנחומים ממש, שאינו יוצא בזה אלא בישיבה לדבר עמו. וכמו דאשכחן בסוף מו"ק (כח, ב) בעובדא שמתו בניו של ר' ישמעאל ונכנסו ד' זקנים לנחמו, ר"ט וריה"ג וראב"ע ור"ע, ששם הוא דינא דר' יוחנן דאין המנחמים רשאין לומר עד שיפתח אבל. עכ"פ משמע שאמירת המנחמים המקום ינחם אותך, הוא רק גמר דברים של המנחמים להאבל. שלכן בזמן שלא שייך ממש עניין התנחומין, שהוא כשעומדים בשורה תיכף אחר הקבורה, שאין שם מקום הישיבה להאבלים, וגם עייפים ויגעים עדיין מעניין הקבורה וכבוד המת בהספדים וכדומה, הנהיגו רק לעשות מקצת מעשה התנחומין. וכן כשבאו לביהכ"נ קודם מזמור שיר ליום השבת, שאין כאן המקום לישיבת אבלות וגם לא הזמן לזה, הנהיגו לעשות הפחות שבתנחומים שאפשר. וכן הוא גם בעזרה, חייבו לנחם לכל הפחות במקצת תנחומין שאפשר. ולכן נוהגין זה אנשים שבאו לקיים מצוות תנחומין ממש, שיושבין ומתעכבין שם איזה זמן ושמעו ודיברו דברי תנחומין ממש, שבגמר דברים כשכבר קיים מצוות התנחומין, לגמור בברכה זו דהמקום ינחם אותך, בשעה שפורש מבית האבלים לילך לביתו. שהרי התירו לומר ברכה זו להעם במקום תנחומים, בכל מקום שאירע להיות זמן קצר עם האבל. שלכן פורשין מן האבל בברכה זו. וכיוון שהוא פרישה, לא שייך לומר זה כל כך כשעדיין הוא יושב, אלא כשכבר עמד לילך מבית האבל לביתו, שניכר שהוא פורש שם לילך מבית האבל. עכ"ל הרב אגרות משה. ומינה למדנו שמעשה כל שהוא אינו מועיל להיות כפתיחה בדברים. וגם שאין באמירת המקום ינחם אתכם וכו' או באמירת תנוחמו מן השמיים וכל כיוצא בזה כפי מנהגי העדות השונות, כדי ניחום אבלים. וצריך לנחמו בדברים המשקיטים את רוחו דווקא.