חיים יוסף/סעודת ההבראה/סעיף ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ח. נהגו שלא להברות בערב שבת מפני כבוד השבת, וכן בערב יום טוב נהגו שלא להברות, וכל זה מתשע שעות ומחצה מהיום. אבל בשבת [ראה ש"ך סי' שע"ח ס"ק יא] ויום טוב מברין, ואף על פי שמותר לאבל לאכול משלו בשבת ויום טוב. וכשמברין בשבת, אין מברין בביצים ועדשים, אלא במאכל הראוי לשבת.

דעת המרדכי – מברין בערב שבת[עריכה]

כתב הב"י בשם המרדכי בסוף מועד קטן (סי' תתקלג) מי שנקבר בערב שבת סמוך לחשכה קודם בין השמשות, חייב בהבראה. ואי משום שיכנס לשבת כשהוא מתאוה, הא פסקינן בפרק ערבי פסחים (פסחים ק, א) הלכה כרבי יוסי בערב שבת, דמותר להתחיל לאכול מן המנחה ולמעלה. אבל בערבי פסחים כהאי גונא אין מברין אותו. דהלכה כרבי יהודה בערבי פסחים. וכן כתבו הגהות מיימון בפרק יב (ד"ק ה"י). עכ"ל ב"י.

מחלוקת ראשונים באיסור אכילה בערב שבת[עריכה]

ומיהו הרמב"ם (הלכות שבת פרק ל, ד) פסק שאסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת, ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך. ואע"פ כן מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה, כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול. ע"כ. ובהשגות הראב"ד כתב שאסור לקבוע דווקא מחצות ולמעלה. והטור (או"ח סי' רמט) כתב וז"ל: לשון הרמב"ם מצוה שימנע אדם מן המנחה ולמעלה לקבוע סעודתו. ונראה דאף קודם המנחה נמי אין לקבוע, דע"ש סתמא קאמר. דגרסינן בפרק השולח (לח, ב) א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ב' משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בע"ש ואחת בשבת. פירוש בשעת בית המדרש ושתיהן נעקרו וכו'. עכ"ל. אבל הרב המגיד (שם) ביאר שסעודה ומשתה שאינו נהוג בימות החול אסור לעשותו בערב שבת, וכל היום בכלל האיסור. ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אפילו סעודה שרגיל בה בחול, כל היום מותר להתחיל, כרבי יוסי דפרק ערבי פסחים. ולקבוע סעודה שנהוג בה בחול, מצוה להימנע מט' שעות ולמעלה. לפי שסבור דאע"ג דקיימא לן כרבי יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך, היינו דוקא בלי קביעות סעודה. עכ"ל. וכתב ב"י שהטור שסתם דבריו ולא חילק בין קביעות סעודה שרגיל בה לשאינו רגיל, נראה שהיה מפרש דברי הרמב"ם דלא שאני ליה בין סעודה שרגיל לשאינו רגיל, והכי קאמר אסור לקבוע סעודה ומשתה. ופירש שאין איסור זה דין, דמדינא כל היום מותר לאכול, כלומר אפילו בקביעות סעודה. ופירש עוד שאין איסור קביעות זה אלא דוקא מן המנחה ולמעלה. ופירוש הרב המגיד נראה בעיני. ומתוך דברי הרב המגיד תבין שמנחה האמורה כאן היא מט' שעות ולמעלה. אבל הראב"ד (שם בהשגות) כתב דמחצות ולמעלה אסור לקבוע סעודה. ויש סעד לדברי הרב המגיד מדתנן בפרק ערבי פסחים (צט, ב) ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. ופירשו המפרשים [עיין פסחים קז, ב] סמוך למנחה קטנה קאמר. אלמא דבהכי סגי ליכנס תאב לסעודת הלילה. ומיהו חצי שעה קודם לזמן מנחה קטנה בעינן כמו בערב פסח. ומשום הכי שבקיה המ"מ ללישנא דהרמב"ם דקתני מנחה, וכתב מט' שעות, למימרא דמן המנחה דקתני חצי שעה סמוך לה קאמר. וכתב שם הרב המגיד בשם המפרשים שאף על פי שמותר לאכול עד שתחשך, ואפילו להתחיל נמי, הני מילי לצורך שעה. אבל לעשות כן תמיד לא, דמיחזי כמזלזל בכבוד שבת. ע"כ. ומורם מדברי הרמב"ם ונושאי כליו שאינו ראוי לאכול ערב שבת משעת המנחה ומעלה מפני כבוד השבת. וכוותיה פסק מר"ן ז"ל (שו"ע או"ח רמט, ב) וז"ל: לאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אפילו סעודה שרגיל בה בחול, כל היום מותר להתחיל מן הדין. אבל מצוה להימנע מלקבוע סעודה שנהוג בה בחול מתשע שעות ולמעלה. עכ"ל.

דעת השו"ע שאין מברין בערב שבת ויש איסור בדבר[עריכה]

וכן ביו"ד (סי' שעח, ה): מי שנקבר בערב שבת סמוך לחשכה קודם ביה"ש, יש מי שאומר שמברין אותו אז. ולי נראה דכיון שאינו חובה, טוב שלא להברותו אז, מפני כבוד השבת, וכן נוהגין. עכ"ל. וכתב הש"ך (שם ס"ק ו) שדעת יש מי שאומר הוא המרדכי ואגודה שהביא בב"י. והיינו מ"ש בפרישה. וב"י לא כתב כן ואוסר אף בע"ש והיינו דעתו כאן בש"ע וכו'. ע"כ. וכפי זה לא רק מנהג הוא. אלא ס"ל שאסור. וטעמא משום כבוד השבת שיכנס תאב לאותה סעודה.

בערב יו"ט לכו"ע אין מברין[עריכה]

ומה שכתבנו שכן הדין בערב יו"ט. הנה בזה גם המרדכי מודה שבערב פסח אסור לאכול מתשע שעות ומעלה, כדי שיאכל מצה לתיאבון. וגם בסוכות י"ל כן, שחייב לאכול סעודתו בסוכה לתיאבון. וגם סעודת יו"ט של שבועות חייב לאוכלה לתיאבון, משום כבוד יו"ט.

מחלוקת אם מברין בשבת[עריכה]

ובעניין הבראה בשבת כתב ב"י (יו"ד סי' שצג) בשם הריטב"א (ב"ב ק,ב ד"ה 'ופרקינן') נראה שלענין הבראה תופס לילו בחול אם חזרו אחר בין השמשות. אבל בשבת אין הבראה, דמדברים שבפרהסיא הוא. עכ"ל. ואיני יודע טעם לדבריו שהרי עשויים בני אדם להביא מאכל למי שלא היה יכול להכין מערב שבת ואף על פי שאינו אבל, הילכך לא מינכר דדבר של אבלות הוא. ותו דלא אסרו אלא לאבל עצמו שלא ינהוג דברים שהאבל חייב לנהוג בהם בחול, אבל לאחרים שלא יביאו אותו אין שום טעם לאסור. וכן פשט המנהג בכל העולם להברות האבל בשבת ולא נשמע בעולם שום פוצה פה ומצפצף. עכ"ל [ועיין לקמן סעיף ט בדברי היביע אומר].

שלשה טעמי היתר להברות בשבת – שו"ת אגרות משה[עריכה]

וחזית הוי בשו"ת אגרות משה (יו"ד חלק ב סי' קסח) שאין לפרש שמחלוקתם היא לענין איסור אכילה, דלהנ"י [שהביא דברי הריטב"א הנ"ל] מותר בשבת לאכול משל עצמו משום דאם יהיה אסור ויצטרך שיביאו אחרים, הוא מדברים שבפרהסיא, ולהב"י דסובר דכיון שגם לאינם אבלים מביאין כשלא היו יכולים להכין, לא מינכר דהוא משום אבלות, לכן אסור לאכול משלו אף שהוא שבת. חדא, דלא מסתבר כלל שיאסרו לו לאכול בשבת, שיש חיוב מדאורייתא לאכול. ועוד, דהא כתב הב"י עוד טעם ותו דלא אסרו אלא לאבל עצמו שלא ינהוג בשבת דברים שהאבל חייב לנהוג בחול, אבל לאחרים שלא יביאו, אין שום טעם לאסור. ע"ש. והא תלוי זה בזה, דאם אחרים מותרים, הרי הוא יהיה אסור ויצטרך בשביל חיוב אכילה ואיסור תענית בשבת לבקש מאחרים שיביאו לו משום שאסור לאכול משלו, ויהיה זה פרסום על איסור אבלות שנוהג בשבת לטעם זה שסובר שנחשב פרסום. אלא ודאי שגם להב"י ליכא עליו שום איסור לאכול משלו בשבת. אך מ"מ רוצים להברותו בשבת לתנחומין שמצינו בכתובות דף ח' שגם בשני היו מברין בפנים חדשות לתנחומין, או להסוברין שאיכא מצות הבראה בעצם אף כשמותר לאכול משלו ואף כשרוצה להתענות וכו'. ע"כ. והנה לפנינו שלושה טעמי היתר להברות בשבת. הא' משום שלא ניכר שמשום אבלות. והב' משום שאין האחרים אסורים להביא וממילא לא הוי פרהסיא. והג' מצד תנחומים, ושייכת הבראה גם כשמותר לאבל לאכול משלו.

שלא להברות בשבת בביצים ועדשים[עריכה]

ומיהו כשמברין בשבת כתב בבאר היטב (סו"ס שעח) שנראה דמיירי בשאר סעודות של ימי השבעה, וכמנהג הספרדים. ומטעם שמרוב טרדת האבלות אין האבל מכין לעצמו, וכן כדי שלא לבייש את מי שאין לו, וכמו שכתב ב"י בשם רבינו ירוחם. אבל לפי המנהג להברות בביצים וכיוצא בזה, לא ראינו מי שמברה כן בשבת. ע"ש. וממילא צריך לומר שכשמברין בשבת מברין במאכלים הראויים לשבת, שבזה אינו ניכר שמשום אבלות הוא, וכמו שכתב ב"י. אבל אין מברין כהבראה של סעודה ראשונה.