חיים יוסף/סעודת ההבראה/סעיף ז
ז. אם רצה האבל להתענות אותו יום ושלא לקבל הבראה, הרשות בידו, ובלילה מותר לאכול משלו. וכן אם נקבר המת ביום שהוא תענית ציבור, או אפילו תענית יחיד, והתענה כל אותו היום, מותר לאכול בלילה משלו.
מחלוקת אם מותר לאבל להתענות יום ראשון
[עריכה]בהגהות אשירי (פרק ג דמו"ק סי' פט) כתב בשם או"ז שאין מניחין את האבל להתענות ביום ראשון אלא מאכילין ומשקין אותו. אפילו בתענית שלפני ר"ה לא הניח רשב"ם ז"ל להתענות ביום הקבורה. ע"ש. וכ"פ הריקנאנטי בתשובותיו (סי' תקעד). ומיהו כבר כתבנו לעיל [אות ו] בשם הרב ר' יחיאל מפרי"ש שהיה מנהגו של הריב"א לצום כל יום הראשון עד הלילה יען שלא רצה ליהנות משל אחרים, וכמו שכתב ב"י. וכן כתב הטור שאם רצה האבל שלא לקבל הבראה שלא רצה לאכול אותו היום הרשות בידו דמשמע כן בירושלמי דברכות (פ"ג ה"א) ר' זעירא מדמך פקיד לא תקבלון עלי יומא הדין אכילה ולמחר מדיליה. כלומר למחר יאכלו משלו. ע"ש. וראיה נוספת הביא הטור ממעשה דרבינו נתנאל שהיה אבל וישב בתענית ובלילה אכל משלו כיע"ש. והביא ב"י עוד ראייה מהירושלמי (מו"ק פרק ג, ז) רבי יונה הוה בצור. כד שמע דדמך בריה דרבי אבהו, אף על גב דאכל גובנא ושתא מיא, אסקיה צום ההוא יומא. ע"כ. אלמא שמותר האבל להתענות יום ראשון אם אינו רוצה להברות.
וכך הם דברי השו"ע (סי' שעח, ג) שאם רצה האבל שלא לאכול ביום הראשון, מותר לאכול משלו אפילו סעודה ראשונה. כיע"ש. ובש"ך ביאר דמיירי ביום שני או בלילה שלאחר יום ראשון וכדלעיל אות ו. וכ"כ בדרכי משה לסמוך יותר ע"ד ר"ת מאשר ע"ד הנימוק"י בשם הריטב"א. ועוד דהלכה כהמיקל באבלות.
דין אכילה משלו בלילה לאחר תענית ציבור או תענית יחיד
[עריכה]ומה שכתבנו שה"ה אם היה בתענית ציבור או תענית יחיד. הנה ראיתי בספר לקט יושר (יו"ד עמוד צב ענין א) שכתב וז"ל: ואם יש לאבל תענית ביום ראשון הורה בלילה סועד משלו (כרי"ט מיוני בשם ר"ת) [כוונתו למ"ש הב"י בשם המרדכי בשם רי"ט מיוני בשם ר"ת. כפי שהבאנו לעיל אות ו]. לפעם אחרת יושב האבל בתענית מחמת שנדר להתענות ב' וה', וצוה לו לסעוד בלילה סעודה ראשונה משל אחרים (וזה כשיטת הנמ"י סוף פ' המוכר פירות בשם הריטב"א) ומברך בהמ"ז ואח"כ מיד אכל משלו כל צרכו כי יש דיעות וכו'. העתקתי מליקוטי מהר"י אוברניק ז"ל. ע"כ. ונמצא כפי זה שאין הלכה זאת ברורה בידיו. שנראה שבשני המקרים בתענית רשות מיירי, ואע"פי כן פעם פסק בכה ובשנייה בכה.
ועין רואה להגאון מהר"ח פאלאג'י בספר חיים ביד (סי' קכא) שנשאל במי שמת ביום שיש תענית ציבור, כגון ד' צומות, שאינן אוכלין אותו יום, אם מברין בלילה דהא הסעודה ראשונה היא בלילה, או דוקא ביום א' קפדינן מדכתיב ואחריתה כיום מר. וע"ז ראיתי בס' פסקי ריקאנאטי האחרונים (סי' ה) לענין מי שאחרו ע"י תפילת מנחה וערבית, דיש מקומות שנוהגין להתפלל בזה אח"ז דאינן יוצאין מבית הכנסת בין מנחה לערבית, ופגע סעודה ראשונה בלילה, דן את הדין דמברין. והרדב"ז בתשובות החדשות (חלק א סי' תכד) נשאל במי שקבר את מתו סמוך לערב אם מותר לאכול בלילה משלו אעפ"י שהיא סעודה ראשונה כיון שהוא ביום שני דתרתי בעינן ראשונה וביום א' ומינה לא תזוע. עכ"ל. וכבר כתב מר"ן בב"י שמחלוקת אם כל היום אסור או סעודה ראשונה דווקא, נקטינן לדינא שסעודה ראשונה דווקא, דהלכה כהמיקל באבל. כמו כן נמי נימא דהלכה כדברי המקל דאם עבר יום א' דמותר לאכול משלו. וכפי"ז בכל ד' צומות שהם תענית ציבור שמת לו מת, אין מברין בלילה. והוא הדין נמי בשאר תעניות שגוזרים הציבור. וכ"כ כשהוא מתענה האבל אפילו תענית יחיד, שאין מברין לו בלילה. כדפסק מרן בשו"ע (שעח, ג) וכן נראה דעת מור"ם בהג'ה בשם הטור, והוא ברור. וכ"כ הרב מטה יאודה בס' שבט יאודה (סי' שעח). ותשובת הרדב"ז הנ"ל כבר רמזה מוה"ר כנה"ג בהגה"ט אות א', ובא לציון שהיא בח"ב סי' עה, ועיין להרב שלחן גבוה רס"י הנ"ל, ובס' בית עובד. אך מה נעשה דמאליהם נהגו בעירנו אזמיר יע"א לעשות הבראה בין כשהיה יום תענית לרבים או לאבל ביחיד, בין כשנתאחרו מחמת הבלבול והצרה, או עד שמתפללים מנחה ונעשה השעה לקונן ולהספיד קודם ערבית כנהוג, ומסיבה זאת מושכים ההבראה לעשותה בלילה ולא קפדי כיון שעבר יומו. והאמת דאין קפידא בזה לפי הדין אם בלילה אוכל משל אחרים. דהקפידה הוא שסעודה ראשונה לא יאכל משלו וכו'. עכ"ד מהר"ח פאלאג'י.
וכ"פ בספר שו"ג (סי' שעח אות ט) וז"ל: וכיוון דהני רבוותא עשו מעשה בעצמם [כוונתו למה שכתב הטור וב"י דהן בירושלמי מצאנו לר' זעירא ור' יונה דעבדו הכי, ואחר כן מצאנו לרבינו נתנאל וריב"א דעבדו הכי כנז"ל], הכי נקטינן דמעשה רב. ע"כ. וכ"פ בקיצור שו"ע (סי' רה אות ב) שאם אינו רוצה לאכול ביום עד הלילה, כיון שעבר היום הותר לו לאכול משלו. ולכן מי שהוא דר יחידי בכפר, ואין מי שישלח לו סעודת הבראה, נכון שיתענה עד הלילה. ומכל מקום אם אינו יכול להתענות, אינו מחויב לצער את עצמו, ומותר לו לאכול משלו. עכ"ל.
ומ"מ מצווה על קרוביו ושכניו של האבל להביא לו סעודת הבראה. שכן אמרו בירושלמי (פ"ג ה"ה) והביאו ב"י ריש סי' שעח בשם הרא"ש (פרק ג דמו"ק סי' לז) תבוא מארה על שכיניו שהצריכוהו לכך לאכול משלו [וע"ע בשו"ת התשב"ץ חלק א סי' קסח]. ומה גם לפי מה שכתב רבינו ירוחם בשם הרא"ש והובא ביתה יוסף בטעם סעודת ההבראה, שמתוך צערו אינו חש לאכול ועל קרוביו ושכניו לפקח שיאכל. כיע"ש. ורק אם אינו מוכן לאכול בשום פנים ואופן הרשות בידו, ומניחים אותו להתענות.