חיים יוסף/סעודת ההבראה/סעיף י

י. המנהג להברות את האבל כל שבעת ימי אבלו יסודתו בקודש, ובנוי על דברי הירושלמי והראשונים. ויש בין הספרדים שנהגו בזה עד היום, בין שאוכלים עם האבל ובין שמביאים לו תבשילים ומיני מאכל. ואין בזה משום איסור לשלוח מנות לאבל, שכל שבעת ימי אבלו בכלל תנחומים הם. ובקהילות אשכנז יש שלא נהגו במנהג זה מזה דורות רבים, ואף על פי שאין במנהג זה צד איסור, אפילו במקום שהנוכרים נהגו לעשות כן, מכל מקום ימשיכו במנהגם.

מקור להבראת אבל גם לאחר סעודה ראשונה – ירושלמי וראשונים

הרא"ש בפרק ג דמו"ק (סי' לז) הביא ממסכת שמחות (פרק ה) אבל כל ז' הימים אסור בעשיית מלאכה, הוא ובניו ובנותיו ועבדיו ושפחותיו ובהמותיו. וכשם שהוא אסור לעשות, כך אחרים אסורים לעשות לו. ואיתא בירושלמי (פרק ג, ה) הרי מי שאין לו מה יאכל, ביום הא' וביום הב' אינו עושה מלאכה, בג' עושה בצנעה. אבל אמרו חכמים תבוא מאירה לשכניו שהצריכוהו לכך. בר קפרא אומר אף בשלישי לא יעשה כל עיקר. בר קפרא כדעתיה הוא דעביד אבל רק שלשה ימים. ע"כ. ובסי' פט כתב הרא"ש תבא מאירה לשכנים שהצריכו לאבל לאכול משלו ולעשות מלאכה. ע"כ. וטעמו של בר קפרא מבואר בבראשית רבה (פרשה ק אות ז) תני בר קפרא כל תקפו של אבל אינו אלא בשלישי. עד תלתא יומין נפשא תייבא על קברה סבורה היא שהיא חוזרת, כיון דהיא חמי דאשתני זיוהון דאפוי, אזלה לה ושבקא ליה. הה"ד (איוב יד, כב) אך בשרו עליו יכאב וגו'. עכ"ל. ע"ש. וע"ע בתוספות מו"ק (כא, ב ד"ה 'מכאן ואילך עושה'). ובראבי"ה (חלק ג הלכות אבל סי' תתמא) תנו רבנן אבל שלשה ימים הראשונים, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, אסור בעשיית מלאכה. מכאן ואילך עושה בצינעא בתוך ביתו. ובירושלמי תבוא מאירה לשכניו שהצריכו אותו לכך. והאשה טווה בפלך בתוך ביתה משלשה ואילך אם היא אבילה. ע"כ. וכן הוא בספר אור זרוע (חלק ב הלכות אבילות סי' תלח), ובספר הכלבו (סי' קיד). והטור (יו"ד סי' שפ) כתב וז"ל: אבל כל ג' ימים הראשונים אסור במלאכה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה. מכאן ואילך אם הוא עני ואין לו מה יאכל, עושה בצינעא בתוך ביתו וכו'. אבל אמרו חכמים תבוא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך. עכ"ל. וכ"פ בשו"ע (שפ, ב). וכבר כתבנו לעיל דברי רבינו ירוחם (נתיב כח חלק ב רלג, ב) בשם הרא"ש הביאם ב"י (סי' שעח) וז"ל: כתיב (יחזקאל כד, כב) ולחם אנשים לא תאכל, מכלל דכולי עלמא מיחייבי למיכל לחם אנשים. והטעם, כי האבל דואג ונאנח על מתו, ואינו חושש לאכול כי רצונו למות הוא גם כן. על כן צווהו לאכול משל אחרים. והפוחת לא יפחות מסעודה ראשונה. וטעמא דמסתבר הוא. ועל כן החמירו בסעודה ראשונה, דאינו משגיח כלל ביום ראשון דיום מר איקרי. ועל כן נהגו כל שבעה ימים מפני עניי ישראל שאינם יכולים לעשות מלאכה ולא יתביישו, שאף לעשירים עושים כך. ע"כ. הרי שהמנהג להברות האבל כל שבעה בעני כחובה הוא, שלא להביא על עצמו קללה ח"ו. ובעשיר כדי שלא יתביישו עניים. ולשון רבינו ירוחם "והפוחת לא יפחות מסעודה ראשונה וכו' " מורה באצבע שראוי להברות כל שבעה. וכן נהגו בקהילות תימן עד עצם היום הזה.

אין להברות כל שבעה - שו"ת חלקת יעקב

וראיתי בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד ס' רכה) שנשאל אודות המנהג שנהגו בארה"ב לשלוח לאבלים בימי השבעה חבילות ומתנות המכילות מיני מתיקה פירות ואוכלין ומשקין, ונמצא בחנויות למכירה חבילות מיוחדות ליהודים – ולהבדיל – לגוים לשלוח לאבלים. ויש מי שפסק לאסור משני טעמים. האחד שבסי' שפה סעיף ג דאסור לשלוח מנות לאבל על אביו ואמו כל י"ב חודש. ועוד מצד התחקות לגוים שנוהגים בזה המנהג. ויש מי שמתיר על סמך דברי רבינו ירוחם המובאים בב"י (יו"ד סי' שעח) שמשמע שמברין כל שבעה. וממילא כיון שמנהג ישראל, תו ליכא חשש דבחוקותיהם על פי הגמרא דסנהדרין (נב, ב) כיון דסייף כתיבא באורייתא לא מינייהו גמרינן. והא דסי' שפה סעיף ג דאסור לשלוח מנות, זה רק לאחר ז' ימים. אבל בתוך ז' מבואר בשם הרא"ש שהיה מנהג ישראל להאכיל האבלים ואין לערער עליו. ויש מי שמתמה עליו, דהא זה הדין לאסור לשלוח לו מנות נלמד משאילת שלום דאסרו אף בתוך ז'. ועוד ראיות ברורות דזה קאי על תוך ז' גם כן. ובספר חסידים (הנרמז במג"א תרצו ס"ק יא) סי' תשי"א [צ"ל תשי"ג] מבואר להדיא במת לו מת סמוך לפורים, אם ירצה לשלוח לעניים ישלח מעות או בשר רק לא תפנוקים שהם עשויים לשמחה, וכל דבר שמחה לא ישלח ולא ישלחו לו. ע"כ. וכתב הרב שם להסכים לדעת האוסרים שכן מבואר בשו"ע (סי' שפה, ג) בהגה שאסור לשלוח מנות לאבל על אביו ואמו כל י"ב חודש. ואפילו בשבת, במקום שנהגו שלא לשאול בשלומו בשבת (תשובת מהרי"ל סי' לא). אבל במקום שנהגו לשאול בשלומו בשבת, גם זה שרי. ע"כ. ובסי' תרצו לענין שלוח מנות לאבל, שהאיסור לשלוח מנות לאבל קאי גם על תוך ז', ובפרט חבילות מעדנים שהם עשויים לשמחה, כחבילות בחניות המצויים בשם, ודאי אסור, כמבואר בספר חסידים שלא ישלחו לו לאבל, ואף לקיים מצות שלוח מנות. ומנהג דרבינו ירוחם הנ"ל אינו מובא כלל בשו"ע. ובבאה"ט (סי' שעח ס"ק ו) דזה היה מנהג לספרדים, והב"י שהיה ג"כ ספרדי אינו מביא כלל, מכש"כ לדידן שאנו בני אשכנז. ובפרט דהמנהג של היום לבש צורה אחרת לגמרי מלפנים, דמסתמא המנהג דספרדים שלפנים ג"כ היה על יסודי השו"ע בסעודת הבראה, דמברין בביצים תחילה ואחר כך בשארי דברים (עיין סי' שעח, ט). ע"כ. וע"ע לו שם (סי' רכ"ד) בשאלה באברך אבל תוך י"ב חודש אם מותר לו לקבל בגד או דברים קטנים תוך שנתו. והשיב שבגד אינו מנות לעניין פורים. ועוד שאיסור שילוח מנות הוא מצד שאילת שלום. וכיוון שנוהגים היתר בשאלת שלום תוך י"ב חודש, אין איסור לקבל המנות. כיע"ש. דלשיטתו אזיל.

דחיית דברי החלקת יעקב

והנה הרואה במג"א (או"ח סי' תרצו ס"ק יא) עיניו תחזינה מישרים שלא אסר מדינא אלא דברי תפנוקים. שהביא ממהרי"ל שכל דבר שמחה לא ישלח ולא ישלחו לו. וכ"כ בספר חסידים (סי' תשיג). ומט"מ כתב שהמנהג שאין שולחין לאבל אפילו דבר שאינו עשוי לשמוח, וכ"מ מדברי רמ"א. וז"ל ס"ח מי שמת אביו בפורים, לשנה הבאה ישלח מנות. ובאותו שנה ישלח מעות או בשר לעניים, רק לא תפנוקים העשוים לשמחה. וכל דבר של שמחה לא ישלח ולא ישלחו לו. עכ"ל המג"א. ואפילו מצד המנהג שלא ישלחו לאבל כל דבר גם שאינו של שמחה, וכדברי המט"מ ומשמעות דברי הרמ"א, בע"כ לחלק בנידו"ד. דהא מבואר בירושלמי שעל שכיניו של אבל מוטלת החובה לספק כל צרכיו בתוך ימי אבלו, ואם לא יביאו לו משלהם, ממה יאכל. זאת ועוד שרבה ורב יוסף הוו מחלפי סעודתייהו, ואפילו בסעודה ראשונה, ואין על זה שם מנות כמשמעותם בפורים. ולא זכר הרב חלקת יעקב דברי הנמוק"י המפורשים, והביאם ב"י, שבשבת אסור להברות משום דהוי מילתא דפרהסיא. כיע"ש. ולא תפס משום מנות וכדומה. ודו"ק. ומה שכתב שב"י אע"פי שהיה ספרדי לא הביא דברי ר' ירוחם בשולחנו. נלענ"ד שכבר הביא בשו"ע בסי' שפ (סעיף ב) שעל שכיניו לדאוג שלא יזדקק האבל למאומה באופן שיצטרך לעשות מלאכה. כיע"ש. וממילא שמעינן שעליהם להברותו כל שבעה. וכבר הרגיש הרב חלקת יעקב בזאת וכתב שמסתמא מנהג הספרדים מבוסס ע"ד השו"ע. ע"ש.

מחלוקת אם יש חוקות הגויים בדבר

ומה שכתב בהמשך דבריו שגם יש בזה האיסור להתחקות לעכו"ם, ואף אם היה לפעמים גם מנהג ישראל, אבל כשנעשה אחר כך לעכו"ם אסור. והביא ראיה ממצבה המבואר ברש"י על התורה על הפסוק לא תקים לך מצבה. וז"ל רש"י ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנואה שמפני שעשאוה חק לעכו"ם וכו'. ועוד הביא ראיה מדברי הריב"ש (סי' קנח) שכתב לענין המנהג לצאת לבית החיים בוקר כל שבעה כל מחויב אבלות כמנהג הישמעלים. וכתב הריב"ש להתיר, שאין לבטל מנהגם כיון שהוא לכבוד המת. שהרי אפילו להלין את מתו שאסור מן התורה, מותר מפני כבוד המת. ואם מפני שעושין כן הישמעאלים, אין זה חוקה שיהא משום ובחוקותיהם לא תלכו. כבעבודה זרה (יא, א) ששורפין על המלכים, ומפרש התם דשריפה לאו חוקה אלא חשיבותא. שאם באנו לומר כן אף ההספד אסור מפני שגם העכו"ם מספידין וכו'. ע"ש. הרי שהתיר הריב"ש רק משום דזה כבוד המת, אבל בנידו"ד מה זה כבוד המת לשלוח חבילות מעדנים לשמח לאבלים. עכת"ד הרב חלקת יעקב. ובא רעהו וחקרו בשו"ת אגרות משה (יו"ד חלק ב סי' קסח) שמצד איסור מנהגי נכרים, הא כיון שאין בזה ענין פריצות, וגם לא שייכות לחוקי אמונתם, וגם אינו חוק בעלמא בלא טעם, דודאי הנהיגו זה ג"כ לתנחומין ולהראות רעות וידידות ביום צרתו, הרי להרמ"א יו"ד סי' קעח אין בזה משום איסור חוקות העכו"ם. ואף להגר"א סוף ס"ק ז שמשמע שאוסר אף שאיכא טעם למנהגם, הא כתב דדוקא ללמוד מהם לעשות כן אסור, אבל כל דבר שהיינו עושין זולתם מותר אף דלא כתיב באורייתא. ולכן אף אם נימא דכיון שעברו כמה מאות שנים שלא נהגנו בזה לא מהני מה שהיה מכבר מנהג זה בישראל אחרי שכבר נפסק מנהג ההוא ונמצא שעתה עושה משום שכן נוהגין הנכרים שאסור להגר"א, מ"מ הא לא ברור שעושין משום שכן נוהגין הנכרים אלא שעושין מסברת עצמן בכאן, כמו שהתחילו הנכרים לעשות כן בכאן. דג"כ כמדומני שרק בכאן התחילו זה מצד העשירות, וא"כ אין עשייתו מצד שלמד מהנכרים, שאף להגר"א מותר בכה"ג. ונמצא שלהגר"א הוא רק ספק שמא יש לאסור באם עשייתו הוא רק משום שלמד מהנכרים. ולכן כיון שלהרמ"א ודאי ליכא איסור, ולהגר"א הוא רק ספק, אין לאסור בעצם. ומה שמברין כל שבעה, הטעם פשוט דימים אלו שחייבין לנחמו הוי הבאת המנות מענין התנחומין ולא ענין שאילת שלום ושמחה. והנימוק"י אדרבה הא אסר הבאת מנות אלו בשבת מצד שהוא מדברי אבלות שבפרהסיא, משום דהבאת מנות אלו מראין סימני אבלות היפוך ענין שלום ושמחה, והתיר הב"י משום דעכ"פ לא מינכר כ"כ ומשום דלאחרים אין לאסור. ול"ד להבאת מנות אחר השבעה בכל שנת האבל שאסור, דמנות דאח"כ אינם כבר ענין תנחומין אלא ענין שאילת שלום. אבל בתוך השבעה הוא אדרבה ענין אבלות שהוא לתנחומין ואין בזה ענין שאילת שלום, ולכן אין לאסור מצד זה אף שכבר הרבה מאות שנים שלא נהגו בזה. ואין חילוק לפ"ז בין מיני מאכל פשוטים למיני פירות וממתקים, כדאיתא שם בטור וש"ע (יו"ד סי' שעח, ט) שהיו מקומות שהיו מברין בבשר ויין ומיני מטעמים. ובהגמי"י הובא בב"י סובר דלא סגי בלא בשר ויין. וברש"י שבת (דף קלו) הובא בב"ח פי' צוורוניתא מטעמים שמאכילין את האבל, הרי מפורש שהיו מאכילין גם מיני מטעמים. ול"ד להא שאסור לשלח לאבל בפורים לקיים מצות שלוח מנות, שמנות דמקיימין מצות פורים הם מנות של שמחה, שזה ודאי אסור אף בתוך שבעה מכ"ש. אבל לשלח מנות בעלמא לאבל בתוך ז', שהוא ענין תנחומין אין זה שאילת שלום. אבל למעשה ודאי אין לעשות דבר שפסקו הדורות שלפנינו מלעשות שאפשר היה להם טעם בזה שאולי שייך גם לנו אף שלא ידוע לנו. אבל לשלח בחזרה אין צריך מאחר שלא ידוע לנו טעם לאסור ואין בזה משום מסייע ידי עוברי עברה כיון שלא ברור לנו. עכ"ד.

הכרעת ההלכה

ומבואר מכלל דבריו שמנהג הספרדים, אלו שנהגו כן עד היום, יסודתו על הררי קודש בדברי הירושלמי והראשונים כמלאכים. וקהילות האשכנזים שלא נהגו בזה, אפשר שכיוון שלא היו מברין אלא בביצים ותו לא, לא נמשך המנהג להברות כל שבעה. וכמו שכתב הבאר היטב (יו"ד סי' שעח בסופו). ע"ש. ובמקומות שנהגו לשלוח מנות ומיני מטעמים לבית האבל, לא משום מנהג ברור שבידם, אלא מתוך עשירות שנתעשרו חזרו לעשות כן, ולא משום שלמדו כן מהנוכרים. ואף על פי שלא ידוע לנו טעם שפסקו להברות כל שבעה בקהילות אלו, אין לשנות מנהגם, ונהרא נהרא ופשטיה.